בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

קטע ראשון מתוך "זרים" מאת גבריאל בן שמחון

במהלך כתיבת תסריט אוטוביוגרפי, יונתן מרציאנו מקבל שיחות טלפון מאלמונית שמזדהה כנורית סתיו, הצברית בחולצה הכחולה שנעלמה מחייו במפתיע והוכרזה כנעדרת במלחמה. כשפורצת מלחמת יום הכיפורים הוא חוזר מפריז ארצה וממשיך לחפש אחר עקבותיה של אהובתו - חיה או מתה

תגובות
זוג מטושטש בפריז
ג'ואל סאז' / אי-אף-פי

אני אומר לכם, בלי אהבה אני מת. אני חייב להיות נאהב, ואני צועק את זה. כן, תאמינו לי, אני זקוק לאהבה, אחרת אני אבוד. חשוב לי שאהובתי תגיד לי כמה פעמים ביום "אני אוהבת אותך," שתצעק את זה בקול. בלי שהיא תגיד לי לא בא לי לחיות, אהבה זה סוס המלחמה שלי, תנו לי אהבה ואכבוש את העולם. יממא מרים היתה אומרת: "אלהווא מאילו דווא" - "לאהבה אין מרפא". אבל היא גם היתה רגילה לומר "אססתר! אססתר!" - "להסתיר! להסתיר!" לא לגלות רגשות, כדי שאנשים לא ינצלו את זה נגדנו, "אססקאת כאיזיד לעקל וכאיטוול לעמר" - "השתיקה מוסיפה חוכמה ומאריכה חיים", אבל לי לא אכפת לעלות לגגות ולצעוק בקולי קולות: אני רוצה להיות נאהב. ולעזאזל יממא מרים. גם לא אכפת לי שאלה שיקראו את היומן הזה, יצחקו עלי ויגידו: איך הוא לא מתבייש לגלות ככה לכל העולם. אז כן! אני לא צריך כסף, לא כבוד, לא ספרים, לא זיונים. אהבה זה כל מה שאני צריך. לחיות כדי לאהוב, לאהוב כדי לחיות. איך אני יכול בלי ויויאן? אחרי האהבה איתה אני תמיד קם ומכה באגרוף על החזה שלי. ובמקום "אשמנו, בגדנו, גזלנו..." אני מודה לאלוהים במילים שיש רק בעברית: "אהבתי, נאהבתי, אוהבתי, איהבתי, האהבתי, הואהבתי, התאהבתי..." כן, ויויאן אוהבת אותי. והייתי רוצה לקעקע לה את שיר השירים על העור, כך שלא יהיה אפשר להוריד אותו כמו שאיאפשר להוריד אותו מהתנ"ך. "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה הרועים בשושנים" - זאת האהבה הנפלאה שלי לוויויאן, שנפלה עלי ככה משמים בהפתעה. פתאום אהבה. מכת ברק, כמו שאומרים. איך נוצר קשר כזה בין אנשים שלא הכירו? מקרה? גורל?

המוזר הוא שהגעתי לפריז כדי ללמוד קולנוע ולעשות סרט על אהובה אחרת, נורית סתיו שנהרגה במלחמה, היא היתה אהבתי הגדולה. לא אשכח איך היא השתעשעה בהינומה של ז'אק, שמה על ראשה וצחקה וירמי שאל אותה מה החגיגה והיא ענתה: - אני מתחתנת. - עם מי את מתחתנת? היא התחילה לבטא את שמי כשרעם מיראז'ים פתאומי הפריע. כיוונתי את מצלמת ה8 מ"מ לעבר המטוסים עם סמל המגן דוד שהלכו וגדלו, הם נתנו למצלמה הופעה יפהפייה, כשהם מתקרבים, נוצצים על רקע השמש הזורחת, עד שקול פיצוץ עז נשמע, כדור של אש כיסה את העדשה והכול השתתק. אני אחרי טיפולים ארוכים יצאתי איכשהו חי. כנראה גם ירמי. כי נדמה לי שראיתי אותו בחיפה עם מישהי צולע, אבל אולי זה היה רק מישהו שדמה לו. על ז'אק ברטמן אני יודע שהוא נהרג בדרך לחתונה שלו. בוזגלו וארפי ואברמוביץ נהרגו עוד קודם בהיתקלויות, מה שקרה עם נורית אני לא יודע. הצבא קבע שהיא נעדרת, אבל בשבילי היא לא. כשאני כותב עכשיו עליה אני מנסה לגרום לה שתצעק ותגיד לי איפה היא ומה קרה לה. כל יום אני מוסיף צבע וקו לגבה ולעפעף, רוצה לקרב אותה כמה שאפשר לעצמה - היופי הטהור והשקט בשיאו, הנשיות הזכה והרגועה ללא איפור ואביזרי מין - אני מביט בעיניה, נוגע במצחה, מעביר את האצבע על האף והשפתיים. נושם את הריחות שלה, עובד כמו איזה צייר או פסל על צבע העיניים, אחת כחולה ואחת ירוקה, על צבע החולצה הכחולה ועל צורת הקישור של השרוך הלבן בלולאות צולבות, על הצמות הקטנות היורדות על החזה שרק התחיל ללבלב, מפסל את האף הקטן ואת הפה המיוחד ששפתו העליונה מתקפלת מעט כלפי מעלה, ולצדו נקודת חן קטנה כמו הכוכב שליד הירח, ובעיקר על כל אותם קווי יופי בלתינראים שגורמים לפנים שלה לבשר שהשחר בוקע. ויויאן רואה כמה אני שקוע בכתיבה וחוששת שעוד אלך לאיבוד ולא אמצא את הדרך החוצה. אז אני קרוע בין שתיהן, בין ויויאן לנורית, ולא יודע איך יוצאים מזה. חברים רומזים לי שאני בהלם קרב. - "אחרי מה שעבר עליך במלחמה, הכול אפשרי, אתה אפילו לא חייב לדעת שאתה בהלם קרב, אתה לא אשם, זה המלחמה." מה? מי שאוהב הוא בהלם קרב? מה יש? אתה לא יכול לאהוב וגם להיות שפוי? אנשים בריאים לא אוהבים? רק חולים אוהבים? אבל למה אני מתחיל מהסוף? אספר הכול לפי הסדר. בגילוי לב, לא אסתיר שום דבר.

מגדל אייפל
גונזלו פואנטס / רויטרס

***

הדבר הראשון שעשיתי בבוקר הראשון שלי בפריז היה ללכת לראות את האייפל. עמדתי מולו בפה פעור כמו בפעם הראשונה מול הכותל בירושלים אחרי המלחמה. רק שהכותל היה זקן, חרוש קמטים וכפוף ממשא כבד של פתקים ותפילות והזכיר את החורבן. האייפל לעומתו צעיר, מתגרה בַּשמים, וכמו מוציא לשון לכולם וקורא: אני פה! אני פה! עכשיו מול האייפל הבטחתי לעצמי להתנשא יותר גבוה ממנו. אני רוצה להיות במאי גדול כמו פליני ולעשות סרט על אהובתי שאבדה. ואני נשבע מול האייפל שאני אכתוב סיפור אהבה יותר גדול ממנו. כן, זה נשמע יהיר מדי. איפה הוא ואיפה אני. אני, שנולדתי בכפר קטן בהרי האטלס, מתכוון להתמודד מול דבר כזה? המלאח מול האייפל! באמת! אבל כן! אני אבנה טור אייפל אחר, רגליו בכפר שלי וראשו בשמים. השאלה איך מתחילים. עוד אני חושב ונערה עם כובע סומבררו עברה לידי, מולאטית עם חמוקיים של סוסה, רגליים ארוכות במגפי עקב שחורים, פלחי ישבן מעוצבים להפליא, ועל הגב הזקוף, מתחת לסומבררו, מתנפנפת רעמת שיער שחורה. מאיפה ירד יופי יערות שכזה ללב פריז? הנשים של פריז מהסרטים - כמו ג'ין סיברג, עמנואלה ריבה, ז'אן מורו, דלפין סריג - הן דקות ובהירות שיער, אבל זאת גדולה ושחורת שיער. מאחור היא סחבה מזוודה קטנה שחורה על גלגלים, כאלה שדיילות גוררות אחריהן, אבל היא נראתה יותר כסוסה אצילה שגוררת אחריה מרכבה, עם כל צעד חמוקי הישבן נעו והשיער השחור התנפנף. הגב החשוף שלה - לשים עליו אוכף ולדהור.

מבט מתחת למגדל אייפל
באלינט פורנצי / בלומברג

בלי לשים לב מצאתי עצמי צועד בעקבותיה בין המזרקות, חוצה את הגשר מעל הסיין ומגיע עד לרגלי האייפל, שם הרמתי מטפחת שלה שצנחה לקרקע. Excusez moi", mademoiselle", קראתי לה, המטפחת שלך!", ""Merci, היא אמרה והושיטה את ידה, אבל אני החזקתי במטפחת ושאלתי: "אפשר לשמור כמזכרת?", "ומה אתה נותן לי במקום?", היא שאלה. "את זה", עניתי והושטתי לה את המצית שלי, שלפתי סיגריה מקופסת הגולואז, תחבתי בפה ושאלתי אם אפשר לקבל אש. היא הדליקה לי ואני לקחתי את הסיגריה ושמתי לה בפה, הוצאתי עוד סיגריה והצמדתי לשלה, כדי להדליק, האף שלי כמעט נגע באף שלה. היא סילקה בעדינות את שתי הסיגריות והצמידה לי נשיקה. "תבוא לראות איתי את A bout de souffle?", היא שאלה. לפני שעניתי, נשמע קול קורא: "Cut!T" ועמו צחוק מתגלגל של קבוצת בחורים שכיוונו אלינו מצלמות. מסתבר שבלי לדעת נכנסתי לתוך סרט שבו הבחורה שיחקה ואני צולמתי בלי שידעתי... מישהו התקרב, אמר לי שאני נראה טוב בצילומים ושאל אם אני מוכן לעשות אודישן. כמעט קפצתי מרוב שמחה. איזו עיר מוזרה שכך מקבלת אדם זר ישר לתוך החלום שלו! - כן, בטח, עניתי. ממש באותו רגע כובע הקש שלה עף ברוח, ואני רצתי לתפוס אותו, אך הוא המשיך להתגלגל לאורך השדה ואני אחריו עד שהגיע למה שקראו קבר נפוליאון. רק שם הצלחתי לתפוס אותו והתחלתי לחזור, אך כשהגעתי כבר לא היה שם אף אחד. המקום שהמה קודם מצוות הצילום היה ריק לגמרי. למה לא חיכו לי? איך אמצא אותם? מה יהיה עם האודישן? מה יהיה עם הנערה? הם נפלו עלי משמים ופתאום כלום.

***

עטיפת הספר

חשבתי שאני מוכרח לאתר אותה, אבל למי יכולתי לפנות לעזרה? אין לי פה אף אחד. הדוד של ז'אק שנתן לי את המפתחות לדירה שלו וגם לדהשבו נשאר בחיפה לעשות את הסדר אצל הורי, ועד שהוא יחזור אני לגמרי לבד. פריז לא מתייחסת לזרים. רק שומעים את המבטא שלך ומיד נרתעים. זה יכול להיות מבטא ממרסיי או מניס, וכבר מרימים גבה. מה אתה עושה פה? אתה זר! אתה לא משלנו! "הצרפתים התחתנו עם השפה שלהם," אמר לי מישהו, אתה פותח את הפה ומיד מבחינים. אז איך אוכל לבקש עזרה? ואיזו עזרה לבקש? טלפון של הנערה? אני לא יודע אפילו את שמה. של הבמאי? הוא לא גודאר ולא קלוד ללוש. זה בטוח. אותם הייתי מזהה מיד. כן, אפשר לשאול על חברות הפקה, אולפנים וכאלה, אבל זה מסובך. אני כל כך זר פה, כשאני יוצא עם הדהשבו ונוסע לאנשהו, אני תמיד מגיע למקום אחר, או שהדהשבו נתקעת לי באמצע הרחוב, עד שמישהו בעל רצון טוב עוזר לי להתניע או להזמין גרר, לא פשוט. אתמול ניגשתי לIDHEC, בית הספר לקולנוע שלפני המלחמה אישר את קבלתי ללימודים, ואף נתן לי מלגה לשכר לימוד ומקום מגורים בCité universitaire, אבל המזכירה אחרי עיון בתיק אמרה לי שמאחר שלא הגעתי בזמן, הם העבירו את המלגה לאחר. זה שהייתי במלחמה ולא יכולתי להגיע לא הזיז להם, ולך תתווכח עם המבטא הזר שלך. אז יש לי את הסומבררו שלה, מה אני יכול לעשות איתו? אלך בשאנז אליזה ואכריז של מי הכובע הזה? שלשום חבשתי אותו על הראש וציפיתי שאולי משהו יקרה, שמישהו יזהה אותו ויפנה אלי, אבל כלום.

______________________________

"זרים", הוצאת ידיעות אחרונות, 328 עמודים, 98 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו