הארץ
הארץ

דצמבר 1938

בפעם הראשונה שרוּבִּי הֶנדֶרסוֹן ראתה את מַרסֶל בֶּנוּאָה היא ידעה שחייה עומדים להשתנות.

היא נכנסה לקפה קלוֹד בחלקו המערבי של סנטרל פארק ביום חמישי לח וצונן לפנות ערב רק כדי להתחמם קצת. זה היה שלושה ימים לפני חג המולד, והיא עדיין לא התרגלה לחורפים הקפואים בצפון החוף המזרחי. הקור החודר גם לא סייע לה להתגבר על הגעגועים הביתה. היא לא יכלה להרשות לעצמה את מחיר הכרטיס לדרום קליפורניה בחופשת החג, ובכל מקרה המפגש עם הוריה היה עלול להחריף את הבדידות עוד יותר. חוץ מזה רובי עצמה התעקשה, כמעט ארבע שנים קודם לכן, לעזוב את העיירה המדברית הקטנה שלה ולעבור למנהטן כדי ללמוד. אני רוצה לחיות בגדול, היא הכריזה בביטחון עצמי רב ככל שיכלה לגייס. ואני לא אצליח בזה פה, באמצע שומקום.

אבל עכשיו, כשהיא מוקפת באימהות המחזיקות בידיהם של ילדים צוהלים במעילים עבים והאוויר מלא במזמורי חג המולד ובריח של ערמונים קלויים, היא הצטערה פתאום שהיא לבד כל־כך. כמה פתיתי שלג החלו לנשור מן השמים המאפירים, והיא השקיפה מבעד לחלון, נאנחה ונפנתה בחזרה אל היפה והארור של פיצג'רלד. היא תמיד הצליחה למצוא נחמה בספר טוב.

דלת בית הקפה נפתחה בדיוק כשלגמה מהקפה השחור שלה, ופנימה נכנסו משב רוח עז וגבר במעיל צמר שחור. הוא הסיר את כובעו וחשף רעמת שיער כהה וסמיך ופנים מסותתות שהזכירו לה קצת את קרי גרנט. נשימתה של רובי נעתקה לרגע כשבהתה בו. היה בו משהו, משהו מסתורי וממגנט שלא אִפשר לה להתיק ממנו את עיניה.

מבטו של האיש נפל עליה והוא חייך, חיוך אִטי ומושלם. הוא התקדם בצליעה קלה אל השולחן שמולה והתיישב, פשט את מעילו וחשף חליפה כחולה בגזרה מושלמת. "ובכן, שלום," אמר כאילו הם חולקים שולחן, כאילו הגיע לשם רק כדי לפגוש אותה. היא חשבה שהבחינה בשמץ של מבטא בקולו. הוא היה צעיר, מבוגר ממנה בארבע או בחמש שנים לכל היותר.

"שלום." היא ניסתה להישמע קלילה, כאילו דברים כאלה קורים לה כל הזמן, אבל חששה שלחייה הבוערות מסגירות אותה.

"אני מרסל בנואה." המבט ששלח אליה עורר בה הרגשה שרק הם לבדם קיימים בכל העולם.

"רובי הנדרסון."

"את מחכה למישהו?" כן, בהחלט היה לו מבטא זר, מעודן ואקזוטי. בריטי, אולי? לא, אחר.

רובי נשמה עמוק ואמרה את הדבר הכי אמיץ שאמרה מימיה לגבר. זה היה הרי חג המולד, ולא היה לה מה להפסיד. "אני חושבת שאולי חיכיתי לך."

החיוך שלו התפשט לאטו כמו סירופ. "ובכן, אם כך, אני יכול להצטרף אלייך?"

רובי הנהנה והוא קם ממקומו, לקח את מעילו ואת כובעו והתיישב מולה. הוא הדיף ריח של טבק מקטרות, מתוק ומתובל, ומקרוב היא הבחינה בשני נמשים זעירים מתחת לעינו הימנית. הגבות שלו היו צפופות וכהות, אפו ועצמות לחייו נראו כאילו גולפו משיש.

"בדיוק קיללתי את חוסר המזל שבגללו אני לבד ורחוק כל־כך מהבית בתקופת החגים," הוא אמר והביט בעיניה. "אבל עכשיו אני חושב שאולי זה לא היה חוסר מזל."

"מאיפה אתה?"

"פריז."

נו, כמובן. עכשיו היא זיהתה את המבטא, ואת שפת הגוף שלו, ואת סגנון הלבוש. הוא היה מסוגנן מכדי להיות ממקום אחר.

"את קוראת את פיצג'רלד, אני רואה," הוא הוסיף. "הוא מעריץ גדול של העיר שלי."

"אוי, גם אני. לא שהייתי שם, אבל תמיד חלמתי להיות. כל הסופרים האהובים עליי חיו שם תקופה. המינגוויי, גרטרוד שטיין. פיצג'רלד, כמובן. מה לא הייתי נותנת כדי להשתתף בסלון השבָּת שלהם!" פתאום היא הרגישה מטופשת; היא לא התכוונה להישמע צעירה ונאיבית כל־כך.

אבל הוא כנראה לא שם לב. "אה כן, ברחוב דֶה פלֵרוּס. אני מכיר את המקום. אבא שלי היה פטרון של מטיס."

עטיפת הספר "הדירה ברחוב אמלי"
עטיפת הספר "הדירה ברחוב אמלי"צילום: באדיבות הוצאת הכורסא

"אנרי מטיס? הצייר?"

"כן. הוא ואבא שלי הכירו לפני המלחמה הגדולה. הוא אפילו לקח את אבא שלי כמה פעמים לסלון של מדאם שטיין."

"אבא שלך אמן?"

"רק סוחר אמנות, לצערי. הוא מת לפני כמה שנים."

"אני מצטערת." שתיקה כבדה נפלה עליהם, ורובי שמחה שהמלצרית הפרה אותה כששאלה את מרסל אם הוא רוצה משהו. הוא הזמין קפה שחור והציע לרובי לחלוק איתו פרוסת פאי תפוחים. כשהמלצרית התרחקה, רובי תהתה איך הם התקדמו מהר כל־כך לאינטימיות של קינוח משותף. לא שזה הפריע לה.

"מה אתה עושה בניו יורק?" היא שאלה.

הוא בחן אותה לרגע במבטו. "חשבתי שבאתי בענייני עסקים. אבל עכשיו אני מבין שאולי הגעתי לכאן מסיבה אחרת לגמרי."

"והיא?"

הוא נרכן לעברה ושוב הסתכל לה בעיניים. "אולי כדי לפגוש את אשת חלומותיי."

הם נישאו ביוני בטקס שנערך בכנסייה של משפחתה בקליפורניה, מיד אחרי שרובי סיימה את לימודיה לתואר ראשון, וביולי היא כבר התגוררה בפריז. מרסל לא ציין שהדירה המרווחת שלו ברחוב אָמֶלי, ירושה מהוריו, השקיפה אל ראש מגדל אייפל, ולא שהיא שוכנת בבניין שבו נמצאת גם גלריה זעירה בשם "לָה בָּלֶרין", שחלונותיה הצרים גדושים בתצוגה מתחלפת של ציורים ופסלים בנושאי בלט, מעשה ידי אמנים מקומיים. הוא לא סיפר לה גם על מדאם לֶפֶברֶה, הקוֹנסיירז' הלא יעילה של הבניין, שהייתה עיוורת למחצה וחירשת לגמרי, ולא על פעמוני הכנסייה שהדהדו ברחובות בימי ראשון בבוקר בקונצרט של צלילים יפהפיים. אבל אלה הפרטים שהפיחו חיים בעולמה החדש.

הוריה לא רצו שתיסע, אבל רובי כבר החליטה. היא אהבה את מרסל והתכוונה לבנות איתו את חייה. והחיים האלה יהיו בפריז, לעת עתה בכל אופן, ואף שתתגעגע מאוד להוריה היא הייתה צמאה להרפתקה, משהו שימתח את גבולות העולם הקטן שהכירה עד כה.

"לא מגודל העולם שלך אני מודאג," אמר אבא שלה בפנים אפורות כשאמרה לו את זה ימים ספורים לפני החתונה. "אירופה היא חבית אבק שריפה, יקירתי. הייתי שם במלחמה הגדולה. זו יבשת עם פתיל קצר שמישהו עלול להצית בלי שום קושי. והיטלר, כך נראה לי, מחזיק בגפרור."

רובי נדה בראשה. היא הרי קראה את הניו יורק טיימס; היא מבינה בפוליטיקה של אירופה. "לא, אבא. גרמניה כבר נרגעה. אחרי שקיבלו את חבל הסודטים -"

אבא שלה קטע אותה. "זה לא יספיק."

היא הייתה בטוחה שהוא חרד מדי. "אל תדאג, אבא. בקרוב מאוד אבוא לבקר."

הוא נעץ בה מבט ממושך ולבסוף הנהן. "אם ירצה האל".

ועכשיו רובי כאן, מוכיחה שצדקה — חיה חיים שמחים בעיר שעליה חלמה תמיד. היא ומרסל שתו שמפניה בבתי הקפה הטובים ביותר, השתתפו במסיבות הכי טובות, התלבשו לפי מיטב האופנה. עבודתו כסוחר אמנות בחברה שאביו הקים הייתה רווחית והכניסה אותם לחוגים הגבוהים ביותר של פריז. נכון שרובי לא השתמשה בתואר האקדמי שלה, אבל היא הייתה משוכנעת שהיא עושה משהו טוב יותר: ממצה את החיים. ויום אחד כשתהיה מורה, היא תהיה מורה טובה יותר בזכות כל מה שחוותה. ואולי היא נועדה לעשות משהו אחר בכלל, משהו בלתי רגיל, כאן בצרפת. העתיד נראה פתוח.

האווירה בפריז בהחלט לא הייתה של עיר על סף מלחמה כפי שאביה הזהיר אותה, אך עם חלוף החודשים גברה התחושה שהשקט מצד הגרמנים מתעתע. רובי התחילה לדאוג יותר ויותר. אולי בכל זאת יש אמת בדבריו של אביה?

"הכול בסדר," אמר מרסל בתוקף בכל פעם שרובי העלתה את הנושא. "את לא צריכה לבזבז כל־כך הרבה זמן בדאגות." הוא סירב לדבר איתה על פוליטיקה, וזה הפריע לה. הרי ידע מלכתחילה שהיא מתעניינת במה שקורה בעולם. הוא אפילו אמר פעם שזה אחד הדברים שהוא אוהב בה. אבל עכשיו נראה שהוא מעדיף לקחת אותה למסיבות ולנשפים מפוארים, שבהם תפקידה להיראות זוהרת ולהיתלות בשתיקה על זרועו. ואף שהיא נהנתה מהחגיגות, היא החלה להרגיש שזאת העמדת פנים בלבד. לפעמים היה נדמה לה שזה מה שהעיר כולה עושה.

"אני חושבת שהמלחמה קרובה גם אם איננו מודים בזה, מרסל," היא אמרה לו בשעת לילה מאוחרת בסוף אוגוסט, כשהיו בדרכם הביתה מנשף בהוטל סאלֶה שבגדה הימנית. את החגיגה היוקרתית ערכה יורשת אמריקאית, ורובי הרגישה מחוזקת מעצם העובדה שבילתה ערב בחברת גולים אחרים בני ארצה, שדווקא היו מעוניינים לשמוע את דעתה. "אסור לנו להמשיך לטמון את הראש בחול."

"בשום אופן לא הייתי מסכן אותך, יקירתי." מרסל לא הסתכל לעברה.

"אבל אתה לא מודאג? מלחמה תשנה הכול. מה אם היטלר רוצה את פריז בתור הישג להתפאר בו?"

המכונית שלהם נכנסה לרחוב דֶה גרֶנֶל, וצלליתו של מגדל אייפל נגלתה לעין. "זה באמת יכול להיות הישג נאה," מרסל מלמל ובהה לרגע בצל המגדל על רקע השמים, לאור הירח. "אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות, יקירתי".

"מי לא ייתן לזה לקרות? ממשלת צרפת לא עושה כלום ומקבלת הכול בהכנעה, והצבא לא מוכן." המכונית פנתה לרחוב אמלי ונעצרה.

מרסל יצא מהמכונית ופתח לרובי את הדלת. "עדיף שלא תקראי כל־כך הרבה על דברים שאת לא מבינה בהם. את לא סומכת עליי?"

היא חשקה את שפתיה. היא רצתה לומר לו שהיא דווקא מבינה, שהיא חכמה יותר מכפי שהוא חושב בימים אלה. ומתי בעצם הוא הפסיק להקשיב לה? אבל השעה הייתה מאוחרת, ראשה היה סחרחר משמפניה, והיא הרגישה מותשת פתאום. "ברור שאני סומכת עליך," היא אמרה כשמרסל פתח את הדלת האדומה המרשימה של הבניין שלהם והחל לעלות לפניה במדרגות אל דירתם שבקומה הראשונה. "אבל אני לא סומכת על היטלר."

"טוב," אמר מרסל ופתח את דלת הדירה שלהם, "אז מזל שאת לא נשואה לו".

כעבור פחות מחודש, באחד בספטמבר, הם התבשרו שכוחותיו של היטלר פלשו לפולין, ושהצבא הצרפתי נכנס לכוננות. כעבור יומיים צרפת ובעלי בריתה הבריטים כבר נמצאו רשמית במלחמה עם גרמניה. ואף שהחיים בפריז נמשכו והתיאטראות ובתי הקפה היו מלאים באנשים שביקשו נואשות לברוח מהמציאות הסוגרת עליהם, כבר לא היה אפשר להכחיש את העובדה שתקופה קודרת ניצבת בפתח.

"קו מאז'ינו יוכיח את עצמו", חזרו ואמרו הפריזאים שוב ושוב בעיניים נוצצות מייאוש. גם רובי רצתה להאמין שהגבולות המבוצרים לא ייפלו. אבל היא הרי כבר הונתה את עצמה כשהגיעה הנה. ועכשיו ידעה שאין לה ברירה אלא להביט אל העתיד בעיניים פקוחות, בין שהמראה הזה מוצא חן בעיניה ובין שלאו.

_____________________

"הדירה ברחוב אָמֶלי", קריסטין הרמל (מאנגלית: ניצה פלד), הוצאת הכורסא. 363 עמודים. מחיר: 98 שקל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ