בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הצל שלי ואני" מאת יהודה פוליקר: שלושה פרקים לקריאה

ספרו החדש של הזמר כולל תמונות מימי ילדותו והתבגרותו בשכונת עולים של ראשית ימי המדינה, בבית סלוניקאי שמוֹראוֹת מלחמת העולם השנייה המשיכו לחיות בו ולהעכיר את שלוותו

21תגובות
עטיפת הספר "הצל שלי ואני"
באדיבות הוצאת ספרי עליית הגג

על מה הם רבים

יום אחד אני חוזר ממגרש המשחקים ומרחוק שומע צעקות. עוד לפני שאני מזהה את הקולות, הלב שלי אומר לי מי צועק, ואני ומתחיל לרוץ הביתה. הראש אומר לי עזוֹב, לאן אתה רץ? לֵךְ למקום אחר, הם שוב רבים כמו אתמול, כמו שלשום, הם רבים ואחר-כך משלימים. אבל הלב מושך אותי קדימה.

ככל שאני מתקרב, הצעקות הולכות ומתגברות. הרגליים סוחבות אותי בכוח – מה יש לי בעולם חוץ מאבא ואמא? אני נכנס הביתה, נעמד מולם, מנסה למשוך את תשומת הלב שלהם אלי. אין עם מי לדבר! הם בתוך-תוכה של מריבה צעקנית.

אולי זאת הדרך שלהם לפרוק לחצים? אני מסביר לעצמי את המצב, אבל בכל זאת מתרגז: מה, הם לא תופסים שילדים רואים ושומעים ומרגישים הכל? ועל מה בכלל הם רבים? יותר טוב לשאול על מה הם לא רבים...

העבר הקשה וההווה המתיש החלישו ומרטו להם את העצבים. כל דבר קטן מרתיח אותם ומביא אותם לגעת בפצעים החשופים. ויכוחים שנובעים מחוסר הבנה ביניהם, התעקשויות על דברים קטנים, ואף אחד מהם לא מוכן לוותר או להודות בטעויות.

"הפעם זה הסוף! די, נמאס לי מהכל, אני הולך לים!" הוא צועק.

"ללכת לים" זה לא כדי להסתכל על הגלים או להירגע. את זה אני מבין, וחרדה ממלאת אותי.

"אם אתה הולך לים", אמא אומרת בשקט, "אני שופכת נפט ומדליקה גפרור..."

כמובן, הם לא מתכוונים לזה באמת, הם רק מצפים להפחיד זה את זה.

זאת לא הפעם הראשונה שדיבורים כאלה עוברים מעל הראש שלי כמו חילופי יריות. אבא! אמא! אני מסתכל על שניהם ומתחנן בעיניים שיפסיקו. אני מעביר את המבטים ממנו אליה וממנה אליו.

אל תעזבו אותי לבד, אני מתחנן אליהם בלי מילים.

אני מדמיין איך אבא הולך לים ונכנס לתוך הגלים הסוערים ואת אמא שופכת נפט לרצפה ועומדת עם קופסת גפרורים ביד. אני רואה מול העיניים אש ומים, מים ואש זורמים ובוערים לי בגוף. ברגליים כושלות אני גורר את עצמי למיטה. אמא רואה אותי, ניגשת ונוגעת לי במצח וצועקת: "ז'אקו, הילד בוער כמו אש, בוא תבדוק אותו". אבא ניגש ומנשק לי את המצח: "יש לו חום גבוה, אני הולך לקרוא לרופא", הוא אומר ויוצא מהבית.

אני מזיע והוזה. המריבה שלהם הציתה בי חום. אני טובע בים של זיעה, אני קודח, אבל אני חולה שמח – שמח על זה שהצלחתי להשלים ביניהם.

בינתיים.

בינתיים יש לי אבא ואמא.

עד לפעם הבאה.

מוזיקה יוונית מתנגנת ברקע, עצובה ומדכדכת, ממלאת את הבית בזיכרונות העבר שלהם ומדכאת אותי. אני יודע שהגל העכור הזה יעבור, אבל בינתיים אני מוצף. למה הם עושים את זה האחד לשני? ולמה הם עושים את זה לי? הסערות מטלטלות את כולנו.

 

הם צריכים לדעת

הרבה פעמים הארוחות של ערב שבת מתחילות אצלנו יפה. אנחנו יושבים לשולחן הערוך, אוכלים, נהנים וצוחקים. אבל עם האוכל בא היין. אבא שותה, משתכר קצת, ומתחיל לדבר או לשיר. אמא כבר יודעת לאן זה מוביל ומנסה להתאפק. אבא מתחיל שוב לספר על ההורים ועל האחים שנספו. אמא שותקת. אבא מספר על המשפחה שהיתה ואיננה, ומצב הרוח משתנה. לא עובר הרבה זמן והוא מתחיל לבכות. אנחנו יושבים ונועצים מבטים בצלחות.

בסוף אמא מתעצבנת : "ז'אקו, בַּסְטָה, די. עכשיו אנחנו כאן, וכאן זה עכשיו, מספיק לצער ולדכא את הילדים".

אבא מתפרץ: "הם צריכים לדעת! הם צריכים לזכור! הם צריכים לדעת שהיו להם דודים ודודות וסבא וסבתא, שהגרמנים יימח שמם רצחו אותם!"

אמא מאבדת את הסבלנות. "אי-אפשר לשמוע כל החיים את אותו הסיפור! צריך לדבר על היום, על עכשיו, על העתיד".

השיחה מתגלגלת לטונים גבוהים. אמא מנסה להסיט את השיחה למקומות אחרים. "מה עם מוֹרְדיקוֹ שהתחיל עכשיו ללמוד מקצוע? ומשה שהתחיל לעבוד? ושצריך לקחת את יוּדֶקוֹ לטיפול בדיבור שלו? ואסתר שהתחילה לצאת עם בחור? מי ישמור עליה שלא תעשה את מה שאסור לעשות לפני החתונה, אפילו לא להתנשק, שלא תהיה פּוּטָנָה?"

"די, די", אבא תופס את הראש מרוב עצבים.

אבל היא לא מפסיקה. "ואם היא תתחתן צריך להכין לה נדוניה, ולנו אין כסף לקנות לה אפילו ספה!"

הערב כמו תמיד נגמר במוזיקה. הטייפ מנגן ברקע. והם שוב רבים.

עטיפת הספר "הצל שלי ואני"
באדיבות הוצאת ספרי עליית הגג

"תפסיקו", אני מתחנן אליהם, "מה יגידו השכנים? בטח צוחקים עלינו. איזה בושות". אבל התחנונים לא מועילים.

הלוואי שתהיו חירשים-אילמים, אני מסנן לעצמי בלחש, רק אז יהיה פה שקט.

לפעמים השכנה ממול או איזה שכן דואג באים כדי להרגיע את הרוחות, אבל אין עם מי לדבר. אבא צריך את הפורקן השבועי שלו, ואמא צריכה את מנת האדרנלין שלה.

אני, ברגעים האלה כבר לא יודע מי נגד מי ולאן זה הולך. אני מחפש לי שקט במיטה, מושך את השמיכה מעל לאוזניים. אבל גם שם לא אמצא מנוחה, אני יודע. בגלל הברוגז שלהם, אבא או אמא יבואו לישון איתי במיטה. יעברו כמה ימים עד שיְפַנו לי את המרחב שלי ויחזרו למיטה הזוגית שלהם. שם, למרות הכל, טוב להם ביחד יותר מכל מקום אחר.

 

העוזר הקטן של אמא

המקום הכי אהוב עלי בבית הוא הפינה הקטנה שבין הסלון למטבח. הרדיו פתוח, נעימת בּוּזוּקי מתנגנת ברקע, והאוכל שאמא מבשלת מעלה ניחוחות. לפעמים היא שרה בזמן הבישול, בעיקר בימי שישי. אני יושב קרוב ומקשיב. היא אופה עוגה, ואני מבקש ממנה ללקק את הסיר לפני ששוטפים אותו בכיור.

"אל תפריע לי עכשיו, יוּדֶקוֹ", היא אומרת, אבל גם מחייכת ונותנת לי את הסיר לליקוק.

אלה הרגעים היפים.

בדרך כלל אני נופל קורבן לעייפות שלה. עלי היא מטילה לשטוף את הכלים.

"אבל שטפתי אתמול!"

"אז תשטוף גם היום".

"תבקשי מאסתר!"

"אסתר לא בבית ואל תתווכח איתי. אם תהיה ילד טוב אני אתן לך כסף לסרט".

"טוב", אני נאנח ומסכים. סרט זה הפיתוי המוחלט.

בדרכה שלה היא אוהבת אותי, אמי המרוחקת, אני יודע. לפעמים האות לאהבה שלה זה הסיר שהיא מרשה לי ללקק, לפעמים זה מטבע שהיא מגניבה לי לכיס: "קח, יוּדֶקוֹ, זה לפלאפל". ולפעמים אני חושד: אולי היא שולחת אותי מהבית כדי להיות לבד עם אבא?

בסוף הקיץ, תחילת הסתיו, הגויאבות על העץ מתחילות להצהיב. הריח החריף חזק ומגרה, הציפורים מנקרות את קליפת הפרי, ובחלק מהגויאבות התולעים נוברות עמוק בפנים. אני אוסף בשקית את הפרי הבשל, לוקח לבית-הספר ומחלק לילדים. לפעמים אמא מכינה מהן לפתן.

אמא יודעת להכין מעדנים מכל הפירות שעל העצים שלנו אפילו מרימונים. היא חותכת את הרימון לחצי, מכה על קליפת הרימון עד שהגרעינים נופלים לקערה, משרה אותם בסוכר ומגישה אותם עם פירות חתוכים וצוננים.

בחורף, כשמתחילה עונת ההדרים, אמא מלמדת אותנו איך לקלף יפה את הקליפות של התפוזים. היא מגלגלת אותן וקושרת אותן בחוט. אחר-כך היא מבשלת את הקליפות על אש קטנה עם סוכר עד שהוא הופך להיות סירוֹּפ מתוק, ואז היא מכניסה את הכל לתוך צנצנת גדולה. התפקיד שלי זה לאסוף את הקליפות ולעזור לה לקשור אותן. וכאילו בצחוק היא אומרת לי: "אתה היית צריך להיות הילדה שלי". אני עושה את עצמי לא מבין, קצת נעלב שאני לא טוב לה כמו שאני, אבל נותן לדברים שלה לעבור לי ליד האוזן.

בלב אני חושב לי: "אמא, תעשי לי טובה, יש לי ילדוּת לעבור". אני מבולבל, אני עדיין ילד.

אני מבין את התשוקה של אמא לילדה. אילו נולדה להורים שלי בת זקונים אחרַי, היא בטח היתה מטפלת בהם עד יום מותם. הם היו מחליטים בשבילה מתי היא תצא עם בחור, שומרים על בתוליה עד החתונה, אף-על-פי שאמא היתה תמיד אומרת: "אם בחורה רוצה לעשות את זה, לא יעזור כלום גם אם יסגרו אותה בתוך בקבוק עם פקק". אילו היתה להם בת זקונים, הם היו בוחרים מי יהיה הבעל שלה, קובעים איפה היא תגור, איך תסדר את הרהיטים בבית שלה ואיזה שטיח תפרוש על הרצפה.

הילדה שלא נולדה להם זה אני. אני נועדתי להיוולד כבת, לגור עם ההורים שלי, לשמור עליהם בזקנתם ולדאוג להם עד שילכו לעולמם. אחותי אסתר התחתנה בגיל צעיר עם הגבר הראשון שהכירה ועזבה את הבית. נשארתי אני, הילד הקטן שלהם. אני נועדתי לעשות מה שבת-מטפלת צריכה לעשות. הם נתנו לי בית חם שלא מאפשר למרוד – קנו לי, בישלו לי, כיבסו לי, שילמו בשבילי... וגם חנקו אותי בדאגות שלהם.

איך אפשר לעזוב בית כזה? ולאן אני יכול בכלל ללכת?

אני עדיין קשור בחבל הטבור.

_____________________

"הצל שלי ואני", יהודה פוליקר, הוצאת ספרי עליית הגג. 231 עמודים. מחיר: 98 שקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו