הארץ
הארץ

1. ג'וס, ניגריה, דצמבר 2008

אני חייבת לעזוב את העיר הזאת היום ולבוא אליך. התיקים שלי ארוזים, והחדרים הריקים מזכירים לי שהייתי אמורה לעזוב כבר לפני שבוע. מוסא, הנהג שלי, ישן בעמדת המאבטח כל לילה מיום שישי שעבר, והמתין שאעיר אותו עם עלות השחר כדי שנוכל לצאת בזמן. אבל התיקים שלי עדיין מונחים בסלון, צוברים אבק.

את רוב הרכוש שצברתי כאן — רהיטים, מוצרי חשמל, אפילו כלי בית — חילקתי לסַפּריות שעבדו במספרה שלי. לכן כל לילה, כבר במשך שבוע, התהפכתי במיטה הזאת מצד לצד בלי טלוויזיה שתעזור להעביר את שעות נדודי השינה שלי.

יש לי בית שמחכה לי בעיר אִיפֶה, ממש ליד האוניברסיטה שבה אתה ואני נפגשנו לראשונה. אני מדמיינת אותו עכשיו. זה בית שאינו שונה בהרבה מהבית הזה, חדריו הרבים נועדו לטפח משפחה גדולה: גבר, אישה והרבה ילדים. הייתי אמורה לעזוב יום אחרי שפירקו את מייבשי השיער. התוכנית היתה להקדיש שבוע להקמת המספרה החדשה ולריהוט הבית. רציתי שחיי החדשים יהיו מאורגנים לפני שאראה אותך שוב.

זה לא שנקשרתי למקום הזה. אני לא אתגעגע לחברות המעטות שהכרתי, לאנשים שלא מכירים את האישה שהייתי לפני שבאתי לכאן, לגברים שחשבו במשך השנים שהם מאוהבים בי. ברגע שאעזוב, ודאי לא אזכור אפילו את זה שביקש ממני להיות אשתו. אף אחד כאן לא יודע שאני עדיין נשואה לך. אני מספרת להם רק חלק מהסיפור: שהייתי עקרה ובעלי לקח אישה אחרת. איש מעולם לא חקר עוד, לכן מעולם לא סיפרתי להם על הילדים שלי.

רציתי לעזוב מאז הרצח של שלושת הנערים משירות הנוער הלאומי. החלטתי לסגור את המספרה ואת חנות התכשיטים שלי עוד לפני שידעתי מה אעשה הלאה, עוד לפני שהגיעה ההזמנה להלוויה של אבא שלך, כמו מפה שהראתה לי את הדרך. שיננתי את שמותיהם של שלושת הצעירים, ואני יודעת מה כל אחד מהם למד באוניברסיטה. אוֹלָמידֶה שלי היתה אמורה להיות בערך בגילם. גם היא היתה מסיימת בערך עכשיו את האוניברסיטה. כשאני קוראת עליהם, אני חושבת עליה.

אָקין, לא פעם אני תוהה אם גם אתה חושב עליה.

אף שהשינה היא ממני והלאה, כל לילה אני עוצמת את עיני, ופיסות מהחיים שהשארתי מאחור חוזרות אלי. אני רואה את ציפיות הבָּטיק בחדר השינה שלנו, את השכנים שלנו ואת המשפחה שלך, שבמשך תקופה מסוימת הלכתי שולל וחשבתי שהיא גם המשפחה שלי. אני רואה אותך. הלילה אני רואה את מנורת הלילה שנתת לי, כמה שבועות אחרי שהתחתנו. אני לא יכולתי לישון בחושך, ולך היו סיוטים אם היינו משאירים את נורות הפלורסנט דולקות. המנורה הזאת היתה הפתרון שלך. קנית אותה בלי להגיד לי שמצאת פשרה, בלי לשאול אותי אם אני רוצה מנורה. וכשליטפתי את בסיס הברונזה שלה והתפעלתי מלוחות הזכוכית הצבעוניים שהרכיבו את האהיל שלה, שאלת אותי מה הייתי מצילה מהבית שלנו אם היה עולה באש. אמרתי בלי לחשוב, את התינוק שלנו, אף על פי שעדיין לא היו לנו ילדים. משהו, אמרת, לא מישהו. אבל נראה שקצת נפגעת מכך שכשחשבתי שמדובר במישהו, לא חשבתי להציל אותך.

אני גוררת את עצמי מהמיטה ומחליפה את כתונת הלילה שלי. אני לא אבזבז עוד רגע אחד נוסף. השאלות שעליך לענות עליהן, אלה שחנקו אותי במשך יותר מעשור, מאיצות את צעדי כשאני לוקחת את תיק היד שלי ונכנסת לסלון.

יש כאן שבעה-עשר תיקים, מוכנים להילקח למכונית שלי. אני בוהה בתיקים, נזכרת בתוכנו של כל אחד מהם. אם הבית הזה היה עולה באש, מה הייתי מצילה? אני צריכה לחשוב על זה, כי הדבר הראשון שעולה על דעתי הוא: כלום. אני בוחרת בתיק לשהייה של לילה שתיכננתי לקחת איתי להלוויה ובנרתיק מלא בתכשיטי זהב. מוסא יוכל להביא לי את שאר התיקים בפעם אחרת.

אז זהו זה — חמש-עשרה שנה כאן, ואף שהבית שלי לא עולה באש, כל מה שאני לוקחת זה תיק מלא זהב ובגדים להחלפה. הדברים החשובים באמת נמצאים בתוכי, נעולים מתחת לחזה שלי כמו בקבר, במקום של קבע, בתיבת האוצר שלי, דמוית ארון המתים.

אני יוצאת החוצה. בחוץ שורר כפור, והשמים השחורים הופכים לסגולים באופק כשהשמש מתחילה לעלות. מוסא נשען על המכונית, מחטט בשיניו בעזרת קיסם. כשאני מתקרבת הוא יורק לתוך ספל ומכניס את קיסם השיניים לכיס החזה שלו. הוא פותח את דלת המכונית, אנחנו מברכים זה את זה לשלום, ואני נכנסת למושב האחורי.

מוסא מדליק את הרדיו במכונית ומחפש תחנות. הוא נעצר בתחנה שמתחילה את שידורי היום עם הקלטה של ההמנון הלאומי. כשאנחנו יוצאים מן המתחם, השומר בשער מנופף לשלום. הדרך משתרעת לפנינו, אפופה בעלטה המתחלפת באור השחר, ומובילה אותי בחזרה אליך.

2. אילֶסָה, 1985 ואילך

כבר אז הרגשתי איכשהו שהם באו מוכנים למלחמה. ראיתי אותם מבעד לחלונות הזכוכית בדלת. שמעתי את הפטפוטים שלהם. הם כנראה לא שמו לב שעמדתי בצד השני של הדלת במשך דקה שלמה כמעט. רציתי להשאיר אותם עומדים בחוץ ולחזור למעלה לישון. אולי אם יישארו די זמן בשמש הם יימסו לשלוליות של בוץ חוּם. הישבן של אִיָה[1] מרתה היה גדול כל כך, שאם היה נמס, הוא היה מכסה את כל השטח של מדרגות הבטון שהובילו אל פתח הדלת שלנו.

אִיָה מרתה היתה אחת מארבע האמהות שלי. היא היתה אשתו הוותיקה ביותר של אבי. הגבר שבא איתה היה בּאבּא לוֹלָה, דודו של אָקין. שניהם כופפו את גבם מפני השמש ועטו הבעות זועפות ונחושות שעשו להם פרצופים גועליים. אבל ברגע שפתחתי את הדלת, הם הפסיקו לשוחח ועל פניהם התפשטו חיוכים. יכולתי לנחש מה יהיו המילים הראשונות שיֵצאו מפיה של האישה. ידעתי שזאת תהיה איזו הצגה מוגזמת של קשר שמעולם לא היה קיים
בינינו.

עטיפת הספר "תישארי איתי"
עטיפת הספר "תישארי איתי"צילום: באדיבות אחוזת בית

"יֶג'ידֶה, בתי היקרה!" איה מרתה חייכה וחפנה את לחיַי בידיים לחות ובשרניות.

חייכתי בחזרה וכרעתי ברך כדי לברך אותם. "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים. אלוהים ודאי התעורר וחשב עלי היום-אוֹ. לכן כולכם כאן," אמרתי והתכופפתי שוב בכריעה למחצה אחרי שנכנסו והתיישבו בסלון.

הם צחקו.

"איפה בעלך? הוא בבית?" שאל באבא לולה והביט סביב החדר כאילו החבאתי את אקין מתחת לכיסא.

"כן, אדוני, הוא למעלה. אחרי שאגיש לכם את המשקאות אני אלך לקרוא לו. מה להכין לאכול? מחית יאם?"

הגבר העיף מבט באמי החורגת, כאילו שכשעשו חזרות על הדרמה שעמדה להתפתח, הוא לא קרא את החלק הזה בתסריט.

איה מרתה ניענעה בראשה. "אנחנו לא יכולים לאכול. תקראי לבעלך. אנחנו צריכים לדון עם שניכם בעניינים חשובים."

חייכתי, יצאתי מאזור הסלון ופניתי לעבר המדרגות. חשבתי שאני יודעת באילו "עניינים חשובים" הם באו לדון. כמה מהמחותנים שלי כבר היו בביתנו בעבר כדי לדון באותו נושא. דיון פירושו היה שהם מדברים ואני מקשיבה בעודי כורעת על הברכיים. באותן פעמים, אקין העמיד פנים שהוא מקשיב ומשרבט הערות, כשלמעשה כתב את רשימת המטלות שלו ליום המחרת. איש מבין משתתפי סדרת המשלחות לא ידע קרוא וכתוב, וכולם חשו יראת כבוד כלפי מי שידעו. הם התרשמו מכך שאקין כתב את דבריהם. ולפעמים, אם הפסיק לכתוב, האדם שדיבר באותו רגע היה מתלונן שאקין מזלזל בו או בה משום שהוא לא כותב שום דבר. לא פעם במהלך ביקורים כאלה בעלי תיכנן את כל השבוע שלו, בזמן שאני קיבלתי התכווצויות איומות ברגלי.

הביקורים הרגיזו את אקין והוא רצה להגיד לקרובי משפחתו לא לדחוף את האף שלהם, אבל אני לא הרשיתי זאת. הדיונים הארוכים באמת גרמו לי התכווצויות ברגליים, אבל לפחות הם נתנו לי הרגשה שאני חלק מהמשפחה שלו. עד אותו אחר צהריים, איש מבני משפחתי לא בא לביקור מהסוג הזה מאז התחתנתי.

כשעליתי במדרגות, ידעתי שנוכחותה של איה מרתה פירושה שהם עומדים להעלות טיעון חדש. לא הייתי זקוקה לעצתם. הבית שלי היה בסדר גמור בלי הדברים החשובים שהיו להם לומר. לא רציתי לשמוע את קולו הצרוד של באבא לולה שנפלט במאמץ בין שיעול לשיעול, או לראות הבזק נוסף של שיניה של איה מרתה.

האמנתי שממילא כבר שמעתי הכול, והייתי בטוחה שגם בעלי ירגיש כך. הופתעתי למצוא את אקין ער. הוא עבד שישה ימים בשבוע וישן בימי ראשון לאורך רוב שעות היממה. אבל כשנכנסתי לחדר שלנו הוא פסע בו הלוך ושוב.

"ידעתָ שהם יבואו היום?" חיפשתי בפניו את השילוב המוכר של אימה ורוגז שעלו עליהן בכל פעם שמשלחת מיוחדת באה לביקור.

"הם כאן?" הוא נעצר ושילב את ידיו מאחורי ראשו. לא היתה אימה ולא רוגז. התחלתי להרגיש שהחדר מחניק.

"ידעתָ שהם באים? ולא סיפרת לי?"

"בואי פשוט נרד למטה." הוא יצא מהחדר.

"אקין, מה קורה? מה הולך כאן?" קראתי אחריו.

התיישבתי על המיטה, החזקתי את ראשי בידי וניסיתי לנשום. נשארתי ככה עד ששמעתי את קולו של אקין קורא לי. הצטרפתי אליו בסלון למטה. העליתי על פני חיוך, לא גדול שחושף שיניים, רק הרמה קטנה של זוויות פי. חיוך מהסוג שאומר: אף על פי שזקנים כמוכם לא יודעים שום דבר על הנישואים שלי, אני שמחה — לא, נלהבת — לשמוע את כל הדברים החשובים שיש לכם להגיד עליהם. אני הרי אישה טובה.

בהתחלה לא הבחנתי בה, אף על פי שישבה בקצה המושב של איה מרתה. עורה היה בהיר, בצבע צהבהב כמו בשרו של מנגו לא בשל. שפתיה הדקות היו משוחות בשפתון בגוון אדום כדם.

רכנתי לעבר בעלי. גופו היה נוקשה, והוא לא כרך את זרועותיו סביבי ולא משך אותי אליו. ניסיתי להבין מאין הגיעה האישה הצהובה, ולרגע פראי אחד תהיתי אם איה מרתה החביאה אותה מתחת לשמלת המעטפת שלה כשנכנסה.

"אישה שלנו, אצלנו אומרים שכשלאדם יש רכוש והוא מכפיל אותו הוא לא מתרגז, נכון?" אמר באבא לולה.

הינהנתי וחייכתי.

"ובכן, אישה שלנו, זאת האישה החדשה שלך. ילד אחד קורא לילד אחר לבוא אל העולם הזה. מי יודע, אולי המלך בשמים ייענה לתפילותייך בגלל האישה הזאת. ברגע שהיא תיכנס להיריון ותלד ילד, אנחנו בטוחים שגם לך יהיה," אמר באבא לולה.

איה מרתה הינהנה בהסכמה. "יֶג'ידֶה, בתי, חשבנו על זה ודחינו את העניין הרבה פעמים, המשפחה של בעלך ואני. ושאר האמהות שלך."

עצמתי את עיני. עמדתי להתעורר מטראנס. כשפקחתי את עיני, האישה הצהובה כמו מנגו עדיין היתה שם, קצת מטושטשת אבל עדיין שם. הייתי המומה.

ציפיתי שהם ידברו על כך שאין לי ילדים. הייתי חמושה במיליוני חיוכים. חיוכים מתנצלים, חיוכי רחמו-עלי, חיוכי אני-נושאת-תפילה-לאלוהים — היו לי באמתחתי כל החיוכים המזויפים שאפשר להעלות על הדעת, הדרושים כדי לעבור אחר צהריים עם קבוצה של אנשים שטוענים שהם דורשי טובתך בזמן שהם מחטטים לך בפצע פתוח עם מקל. הייתי מוכנה להקשיב להם כשיאמרו לי שאני חייבת לעשות משהו בנוגע למצבי. ציפיתי לשמוע על כומר חדש שאוכל ללכת אליו, הר חדש שאוכל ללכת להתפלל בו, או מומחה קשיש לעשבי מרפא בכפר או בעיירה נידחים שאוכל להתייעץ איתו. הייתי חמושה בחיוכים על שפתי, בבוהק הולם של דמעות בעיני ובמשיכות באפי. הייתי מוכנה לנעול את המספרה שלי במהלך השבוע הקרוב וללכת לחפש נס בחברת חמותי. מה שלא ציפיתי לו היה עוד אישה מחייכת בחדר, אישה צהובה עם פה אדום כדם שחייכה כמו כלה
טרייה.

הצטערתי שחמותי לא נמצאת שם. היא היתה האישה היחידה שקראתי לה אי-פעם ממי, אמא שלי. ביקרתי אותה לעתים קרובות יותר מבנה. היא זו שעמדה לצדי שעה שנטבלתי בנהר זורם, על ידי כוהן שהאמין כי אמא שלי קיללה אותי לפני מותה, דקות אחרי שילדה אותי. מוּמי היתה שם איתי כשישבתי על מחצלת תפילה במשך שלושה ימים ודיקלמתי שוב ושוב מילים שלא הבנתי, עד שביום השלישי התעלפתי וקטעתי את מה שהיה אמור להיות שבעה ימי צום והימנעות משינה.

איובאמי אדבאיו מספרת על ספרה

כשהתאוששתי בבית החולים וֶסלי גילד, היא החזיקה לי את היד וביקשה ממני להתפלל לכוח. חייה של אמא טובה הם קשים, אמרה, אישה יכולה להיות רעיה גרועה, אבל אסור שתהיה אמא גרועה. מומי אמרה שלפני שאבקש מאלוהים לתת לי ילד, אני חייבת לבקש את החסד להיות מסוגלת לסבול עבור הילד הזה. היא אמרה שאם אתעלף אחרי שלושה ימי צום, אני עדיין לא מוכנה להיות אמא.

ואז הבנתי שהיא עצמה לא התעלפה ביום השלישי, כי היא ודאי כבר צמה צום כזה כמה פעמים, כדי לרצות את אלוהים למען ילדיה. באותו רגע, הקמטים החרותים סביב עיניה ופיה של מומי נעשו מאיימים, והיתה טמונה בהם משמעות רבה יותר עבורי מאשר סימני זִקנה. הייתי קרועה. רציתי להיות הדבר הזה שמעולם לא היה לי. רציתי להיות אמא, שעיני יתנוצצו בשמחה ובחוכמה סודיות כמו עיניה של מומי. אבל כל הדברים שהיא אמרה על הסבל היו מפחידים.

"היא הרבה יותר צעירה ממך," איה מרתה רכנה לפנים בכיסאה. "כי הם מעריכים אותך, יג'ידה, בני המשפחה של בעלך מכירים בערכך. הם אמרו לי שהם מכירים בכך שאת רעיה טובה בבית של בעלך."

באבא לולה כיחכח בגרונו. "יג'ידה, אני כאדם, אני רוצה לשבח אותך. אני רוצה להעריך את המאמצים שעשית כדי להבטיח שהבן שלנו ישאיר אחריו ילד כשימות. לכן אנחנו יודעים שלא תתייחסי לאישה החדשה הזאת כאל יריבה. קוראים לה פוּנְמילַאיוֹ, ואנחנו יודעים, אנחנו בטוחים, שתתייחסי אליה כאל אחותך
הצעירה."

"החברה שלך," אמרה איה מרתה.

"הבת שלך," אמר באבא לולה.

איה מרתה טפחה על גבה של פוּנְמי. "אוֹיָה,[2] לכי תברכי את האִיָאלֶה שלך."

הצטמררתי כשאיה מרתה כינתה אותי האיאלה של פוּנְמי. המילה התפצפצה באוזני, איאלה — אישה ראשונה. זה היה פסק דין שסימן אותי כאישה שאינה מספיקה עבור בעלה.

פונמי באה והתיישבה לידי על הספה.

באבא לולה ניענע בראשו. "פונמי, כרעי ברך. גם עשרים שנה אחרי שהרכבת יצאה למסעה, היא תמיד תגיע ראשונה לתחנה. יג'ידה קודמת לך בכל מובן בבית הזה."

פונמי כרעה ברך, הניחה את ידיה על ברכי וחייכה. דיגדג לי בידיים לתת לה סטירה שתמחק לה את החיוך מהפרצוף.

פניתי להביט בעיניו של אקין, בתקווה שאיכשהו הוא לא היה חלק מהמארב. הוא הביט בי בתחינה אילמת. חיוכי, שכבר היה נוקשה, נעלם. זעם כרך את ידיו הבוערות סביב לבי. חשתי הלמות בראשי, ממש בין עיני.

"אקין, ידעת על זה?" דיברתי באנגלית, כדי ששני הזקנים שדיברו רק יוֹרוּבּה לא יהיו שותפים לשיחה.

אקין לא אמר דבר. הוא גירד את גשר אפו באצבע המורה.

הבטתי סביב החדר כדי למצוא משהו להתמקד בו. וילונות התחרה הלבנים עם השוליים הכחולים, הספה האפורה, השטיח התואם שהיה עליו כתם קפה שניסיתי להסיר במשך יותר משנה. הכתם היה רחוק מהמרכז מכדי שהשולחן יסתיר אותו, רחוק מהקצה מכדי שהכורסאות יסתירו אותו. פונמי לבשה שמלה בצבע בז', באותו גוון כמו כתם הקפה, באותו גוון כמו החולצה שאני לבשתי. ידיה היו ממש מתחת לברכי, כרוכות סביב רגלי היחפות. לא הייתי מסוגלת להסתכל מעבר לידיה, מעבר לשרוולים הארוכים המתנחשלים של שמלתה. לא הייתי מסוגלת להביט
בפניה.

"יג'ידה, תחבקי אותה."

לא הייתי בטוחה מי דיבר זה עתה. ראשי היה חם, לוהט, קרוב לנקודת רתיחה. כל אחד יכול היה לומר את המילים האלה — איה מרתה, באבא לולה, אלוהים. לא היה אכפת לי.

פניתי שוב אל בעלי. "אקין, ידעת על זה? ידעת ולא יכולת לספר לי. ידעת? בן זונה מנוול. אחרי כל מה שעשיתי! ממזר עלוב שכמותך!"

אקין תפס את ידי לפני שהיא נחתה על לחיו.

לא בגלל הזעם בצעקתה של איה מרתה הפסקתי לדבר, אלא בגלל הרכות שבה אקין ליטף את כף ידי באגודלו. הסבתי את מבטי מעיניו.

"מה היא אומרת?" ביקש באבא לולה תרגום מהאישה החדשה.

"יג'ידה, בבקשה," אקין לחץ את ידי.

"היא אומרת שהוא ממזר," תירגמה פונמי בלחישה, כאילו המילים לוהטות וכבדות מדי בשביל פיה.

איה מרתה צרחה וכיסתה את פניה בידיה. היא לא הצליחה לשטות בי בהצגה שלה. ידעתי שהיא שמחה לאידי בלבה. הייתי משוכנעת שהיא תספר לשאר נשותיו של אבי שוב ושוב, במשך שבועות רבים, את מה שראתה.

"אסור לך לגדף את בעלך, ילדה. לא משנה איך הדברים נראים, הוא עדיין בעלך. מה עוד את רוצה שהוא יעשה בשבילך? האם לא בגללך הוא מצא בשביל פונמי דירה לגור בה, כשיש לו דופלקס גדול כאן?" איה מרתה הביטה סביב הסלון ופרשה את כפות ידיה כדי להצביע על הדופלקס הגדול, למקרה שהחמצתי את ההתייחסות שלה לבית שעליו שילמתי מחצית משכר הדירה מדי חודש. "בגללך, יג'ידה. את צריכה להיות אסירת תודה לבעלך."

איה מרתה הפסיקה לדבר, אבל פיה עדיין נותר פעור. אם מישהו עמד מספיק קרוב אליה, הוא ודאי היה מרגיש שהפה הזה מדיף צחנה בלתי נסבלת, כמו שתן מעופש. באבא לולה בחר לשבת במרחק בטוח ממנה.

ידעתי שאני אמורה לכרוע על ברכי, להרכין את ראשי כמו תלמידת בית ספר שנענשת ולהגיד שאני מצטערת שהעלבתי את בעלי ואת אמו בנשימה אחת. הם היו מקבלים את התירוצים שלי — יכולתי לומר שזה בגלל השטן, מזג האוויר, או שהצמות החדשות שלי היו הדוקות מדי והכאיבו לי בראש ובגללן הבעתי בנוכחותם חוסר כבוד לבעלי. כל הגוף שלי היה קפוץ כמו יד חולה בדלקת מפרקים, ופשוט לא הצלחתי להכריח אותו לעשות דברים שהוא לא רצה לעשות. לכן, בפעם הראשונה, התעלמתי ממורת רוחה של המחותנת שלי, וקמתי על רגלי כשציפו ממני לכרוע ברך. כשהתרוממתי למלוא גובהי, הרגשתי גבוהה יותר.

"אני אלך להכין את האוכל," אמרתי, מסרבת לשאול אותם שוב מה הם רוצים לאכול. עכשיו, אחרי שהציגו בפני את פונמי, הסכימו באבא לולה ואיה מרתה לאכול. לא הייתי מוכנה לבשל ארוחה נפרדת לכל אחד מהם, לכן הגשתי להם מה שרציתי. נתתי להם מרק שעועית. עירבבתי שעועית בת שלושה ימים, שתיכננתי לזרוק לפח, עם המרק הטרי שבישלתי. הייתי בטוחה שהם ירגישו שלתערובת יש טעם לא טוב, אבל סמכתי על כך שתחושת האשמה שבאבא לולה הסווה כזעם על ההתנהגות שלי, והעליצות שאיה מרתה הסתירה מתחת להצגות הדאגה שלה, יגרמו להם להמשיך לאכול. כדי לעזור לאוכל להחליק במורד גרונם, כרעתי ברך והתנצלתי בפני שניהם. איה מרתה חייכה ואמרה שהיא היתה מסרבת לאכול אילו המשכתי להתנהג כמו ילדת רחוב. התנצלתי שוב וליתר ביטחון חיבקתי את האישה הצהובה. היא הדיפה ריח של שמן קוקוס וּוניל. שתיתי מבקבוק בירה שחורה כשהסתכלתי עליהם אוכלים. התאכזבתי שאקין סירב לאכול.

כשהתלוננו על כך שהם היו מעדיפים מחית יאם עם תבשיל ירקות ודגים יבשים, התעלמתי ממבטו של אקין. בכל יום אחר הייתי חוזרת למטבח כדי למעוך יאם. באותו אחר צהריים רציתי להגיד להם לקום ולמעוך את היאם בעצמם אם הם באמת רוצים לאכול מחית יאם. בלעתי את המילים שצרבו בגרוני בגמיעות בירה שחורה, ואמרתי להם שאני לא יכולה למעוך כי יום קודם לכן נקעתי את היד.

"אבל לא אמרת את זה כשהגענו לכאן," איה מרתה גירדה את סנטרה. "את בעצמך הצעת לנו מחית יאם."

"היא בטח שכחה מהנקע. היא ממש סבלה מכאבים אתמול. אפילו שקלתי לקחת אותה לבית חולים," אמר אקין, כשהוא מגבה את השקר הגלוי למדי שלי.

הם גרפו את השעועית לתוך פיותיהם כמו ילדים מורעבים, ויעצו לי ללכת לבדוק את היד בבית החולים. פונמי היתה היחידה שכיווצה את פיה סביב הנגיסה הראשונה של השעועית והביטה בי בחשדנות. עינינו נפגשו, והיא חייכה חיוך רחב, אדום בשוליו.

אחרי שפיניתי את הצלחות הריקות, הסביר באבא לולה שהוא לא היה בטוח כמה זמן יימשך הביקור, ולכן לא טרח לקבוע עם נהג המונית שהוריד אותם מתי יחזור לקחת אותם. הוא הניח, כמו שקרובי משפחה הניחו לעתים קרובות, שאקין ייקח על עצמו את האחריות להחזיר אותם הביתה.

עד מהרה הגיע הזמן שאקין ייקח את כולם לביתם. כשליוויתי אותם למכוניתו, אקין טילטל את המפתחות בכיס מכנסיו ושאל אם כולם מסכימים למסלול שבכוונתו לנסוע בו. הוא רצה להוריד את באבא לולה ברחוב אילאגֶ'ה ואחר כך להסיע את איה מרתה כל הדרך עד איפֶה. שמתי לב שהוא לא אמר דבר על ביתה של פונמי. אחרי שאיה מרתה אמרה שהדרך שבעלי בחר היא האפשרות הטובה ביותר, אקין פתח את דלתות המכונית ונכנס למושב הנהג.

החנקתי את הדחף למשוך בתלתלי הגֶ'הרי של פונמי כשהחליקה למושב הקדמי ליד בעלי וזרקה לרצפה את הכרית הקטנה שתמיד שמרתי לי שם. קפצתי את אגרופי כשאקין נסע משם והשאיר אותי לבדי בתוך ענן אבק.

"מה נתת להם לאכול?" צעק אקין.

"ברוך הבא, חתן," אמרתי. בדיוק סיימתי לאכול את ארוחת הערב שלי. הרמתי את הצלחות ופניתי למטבח.

"את יודעת שלכולם יש עכשיו שלשול? הייתי צריך לחנות ליד שיח כדי שיוכלו לחרבן. ליד שיח!" אמר והלך אחרי למטבח.

"מה כל כך חסר תקדים בזה? לקרובים שלך יש שירותים בבתים שלהם? הם לא מחרבנים בין שיחים ועל ערמות זבל?" צעקתי והטחתי את הצלחות בכיור המתכת. נשמע צליל של חרסינה נסדקת ואחריו השתררה דממה. אחת הצלחות נסדקה באמצע. העברתי את אצבעי על פני השטח השבורים. הרגשתי את הסדק חותך אותי. הדם שלי הכתים בטפטופים את הסדק המשונן.

"יג'ידה, תנסי להבין. את יודעת שאני לא אפגע בך," אמר.

"באיזו שפה אתה מדבר? הַאוּסָה או סינית? אני, אני לא מבינה אותך. תתחיל לדבר בשפה שאני מבינה, מר חתן."

"תפסיקי לקרוא לי ככה."

"אני אקרא לך איך שאני רוצה. לפחות כל עוד אתה עדיין בעלי. אה, אבל אולי אתה כבר לא בעלי. פיספסתי גם את החדשות האלה? אני צריכה להדליק את הרדיו או שזה בטלוויזיה? בעיתון?" זרקתי את הצלחת השבורה לפח האשפה מפלסטיק שעמד ליד הכיור. פניתי אליו.

מצחו הבהיק מאגלי זיעה שזלגו במורד לחייו והתאספו בסנטרו. הוא הקיש ברגלו לפי קצב פראי כלשהו בראשו. שרירי פניו נעו על פי אותו קצב כשקפץ וריפה את לסתו. "קראת לי ממזר בנוכחות הדוד שלי. התייחסת אלי בחוסר כבוד."

הכעס שבקולו זיעזע אותי, הרתיח אותי. חשבתי שגופו הרוטט פירושו שהוא לחוץ — כך זה היה בדרך כלל. קיוויתי שפירושו שהוא מצטער, מרגיש אשם. "אתה הבאת אישה חדשה לבית הזה ואתה כועס? מתי התחתנת איתה? בשנה שעברה? בחודש שעבר? מתי תיכננת לספר לי? אה? אתה חתיכת —"

"אל תגידי את זה, אישה, אל תגידי את המילה הזאת. את צריכה מנעול על הפה שלך."

"טוב, כיוון שאין לי מנעול, אני אגיד את המילה הזאת,
חתיכת —"

כף ידו כיסתה את פי. "בסדר, אני מצטער. הייתי במצב קשה. את יודעת שאני לא אבגוד בך, יג'ידה. את יודעת שאני לא יכול, אני לא יכול לעשות את זה. אני מבטיח לך." הוא צחק. זה היה קול שבור, פתטי.

הסרתי בכוח את כף ידו מעל פני. הוא נאחז בידי, שיפשף את כף ידו על ידי. רציתי לבכות.

"יש לך אישה נוספת, שילמת את המוהר שלה והשתטחת מול המשפחה שלה. אני חושבת שאתה כבר בוגד בי."

הוא הניח את כף ידי על לבו. הוא הלם במהירות. "זה לא נקרא לבגוד בך. אין לי אישה חדשה. תאמיני לי, זה לטובה. אמא שלי לא תלחץ עלייך יותר ללדת ילדים," הוא לחש.

"איזה שטויות." חטפתי את ידי ממנו ויצאתי מהמטבח.

"אם זה משפר את הרגשתך, פונמי לא הספיקה להגיע לשיח בזמן. היא ליכלכה את השמלה שלה."

זה לא שיפר את הרגשתי. הרגשתי לא השתפרה במשך זמן רב מאוד. כבר אז התחלתי להתפרק, כמו צעיף שנקשר בחופזה, השתחרר ונפל על הקרקע לפני שבעליו שם לב לכך.

[1]       אִיָה — כינוי לאמא או סבתא בניגריה. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)

[2]       אוֹיָה — קריאת עידוד שמשמעה "קדימה".

_____________________

"תישארי איתי", איובאמי אדבאיו (תרגום: דנה טל), אחוזת בית, 304 עמודים, 98 שקל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ