בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

"הנבחר": פרק ראשון מספרה של ברניס רובנס, זוכת פרס בּוּקר היוקרתי

נורמן, הבן היחיד מבין שלושת ילדיהם של רבי צוֶוק ואשתו שרה, הוא גאון. ילד פלא, משפטן מבריק, היהלום שבכתר, עד אשר בגיל ארבעים ואחת הוא סובל מהתמוטטות נפשית עקב רצונו למלא אחר הציפיות של הוריו

תגובות
אדם שוכב במיטה ומעשן סיגריה
Harris & Ewing / Library of Congress

נורמן צְוֵוק לא העז לפקוח את עיניו. הוא התהפך על בטנו, הרים גבוה את ברכו, הקשה ומתח את הרגל השנייה. הוא השחיל את בהונו לתוך הרווח שבין שני המזרנים, והתענג על הקרירות של הצד השני, הצד שעבר בירושה. זו היתה פעם מיטת הוריו, מיטת מהגוני רחבת ידיים שחוברה בשני הצדדים למען הצורה, אבל חולקה באמצע למטרות שימושיות. יחד, אבל בנפרד, הם שכבו במשך ארבעים וחמש שנות נישואיהם. כשאמו מתה, שנתיים קודם לכן, על המיטה הזאת ממש, אבל בצדה השני, היא הורישה לו אותה. אביו קיבל לידיו בשמחה את החדר של בנו, ואילו נורמן שכב כבול לירושתו. לפעמים היה מחליק אל ירושתו הקרה במהלך שינה לא־סדירה. אבל בצד זה המתינו לו סיוטים, התעוררויות נוראיות. הוא זז לאט, ולמען הבטיחות עבר לצד של אביו, הקשה שוב רגל אחת והכניס את רגלו השנייה אל קו ההפרדה. הוא לא נגע בגופו, אך למרות זאת הרגיש אותו. נער צעיר, חשב, היה מרגיש את אותה תחושה במתיחת הנעורים של הרגל ובשקע הרפוי שבין השכמות. לפיכך הוא לא נגע בקפלים שעל בטנו או במתיחות הוורידיות שבמפשעתו. אלה היו מציאויות שעובדו באופן אינטלקטואלי ולא היה להן שום קשר למנח הנערי של גופו. הוא השחיל את ידו מתחת לכר ושפשף בדרכו את לחיו הזיפית. הוא חייך בעצבות לנוכח רמז הגיל שאין להתכחש לו, וכדי לאשר אותו תפס בידיו המחוספסות את קפלי בשרו. הוא אסף מעלה, בזה אחר זה, את הגושים חסרי השרירים של בטנו, סנטרו, וירכיו, סוחט ומסובב אותם, מוטרד מהשנים שניכרו בהם. הוא חזר למנח המקורי שלו, אך עתה ידע שזו הונאה. הקפלים והקמטים על עורו, היו חריצים לציון כל אחת מארבעים ואחת שנותיו.

הוא עצם בחוזקה את עיניו מול החשיכה. הוא ידע ששנתו הקצרה הסתיימה, אבל היה מפוחד מכדי להכיר בכך. אסור היה לו להניח לעצמו לנמנם. אלוהים יודע מה הם עשו כאשר ישן, ואלוהים יודע מה הם עושים עכשיו, ואיפה עוד הם נמצאים, וכמה הם. לא, הוא לא יפקח את עיניו. אם הם עדיין שם, אפשר לסמוך עליהם שיישארו. הוא משך את הכר על אוזניו. הוא גם לא רצה לשמוע אותם. עם זאת הוא רצה לבדוק שהם שם. הוא פחד מנוכחותם, אבל היעדרם הפתאומי הפחיד אותו עוד יותר. הם היו העדים היחידים לשפיותו.

הוא פקח את עיניו, קודם אל החשיכה שמתחת לכר, ואחר כך אל החשיכה שבחדר, וזה הפחיד אותו. הוא קם וגישש אל האור, ומתוך מצמוץ חזר במהירות אל פקעת שמיכתו. לאט־לאט עיניו התרגלו לאור, והוא שכב שם, והתבונן בירושתו שבצד השני. הוא חש עקצוצים מאחורי עיניו כהקדמה לדמעות, וזה הפתיע אותו. היו לו המון סיבות לבכות, אבל הוא מעולם לא נכנע לרגשות של רחמים עצמיים. לעתים קרובות למדי חשב לשים לזה קץ, אבל ידע שהוא צריך לשכנע מישהו, לפחות אדם אחד, לפני שהוא עושה זאת, אחרת, ימות משוגע, בעיניהם. אבל אף אחד כבר לא רצה להקשיב לו, אף אחד לא האמין לו. לאף אחד לא היה הרצון או הסבלנות לשבת איתו זמן־מה, למשך שעות אם יש צורך, ולראות אותם כמו שהוא ראה אותם, ולהידבק מעט בפחד שלו.

הסופרת ברניס רובנס
הייד / רקס

הוא ליטף שוב ושוב את הסדין הצח שלצדו, ולפתע הרגיש, על עור כף ידו, קו וקימור. כשהנמיך את ידו הוא חשף, כמו בהעתקה של תחריט פליז, את הראש, הכתפיים ואת גופה של אמו. היא היתה שרועה על הבטן. ידו היתה מונחת משותקת במקום שבו היו צריכות להיות רגליה, ואחוז אימה הוא תפס את הסדין בציפורניו, משך אותו מטה וחשף את כולה. כשהתבונן בה הרגיש איך דמעות קרות כקרח מכבות את האש שעל לחייו. הוא פתח את פיו לקרוא לה, אבל נמנע. הוא לא רצה להכיר בנוכחותה. הוא אמר לעצמו שזה חלום בלהות. אבל אולי גם הדברים האחרים הם חלומות בלהה, אולי אין כלום בחדר, מלבד נִשמתו המיוסרת באריזתה הבלויה והמקומטת. אולי הכול הזיה. "לא," הוא צעק לתוך הסדינים. רק לא המילה הזאת. לא המילה המזוהמת המשפחתית הרקובה, שאביו ואחותו למדו מהפסיכיאטר שלו. הם היו עיוורים, כולם, והם השליכו את המילה זה אל זה ביודעין אך בבושה, והתנחמו ברמזים לארעיות הנלווים אליה. "הוא הוזה," הם היו מהנהנים זה לזה בחמימות, והוא היה יכול להרוג אותם על כך.

הוא התבונן שוב באמו. היא שם, כמובן, וכך גם כל הדברים האחרים. היא היתה רואה אותם. היא היתה מכירה בהם ונפטרת מהם. היא היתה גואלת אותו. "מאמא," הוא לחש, אבל הקו והפיתול התפוגגו אל תוך הסדין. אפילו הוא ראה שהיא נעלמה, ובמשך השנים הפך למומחה להופעתם והיעלמותם של דברים. אבל הוא ידע שהיא תבוא שוב, והוא שכב והמתין לה, ידו הקרה פרושה על הסדין.

הוא הרים את אוזנו מהכר ושמע אותם, את רעש חריקת השיניים השורט של זחילתם. וגם משהו חדש. הריח שלהם. בהתחלה הוא עצר את נשימתו, ואחר כך רחרח סביבו, אסיר תודה. ריח לחלוחי, כמו עוגיות שלא כוסו, כדי שיתרככו. היתה זו הוכחה נוספת לכך שהם שם. אחרי הכול, יש להם זכות להרעיש ולפלוט ניחוח כלשהו. אבל הוא היה גם מפוחד. כל הוכחה נוספת לנוכחותם הפחידה אותו. ככל שההוכחה היתה מוחצת יותר, כך משפחתו האמינה פחות. הוא טמן את ראשו בכר, לופת את גופו בידיו. אצבעותיו נעו באִטיות ושרטו בדרכן את הבשר שעל כתפיו. הוא ניסה להתעלם ממעשה אצבעותיו והחל לזמזם מנגינה כדי להעניק לאצבעותיו איזה תירוץ לתופף על גבו. אבל אצבעותיו התעלמו מהקצב ושרטו את כל גופו בטירוף עוויתי. הוא החל לשיר בקול רם, אך אצבעותיו סירבו ללוותו. ואז, מובס, הוא טמן את ראשו בכר וגילה שהם עליו. הם זחלו על גבו, סופגים את הזיעה שזרמה עליו, מתעכבים על עצם הירך, וגולשים חלקלקים אל מפשעתו. הוא קפץ אל מחוץ למיטה, תפס את הכר, ורץ בחשיכה אל חדר האמבטיה. הוא השליך את הכר אל האמבט ושפך עליו מים רותחים. הוא ידע שהם נמצאים בכר, שהם חיים ולכן ניתן להרוג אותם. הוא הוציא מהארון בקבוק של נוזל חיטוי ושפך אותו על גופו. הוא היה מוכן לארח אותם כל זמן שהיו על הרצפה ועל המשקופים, אבל על גופו, לעולם לא. הוא חייב ללמד אותם את מקומם. לפחות בזה הוא חייב לשלוט. אז למה, תהה, הוא אינו מסוגל למחוק אותם מהרצפה כפי שהתכוון לעשות לגבי גופו? אולי הם בכלל לא קיימים, בשום מקום? הוא קלט את צל פניו במראה שמעל לכיור. הוא לא זיהה את הדמות שהביטה בו, קמץ את אגרופו, וצעק, "אתה משתגע?" הוא התייפח ודידה בחזרה לחדרו לקבל את פניהם.

הוא כיבה את האור, חמק מהמיטה וגישש את דרכו אל מקום התקבצותם הקבוע בסביבת האח. הוא שלח ידו אל הפנס שעל אדן האח והאיר בו באלכסון את פינת החדר. בעודו ממתין הוא התגרד בידו הפנויה. הוא קיווה שהעקיצות וצלקותיהן נראות לעין. זו תהיה לאביו הוכחה בלתי־ניתנת לערעור. הריח השתלט, אך הוא התפלש בו. גם זאת הוכחה. אביו יבוא בבוקר להעירו ויהיה חייב להבחין בכך. עד אז הוא יֵשב ויעקוב אחריהם, וישתדל להתגבר על הפחד.

עטיפת הספר

הם לא אילצו אותו לחכות יותר מדי, מכיוון שהיה מוכן לגמרי לקראתם. הם זחלו בשורה אחת לעבר אלומת האור, ובשלוליתה עצרו, התקהלו והתנועעו. נחיל של דגיגי כסף (חרקים זריזים מחוסרי כנפיים שנרתעים מאור) מתפתלים, כפי שראה אותם בכל יום ולילה שהוא זוכר, כי ימים ולילות ששכח נמחקו בידי שיגעונו. הוא הזיז את אלומת האור לימינו כדי לגרות את החרקים לעבור לתחנה אחרת. כך הוביל נורמן צווק את להקתו סביב האח דרך החשיכה הזוהרת, שעד מהרה ביטלה את הצורך בפנס. ואז הם נעלמו לפתע. נורמן התכרבל מול האח, מתבונן, מרחרח ומגרד, נאחז בריחם ובתחושתם ומחפש את עקבותיהם לאורך השטיח המרופט שליד האח. הוא תמיד פחד משעה זו של היום, כאשר האור מבריח אותם אל האפלה והוא נותר רק עם זיכרון תהלוכתם המזדחלת. עכשיו חדרו אל מוחו הפחד ושאלת האימה שהצליח להטיח בגבר שניבט ממראת האמבטיה. הוא התבונן בנטפי הזיעה שגדלו במלואם והתפוצצו על זרועותיו ועל רגליו. הוא התמכר לפחד שלו, שמוסס את מעיו, שוטט על פני ירכיו והשתכן בכיפוף ברכיו. "הם כאן," הוא לחש לעצמו, "אני רואה אותם, אני מריח אותם, אני מגרד אותם על בשרי." הוא לפת את גופו בזרועותיו, מחבק את ייאושו. ואז, מתוך הכרה שרק מטורף יכול להגיע אליה, צרח בקול גדול, "אני יודע שהם כאן."

הוא זחל אל קצה המיטה ושפשף את בשרו המגורה בשמיכה הגסה. כשהגיע הבוקר הוא ישן, ואילו ידע אביו על הלילה שעבר על בנו, לא היה מעיר אותו.

___________________________

מאנגלית: רחל פן

"הנבחר", בהוצאת פן וידיעות ספרים, 256 עמודים, 98 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו