בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

"תש"ח" מאת יורם קניוק: פרק להאזנה

זיכרונותיו של יורם קניוק מתקופת מלחמת השחרור

3תגובות
פצועים במלחמת העצמאות מטופלים על ידי אחיות
לע"מ/SHERSHEL FRANK

היה או לא היה, כך או אחרת, לשום זיכרון אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון. אני יכול לזכור או להמציא זיכרון, ובה בעת להמציא מדינה או לחשוב שבעבר היה אחרת. אין מדינה שיכולה להיות אחרת אם לא היתה קודם לכן לא אחרת.

תש"ח של קניוק - דלג
האזינו לפרק

ומה שחשוב מכול הוא אם נכון שהאיש המבולבל בבית החולים אכן אמר לי, מתוך עומק הבכי הגדול שלו ומבלי ששאלתי אותו כלל, כי הכול בחיים ואולי גם במוות (גם אם הודה שעדיין לא היה בו) מושתת על שלושה עיקרים: נקמה. בגידה. וקנאה. שאלתי אותו מה באשר לאהבה, והוא אמר, אהבה - רק כשהיא נבגדת או כשהיא בצחוק. האהבה באה אחרי הבגידה, אבל אצלך היא תבוא לפניה.

חשבתי שאכתוב ספר הפוך מספר ראוי ואקרא לו "הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה". בסופו של דבר כתבתי אותו בשם האחר הזה, "תש"ח", שאינו מצחיק כלל, כי רציתי לכתוב באמת על הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה.

יורם קניוק
אלכס ליבק

 

ממש אחרי השיחה עם האיש המבולבל בכניסה לבית החולים של ירושלים המופגזת, שהיה מנזר איטלקי שהוסב לבית מטבחיים לחיילים, הושכבתי במיטה אמיתית והוצפתי עונג יען כי שכבתי על סדין אחרי כל החודשים האלה. רגלי כאבה מאוד, אבל כשהתמקמתי חשתי טוב, הסדין נגע בגבי, כוס מים עמדה ליד המיטה ושתיתי ממנה, ובדיוק ברגע שהתחלתי להרגיש כמו בן אדם - נשמע לפתע רעש עז, התקרה קרסה מפגז שחתך אותה, וקרעיה התלויים החלו לנשור כמו זרנוקים של סמרק, ושתי נזירות מיהרו לעברי והעלו אותי לאלונקה, ובדרך למרתף כוסיתי בטיח נוצרי קדום שהמשיך לזרזף מן התקרה. האחות הביטה בי, הייתי עירום למחצה, והיא אמרה בעברית מגורמנת שהניסיון להתגבר על השטן דומה לניצוץ מהגיהינום הנופל על לבוש החתונה של הנפש. לפי בן עזאי - כך אמרה, ואני זוכר! - לפי בן עזאי, "חשקה נפשי בתורה ויתקיים העולם באחרים". היה קשר בין הדברים. הייתי צעיר. היא היתה צעירה. הייתי עירום למחצה. היא היתה לבושה כנזירה. אבל היא החליטה להיות בתולה ואני נאלצתי להיות בתול, והיא, איני זוכר מדוע, הוסיפה ואמרה, הרופאים משחקים את אלוהים! אני כנראה זוכר, כי הרי את הכאב האיום אי אפשר לזכור, אבל אני זוכר שכאב. האחיות הורידו אותי, עטוי אבק, למזרן בלי סדין הפעם. צחקתי משום מה, ואחת הנזירות - אשר מפני שנאמר כי אין הומור בשמים, מימיה לא שמעה כנראה צחוק ולא ידעה מה הוא בדיוק הקול הזה שבוקע ממני ומה פתאום נפתחו הפנים - ניקתה אותי ביסודיות מעוררת כבוד ושאלה על מה אני חושב כאשר אני מעקם כך את הפה שלי. היא דיברה עברית די רהוטה, ועניתי לה שאני סתם, אני לא חושב, אני סתם. היא אמרה, אבל אתה נראה כמי שיודע לחשוב, ואמרתי לה שאולי אנסה לחשוב, והיא אמרה, אתה יודע, אתה מתוק של איש. ואז עצרה פתאום כי לא ידעה מה לומר לבחור בן שמונה עשרה שעוד מעט יכרתו את רגלו. אמרתי לה שמה שמצחיק אותי הוא שרק עכשיו, רק אחרי שכבר לא אלחם עוד, תפסתי שאין לי מושג באיזו מלחמה לחמתי ומה בכלל קרה לי במלחמה הזאת ומדוע המשכתי להילחם כאשר הסיכוי לחזור הביתה היה אפסי. אמרתי לה שאני מבין שאני לא יודע בדיוק מי אני. שאני לא יודע מה אני עושה ולא יודע איפה הייתי. אחרי שהשכיבה אותי על המזרן המצחין במרתף שהלך והתמלא בפצועים, היא רצה למסדרון להביא עוד מישהו.

כל ימי הלוחמה לא חשבתי. לא תכננתי תוכניות. עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ויזמתי רק כאשר לא היתה ברירה והיה צריך לאלתר. אמרו תישן, ישנתי, אמרו קום, קמתי. חילקו אוכל, אכלתי. כשלא חילקו, לא ידעתי רעב. זה כנראה נכון ששמו לנו סודה במים שקיבלנו לשתות במשורה כי לא חשבתי על הילדוֹת, ששנה לפני כן טרפו אותי בנשיותן המתחילה לפרוח. זכרתי שלא היה שום כלום בתוך הגולגולת החבוטה שלי. היינו כמו ילדים, צעירים עד כדי בושה, מתנדבים, היינו חוראנים, פרטיזנים. מלבדי לא היו צעירים שפעלו קודם לכן בתנועות נוער, אלה יגויסו אחר כך, כשאנחנו כבר נגמור להקים להם מדינה. היינו סתם, זה מפה וזה משם, עדיין לא היו לנו תעודות כלשהן, לבד מתעודות הלידה הפלשתיניות (א"י), שכמובן לא נשאנו אותן עלינו. אם כן, מדוע נשארתי שם בחור הזה מוכה הצמא ומדוע לא חזרתי הביתה כאשר המצור עדיין לא היה הדוק? מדוע לא חזרתי הביתה? הרי איש לא היה יודע מה קרה לי וגם לא היה פנאי לחשוב, וודאי היו מניחים שנפלתי בשבי הירדנים או שמתּי ומקום קבורתי אינו ידוע, ואולי אני גלמוד כמו שכתוב על הקברים בשדה המתים ברחוב טרומפלדור בתל אביב ואולי ימצאו את גופתי, אם אכן מתּי באיזשהו מקום שאיש לא שיער שאהיה בו.

הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב. זה מה שהייתי. האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, מפני שהייתי גיבור או שמא מפני שפחדתי וברחתי ממשהו? ואם כן, ממה? כנראה הייתי פחדן. אנשים בעלי דמיון פוחדים. לאנשים בעלי דמיון יצירתי יש גם היכולת הזאת להיות טיפשים שמתנדבים למהלכים אבודים. מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו. והייתי קודם לכן פקעת של פחדים. מפני החושך. מפני המוות. מפני אנשים. מפני המון צפוף. מפני זבובים מעבירי מחלות, מפני יתושי אנופלס כאלה נושאי מלריה, שאמי שרה היתה מדברת עליהם כמי שהכירה אותם באופן אישי בנעוריה בארץ ישראל. לא הייתי גיבור חיל כמו רבים מן החיילים. הייתי מישהו שלא נכנע. מישהו שאף כי פחד, ראה מוות ולא חף את ראשו. ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה חסרי בית ששום מדינה לא רצתה בהם וקראתי ששלוש שנים לפני כן אמר הר גבלס שאם היהודים חכמים כל כך ומוכשרים כל כך ומנגנים יפה כל כך, איך זה ששום מדינה אינה רוצה בהם, ואני זוכר שזה חרה לי ורציתי להשתתף בהבאת היהודים האלה.

 

תש"ח של יורם קניוק

אך האם באמת היתה זאת הסיבה האמיתית לכך שהתגייסתי בנובמבר 1947, מעט לפני הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ? הרי מה שאני זוכר הוא שסתם יום אחד, בשליש הראשון של י"ב בבית הספר "תיכון חדש", שהיה המקום הכי נפלא להיות בו, עם טוני הלה המנהלת המלהיבה שנראתה כמו עכברה מפוארת, שיום אחד נעמדה על כיסא ועצמה את עיניה, שדמעו מבעד לשמורותיהן הנעולות, ובמין כיסוף עמוק החלה לתאר איך ב 1077 עמד היינריך הרביעי מול טירת קנוסה, שבה התחבא האפיפיור גרגוריוס השביעי מאחורי וילון, ואיך עמד היינריך המסכן, בקור, בשלג, בארץ הצחיחה, איך עמד יחף, אמרה ביופי העמוק שלה, איך עמד בלי נעליים, בלי גרביים, בלי מעיל, בלי חולצה, בלי תחתונים ובכה אל האפיפיור, שהתחבא בלבוש חם ומאחוריו אח בוערת והציץ וראה את היינריך הרביעי הנאה, הגיבור, המלך המהודר והאהוב עליו, אהובו האמיתי, קופא עירום ומתחנן על נפשו, וכולנו, כל הכיתה, בכינו לשמע גורלו של היינריך הרביעי, ויום אחד סתם ככה עזבתי את בית הספר המתוק הזה באמירה שאפילו אני לא האמנתי בה, שעִם שורש של שלוש לא נגרש את הבריטים מהארץ, והתנדבתי לפלי"ם כי אמרתי שאביא את הניצולים לחופי הארץ ולא חשבתי ממש באמת לאן יגיעו האוניות עם הפליטים. והרי מיד אחרי האימונים בים יצאנו ללחום בהרי ירושלים ובהרי יהודה. ואמרתי שהתגייסתי כדי להביא יהודים, אז מה, האם באמת חשבתי שהאוניות יגיעו לנמל ירושלים, שקבורה חיים בין המדבר לנוף הירוק ולבאב אל ואד? וקודם לכן טרחו בנו המורים המצחיקים שלנו ומחצו את מוחותינו בעניין לבנות ולהיבנות בארץ ישראל, אבל לא הבנו בדיוק מה זה אומר. הלוא נולדנו כאן. בקוצים. בתנים. בעגלות הרתומות לפרדות עטויות סכי עיניים, ובסברס, וברימונים ובברושים יפי הצמרות ואיך באמת בונים ונבנים?

פה ושם כבר דובר על מדינה עברית. המושג "מדינה" לא צלצל מוכר, לא נשמע ממשי, מאימתי היתה לעם שלנו מדינה, אחרי אלפיים שנה? ואיזו מין מדינה היא תהיה? איך תהיה המדינה הקטנה הזאת? ליכטנשטיין, קונגו? ומה, בן גוריון יחבוש צילינדר ויעמוד על ארגז כמו הרצל במרפסת בבזל כדי להיראות גבוה? ומה, שוטר עברי יצפצף? ובמה יצפצף? בשופר?

בספר ישן שהיה ספון מאחורי הספרים הגרמניים של אבי - מודגש בעט אדום ובכתב רש"י מסולסל, שאבי אהב לכתוב בו עם אותו ניצוץ חבוי של יהודי מגליציה שחשב שנולד בברלין ולעתים היה מזמר תפילות עבריות בין הלידרים של שוברט וברהמס - מצאתי את הסיפור על הרבי מלאדי שניהל מאבק היסטורי עם הרבי מקוניץ בנושא הכיבוש האפשרי של מוסקבה על ידי נפוליון. נחוץ היה להחליט אחת ולתמיד אם הכיבוש הזה טוב ליהודים אם לאו, וכיוון שגורל היהודים עמד להיחרץ, דאג הרבי מלאדי הנמרץ עד שדמעות זלגו מעיניו מגודל המשימה, והוא קרא לרבי מקוניץ לבית הכנסת כדי להכריע מה יהיה טוב ליהודים. אירע מה שאירע והרבי מלאדי איחר מעט, והרבי מקוניץ הקדים אותו ושלף את שופרו והתחיל לתקוע, והרבי מלאדי נכנס במרוצה ושלף את השופר מידיו וחטף את התקיעה מתוך שופרו של הרבי מקוניץ, וזה מה שגרם לתבוסת נפוליון במוסקבה וחרץ את גורל היהודים.

פליטים יהודים מאירופה, ממתינים על אוניית ההגנה "מדינת היהודים" לרגע ירידתם בנמל חיפה
PINN HANS/לע"מ

ככה קרה לנו. הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו? שטויות, מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים, וכן, איכשהו בכוח הנס שהיה בעצם המעשה, הגיעה התקיעה ליעדה. הרי כאשר כבש הפלמ"ח את צפת (אני לא הייתי שם), רב העיר אמר שצפת ניצלה בזכות הנס והמעשים: המעשים היו התפילות והנס היה שהפלמ"ח הגיע. הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך. הדבר הראשון שאנחנו יודעים על תולדות עמנו הוא שאברם אבינו בורח ממולדתו מפני ששמע אלוהים, לא את זה של משה אלא אחר, כנעני, בארם נהריים, אומר לו, לך לך ממולדתך! אז מנין נדע אהבת מולדת מה היא? ומה, דווקא אנחנו מכל העמים שלא עלה בדעתם לברוח ממולדותיהם אלפיים שנה, נהיה לפתע עם שיאהב ארץ משלו ואינה שלו ויקים בה מדינה? הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם. אברם בא ומוצא רעב בארץ חלומותיו ומיד יורד למצרים לשבור שבר ואחרי זמן רב חוזר, כמו שהיום חוזר ישראלי אמריקני ברכוש גדול מקליפורניה, והרי אלוהי העברים התעייף מבריאת עולמות והחליט לברוא עולם עברי חדש והתחיל אותו בשמים ורק אחרי כן הגיע לארץ, והלוא מדינות אינן גרות בשמים. אז נקים מדינה של נוודים? אנחנו - המוז'יקים של הקדוש ברוך הוא, שתיעבנו אותו, ש"חוצלארץ" היה בשבילנו שם של איזושהי מדינה, ומדינות אמיתיות הכרנו רק מאוסף הבולים שלנו, ושמבחינתנו, בגלל גודל הבולים ויופיים, היתה לוקסמבורג גדולה יותר מארצות הברית, ואם למדנו משהו על מדינות הרי למדנו איך לשאוף למדינה אבל לא איך להקים אותה, בעיקר אם היא תיברא באזור עוין כשלנו כאן - אנחנו נקים אותה? אבל איך אמרו אז כשרצו להשתעשע במילים? העיקר, בת האיכר. בעיקר כשהאיכר אינו בבית.

וצריך לזכור שהיה איתנו המטורף המתוק הזה בני מרשק, הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה וחירף את אויבי ישראל אפילו מתוך שינה ועלה איתנו מקיסריה, שבה חיכינו למעפילים שלא הגיעו, אל המלחמה בהרים שהגיעה ועוד איך, והיה צועק וחוזר וצועק - והרי לצעוק הוא ידע - שנקים לו כבר את המדינה, וחשבנו, בן אדם מסכן, אוהב מדינה שאינה קיימת, ואם תהיה, זו ודאי תהיה עפולה, שאז היתה העיר היחידה, גם אם כל בתיה היו מחוץ לעיר, ושימשה למעשה תחנת אוטובוס בדרך לעמק יזרעאל או תחנה לעצור בה לשירותים בדרך לחיפה. הלוא בני המסכן באמת ובתמים חיכה אלפיים שנה פלוס כמה ימים, שאורכם אינו רשום בשום מחברת. אז נעתרנו לו כי הוא לא ישן חודשיים, ואנחנו בדקנו, ריגלנו אחריו, הוא באמת לא ישן, לא אכל, לא שתה, לא התרחץ (את האחרון הרגשנו גם בלי לרגל אחריו) וכל העת היה עסוק בהקמת מדינה שאיש לפניו לא ראה את דמותה, וכאשר ניסה לתאר אותה היה מתעוות מן הבכי שחנק את גרונו והיה צורח מהתרגשות. וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים שלו וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו, נתקענו באיזה משלט, אני לא זוכר איזה, ובחור יפה תואר, שאת שמו שכחתי, הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ' שחתך אותו, ממש חתך, כאילו הפגז היה סכין חד, וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים, שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן, כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם כמו עתה. והדם זרם. כיסינו אותו בשינלים שלנו - מעילי הצמר הצבאיים הכבדים והארוכים, שבספרות היפה נקראו סגין - ומישהו שאל מיהו, אולי היה עולה חדש שנקלע אלינו, ונרדמנו.

היה לנו קר בלי השינלים שלנו להתכסות בהם. לפתע שמענו צעקות. לא צעקות, אלא צרחות פראיות. מישהו בא ומעיר אותנו בתוך חושך איום ומודיע בבכי ובצחוק מעורבבים בקול ניחר ששמע ממישהו ששמע ברדיו בטריות שאמרו שבן גוריון הקים מדינה, ואז הוסיף, הבה (דיברו אז במילים כאלו) נשיר את "התקווה", ושאלנו את הפוץ, מה פתאום? אנחנו אפילו את המילים לא יודעים בעל פה, ובכלל איפה בן גוריון הקים את המדינה שלו? והוא אמר שאמרו שהוא הקים אותה בתל אביב ואמרנו לו, שמע, אנחנו כאן במצור, בירושלים, אנחנו בבאב אל ואד וכאן אין מדינה, וירושלים לא נמצאת במדינה של תל אביב, ונרדמנו.

השכם בבוקר, בארבע או בחמש, נראה בני מרשק בוקע מן הערפל, ושמנו לב שכמו ירדו ממנו אלפיים שנה וכמה ימים. פתאום הוא צעיר, נועז וצוחק, מקפץ על ההרים, מדלג על הגבעות, ושר, לרגע חשבתי שאפילו ריח הזיעה העתיקה שלו נגוז. והוא בשלו, בכלל לא רואה את הבחור החתוך השוכב על האדמה מכוסה בשינלים. הוא נעמד דום ונעמד נוח, שערו פרא, והוא מנסה לשיר התקווה ויוצאת ממנו צרידות ארצישראלית של דור שחשב שאם צועקים, צודקים יותר. בעמידה חזקה, נטועה באדמה, בקושי זז, הוא מתחיל לרקוד הורה גמלונית וכבדה שהם הביאו איתם מהגולה, מין הורה של חסידים, והוא רוקד במכנסי חאקי בלויים עם פרבלום חגור למותניו כי על אלוהים סמכו אז רק עם אקדח ביד, וזאת היתה הורה של איש אחד כפול אלפיים שנה וכמה ימים, והוא מקפץ ומתנועע וצועק: אל יבנה הגלילה/ אל יבנה הגלילה, ואמרנו לו, אנחנו בירושלים, ואחד מאיתנו פתאום מדקלם מתוך שינה את השיר: האדם נולד למות/ הפרה ללדת/ אם עלית על עמוד/ תצטרך לרדת. ובני מרשק צועק, בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי! הכי היסטורי שהיה זה אלפיים שנה! והוא פתאום בוכה ואני קם ומצטרף אליו, אינני רוצה, אני עייף, אבל בני כבר ממש מתחנן ולוכד אותי בידו החזקה מארבעים שנה בקיבוץ, ובאמצע שום מקום, בארבע או בחמש לפנות בוקר, בתחת של העולם, ליד גופה שהחלה להסריח, על משלט מושתן, בין יריות, כמה טיפשים צעירים רוקדים וצועקים "אל יבנה הגלילה" בירושלים שלא ראתה גליל מימיה, וצועקים מדינה עברית, מדינה עברית, ותוך כדי ריקוד אני מתחיל לרעוד, עיני נעצמות, אני תוקע גפרורים בין הגבינים ללחיים אך נרדם תוך כדי ריקוד, ובני רץ לספר לעוד חבר'ה. אחר כך נשאנו את האיש החתוך לקריית ענבים, מסרנו אותו לזקנים מהקיבוץ שהיו ממונים על הקבורות, וישנּו מעט. כשהעירו אותנו נקראנו להילחם בעוד קרב ושוב שכחנו למה, וזהו הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה ההיא, שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הורה על יד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו