טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

"סוס אחד נכנס לבר": האזינו לפרק ראשון של זוכה פרס ישראל דויד גרוסמן

קיראו והאזינו לספר בקולו של תומר שרון. הספר נבחר גם לרשימת מאה הספרים המומלצים של ה"ניו יורק טיימס"

4תגובות
דויד גרוסמן
חן גלילי

- ערב טוב, ערב טוב, ער--ב טוב קֵיסַריָ--ה!!!

להאזנה לפרק הראשון מהספר, ליחצו:

פרק ראשון להאזנה של הספר "סוס אחד נכנס לבר" - דלג

- אה, הוא רוטן, לא קיסריה, מה? קולות צחוק. הוא מזדקף לאט ומנקה את כפות ידיו מהאבק. עוד פעם זיין אותי הסוכן שלי? נשמעות קריאות מהקהל. האיש נועץ מבט מזועזע: מה זה? מה אמרתם? אַת, שולחן שבע, כן את, מַבְּרוּק על השפתיים, יָפֶה לָך! האשה מצחקקת ומסתירה את פיה בכף ידה. הוא עומד בקצה הבמה, מנדנד קלות את גופו קדימה אחורה. תהיי רצינית, חומד, באמת אמרת נָתַניה? עיניו מתרחבות, כמעט ממלאות את עדשות משקפיו: תני להבין, את אומרת לי פה בדעה צלולה ובמצח נחושה שאני אשכָּרה עכשיו בנָתַניה ועוד בלי שכפ"ץ? הוא משַׂכל את ידיו באימה לפני ערוותו. הקהל שואג בהנאה. פה־ושם עפות שריקות. עוד כמה זוגות נכנסים, ואחריהם חבורה קולנית של גברים צעירים, כנראה חיילים בחופשה. האולם הקטן מתמלא. מכרים מנופפים זה אל זה. שלוש מלצריות בשורטס ובגופיות סגולות־זוהרות יוצאות מהמטבח ונפוצות בין השולחנות.

- בּוֹאנה, שפתיים, הוא מחייך אל האשה בשולחן שבע, עוד לא גמרתי איתך, בואי נדבר על זה... לא, כי את נראית לי דווקא בחורה רצינית וגם עם טעם מקורי, אם אני מבין נכון את עיצוב השיער המעניין שעשה לך - תני לי לנחש, המעצב שהביא לנו את המסגדים בהר־הבית וגם את הכור בדימונה? צחוק בקהל. ואם אני לא טועה, אני מריח פה גם יַמבָּה כסף... צדוק־צדקתי? אה? הקַרצִיוֹן העליון? לא? ממש לא? אני אגיד לך למה, כי אני רואה פה גם בּוֹטוֹקס רב־תפארת, וגם הקטנת חזה שלגמרי יצאה משליטה. תאמיני לי, את הידיים הייתי חותך למנתח הזה.

האשה מצמידה את זרועותיה לגופה ומכסה את פניה בידיה ופולטת מבין האצבעות צווחות דגדוג. תוך כדי דיבור האיש פוסע במהירות על הבמה מצד אל צד, מחכך את ידיו וסורק את היושבים באולם. למגפי הבוקרים שלו יש עקבי הגבהה, והם מלווים את תנועתו בתיפוף יבש. רק תסבירי לי, חמודה, הוא מצטעק מבלי להביט בה, איך בחורה אינטליגנטית כמוך לא יודעת שדבר כזה צריך לספר לבנאדם בזהירות, בשכל, במחשבה, לא נופלים עליו עם 'אתה בנתניה! בּוּם!' מה קרה לָך? עושים הכנה לבנאדם, במיוחד שהוא כזה צנום: הוא מרים בתנועה מהירה את חולצת הטריקו הדהויה שלו ואנחה לא נשלטת חולפת בקהל. מה, לא ככה? הוא מפנה את גופו החשוף גם אל היושבים מימין ומשמאל לבמה ושולח אליהם חיוך רחב. ראיתם? עור ועצמות, הרוב סְחוּס, נשבע לכם, אם הייתי סוס כבר הייתי דֶבֶק, לא? בקהל צחקוקי מבוכה, נשיפות של רתיעה. תביני, נשמה, הוא חוזר אל האשה בשולחן שבע, שתדעי לפעם הבאה, הודעה כזאת מביאים לַבנאדם בזהירות, נותנים לו קצת הרדמה לפנֵי. אִלחוש, רַבָּק. מאלחשים לו בעדינות בַּתְּנוך, מזל טוב לךָ, דוֹבָלה, היפה בגברים, זכיתָ, נבחַרתָּ להשתתף בניסוי מיוחד באזור מישור החוף, לא משהו ארוך, שעה־וחצי, שעתיים גג, שזה הזמן המקסימלי שמותר לבנאדם נורמלי להיות בחשיפה לאנשים פה -

הקהל צוחק, והאיש מופתע: מה אתם צוחקים, אַהְבְּלוֹת? זה עליכם! הקהל צוחק יותר, והוא: רגע, שנבין, כבר אמרו לכם שאתם פה רק בתור קהל־חימום, לפני שנכניס את הקהל האמיתי? שריקות, תרועות צחוק. מכמה פינות באולם נשמעים גם קולות של 'בּוּוּוּ' ארוך וחבטות על שולחנות, אבל רוב הקהל משועשע. צמד נוסף נכנס לאולם, ארוכים ודקיקים שניהם, שערם זהוב ופלומתי ומקפץ על מצחיהם: נער ונערה צעירים, או אולי שני נערים, עטופים בשחור בוהק, קסדות אופנוענים תחת זרועם. האיש שעל הבמה מעיף בהם מבט וקמט דק מתקשת מעל עינו.

דויד גרוסמן בכתבה ב"כאן" - דלג

הוא נע בלי הרף. פעם בכמה רגעים הוא מלווה את דיבורו בשיגור אגרוף מהיר לאוויר ואז, בתנועות הטעיה של מתאגרף, הוא חומק מיריבו. הקהל מתענג, והוא מאהיל בידו על עיניו ובולש באולם, שכמעט כולו כבר חשוך.

אותי הוא מחפש.

- בינינו, אחים שלי, עכשיו הייתי צריך לשים יד על הלב ולהגיד לכם איך אני מת, מת על נתניה, אמת? אמת, עונים לו כמה צעירים מהקהל. ומה־זה מתאים לי להיות איתכם ביום חמישי בערב באזור התעשייה הקסום שלכם, ועוד בקומת מרתף, בול על מרבצי הרָדון האטרקטיביים, ולהוציא לכם שרשרת בדיחות מהתחת, אמת? א-מת! מחזיר הקהל במלוא גרונותיו. לא אמת, קובע האיש ומחכך את ידיו בהנאה, הכל פַארְשׁ, חוץ מהתחת, כי האמת אני אגיד לכם, לא סובל את העיר שלכם, מפחידה אותי מוות הנתניה הזאת, כל בנאדם שני ברחוב נראה לי משתתף בתוכנית להגנת עדים, וכל בנאדם שלישי מחזיק בבגאז' את הבנאדם הראשון מגולגל בניילון שחור. ותאמינו לי, אם לא הייתי צריך לשלם מזונות לשלוש נשים מקסימות, ועוד לאחד־שתיים־שלוש־ארבע־חמש - חמישה ילדים, חַמסָה, הוא מטיח בפרצופו של הקהל כף יד פשוטת אצבעות, נשבע לכם, עומד פה לפניכם הגבר הראשון בהיסטוריה שחטף דיכאון אחרי לידה. חמש פעמים דיכאון אחרי לידה. בעצם ארבע, כי שניים היו תאומים. בעצם חמש, אם סופרים גם את הדיכאון אחרי הלידה שלי. ובכל־זאת, דבר אחד טוב יצא לכם מכל הבלגן הזה, נתניה המרגשת־בערים, כי אִם לא הערפדים שלי עם שינֵי־חלב, אין, אין מצב שהייתי כאן הערב בשביל השבע־מאות חמישים שקל שיואב משלם לי בלי חשבונית ובלי מלה טובה. אז יאללה, אחים שלי, מתוקים שלי, בואו נחגוג הערב, נעיף את הגג, כפיים לנתניה המלכה!

הצופים מוחאים כף, מבולבלים מעט מהתפנית, אבל נסחפים בַּשאגה הלבבית ובחיוך המתוק שמאיר פתאום את פניו ומשנֶה אותן לגמרי. נעלמת הארשת הסגופה, המרה והלעגנית, וכמו בהבזק מצלמה מופיעות פני אינטלקטואל נעים־סבר ועדין, כמעט ענוג, שאין ולא יכול להיות קשר בינו לבין מה שהוא מתיז פה.

עטיפת הספר

והוא, בלי ספק, נהנה מהבלבול שהוא מחולל. הוא מסתובב לאט על ציר רגלו כמחוגה, וכשהוא חוזר מן העיגול פניו שוב מעוקמות ומרות: קַבְּלו הודעה חגיגית, נתניה, לא תאמינו איזה פיס נפל עליכם, כי היום, עשרים באוגוסט בּוּל, זה במקרה גם היוֹמוּלדת שלי, תודה, תודה באמת, הוא מרכין את ראשו בענווה, כן, היום לפני חמישים־ושבע שנה העולם נהיה מקום קצת יותר רע להיות בו, תודה, נשמות. הוא מעכס לרוחב הבמה ומרפרף מול פניו במניפה דמיונית. יפה מצִדכם, באמת לא הייתם צריכים, הגזמתם, צ'קים תשאירו בתיבה ביציאה, שטרות אפשר להדביק לי לחזה בסוף ההופעה, סֶקס־קוּפּוֹנים לגשת תיכף עכשיו ולתת לי ביד -

פה־ושם אנשים מרימים כוסות לעומתו. חבורה של כמה זוגות נכנסת ברעש גדול - הגברים מוחאים כפיים תוך כדי הליכה - ומתיישבת בשולחנות הסמוכים למה שהיה פעם בָּר. הם מנופפים אליו שלום, והנשים גם קוראות בשמו. הוא מכווץ את עיניו, מחזיר להם נפנוף כללי מהסס של קְצר־ראייה. שוב ושוב הוא מפנה את פניו לעבר השולחן שלי בקצה האולם. מרגע שנכנס לבמה הוא מחפש את העיניים שלי. אני לא מסוגל להיישיר אליו מבט. לא טוב לי האוויר כאן. לא טוב לי האוויר שהוא נושם.

- מי פה כבר עבר חמישים־ושבע שירים יד! ידיים מורמות. הוא סוקר אותן ומהנהן בהשתאות: הִרשמתם, נתניה! וָאחָד תוֹחֶלת הבאתם! לא, כי לא פשוט להגיע לגיל כזה אצלכם, מה? יואב, שים אור־קהל, שנראה... אמרתי חמישים־ושבע, גברת, לא שבעים־וחמש... רגע חֶברֶס, אחד אחד, יש מספיק דובָלה לכולם, כן, שולחן ארבע, מה אמרתָּ? גם אתה חמישים־ושבע? אפילו שמונה? מדהים! עמוק! מקדים את זמנו! וזה קורה מתי, אמרת? מחר? מזל טוב, ואיך קוראים לך? איך? חזור שנית? יוֹר - יוֹרַאי? אתה צוחק עלי? זה השם שלך או זה הקורס שעשית בצבא?

_________________________

להאזנה לספר כולו ב"אייקאסט, הוצאה לאור של ספרים מוקלטים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#