בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ככל שיתיר הזמן" מאת אריאלה גולדמינץ: פרק לקריאה ולהאזנה

חיוג שגוי אחד מציב את רחלי בדרכה של מרתה, קשישה מלאת חיים וחשוכת ילדים, שבעלה מאושפז כבר שנים במוסד פסיכיאטרי. השתיים מייסדות ידידות אידילית על בסיס תועלתני

4תגובות
אריאלה גולדמינץ
דורון גולן/ג'יני

מרתה 1

עכשיו אני יישב פה בשקט בצד בלי לדבר בכלל אחרי שאני ישאל אותך רק איך הריבה תות שלי ואני לא יעשה שום תנועה עם הפרצוף וגם לא ייתן לך שום רמז אחר מה להגיד כדי לשמוע את הדעה שלך הניטרלית כמו שאומרים שבטח יש לך אחרי שלוש פעמים שאני מיליתי לך את הצלחת ואת אכלת כל כך יפה שאפשר להכניס את הצלחת בחזרה בארון אם לא הייתי שומרת פה על ניקיון כזה שאפשר לאכול אצלי מהפח. לבריאות. לבריאות. אני שמחה שאת מרוצה ושאולי תרצי לבוא אלי עוד בשביל לדבר ולזלול. אולי נראה גם קצת טלוויזיה ביחד טלנבולה מה שנותנים פרק חדש מהקופסה כל יום שכל הבנות רואים עכשיו ונבכה ונצחק עד שנחזיק את הבטן ועד שכמעט יצטרכו חס וחלילה להזמין לנו אמבולנסה.

בבוקר עוד לא משעמם לי כי עוד יש לי מה לעשות וגם יש את העיתון עם ההרבה תמונות וקצת דיבור מה שמחלקים בחינם למעלה בפינה ליד החנות פרחים שמחזיקה ההיא עם האף ואני מאוד מרוצה מהסידור הזה. אני רצה לשם עם החלוק שיכולים להתבלבל ולחשוב שהוא בכלל שמלה כל בוקר עם מאה לשעה אבל שהגיברת או האדון מה שנותנים את העיתונים שלבושים הכול באדום רוצים לתת גם לי עיתון אני תמיד עושה כאילו אני עוד לא כל כך בטוחה שאני רוצה לקחת ואני צריכה שהוא או היא במקרה של אישה קצת ישכנעו אותי שאני ברוך השם יסכים. הכי אני אוהבת לקרוא בעיתון מאחורה את התמונה של השתי אחים שנפגשו בנמל תעופה אחרי שישים אפילו אחרי שבעים שנה. אני מנסה לחשוב מה הם הרגישו השתיים האלה כל השנים ומה הם הרגישו בזמן הזה שמראים בתמונה שהם עומדים שמה מחובקים לפעמים גם בוכים על החולצה הלבנה שהלבישו לכבוד הפגישה והעניבה אם אחד מהשתיים זה אח והשערות והרוז' והציפורניים העשויות אם במקרה זה אחות והכול. הלב שלי נהיה קווץ' לא רק בגללם שבתוך העיתון אבל גם בגללי ובגלל אחותי יודית שגרה בצפת איפה שהדתיים אפילו שהיא לא דתייה ברוך השם וגם הבעל שלה לא. גם אנחנו כמו השתיים בעיתון לא ראינו אחד את השנייה כל כך הרבה שנים שחצי לפחות מהקטרקט בעין ימין שלי בא ממה שבכיתי על ההפרדה שלנו. אני שמחה שאת אוהבת את הריבה שלי איך אפשר לא. אני אומרת שתגמרי כבר את כל הצנצנת ושלום על ישראל.

הפרק המוקלט מתוך "ככל שיתיר הזמן" - דלג
הפרק המוקלט מתוך "ככל שיתיר הזמן"

המשפחה של הבעל של יודית התעסקו עם דבורים כל השנים. אפילו קראו לעצמם דבוראי ובגלל זה ליודית קוראים יודית דבוראי. שתיהם יחד נקראים חיים ויודית דבוראי. לפעמים אני אומרת את השם שלה שאני לבד חושבת שאולי גם היא תחשוב עלי פתאום הרי יש טלפתיה בין אחיות. אני מנסה בשם שלה הפורמלי יהודית וגם קצת סתם יודית או יודית'ל כמו שאמא ואבא שעוד היו חיים היו קוראים לה אבל אין לי שום סימן מה קורה אצלה באותו זמן. אולי בגללי היא נעמדת פתאום באמצע הספונג'ה ומהמהירות נשברת לה איזה עצם קטנה בגב או שאני תופסת אותה שהיא עם משהו בפה והיא כמעט נחנקת. אולי הפרעתי לה עם הטלפתיה שלי בזמן אחר לא נוח כי היא בדיוק תולה את הכביסה ונמצאת תלויה בעצמה בין השמים לאדמה. אולי היא עושה לעצמה כל מיני חשבונות בראש ואני מבלבלת אותה עד כדי כך שהיא צריכה להתחיל הכול מהתחלה.

לצפת הם עברו מהמושב אחרי שבאמצע הדבורים נכנס לחיים בעלה הג'וק של הציור לראש. הוא צייר דבורים בשדה וקערה עם פירות מפלסטיק שעמדה תמיד אצלם במטבח ופתאום יום אחד הוא כאילו ראה את הקערה מחדש נשבעת לך ממש קשקוש מה שהוא עשה על הדף שיוצא מכל הקווים האגס לתוך התפוח התפוח לתוך הבננה ומאז שהוא התחיל לצייר הם נשארו בלי דבורים ובלי פרנסה חיים מהיד לפה עד היום כמה שאני הצלחתי להבין. דבש היא אף פעם לא ליקקה אצלו אחותי הקטנה אבל ילדה יש להם כמעט מוצלחת אפשר להגיד שאמנם לא התחתנה אף פעם את הנחת הזה לא היה להורים שלה ממנה אבל גמרה מתמטיקה בטכניון וחטפו אותה מיד אחר כך לאמריקה. בינינו יודית'ל וחיים ותיאו ואני היה סכסוך על הלוואה. הלוואי שלא היה אבל היה. אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום אפילו שמה שהיה היום אמרתי לך שלא תמיד אני זוכרת. תיאו כבר היה חולה שהם באו יום קר אחד בחורף אולי בכלל ירד אז שלג בצפת לבקש. לפני שהם באו ביקשתי מתיאו מאוד שישים על עצמו את הפרצוף של הבעל הנורמלי שלא שמע בחיים שלו את המילה דפרסיה ושיִייֵצא  ושייצא מתוך החלוק עם המשבצות שהוא לא נתן לי לרחוץ. הוא באמת ניסה לחייך אליהם קצת והמאמץ הזה השכיב אותו אחר כך במיטה להרבה זמן אפילו את החלוק הזה שאני שנאתי כבר לא היה לו כוח ללבוש. אני זוכרת טוב מאוד את הכובע הכחול שעוד אמא סרגה כדי שיתאים ליודית לעיניים על הראש שלה והמעיל שהיה תלוי לחיים על הגוף הרזה מרוב חיים מהיד לפה. אפשר להגיד שהקור של צפת בשלג עמד אצלנו אז באמצע הסלון אפילו שהתנור עבד על מקסימום כאילו שדדנו את החברת חשמל. נו. אז אחרי שאמרנו להם "לא" לא ראינו אותם שוב. אני את הבעיה שלנו התביישתי לספר. משוגע פורמלי רסמי במשפחה אף פעם לא היה לנו אולי רק כמה צרחות היסטריות פה ושם של דודה מדרגה לא ראשונה ושהייתי מתקשרת עד לצפת יודית יודית בואי נישב נדבר כמה אחיות יש לך היא היתה סוגרת לי בפנים עוד לפני ה"כמה".

אני יסביר את העניין עם תיאו כי את נראית לי קצת מבולבלת על כל הראש אולי בגלל שאנחנו מדברות כל כך הרבה ונותנות הרבה אינפורמציה כל אחד על עצמה. תיאו כבר מזמן לא גר איתי באותו בית ואני נוסעת אליו שבוע אחד כן ושבוע אחד לא. בימים שאני לא נוסעת הוא לפעמים מגיע אלי בלילה אבל רק עם הפנים שלו שתלויים לי מעל המיטה וזאת הסיבה הכי חשובה למה אני לא יכולה לרדום. הוא לא אומר כלום אבל העיניים היפים שלו שנהיו לגמרי שחורים עם הזמן העצוב אומרים הכול. אני רגילה שהוא מופיע ככה אבל תמיד שזה קורה אני נבהלת ממנו קצת אפילו שהוא בעלי ואני מאוד משתדלת לא להראות לו שלא ייפגע. אחרי לילה כזה אני קמה בבוקר אם ישנתי בכלל מכינה את החבילה הרגילה מכינה עוד שתיים-שלוש דברים טעימים לובשת את הגרב האלסטי הטוב על הרגל שהכי דורשת אותו באותו יום ומתחילה להיסחב בשלושה אוטובוזים לשם איפה שהוא ואחר כך בחזרה איפה שאני שזה עוד החלק הקל. שאני רואה אותו מקבל לי את הפנים עוד פעם ועוד פעם אני מבינה שהוא לא יודע כלום על הנסיעה שהוא עשה בלילה לחדר שינה שלנו ושהכול זה היה הפנטזיה שלי. גומר אותי לראות אותו ככה איך אפילו בתוך המוסד הוא בקושי יכול ללכת. סוחב את הרגליים שסוחבים אותו. אנחנו מתיישבים בחצי דרך לסלון של המחלקה במסדרון ליד השולחן הקטן עם השתי כיסאות הלא נוחות ואני מוציאה את הדברים שהבאתי לו ואפילו שהוא כבר מזמן אומר שאין לו טעם בפה מהרפואות ומהחיים אני תמיד ייתן לו לפי הסדר של השלוש מנות ראשונה עיקרית וקומפוט כי בן אדם נשאר בן אדם גם אם כל כך רע לו בינתיים שיכול לקַנות לקנות אפילו ברגל מתנדנדת של שולחן.

עטיפת הספר "ככל שיתיר הזמן"
באדיבות הוצאת זמורה ביתן

דווקא השותף שלו לחדר בן אדם הונגרי מאוד נחמד ונקי שיושב גם כן על דפרסיה רק שלו יש גם את המאניה כי הוא בכל זאת הונגרי ואלה יש להם את השמחת חיים עוד מהבית. אז בונדי זה אומר לו תמיד שאני שמה "אי תיאו איזה אישה טובה יש לך אי אי אי ויפה ובלבוסטע." לו בעצמו יש אישה קלפטע כזאת ראיתי אותה לא פעם מרימה את הקול שם במוסד ועושה לו פרצופים לא יפים שפלא שהוא לא רק בדפרסיה כל הזמן. אני מזמינה אותו להביא עוד כיסא לא נוחה ולשבת איתנו אבל הוא לא רוצה להפריע לאינטימיות של בעל ואישה אפילו שהבעל חולה כל כך והאישה זה רק אני.

תיאו משתדל מאוד לאכול מהאוכל שאני מביאה אבל אם אני יגיד כמו ציפור זה עוד להגיד הרבה. העיניים שלו באדמה רוב הזמן אבל לפעמים ביום טוב הוא מרים קצת את הראש שאנחנו יושבים אחד מול השני ומסתכל לי בתוך העיניים כל כך עמוק כאילו לא רוצה לראות כלום שמסביב לא את הרופאה ולא את האחיות ולא המטפלות ולא הסוציאלית ולא העובדת ניקיון ולא את בונדי אלא רק את הבפנים של אני שמראה לו אותנו כמו שהיינו פעם. הרופאת עיניים שלי רופאה מאוד טובה קוראת את זה השדה של הראייה שזה או שיש לך מספיק ממנו או שאין לך ואז חבל מאוד. שהוא מסתכל ככה אין לתיאו שדה בכלל אבל זה הוא עושה בכוונה כי דווקא אז הוא רואה אולי את השדה פרחים צהובים מפעם שעד היום עושים מהם גרעינים והוא כנראה נזכר איך היינו מטיילים שמה כמו בעל ואישה כי פתאום הוא מתחיל לבכות קצת בלי קול ובלי מים וגם אני שמסתכלת על זה מבפנים נזכרת ומצליחה אפילו להריח את הים שהיינו הולכים. את הגלים. את המציל. את הוולווטה שמה. זה נכון מה שאומרים שהריח מת אחרון. חכי שאני ימצא פה איזה טישוס וינגב לי את הפנים שאני לא ייראה אחר כך כמו ליצן עם הפודר והרוז' מרוח חצי כן חצי לא.

הנה בגלל שאת מבקשת כל כך יפה גם אני יכניס לי לפה קצת ריבה עם רק טיפונת חלה מה שנשאר משישי. את התיאבון כמו שאת רואה אלוהים לא לקח לי. לפעמים אני חושבת שאני שופכת אוכל על הצרות שיושבות בפנים שלא ישרפו כל כך. שופכת לחם או חלה שופכת עוגה תפוחים או גבינה עם פירורים למעלה שופכת קומפוט ובשר בקר וקורקובנים ומרק. בזמן האחרון השמנתי שרק אלוהים יודע איך אני זזה. גם את הצורה של האישה איבדתי. את הרגל את הטליה את החזה העומדת. לפני כמה שנים שכבר תיאו לא היה בבית היה סיטואציה של כמה חודשים שהיו לי כמו שאומרים שתי גברים על העץ. היה תיאו שכולנו כבר יודעים עכשיו איפה הוא והיה בן אדם אחד בבניין מולי שהתעניין בי ממש עד התקופה שהוא מת. החלון שלו הסתכל על החלון שלי מה שפתחנו שיהיה יותר אור בבית ברמונט שהיה סיוט אחד גדול אולי זה נתן לתיאו את הדחיפה הסופית להשתגע. לפעמים הבן אדם הזה ממול עמד בחלון והסתכל עלי דרך העץ לראות אם אני מסתובבת שמה. פעם הוא גם עזר לי עם שתי שקים גדולים של זבל שהייתי בדרך לפח לזרוק לפני פסח והתחיל לשאול אותי שאלות כאילו הגיע כבר המה נשתנה. אבל אני גם אם יביאו לי פה את רודולף ולנטינו שייפול לי בברכיים אני יגיד לא. תיאו היה הגבר הראשון שלי ולפי מה שהחלטתי יהיה האחרון. חוץ מזה אני שואלת אותך מה אני צריכה עכשיו איזה טרנטע זקן בלי כוח ובלי שערות על הראש שלי לכבס לו לגהץ לו לבשל לו. עוד פעם נתפס לי למטה בצד מרתה. איפה את הולכת מרתה כמה אוכל את מבזבזת מרתה כמה ימים את נוסעת לתיאו מרתה. תעשי לי פה מרתה תעשי לי שם מרתה. פעם לא היית ככה מרתה. בואי נדבר על זה מרתה ותראי שאני צודק. גם אם יבוא מרלון ברנדו אני לא יסכים.

_____________________

"ככל שיתיר הזמן", אריאלה גולדמינץ, זמורה-ביתן, 320 עמודים, 94 שקל. ולהאזנה באייקאסט ספרים מוקלטים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו