בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

פרק ראשון מתוך "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" מאת ג'ואנה קאנון

כשפלורנס קלייבורן רואה את רוני בטלר מחלון דירתה בבית הדיור המוגן היא בטוחה שדמיונה משטה בה, כי רוני מת 60 שנה קודם לכן. איש פרט לאלזי, חברתה הטובה, וג'ק, השכן רב-התושייה, לא מתייחס ברצינות לטענתה כי הוא מנסה לשבש את חייה

תגובות
פסל של פילון על מדף
גטי אימג'ס ישראל

"איך נפלת, פְלוֹ?" הם ישאלו כשימצאו אותי. "הייתה לך סחרחורת? הרכבת משקפיים? מעדת?"

הם ידברו אליי תוך כדי עבודה. ישימו לי שרוול מתנפח מסביב לזרוע ויחברו אטב פלסטיק לאצבע ויפרשו את כל החוטים היוצאים מאחת המכונות שלהם. מישהו יאיר בפנס לתוך העיניים שלי ומישהו אחר ינבור בכל הכדורים וישים אותם בשקית.

"הרגשת חולשה? את יכולה לחייך אליי? את יכולה ללחוץ לי את היד?"

הם יוציאו אותי מחדר האורחים וזה לא יהיה להם קל, הרי הוא בקושי גדול מספיק בשבילי, על אחת כמה וכמה לשני גברים במדים. הם ישכיבו אותי בתוך האמבולנס, בעולם הלבן-בוהק המסוגר שבו הם גרים, ואני אמצמץ ואאמץ את העיניים ואנסה לצייר לי את פניהם.

"הכול בסדר, פלו," הם יאמרו. "הכול יהיה בסדר, פלו."

אפילו שהם לא מכירים אותי. אפילו שלא הרשיתי להם לקרוא לי פלו. אפילו שהיחידה שאי-פעם קראה לי ככה היא אלזי.

אחד מהם יֵשב איתי בזמן שננוע ברחובות תחת סחרור של אור כחול. האור יבזיק על פניו בנסיעה והוא יחייך אליי מפעם לפעם וידו איכשהו תמצא את ידי בחשיכה.

כשנגיע לבית החולים יגלגלו אותי במיטה מקרקשת דרך חדר המיון ומבעד לצמד דלתות אדומות, אל אנשים עם אותן שאלות ואותם אורות בוהקים, והם יסיעו אותי לאורך מסדרונות ריקים ויעבירו אותי במכונות שלהם. בחורה מאחורי דלפק תרים את עיניה כשאחלוף על פניה ואז תסב את מבטה, כי אני בסך הכול עוד זקנה במיטה על גלגלים, עטופה בשמיכות ומנסה להיאחז בעולם.

הם ימצאו לי מחלקה, ואחות עם ידיים שקטות. היא תזוז לאט מאוד אבל הכול יתבצע בן-רגע, והאחות בעלת הידיים השקטות תהיה הראשונה שתקשיב בעזרת העיניים. המיטה תהיה חמימה ונעימה ולא אדאג גם כשהאורות יכבו.

כל מה שסיפרתי לכם עוד לא קרה. דבר ממנו לא אמיתי. כי ממש ברגע זה אני שוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני כבר לא כאן.

עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן. משהו מתקבל על הדעת. היה אפשר לחשוב שהדממה תעזור, אבל היא לא. הדבר היחיד שאני שומעת הוא הנשימות שלי, מפלסות את דרכן אחורה וקדימה, ובדיוק כשאני כבר בטוחה שיש לי מחשבה מוכנה ומלוטשת, היא חומקת ממני ואני צריכה לחזור שוב להתחלה.

"בבקשה תנסי להתרכז, פלורנס," אלזי תמיד אומרת. "תתרכזי כל פעם במילה אחת."

אבל אלזי לא כאן כדי לעזור לי, ואני צריכה לברור את המילים לגמרי לבדי, כי אני קבורה ביניהן ועליי למצוא מקום לדממה. בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו? הבטחתי לעצמי שלעולם לא אספר לאף אחד. שאת הסוד הזה אשמור לנצח. אבל עכשיו, כשאני שוכבת כאן ומחכה שימצאו אותי, אני לא מפסיקה לדאוג שמא זאת היא מנת חלקי. אולי מילות הסיום של הפרק שלי ייאמרו בחדר מלא בז' ושכחה, ואיש מעולם לא היה אמור לשמוע אותן. אף פעם לא באמת יודעים שהגענו לעמוד האחרון עד שמגיעים אליו, לא?

אני תוהה אם כבר הגעתי לסוף הסיפור.

אני תוהה אם עכשיו זה לנצח.

פלורנס

הכול התחיל לפני חודש. בבוקר יום שישי. העפתי מבט ברחבי החדר ותהיתי מה עשיתי עם מדריך השידורים, ואז שמתי לב.

הוא פנה לכיוון ההפוך. הַפּיל על אדן האח. הוא תמיד פונה לחלון כי קראתי באיזה מקום שזה מביא מזל. אני יודעת שזה לא נכון, כמובן. אבל זה כמו לירוק כשעובר חתול שחור או לא לעבור מתחת לסולם. יש פינה במוח שקצת מתערערת כשלא מקפידים על הכללים. הנטייה הטבעית שלי בדרך כלל היא להאשים את אחת מהמדים, אבל אני תמיד מאבקת אחרי שהן הולכות. לרוב צריך לעבור אחריהן וזה גם עוזר להעביר את הזמן. אז הייתי שמה לב מיד. דבר לא חומק ממני.

"שמת לב למשהו?"

מיס אמברוז הגיעה לשיחה השבועית שלנו. חסרת מנוחה. בריח של תרסיס שיער. יש לה בת דודה בטרוּרוֹ. החלטתי לבחון אותה. היא סקרה את החדר, אבל היה ברור שהיא לא מתרכזת.

"תסתכלי טוב," אמרתי. "תשקיעי את כל תשומת הלב."

היא הסירה את הצעיף שלה. "בסדר," אמרה. "בסדר."

חיכיתי.

"הפיל. הפיל על האח." הצבעתי עליו באצבע מתנופפת. "הוא עם הפנים לטלוויזיה. הוא תמיד עם הפנים לחלון. הזיזו אותו."

היא שאלה אם רציתי שינוי. שינוי! שוב הצבעתי עליו ואמרתי, "לא אני עשיתי את זה."

היא לא התייחסה אליי ברצינות. היא אף פעם לא מתייחסת אליי ברצינות. "בטח אחת המנקות," אמרה.

"זו לא אחת המנקות. כשהלכתי לישון אתמול בלילה הפיל היה עם הפנים לכיוון הנכון. כשקמתי הבוקר, הוא היה הפוך."

"שוב התחלת לאבק, פלורנס? אבק זה התפקיד שלנו."

לא רציתי להסתכל לה בעיניים. החלטתי להביט דווקא ברדיאטור. "לא הייתי מעזה," אמרתי.

היא ישבה בכורסה ליד האח ופלטה אנחה קלה. "אולי הוא נפל?"

"וטיפס בחזרה לבד?"

"אנחנו לא תמיד זוכרים, נכון? לפעמים אנחנו עושים דברים על אוטומט, בלי לחשוב. בטח החזרת אותו הפוך."

ניגשתי לאדן האח והפכתי את הפיל, שיפנה שוב אל החלון. לא הורדתי ממנה את המבט לרגע.

"זה רק קישוט, פלורנס. לא קרה כלום. להרתיח לנו מים?"

צפיתי בפיל בזמן שנברה במטבח וניסתה למצוא ביסקוויט.

"הם במזווה, על המדף העליון," צעקתי. "מול העיניים שלך."

מיס אמברוז חזרה ובידיה מגש. "האמת היא שהם היו על המדף הראשון. אנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו עושים, נכון?"

בחנתי את הסוודר שלה. היו לו למטה פומפונים קטנים בכל צבע שרק אפשר לדמיין. "לא," אמרתי. "כנראה שלא."

מיס אמברוז ישבה ממש על קצה הכורסה. היא תמיד לבשה בגדים עליזים, רק חבל שהפנים שלה לא שיתפו איתם פעולה. אלזי ואני ניהלנו פעם שיחה שלמה על הגיל של מיס אמברוז. אלזי החליטה שהיא בשנות השלושים המאוחרות שלה, אבל לדעתי הרכבת הזאת יצאה כבר מזמן. היא תמיד נראתה כמו מישהי שלא ישנה מספיק, אבל מרחה עוד שכבה של שפתון והתלהבות, כדי לוודא שאיש חוץ ממנה לא יגלה את זה. שוב הבטתי ברדיאטור כי מיס אמברוז אהבה להביט לאנשים בעיניים ולמצוא שם דברים שהם לא חשבו שמישהו ישים לב אליהם.

"אז מה שלומך, פלורנס?"

לרדיאטור הזה היו עשרים וחמש צלעות.

"שלומי טוב, תודה."

"מה עשית השבוע?"

חלון בסלון בסגנון וינטג'
kaylovesvintage

קשה לספור אותן כי אם מביטים בהן הרבה זמן העיניים מתחילות להתבלבל.

"הייתי די עסוקה."

"לא ראינו אותך הרבה בחדר הפנאי. יש הרבה פעילויות עכשיו, לא התחשק לך להכין כרטיסי ברכה אתמול?"

יש לי מגירה מלאה בכרטיסים כאלה. אני יכולה לברך חצי תריסר אנשים לרגל הולדת בתם היפהפייה במשיכת ידית אחת.

"אולי בשבוע הבא," אמרתי.

שמעתי את מיס אמברוז נושמת עמוק. ידעתי שזה סימן לצרות, כי היא נושמת עמוק רק כשהיא צריכה עודף חמצן כדי להתווכח על משהו.

"פלורנס," אמרה.

לא עניתי.

"פלורנס. אני פשוט רוצה להיות בטוחה שטוב לך בצֶ'רי טְרי?"

מיס אמברוז הייתה מהאנשים האלה שתמיד סיימו משפטים בסימן שאלה. כאילו העולם סבל בעיניה מחוסר ודאות שדרש חקירה מתמדת. הבטתי החוצה מבעד לחלון. הכול היה לבנים ובטון, קווים ישרים וזוויות חדות, וחלונות זעירים שמציצים לחיים זניחים. לא היה אופק. אף פעם לא חשבתי שאאבד גם את האופק יחד עם כל השאר, אבל רק כשמזדקנים מבינים שלא משנה באיזה כיוון בוחרים, בסופו של דבר צריך להתמודד עם מרחב גדוש באובדן.

"אולי אנחנו צריכות לשקול מחדש אם צ'רי טרי הוא עדיין המקום המתאים בשבילך?" אמרה. "אולי תיהני יותר במקום אחר?"

הפניתי אליה מבט. "את לא שולחת אותי לגרינבֶּנק."

"בגרינבנק היחס בין אנשי הצוות למספר הדיירים גדול יותר." מיס אמברוז הטתה את ראשה. ראיתי את כל הקמטים הקטנים בצווארה מצטרפים אליו. "תקבלי הרבה יותר יחס אישי."

"אני לא רוצה יחס אישי. אני לא רוצה שום יחס. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט."

"פלורנס, כשאנחנו מזדקנים אנחנו מאבדים את היכולת להחליט מה הכי טוב בשבילנו. זה קורה לכולם. אולי תיהני בגרינבנק. אולי יהיה לך כיף."

"זה לא ממש כיף כשאף אחד לא מקשיב לך," דיברתי אל הרדיאטור.

"סליחה?"

"אני לא עוזבת. את לא יכולה להכריח אותי."

מיס אמברוז התחילה לומר משהו אבל אז בלעה אותו בחזרה. "אולי נמצא פשרה? בואי נראה איך הולך לך בעוד... חודש, נגיד? ואז נעשה הערכה מחודשת."

"חודש?"

"הערכה מחודשת. של כולנו. תקופה על-תנאי."

"על-תנאי? במה פשעתי?"

"זה רק ביטוי, פלורנס. רק ביטוי." נעליה של מיס אמברוז הקישו מנגינה קטנה ומשמימה על השטיח. היא שלפה שתיקה, כמו תמיד, בתקווה שאמלא אותה במשהו שאפשר יהיה לנעוץ בו שיניים, אבל בחוכמתי לא שיתפתי איתה פעולה.

"מקרינים את 'חלף עם הרוח' מחר אחרי הצהריים," אמרה לבסוף, כשהשתיקה לא שירתה את מטרתה.

"כבר ראיתי את זה," אמרתי.

"כולם כבר ראו את זה. זה לא העניין."

"אף פעם לא התלהבתי מקלארק גייבל."

המשכתי להביט ברדיאטור אבל שמעתי את מיס אמברוז רוכנת אליי. "את לא יכולה לקבור את עצמך כאן, פלורנס. חודש על-תנאי, זוכרת? את חייבת לבוא לקראתי."

רציתי לומר, "מי אמר שאני חייבת לבוא לקראת מישהו באיזשהו עניין?" אבל שתקתי. החלטתי להתרכז ברדיאטור ולא הפסקתי להתרכז בו עד ששמעתי את הדלת נטרקת.

"היה לו ריח רע מהפה, לקלארק גייבל, רק שתדעי," צעקתי. "קראתי על זה. במגזין."

ישנם שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי, והראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי.

אנשים מחליפים חברים טובים כמו גרביים, תלוי במצב הרוח ועם מי הם מדברים, אבל אלזי תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי ותמיד תהיה. הרי זאת בדיוק המהות של החבר הכי טוב, לא? מישהו שעומד לצידך, בטוב וברע. אי אפשר לומר שלא התווכחנו לאורך השנים, אבל זה בגלל שאנחנו הפכים גמורים. אנחנו אפילו נראות הפוך. אלזי נמוכה ואני גבוהה. אלזי קטנה, ולי יש כפות רגליים גדולות. מידה 42. אני מספרת לכולם. כי אלזי אומרת שכשיש כפות רגליים כאלה גדולות כל מה שנשאר זה להשוויץ בהן.

אנחנו מבלות את רוב הזמן יחד, אני ואלזי. אפילו סידרנו ככה שנאכל יחד, כי זה מקל על המדים. תמיד נעים לאכול עם מישהו, כי אין בעולם צליל בודד יותר מסכין ומזלג המקישים לבדם על צלחת.

בהמשך אותו יום, היום שבו מיס אמברוז הציבה לי אולטימטום, אלזי ואני ישבנו ליד החלון בדירה שלי ואכלנו ארוחת צהריים.

"הם עוד לא הוציאו את האף שלהם," אמרתי.

ידעתי שהיא שומעת אותי, האישה במדים הוורודים. היא ארגנה את הארוחה שלי על מגש מטר ממני, ויש לי קול רם וצלול אפילו כשאני לא מרגישה טוב. אלזי אומרת שאני צועקת, אבל אני לא צועקת. אני פשוט רוצה לוודא שמבינים אותי. אפילו הקשתי על הזכוכית ליתר ביטחון.

"דירה מספר שתים-עשרה," הקשתי. "אמרתי שהם עוד לא הוציאו את האף. הם נמצאים שם כבר כמה ימים, ראיתי את האורות נדלקים ונכבים." 

האישה בוורוד ערמה שלולית של שעועית אפויה בעזרת כף. אפילו ריס לא זז אצלה.

אלזי הרימה מבט.

"אל תצעקי, פלו," אמרה.

"אני לא צועקת," אמרתי. "אני מציינת עובדה. יש כל כך הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל לציין עובדה עוד מותר לי. ועדיין לא פינו את מכולת האשפה הזאת. צריך לשלוח להם מכתב."

"אז למה את לא כותבת?" שאלה אלזי.

הבטתי בה ואז שוב הסבתי את מבטי. "אני לא יכולה לכתוב כי קיבלתי אולטימטום."

"מה זאת אומרת?"

"מיס אמברוז שמה אותי על-תנאי." דיברתי אל הזכוכית.

"במה פשעת?"

"זה ביטוי," אמרתי. "רק ביטוי."

"יפנו את המכולה בקרוב, מיס קלייבורן," אמרה האישה.

הסתובבתי אליה. "אסור להם לזרוק ככה בן אדם, צריך לנזוף במישהו."

"הם יכולים לעשות מה שהם רוצים אחרי שאת מתה," אמרה אלזי. "העולם שלך בידיים שלהם, פלורנס."

בחצר נאספה ערימה של עלים כתומים ואדומים בשולי הדשא, וכמה מהם התהפכו שוב ושוב על הבטון. "רק בשבוע שעבר ראיתי אותה. הולכת בשביל הזה עם שקית קניות."

האישה בוורוד נשאה את מבטה. "יש לזה משמעות," אמרתי. "לעובדה שראיתי אותה. עכשיו כל מה שהיא הייתה אי-פעם מונח במכולה הזאת."

"הם היו צריכים לפנות את הדירה," אמרה. "לדייר הבא."

שתינו הבטנו בה. היא לא הסגירה כלום.

"מעניין מי זה," תהיתי.

עדיין כלום.

"גם אותי מעניין," אמרה אלזי.

האישה במדים הוורודים קימטה את מצחה בינה לבין עצמה. "הייתי בחופש. ובכל מקרה, מיס ביסל מטפלת בדברים האלה."

הרמתי גבה אל אלזי אבל היא כבר חזרה להתעסק באצבע הדג שלה. אלזי ויתרה בקלות רבה מדי, לדעתי. בחזית המדים של האישה היה תג שעליו היה כתוב כאן לעזרתך.

"יעזור לנו מאוד," אמרתי לתג, "אם תשתפי קצת שמועות שהגיעו לאוזנייך."

המילים ריחפו זמן-מה באוויר.

"אני רק יודעת שמדובר בגבר," אמרה.

"גבר?" שאלתי.

אלזי נשאה את מבטה. "גבר?"

"את בטוחה?" שאלתי.

כן, אמרה, כן, היא די בטוחה.

אלזי ואני החלפנו מבטים מעל מפת השולחן. בצ'רי טרי היו מעט מאוד גברים. אפשר היה לראות אותם מפעם לפעם, שתולים בפינת הטרקלין הציבורי או משוטטים בגנים לאורך שבילים שלא הובילו לשום מקום, חוץ מאשר לנקודת ההתחלה שלהם. אבל רוב הדיירים היו דיירות. נשים שאיבדו את הגברים שלהן מזמן. אם כי המילה "איבדו" תמיד נשמעה משונה באוזניי, כאילו הן השאירו את הבעלים שלהן בטעות ברציף של תחנת רכבת.

"מעניין כמה אנשים הלכו ללוויה שלה," אמרתי. "של האישה מדירה שתים-עשרה. אולי היינו צריכות להתאמץ."

"בימינו לא הרבה מגיעים," אלזי הידקה את הקרדיגן שלה לגופה. הוא היה בצבע מהגוני. הוא לא החמיא לה. "זו הבעיה כשמזדקנים. רוב המוזמנים שלך כבר הגיעו לשם לפנייך."

"היא לא הייתה כאן הרבה זמן," אמרתי.

אלזי העמיסה פירה על המזלג שלה. "תזכירי לי איך קראו לה?"

"ברנדה, נראה לי. אולי ברברה. או בכלל בטי."

כל החיים שלה – של ברנדה, או ברברה או בכלל בטי – היו במכולה הזאת. היו שם קישוטים שאהבה וציורים שבחרה במו ידיה. ספרים שקראה או שכבר לא תסיים, תמונות שנתלשו מהמסגרות שלהן כאשר הוטחו במתכת. תמונות שניקתה מהן אבק וטיפלה בהן, תמונות של אנשים שאינם וכבר לא יוכלו לשלוף את עצמם מערימת הפסולת. כמה קל להיפטר, כמה קל לפרק. חיים קטנים, היו ואינם. לא נשאר דבר שיעיד שהייתה שם. הכול היה בדיוק כפי שהיה לפניה. כאילו מישהו שם סימנייה בתוך חייה וסגר את הספר בטריקה.

"מעניין מי יאבק את התמונה שלי אחרי שאמות," תהיתי.

שמעתי את אלזי מניחה את הסכו"ם על שולי הצלחת. "מה זאת אומרת?"

בחנתי את המדרכה. "אני שואלת את עצמי אם השארתי חותם בעולם."

"זה בכלל משנה, פלו?" שאלה.

מחשבותיי נמלטו בלחישה. "כן, זה משנה. זה משנה מאוד."

כשהסתובבתי, אלזי חייכה אליי.

"מי מהן זאת הייתה?" שאלתי.

המדים הוורודים השאירה אותנו עם עוגת תה של טאנוק ושידורי הגל הקל של הבי-בי-סי. אלזי התעקשה שעכשיו קוראים לתחנה רדיו שתיים, אבל אולי היא כבר התייאשה מלתקן אותי.

"זאת שיש לה צרבת וחבר שקוראים לו דריל," אמרה אלזי. צפינו במדים עולה במדרגות של הדירות ממול, הבזקים ורודים על פני רקע בז'. "היא אוהבת לעשות עניין מכל שטות."

"זאת עם הראש על הכתפיים?" שאלתי.

"לא," אלזי ערבבה את התה. "זאת באה בשבת. מדים כחולים. אוזניים קטנות. את מוכרחה לנסות לזכור את זה. זה חשוב."

"למה זה חשוב?"

"כי ככה, פלורנס. ככה זה. אני לא תמיד אהיה כאן כדי להזכיר לך, ותצטרכי לזכור את הדברים האלה לבד."

"אני תמיד מתבלבלת," אמרתי. "יש כל כך הרבה מדים."

באמת היו כל כך הרבה מדים. "צבא העוזרות" של מיס ביסל. הן צעדו ברחבי צ'רי טרי, מאכילות ורוחצות ומעבירות זקנים ממקום למקום כמו קלפי משחק. דיירים מסוימים היו זקוקים ליותר עזרה מדיירים אחרים, אבל לאלזי ולי היה מזל. אנחנו היינו ברמה מספר אחת. האכילו והשקו אותנו, אבל חוץ מזה הניחו לנו לנפשנו בדרך כלל. מיס ביסל אמרה שהיא פוקחת את העין התורנית שלה על רמה אחת, וזה נשמע כאילו יש לה שלל עיניים שעומדות לרשותה כדי לוודא שכולם הולכים בתלם. מי שהגיע לרמה שלוש הועבר הלאה, קהל לא רצוי לחייהם של אחרים. רוב הדיירים ששהותם התארכה מעבר לרצוי נשלחו לגרינבנק, שבניגוד לשמו – "הגדה הירוקה" – לא היה ירוק ולא שכן על גדה אלא היה מקום שבו אנשים חיכו לאלוהים בחדרים ממוספרים, משוועים אל העבר, כאילו העבר עשוי להופיע איכשהו ולהציל אותם.

"מעניין באיזו רמה הוא," הצצתי אל מספר שתים-עשרה. "הבחור החדש."

"אה, לפחות שתיים," אמרה אלזי. "כנראה שלוש. את יודעת איך זה גברים. אין להם ממש כושר עמידה."

"אני מקווה שהוא לא שלוש. אם כן, אף פעם לא נראה אותו."

"למה בשם שמים שתרצי לראות אותו, פלורנס?" אלזי התרווחה, והקרדיגן שלה התמזג עם השידה.

"זה עוזר להעביר את הזמן," אמרתי. "כמו הגל הקל."

ישבנו ליד החלון בדירה שלי כי אלזי אומרת שהנוף משם טוב יותר, ואחר הצהריים השתרך לו לנגד עינינו. לרוב קורה משהו בחצר. בכל פעם שהפתיל שלי מתקצר אני מביטה אל מחוץ לחלון. זו ההמצאה הכי טובה מאז לחם פרוס. הרבה יותר מהנה מצפייה בטלוויזיה. גננים ומנקים ודוורים. אף אחד לא שם לב לאף אחד אחר. כל החיים הקטנים והנבדלים האלה, וכולם מנסים לעבור אותם מהר כדי להגיע לצד האחר, אם כי אני בכלל לא בטוחה שמה שיגלו כאן ימצא חן בעיניהם. אני בספק אם זה קשור לאישה שהגישה לנו שעועית אפויה, אבל זמן קצר לאחר מכן הגיעו לאסוף את המכולה. צפיתי בהם. הם העמיסו חיים שלמים על משאית ונסעו משם. לא נותר על המדרכה ולו סימן שיעיד איפה עמדה המכולה.

עטיפת הספר

ראיתי מישהו עובר בחלל שבו היא עמדה. הכול המשיך כרגיל. אנשים מיהרו ממקום למקום כדי לחמוק מהגשם, מדים עלו וירדו במדרגות, יונים העבירו את הזמן לאורך המרזבים וחיכו לזמן המתאים להתעופף למקום אחר. התחושה הייתה שהחותם שהשאירה האישה הזאת על העולם היה זניח כל כך, חסר חשיבות כל כך, עד שהתפוגג ברגע שבו עזבה.

"את רגשנית מאוד היום, פלורנס."

"רק ציינתי עובדה," אמרתי. "יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל לציין עובדה עוד מותר לי."

הייתי בטוחה למדי שהיא חייכה, אבל לא ידעתי בוודאות כי לא העזתי להביט בה.

____________________________

מאנגלית: שי סנדיק

"שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", הוצאת תמיר/סנדיק, 406 עמודים, 98 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו