בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

"חסרי הנחת": פרק ראשון מתוך ספרה של לין אולמן

בכתיבה מבריקה ומלאת כנות, חוקרת אולמן את המערכת האקולוגית השבירה שבה אנחנו חיים מרגעינו הראשונים לאלה האחרונים, את האופן שבו הזיכרון מעצב את הדרמות של חיינו ואת השימוש שלנו בשפה כדי לתאר את העבר

תגובות
המחברת לין אולמן
פרנסואה מורי / אי-פי

לראות, לזכור, לתפוס. הכול תלוי במקום שאת עומדת בו. בפעם הראשונה שבאתי להַמַרְס הייתי בקושי בת שנה, ולא ידעתי דבר על האהבה הגדולה והמטלטלת שהביאה אותי לשם.

למען האמת, היו שלוש אהבות.

אילו היה טלסקופ שאפשר לכוונו אל העבר, הייתי אומרת: תראו, הנה אנחנו, כך זה קרה. ובכל פעם שלא היינו בטוחים אם אני זוכרת נכון, או אם את זוכרת נכון, או אם מה שקרה אכן קרה באמת, או אם היינו בכלל — היינו יכולים לכוון את הטלסקופ ולהביט.

אני ממספרת, מסדרת ומקטלגת. אני אומרת: היו שלוש אהבות. היום אני בת ארבעים ושמונה, גילו של אבי כשנולדתי. אמי הייתה בת עשרים ושבע, היא נראתה מבוגרת בהרבה וגם צעירה בהרבה מגילה באותם ימים.

איני יודעת איזו משלוש האהבות הייתה הראשונה. אבל אני מתחילה בזו שנרקמה בין אמי לאבי ב־1965, זו שנגמרה עוד לפני שהייתי גדולה דיי לזכור ממנה משהו.

ראיתי תמונות וקראתי מכתבים ושמעתי אותם מספרים על התקופה שלהם יחד, ושמעתי אחרים מספרים, אבל האמת היא שאי אפשר לדעת הרבה על חייהם של אחרים, במיוחד לא של הוריך, ובפרט לא אם הם הקפידו להפוך את חייהם לסיפורים וסיפרו אותם בכישרון נדיר לערבב אמת ובדיה מתוך אדישות מוחלטת לעובדות.

האהבה השנייה היא המשכה של זו הראשונה, ועוסקת בזוג האוהבים שהיו לְהורים ובילדה שהייתה בתם. אהבתי את אמי ואת אבי ללא גבול, הם היו מובנים מאליהם בעיניי כפי שבגיל מסוים עונות השנה מובנות מאליהן, או היממה, או השעות, האחד היה לילה והאחרת יום, האחד נגמר כשהאחרת החלה, הייתי ילדתה וילדתו, אבל מאחר שגם הם רצו להיות ילדים, המצב הסתבך קצת מדי פעם. ויש עוד משהו. הייתי ילדתו וילדתה, אבל לא הילדה שלהם, מעולם לא היינו שלישייה: כשאני מעלעלת בערמת התמונות המונחת לפניי על השולחן, אין בה אף תמונה של שלושתנו יחד. הוא והיא ואני.

הקונסטלציה הזאת לא קיימת.

רציתי להיות מבוגרת מהר ככל האפשר, לא אהבתי להיות ילדה, פחדתי מילדים אחרים, פחדתי מהיצירתיות שלהם, מהיותם בלתי צפויים, מהמשחקים שלהם, וכדי לפצות על הילדותיוּת שלי נהגתי לדמיין שאני יכולה להתחלק ולהיות רבים, להפוך את עצמי לצבא של ליליפוטים, שבו כל אחד מאיתנו הוא בעל עוצמה — היינו קטנים, אבל רבּים. חילקתי את עצמי וצעדתי מהאחד לאחר, מאבי לאמי ומאמי לאבי, היו לי עיניים רבות ואוזניים רבות, הרבה גופים דקיקים, הרבה קולות גבוהים וכמה וכמה כוראוגרפיות.

האהבה השלישית. המקום. המרס, או יַאוּפָּדָאל, כפי שנקרא מאז ומעולם. זה היה המקום שלו, לא שלה, לא של הנשים האחרות, לא של הילדים, לא של הנכדים. זמן־מה היה נדמה שאנחנו שייכים לשם, כאילו זה המקום שלנו. אם נכון הדבר שלכל אדם יש מקום אחד משלו, וזה לא נכון, אבל אילו זה היה נכון, הרי זה המקום שלי, על כל פנים יותר שלי מהשם שניתן לי. לא היה מלחיץ להסתובב ברחבי המרס כפי שמלחיץ להסתובב בתוך השם שלי. זיהיתי את ריח האוויר והים והאבנים ואת האופן שבו עצי האורן התכופפו ברוח.

זוג צועד על חוף באזור אתונה, יוון
פטרוס ג'יאנקוריס / אי-פי

לתת שמות. לתת ולקחת ולהחזיק ולחיות ולמות עם שמות. הייתי רוצה מאוד לכתוב ספר בלי שמות. או ספר עם הרבה מאוד שמות. או ספר שכל השמות בו רגילים כל כך עד שהם נשכחים מיד, או שכולם נשמעים אותו הדבר עד שאי אפשר להבחין ביניהם. ההורים שלי נתנו לי שם (אחרי התלבטויות רבות), אבל לא אהבתי אותו. אני לא מזהה את עצמי בשם הזה. כשמישהו קורא בשמי, אני מזנקת בבהלה כאילו שכחתי להתלבש ונזכרתי בזה רק אחרי שיצאתי להסתובב בין הבריות.

בסתיו 2006 קרה משהו שבדיעבד ראיתי בו ליקוי מאורות — עלטה שיורדת.

האסטרונומית אַגלַאוּנִיקֶה, או אַגַנִיקָה מתֶסַלְיָה, כפי שהיא מכונה, חייתה הרבה לפני עידן הטלסקופ, אבל גם ללא מכשירים ידעה לחשב את הזמן המדויק להתרחשותם של ליקויי ירח.

אני יכולה למשוך אליי את הירח, אמרה.

היא ידעה לאן עליה ללכת ואיפה עליה לעמוד. היא ידעה מה יקרה ומתי. היא הושיטה את זרועותיה לשמים, והשמים השחירו.

ב"עצות לכלה ולחתן", פלוטרכוס מזהיר מפני מה שהוא מכנה מכשפות, כמו אגלאוניקה, ומעודד רעיות צעירות לקרוא, ללמוד ולהישאר מעודכנות. אישה ששולטת בגיאומטריה, הוא כותב, לא תחוש צורך לרקוד. אישה משכילה לא תתפתה למעשי שטות. אישה נבונה שבקיאה באסטרונומיה תצחק בקול אם אישה אחרת תנסה לספר לה שאדם יכול למשוך אליו את הירח.

איש אינו יודע מתי בדיוק חייתה אגלאוניקה. מה שאנו יודעים, ובזה גם פלוטרכוס הכיר, על אף האופן המתנשא שבו הוא מציג אותה, הוא שהיא ידעה לנבא את הזמן והמקום המדויקים של ליקויי הירח.

אני זוכרת בדיוק איפה עמדתי, אבל לא הייתה לי היכולת לנבא כל דבר שהוא. אבא שלי היה אדם דייקני. בילדותי הוא פתח את האורלוגין שניצב בסלון והראה לי את המנגנון שבתוכו. המטוטלת. משקולות הפליז. הוא דרש דייקנות מעצמו ומכל השאר.

בסתיו 2006 נותרה לו בקושי שנה לחיות, אבל לא ידעתי את זה אז. גם הוא לא. עמדתי מחוץ לאסם הבנוי מאבני גיר לבנות ודלתו בצבע אדום־חלודה וחיכיתי לו. האסם הוסב לאולם קולנוע, וסביבו היו שדות, גדרות אבן ובתים ספורים. במרחק־מה ממנו שכנה ביצת דֶמבָּה על מגוון העופות הגדול שבה — אנפה מסורטטת, עגורן, אנפה אפורה, חֶרְמֵשון גדול.

קבענו לראות סרט. עם אבא שלי כל יום, חוץ מיום ראשון, היה יום עם סרט. אני מנסה להיזכר באיזה סרט עמדנו לצפות באותו היום. אולי "אורפיאוס" של קוקטו, עם תמונות החלום הכבדות שלו. אני לא יודעת.

"כשאני עושה סרט," כתב ז'אן קוקטו, "זו שֵינה, ובשינה אני חולם. רק לאנשים ולמקומות בחלום יש משמעות כלשהי."

חשבתי וחשבתי איזה סרט זה היה, אבל אני לא מצליחה לזכור. נדרשות כמה דקות כדי להתרגל לחושך, נהג אבי לומר. כמה דקות. לכן קבענו להיפגש בעשרה לשלוש.

באותו היום הוא הגיע רק בשלוש ושבע דקות, כלומר באיחור של שבע־עשרה דקות.

לא היה כל סימן. השמים לא התקדרו. הרוח לא אחזה בעצים ולא טלטלה אותם. לא החלה סערה, והעלים לא הסתחררו ברוח. סִיטָה התעופפה מעל השדות האפורים לעבר הביצה; מלבד זאת שרר שקט, השמים היו מעוננים. הכבשים — באִי מכנים אותם טלאים ללא קשר לגילם — רעו במרחק־מה משם, כפי שעשו תמיד. כשאני פונה ומביטה סביבי, הכול נראה כרגיל.

אבא היה דייקן כל כך, עד שהדייקנות שלו חיה בתוכי עד היום. מי שגדלה בבית ששכן ליד מסילת הרכבת והתעוררה מדי בוקר לקול הרכבת השועטת על פני החלון, לרעד בקירות, בקורות המיטה ובמסגרת החלון, הרי גם אם לא תגור עוד בבית שליד מסילה, תתעורר מדי בוקר לצלילי הרכבת הרועמת.

זה לא היה "אורפיאוס" של קוקטו. אולי סרט אילם. נהגנו לשבת איש בכיסאו הירוק ולהניח לתמונות, ללא ליווי נגינת פסנתר, לרצד על המסך הגדול. הוא אמר שכשהסרט האילם נעלם, אבדה איתו שפה שלמה. האם יכול להיות שצפינו ב"עגלת הרפאים" של ויקטור שֶסטְרוּם? זה היה הסרט האהוב עליו. בשבילו, יום אחד ארוך כמו מאה שנה בכדור הארץ. לילה ויום היה עליו לנסוע בדרכים בשליחות אדונו. הייתי זוכרת אילו צפינו ב"עגלת הרפאים". הדבר היחיד שאני זוכרת בנוגע לאותו היום בדמבה, חוץ מהסיטָה שהתעופפה מעל השדה, הוא שאבי הגיע באיחור. התקשיתי להבין זאת ממש כפי שחסידותיה של אגלאוניקה התקשו להבין את היעלמותו של הירח. נשים שלפי פלוטרכוס לא היו בקיאות באסטרונומיה והתפתו להאמין לשטויות. אגלאוניקה אמרה: אני מושכת אליי את הירח, והשמים מתקדרים. אבי הגיע באיחור של שבע־עשרה דקות, והכול היה כרגיל, ובכל זאת דבר לא נשאר כשהיה. הוא משך אליו את הירח, והזמן השתבש. קבענו להיפגש בעשרה לשלוש, השעה הייתה שלוש ושבע דקות כשמכוניתו עצרה ליד האסם. היה לו ג'יפ אדום. הוא אהב לנסוע מהר ולהקים רעש גדול. הוא הרכיב משקפי שמש שחורים וגדולים שמסגרתם הזכירה כנפי עטלף. הוא לא נתן שום הסבר. הוא לא היה מודע לכך שאיחר. צפינו בסרט כאילו כלום לא קרה. זו הייתה הפעם האחרונה שצפינו יחד בסרט.

***

הוא הגיע להמרס ב־1965, כשהיה בן ארבעים ושבע, והחליט לבנות שם בית. המקום שבו התאהב היה חוף סלעי שומם, שצמחו בו רק כמה עצי אורן כפופים. הוא חש בבית מיד, ידע שזה המקום שלו, הוא התאים לרעיונות הכמוסים שטיפח בכל הנוגע לצורות, פרופורציות, צבעים, אור ואופקים. והיה משהו גם בצלילים שם. רבים חושבים שהם רואים תמונה, אבל הם בעצם שומעים אותה, כתב אלברט שווייצר בספרו בן שני הכרכים על באך. אין לדעת מה אבי ראה ושמע באותו יום על החוף, אבל הכול התחיל אז, כלומר, זה לא התחיל אז, הוא ביקר באי חמש שנים קודם לכן, אולי אז הכול התחיל, מי יודע מתי משהו מתחיל ומתי הוא נגמר, אבל למען הסדר הטוב, גם אם הוא חיצוני, אני אומרת: כאן החל הכול.

יצירת אמנות של וולה קרקלידו - דלג

הם צילמו סרט באי, זו הייתה הפעם השנייה שהסריט שם, והיא, שכעבור זמן קצר הייתה לאמי, קיבלה את אחד משני התפקידים הנשיים הראשיים. בסרט קוראים לה אליסבט. בעשרת הסרטים שעשו יחדיו הוא העניק לה שמות רבים. אליסבט. אווה, אלמה, אנה, מריה, מריאנֶה, יֶנִי, מנואלה (מנואלה — זה היה כשהסריטו יחד סרט בגרמניה), אחר כך שוב אווה, ואחר כך שוב מריאנה.

אבל זה הסרט המשותף הראשון של הוריי, והם מתאהבים זה בזה כמעט מיד.

אליסבט, שלא כמו אמי, היא אישה שמפסיקה לדבר. בדקה השתים־עשרה של הסרט היא נשכבת במיטה, ובשל שתיקתה הלא־מוסברת היא נמסרת לטיפולה של האחות אלמה. המיטה עומדת באמצע חדר בבית חולים. החדר מרוהט בצניעות. חלון, מיטה, שידת לילה. הערב יורד, והאחות אלמה נמצאת בחדרה ומדליקה את הרדיו, קונצ'רטו לכינור במי מז'ור של באך, היא יוצאת, ואליסבט נשארת לבדה במיטתה.

באמצע הפרק השני של הקונצ'רטו המצלמה מוצאת את פניה של אליסבט ומתמקדת בה במשך כמעט דקה וחצי. התמונה הולכת ומתכהה, אבל היא מתכהה באטיות כזאת שכמעט לא מרגישים בה, על כל פנים לא עד שהתמונה כהה כל כך, עד שבקושי אפשר להבחין בפנים על המסך, אבל אז כבר התבוננת בהן זמן כה רב, עד שהן הוטבעו ברשתית שלך. אלה הפנים שלך. רק אז, אחרי דקה וחצי, היא מפנה את ראשה ממך, נושמת נשימה עמוקה ומניחה את ידיה על מצחה.

בהתחלה הפה הוא שמושך את תשומת לבי, כל מרכז העצבים בשפתיים ובאזור שסביבן, ואז, משום שהיא שוכבת, אני מטלטלת את ראשי מצד לצד כדי שאוכל לראות את פניה במלואן. וכשאני מטלטלת את ראשי, אני מרגישה כאילו אני נשכבת ומניחה את ראשי לצדה על הכר. היא צעירה מאוד ויפה מאוד. אני מדמיינת שאני אבא שלי המביט בה. אני מדמיינת שאני אימא שלי שמביטים בה. ואמנם התמונה הולכת ומתכהה, אבל נדמה לי שפניה מאירות, בוערות, מתפוגגות ממש לנגד עיניי. אני חשה הקלה כשהיא סוף־סוף מפנה את ראשה ומניחה את ידיה על מצחה.

ידיה של אימא ארוכות וצוננות.

***

ערב אחד לקח אבי את הצלם שלו למקום שבחר. כאן אולי אוכל לבנות בית, אמר, או משהו כזה. כן, אבל חכה רגע, אמר הצלם, בוא איתי קצת הלאה, אראה לך מקום יותר יפה. אם הולכים לאורך החוף, כפי שעשו באותו היום ב־1965, לא מגיעים לקצה הדרך, אין שם כֵּף הבולט לתוך הים, לא גבעה, לא קרחת יער או צוק תלול, שום תצורה גיאוגרפית או גיאולוגית המסמנת שכאן מתחולל שינוי בנוף; החוף הסלעי נמשך עד לקצה האופק, שום דבר לא מתחיל או נגמר. הוא רק נמשך הלאה. אילוּ שכן המקום ביער ולא על החוף, היו אומרים שאבי נלקח אל לב היער, וכאן, בדיוק כאן, החליט לגור. שני הגברים עמדו שם זמן־מה. כמה זמן? לפי הסיפור, די זמן כדי שאבי יגיע לכדי החלטה.

אם לנקוט נימה חגיגית, אפשר לומר שמצאתי את ביתי, אמר, ואם רוצים להישמע מבודחים, אפשר לדבר על אהבה ממבט ראשון.

כל חיי חייתי עם הסיפור הזה על בית ואהבה.

אבי הגיע למקום ותבע אותו לעצמו, קרא לו ביתו.

אבל השפה באה והפריעה בכל פעם שביקש להסביר למה דברים קרו כפי שקרו, ובסופו של דבר אמר: אם לנקוט נימה חגיגית, אפשר לומר שמצאתי את ביתי. ואם רוצים להישמע מבודחים, אפשר לדבר על אהבה ממבט ראשון.

אבל מה אם רוצים לדבר בקול רגיל? לא חזק מדי, לא שקט מדי, לא כדי לשכנע, לא כדי לפתות, לא כדי להגחיך, לא כדי לרגש? באילו מילים היה בוחר?

עטיפת הספר

כמה זמן עמד שם? בין החגיגי למבודח, בין בית לאהבה? אילו היה עומד במקום זמן רב מדי ונעשה מודע ליראת הכבוד שהתעוררה בו, מודע לכך שהעניק לה שם — בית, אהבה — ודאי היה מתעורר בו הצורך להניד בראשו ולהמשיך הלאה. אני סולד מהשתפכויות רגשניות ומתיאטרון רע. אילו היה עומד זמן קצר מדי, סביר להניח שלא היה מניח למקום לכבוש את לבו ולספחו. כמה דקות, אולי. די כדי לשמוע את משב הרוח באורנים שהרוחות כבר כופפו, רוח בתעלות השמע, רוח במכנסיים, האבנים תחת הנעליים, היד ששיחקה במטבעות בכיס מעיל העור, צווחותיו הקולניות של השַלצֶדֶף שנשמעות כמו צופן מורס: בִּיק־ביק־ביק־ביק. אני מדמיינת לעצמי את אבי פונה לעבר הצלם ואומר: תקשיב, כל כך שקט פה.

ראשית: אהבה. ודאות אינטואיטיבית. אחר כך תוכנית. אסור לאלתר. לא. לעולם אין לאלתר. יש לתכנן עד הפרט הקטן ביותר. זו שתהיה אמי היא חלק מהתוכנית. הוא יבנה בית והיא תגור בבית איתו. הוא לוקח אותה למקום, מראה לה ומצביע. הם מתיישבים על אבן. בעצם, אני חושבת שהיא זו שאומרת: תקשיב, כל כך שקט פה. הוא לא היה אומר את זה, לא לה, לא לצלם. באי היו אלפי צלילים. לעומת זאת, הוא פונה אל זו שתהיה אמי ואומר: אנחנו קשורים זה לזה עד כאב. זה נשמע לה יפה. ומייסר קצת. ומבלבל. ואמיתי. ואולי נדוש קצת. הוא היה בן ארבעים ושבע והיא הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה כמעט. כעבור זמן־מה היא נכנסת להיריון. צילומי הסרט הסתיימו מזמן. בניית הבית בעיצומה. במכתבים שהוא כותב לה הוא מביע דאגה בגלל הפרש הגילים הגדול ביניהם.

___________________________

מנורווגית: דנה כספי

"חסרי הנחת", הוצאת הכורסה, 343 עמודים, מחיר: 98 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו