בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

פרקים ראשונים מתוך "הרעב העשירי" - ספרו החדש של אלי לוקסמבורג

יהושוע כלנתר, יהודי יליד בוכרה שעשה את דרכו לירושלים מתחת לפני הקרקע, נמצא מיובש במערה במדבר יהודה. כעת עומדת בפניו משימה אחת

תגובות
מערה במדבר
סלאש וי

בבית החולים

"...מאמין אחד יצא לחאג', למכה, הלך ולא חזר. האם האדמה בלעה אותו, או שמא סלע נפל עליו? אולי נחש הכיש אותו או שטרפוהו חיות בר? ואולי פיתו אותו השדים, אולי הידרדר לתהום, מת ברעב, או נספה בצמא — כך תהינו ותהינו. ורק אחר כך סיפרו הסוחרים את מה ששמעו מבדואי אחד... ראה הבדואי בפאתי ירושלים ציפור טרף ענקית נושאת נתח בשר — ומשליכה אותו ארצה. ושוב נשאה, ושוב השליכה, וכך פעמים רבות. לבסוף התחברו הנתחים מעצמם ויצרו אדם. ירדה אליו ציפור הטרף והחלה לשסעו לגזרים. זעק האומלל והתחנן לעזרה, רק הספיק לומר לבדואי את שמו ומאין הוא — הנודד הנצחי! גורלו יהיה כגורל אלה שאינם מכירים את הכיסופים למולדת. ציפור הטרף אנקה (דמות מהמיתולוגיה הערבית, המקבילה לעוף החול) תמשיך לשסע אותו ולאסוף אותו בכל פעם ופעם מחדש".

על שולחני מונח כתב היד שלי, האוצר שלי, מגילת הקלף "מוּסַנַה". על השולחן מונחת גם חתיכת אבן בזלת עם מסמר מותך. אני זוכר איך הרבי ונדל סובב את האבן הזאת ארוכות בידיו ותהה: "הנה שבריר, מזכרת מהעולם שהיה כאן לפנינו. אם יתמזל מזלנו, אם מישהו יגיע לירושלים, חובתכם להראות זאת לחכמי הקבלה המקומיים".

מעבר לקירות חדרי בבית החולים מזמזמים המכשירים יום ולילה — משרטטים את עקומות החלומות שלי, את הפולסים של המוח שלי, מודדים את חום הגוף. גדוד שלם בחלוקים לבנים עמל שם: ביולוגים, פיזיולוגים, אנדוקרינולוגים, פסיכיאטרים — בוחנים את ההורמונים ואת היציאות שלי. החדר עצמו מזכיר לי מערה. כאן מצפצף משהו, שם מטפטף — סביבה מיוחדת, במילים אחרות, לחה וצוננת, כמו המקום שממנו בעצם זחלתי החוצה.

אני מתקשה לזהות אנשים, חפצים, הרופאים אומרים שהראייה שלי מידרדרת — סימן לעיוורון מתקרב. הראש מרוקן דרך קבע, הגוף — שרוי בכאב בלתי־נסבל. קולות עמומים קוראים לי, אני שומע צלילים מסתוריים, פחד לא מוסבר משתלט עליי, השאול קוראת לי בחזרה, אוחזת בי בעוצמה.

דוקטור אָשֶר הוא זה אשר לקח על עצמו להסביר לי מהי תחושה של ראש מרוקן. הוא יוצא פָּרס, אגב, וזוכר היטב את השפה הפרסית. אנחנו מבינים זה את זה מצוין.

"תופעות דומות מתועדות זה זמן רב, כלנתר היקר. סובלים מכך, למשל, כורים שנקברו חיים במכרות ואחר כך הוצאו אל אוויר העולם. אבל המקרה שלך הוא ללא ספק תופעה יוצאת דופן, אם הכול יאומת..." — והוסיף שאני חֹווה חסך חושי — היעדר ממושך של אספקת מידע שגרתי למוח. המחזור הביולוגי שלי מעוות באופן זוועתי: אני ישן חמש־עשרה, עשרים שעות, ואחר כך ער במשך כמה יממות. והוא תקע את אצבעו בפלט של האא"ג בתור הוכחה.

לעתים אני שוקע בשינה עמוקה, מעולפת, ללא רגעי התנתקות מקדימה, ובתוך שנת העילפון הזו אני נשלט על ידי הזיות מייסרות. הרופאים יודעים זאת היטב, ולכן מבקשים ממני לנהל רשימות, מבדקי שליטה עצמית: אולי בעזרתם אוכל לשחזר גם את השאר?

"ציפור הטרף אנקה תמשיך לשסע אותו ולאסוף אותו בכל פעם ופעם מחדש!" אני קורע מעצמי את החוטים, תולש את החיישנים, מסתובב בחדר כאחוז שיגעון. ולא כותב כלום, חסר יכולת להיזכר במשהו, וצמא לכאב: לשבור לעצמי את הרגל, את היד, לרוץ ולו אל השטן. "הי, אתם שם, מאחורי הקירות! אני אשמש לכם שפן ניסיון, אני אסבול הכול, וזה לא יהרוג אותי! אבל מה שבאמת בלתי־נסבל הוא שהכול בי נראה לכם חשוד. מדוע אני כותב בערבית, ומדוע אני לא רוצה למסור את הקלף ואת האבן הזאת עם המסמר. ברור, אתם לא מאמינים לי, אני רואה את זה בעיניכם! ואובדן הזיכרון נראה לכם כהתחזות".

התקפי הטירוף האלה — או הייאוש — נגמרים, אגב, די מהר. אל החדר מתפרץ דוקטור אשר, גַ'סוּס (דמות מהמיתולוגיה הערבית ששומרת על החוטאים) שלי (אני נתתי לו את הכינוי הזה), ותוך כדי ריצה כבר מתחיל להרגיע אותי: "אל תתרגש, כלנתר יקירי, הכול בסדר איתך! מזגך הישן חוזר אליך, וזה הסימן הכי בטוח להבראה". הוא מחפש אותי בחושך, פונה מתוך ניחוש אל הקירות, מרים מהרצפה את התחבושות ואת האלקטרודות, מצמיד אותן שוב לגופי וממלמל בחיבה, מתמוגג בחיוך שופע מתיקות: "המעקב אחר מערכות הגוף שלך מביא לנו תועלת שלא תסולא בפז!" ואני כמעט בוכה: איזה לעג לאלה שלא הגיעו, אלה שבטן האדמה בלעה אותם.

נראה לי שג'סוס פורץ לחדר מהר מדי. מכאן המסקנה: איפשהו בתקרה יש איזו עינית, עוקבים אחריי ללא הרף. ושוב מתחשק לי להקניט, להתגונן. כבול שוב בחוטים, אני אומר לו, אני אומר להם לכולם:

"תאר לעצמך, דוקטור, שפתאום התורה הייתה הולכת לאיבוד, היו נעלמות עשרת הדיברות, ולא היה נשאר בזיכרון האנושות דבר: לא ההתגלות האלוהית בהר סיני, לא הנסים של יציאת מצרים. רק בדיקות שתן, צואה, דם..."

אבל ג'סוס רגוע, לא נבוך כלל וכלל. עושה את עצמו לא מבין, ושוב, בפעם המי־יודע־כמה מנסה להשיג את הבלתי־אפשרי: "מסור לנו את הקלף הזה, מדוע אתה לא רוצה לעזור לעצמך?"

ואני עונה לו — דוחה זאת בתקיפות על הסף, בפעם המאה אולי:

"רק חשדות יש לך בראש, ואילו כאן כד זהב טהור! ובקלף הזה גם גן העדן וגם הגיהינום שלי, כד זהב מלא בעקרבים!"

"... מאמין אחד יצא לחאג', למכה, הלך ולא חזר... ורק אחר כך סיפרו הסוחרים..."

***

הקלף

אין לי מה להסתיר, לא בשביל זה באתי הנה, אספר הכול לפי הסדר.

אני מבוכרה — נולדתי בבוכרה. למדתי וגרתי במדרסה. אבל השמים עדיי, אלוהי אבי ואלוהי רבי ונדל הוא העד: נשארתי יהודי, יהודי בשם יהושע. אגיד יותר מזה — במדרסה נחשבתי לציוני, לדחליל. שם גם למדתי ערבית. אחרת איך הייתי משיג גישה לכיתאב אל־באיאן (ספרייה), שם שומרים את גלילי הספרים העתיקים, את האינקוּנָבּוּלות ואת הקלפים? למען מה, אמרו אתם, חשפתי את עצמי לבוז מצד ידידים ומכרים ובגדתי באמונת האבות? אבל ייסורי הנפש שלי באותה עת, זה כבר נושא אחר...

בתוך הערב־רב הזה, שנקרא מולו־באצ'ים (תלמידים במוסד דתי מוסלמי) במדרסת סאם־אני, היו המון אזרחים זרים, כולם כאחד — הרפתקנים בעלי עבר מפוקפק... אני זוכר את המורים, את כל הקאדים, המופתים והמודריסים — בטורבנים, ועם זקנים דלילים באורך של אמה. היה במדרסה גם צייר רוסי, ניקולאייב שמו, ששינה את שמו לחילאל דאוד. אני זוכר את הציורים שלו: כיפות בתים, שווקים, מסגדים. הוא היה אומר לי שבוכרה, על ההיסטוריה המפוארת שלה, ובכלל המרקם הצבעוני של אסיה התיכונה, כל כך הקסימו אותו עד אשר החליט להפוך למוסלמי.

צנצנת עכבישים גועלית! מי יאמין לי ששהיתי שם למען מטרה סודית ונשגבת, בפני מי אשפוך את לבי?

את האסלאם למדתי לא רע, ואין לי כל אשליות. כך גם אמרתי פעם לרבי ונדל, שכל עיקרי הדת הזו הם כמו העתק מעוות של היהדות.

"אתה רוצה לדעת למה הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה כמעט בשמים? למה לא במישור, למה על הר כל כך גבוה?"

וענה הרבי:

"כדי להבין את משמעות התורה, אתה צריך התרוממות רוח, להפנות לשמים את כל נפשך... ואילו בני ישמעאל השיגו את דתם מהבאר, ועוד במעל ובדם!"

והוא סיפר לי סיפור על שייח' אחד, חכם למדי ובעל יוזמה, אותו אחד שאחר כך הכריז על עצמו בתור הנביא מוחמד ושליח אללה, שהעסיק יהודי אחד כמזכיר המלומד שלו. אותו יהודי היה בקי בתורה, בתלמוד ובאגדה, והשייח' הציע לו פעם להתיישב ולנסח את עיקרי הדת שלו, היהדות — לנסח בצורה פשוטה ובהירה. כאשר קיבל את כתב היד, הסתגר השייח' לזמן רב, סידר הכול מחדש, וכך נולד הספר, שנקרא ברבות הימים הקוראן. מוחמד היה אדם פיקח, וחשב איך למסור את הספר לעם תוך כדי התרחשות של נס — אחרת מי יאמין בזה? הוא הורה לבני עמו שיתאספו כולם ליד הבאר. התכוון לספר כי בלילה שעבר פקד אותו חלום ובחלום אמר אללה שייתן לערבים את הדת החדשה, ותצא הדת מהבאר, דת אמת! מוחמד הצטרך בסך הכול להוריד את החבל אל תוך הבאר... וכך היה: התאסף העם, הורידו חבל והוציאו משם את הקוראן. "ועכשיו", קרא מוחמד, "קחו אבנים וזרקו אותן אל תוך הבאר, זהו רצון אללה!" ויישרו את האדמה מעל הבאר, ואיש לא שם לב שמאותו יום נעלם היהודי המלומד, וכך גם איש לא ידע שערב אותו ה"נס" עם הקוראן ביקש השייח' מהיהודי שלו טובה קטנה: לרדת אל תוך הבאר וברגע הנכון לקשור את הספר אל החבל.

שעות אני יושב עם הקלף שלי, הוא עוזר לי להיזכר בדברים רבים — בבוכרה, במדרסה, ברבי ונדל, בכל הנדודים שלנו בתוך השאול. תענוג מיוחד מספקת לי הפרוזה המחורזת שלו, הביטויים המופלאים בכל שורה ושורה, הרמזים הלא מפוענחים בסגנון המיוחד שלו.

"...ביקרתי בעיר הקדושה מכה, ערכתי את החאג' מתחת לאדמה. התכבדתי על חשבון הקהילה בנזיד, ובירושלים אכלתי פת לחם עם אפונה. בחברון התארחתי אצל האב איברהים, ידיד אללה. צעדתי דרך המערות ותכופות הלכתי לאיבוד, התנהגתי כצדיק אמיתי, אך קרה גם שאכלתי מן האסור. במערות לבנון חברתי למתבודדים. היו מקרים שבהם החזקתי עבד, והיו מקרים שבהם נשאתי את סלי בעצמי. חשפתי את עצמי לסכנות, נתקלתי בליסטים, כלאו אותי בבתי סוהר, עינו אותי בתור מרגל. ראיתי את הרוּמים (נתיני האימפריה הביזנטית) נלחמים מתוך ספינות המשוטים שלהם, שמעתי את הנוצרים מקישים בלילות בענבל הפעמון. הייתי קונה מים במחיר מופרז, למדתי על בשרי את אומנות כיוס הארנקים — מעשה ידי נוכלים. רדפוני הנבלים, הלשינו עליי לשליטים. הלכתי במערות ויצאתי לקראת אנשים, והאנשים קראו לי בשלושים ושישה שמות שונים. פנו אליי בכינויים כמו בוכרי, בגדדי, סורי, חורסני, מקריא הקוראן, בקי בדין, קדוש, נזיר, סוגד, עולה רגל, סוחר, מדריך, דרשן, זר, חניפי, מעסיק, משפטן, תלמיד, מורה, ידען, שייח', פרש, שליח".

קלף ה"מוסנה" — חיברו אותו לפני כאלף שנה, כאשר העולם היה אטום ופראי. אני קורא בו וזיכרוני המת קם לאטו לתחייה. קולות נשכחים נשמעים, אני רואה דמויות וחזיונות רחוקים — מניין הם, מדוע הם באים אליי? והקלף שלי כמו עונה: "מי שמעמיק אל מתחת לאדמה — הגסות, הטיפשות והיצרים החייתיים משתלטים עליו, ככל שהוא מתעמק ומתרחק, כך הם חזקים יותר, אוחזים בו ביתר חוזקה..."

והנה המפה שלפיה הלכנו, דיו שחור ושמן מתפתל לאורך הערים — מֵארְבְ, נישָאפּוּר, רֵיי... בחלקו — מתחת לכיפת השמים, היכן ששוכנים שבטים אכזריים, "המניחים את ראש ההלך על אבן ומבקעים אותו כמו את ראש הנחש, כי רצח בעינויים מתוחכמים — זה התענוג שלהם", אבל לרוב — בין סלעים וערוצים, במנהרות סודיות ובמערות, במכתשים ובשבילי בעלי החיים.

מחבר כתב היד כותב בקלף: "הזכרתי דברים כה רבים כדי שהמציץ בכתוב יֵדע — הדרך הזו אינה המצאה, לא דבר מדומה, לא פרי דמיוני: אני בעצמי חוויתי את כל זה, אני העליתי הכול על הקלף למען נוחותכם".

ובאמת — הבהרות אינספור! כמה פרסאות מונה כל מעבר, היכן יש מעיינות, פלגי מים ובריכות, היכן המים רעילים ואין לשתות אותם — הם מטפטפים מסתרי האדמה המלאים בגופרית או באמוניה. היכן לחפש עשבים ושורשים אכילים. איפה מסתתרות דבורי בר ויונים שמנמנות, היכן האדמה טובה לאכילה. ועוד ממליץ הקלף לחפש כסף ולסנן זהב מרגבי אדמה, לחפש קונכיות פנינים על החופים. או שפתאום הקלף ממליץ לקנות שפחה ולהחליף אותה במקום אחר בסריס או בבז ציד, אך בכל מקרה לא ללכת עם השיירות. אנשי השיירות עוסקים בניאוף ובאונס, וללכת איתם פירושו לחשוף את עצמך לפיתוי קטלני: על כל המתלווים הם כופים משכב זכר, כל אנשי השיירות...

כיום קשה לי להאמין שאכן הלכנו כך. אני קורא ולא יודע בעצמי — מה אני מחפש, מה מעיק עליי כל כך?

"...עשרה ביקורים בציון הקדוש של נבי יונס בנינוה שווים לחאג' אחד למכה. עשרה ביקורים במסגד עומר באל־קודס שווים לחאג' אחד למכה. עשרה ביקורים בקבר האב איברהים בחברון שווים לחאג' אחד למכה. וקטן האמונה דומה אפוא לאבן על פי הבאר — היא איננה שותה את המים בעצמה ולא משחררת אותם לשדות. קטן האמונה דומה למצבה מסוידת — מבחוץ לבן כולו, אך בפנים מלא עצמות מתות. אל תירא מליסטים אכזריים ואל תפחד משדי השאול, היה נועז כנמר ואמיץ כאריה! או אז תכריח גם את נהר הפרת לזרום דרך קוף מחט, ולעיניך המישירות מבט כל הפחדים ייראו זעירים. בבטחה תצעד אל מתחת לאדמה, קח איתך את מחצלת התפילה — ולך! או אז, אם לא חטאת לעולם לא יתבלה עליך הבגד שלבשת, והנעל שלא דרכת בה בעצת רשעים, לא תתפורר".

עטיפת הספר

לא, לעולם כבר לא אוכל להיזכר איך ירדנו אל מתחת לאדמה וכמה זמן נמשכה דרכנו: שנים ספורות, חודש, מאה שנים? כזה הוא זדון המערות — אתה לעולם לא תזכור כמה אנשים הייתם וכמה זמן הלכתם, וגם לא מהיכן יצאתם. אלה שהלכו איתי נעלמו באופן מוזר, אחוזי שיגעון מרוב הזיות, ואני מחפש את הקברים שלהם, ומיד נתקל בפסקה מעניינת. היא מטרידה אותי: "הגורל לא ישלח לך שתי מיתות. זו שנועדה לך — ממנה תמות. אלה שמתים בדרך, על מצחם מופיעה הכתובת: 'זה שנאהב על ידי הומת על ידי'. ציפורים נאספות בלהקות אל המנוח ומכסות אותו בכנפיהן, וצללים בגלימות לבנות וכחולות מקיפים את קברו'".

הפסקה הזאת מביכה אותי, אני לא מצליח להבין אותה. לא ייתכן שהרבי מת, שהוא שוכב ללא רוח חיים היכן שהוא! נזכרתי שעמוק בתוך האדמה ראינו לפתע שרשרת דמויות חסרות גוף. הן צפו לידינו באור הזרחן המזוויע, ואני קראתי בבהלה: "רבי, רבי, מה זה?"

"אלה נשמות של יהודים", אמר הוא ברוגע. "לא משנה היכן יהודי מת, נשמתו הולכת לירושלים, כי שם תישמע ביום תחיית המתים תרועת החצוצרות, וכולם יעמדו לדין".

ואם זה כך, אזי כולם כאן, כל בני הלוויה שלי! אני רק צריך לפגוש אותם. היכן — את זה אני כבר יודע.

_______________________________

מרוסית: ולדימיר גלוזמן ומאשה צור־גלוזמן

"הרעב העשירי", פרדס הוצאה לאור, 344 עמודים, 79 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו