הארץ
תומאס פרידמן
תומאס פרידמןצילום: Charles Haynes / ויקיפדיה
הארץ

כל מי שנכנס לעיתונאות עושה זאת מסיבותיו שלו – ופעמים רבות אלה הן סיבות אידיאליסטיות. יש עיתונאים חוקרים, יש כתבי שטח, יש כתבי חדשות בזמן אמת ויש עיתונאים מסבירים. אני עצמי שאפתי תמיד להשתייך לסוג האחרון. נכנסתי לעיתונאות מפני שאני אוהב להיות מתורגמן מאנגלית לאנגלית.

אני אוהב לקחת נושא מסובך ולנסות לפרק אותו לגורמים, כדי שאוכל להבין אותו בעצמי, ואז אוכל לעזור לקוראַי להבין אותו טוב יותר – ואין זה משנה אם הנושא הוא המזרח התיכון, הסביבה, גלובליזציה או פוליטיקה אמריקנית. המערכת הדמוקרטית שלנו יכולה לפעול רק אם הבוחרים יודעים כיצד פועל העולם, למען יוכלו לקבל החלטות נבונות בשאלות של מדיניות, ולא יהיו טרף קל לדמגוגים, לאידיאולוגים קנאים או למפיצי תיאוריות קנוניה, המבלבלים את דעתם, במקרה הטוב, או מוליכים אותם שולל בכוונה, במקרה הגרוע. כשצפיתי בהתנהלותה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2016, הדהדו באוזני דברים שאמרה מארי קירי: "אין בחיים שום דבר שצריך לפחד מפניו, צריך רק להבין אותו. זוהי השעה להבין יותר, למען נפחד פחות". מעולם לא נשמעו לי המילים האלה אמיתיות יותר, או רלוונטיות יותר.

אין פלא שכה רבים חשים בימים אלה פחד, כמלחיה של ספינה שאיבדה את עוגניה. בספר הזה אני עומד לטעון שאנחנו חיים באחת מנקודות המפנה הגדולות ביותר בהיסטוריה – אולי לא הייתה כמוה מאז היום שבו חנך יוֹהָנֶס גֶנזפלַייש צוּר לָאדֶן צוּם גוּטֶנבֶּרג, הנפח והדַפָּס הגרמני, את מהפכת הדפוס באירופה, וסלל את הדרך לרפורמציה. שלושת הכוחות החזקים ביותר בעולמנו – הטכנולוגיה, הגלובליזציה ושינוי האקלים – מואצים כולם בבת־אחת. התוצאה היא שרבים מאוד מהיבטיהם של החברה שבה אנו חיים, של מקומות העבודה שלנו ושל הגיאופוליטיקה משנים את צורתם, ויש צורך לחשוב עליהם מחדש.

כשמתחולל שינוי בעצם מהירותו של השינוי, בתחומים כה רבים בעת ובעונה אחת – מעין זה שאנו חוזים בו היום – קל מאוד לחשוב שאיננו יכולים לעמוד בקצב. כפי ששמעתי פעם מפי ג'ון א' קֶלִי השלישי, סגן־נשיא בכיר לפתרונות קוגניטיביים ולמחקר בחברת יבמ, "אנו חיים כבני־אדם בעולם ליניארי – עולם שבו המרחק, הזמן והמהירות הם ליניאריים". ואילו צמיחת הטכנולוגיה בימינו, אמר, נעה על "עקומה מעריכית. השינוי המעריכי היחיד שאנו מכירים מניסיוננו קורה כשמשהו מואץ, כמו מכונית, או מואט בפתאומיות, כמו בלימה חזקה. וכשזה קורה, אתה מרגיש את עצמך מאוד לא־בטוח ולא־נוח, למשך זמן קצר". חוויה כזו יכולה גם להיות מרגשת. אולי אתה חושב, "או־הא, עברתי מאפס למאה קמ"ש בחמש שניות". אבל לא היית רוצה לנסוע בתאוצה כזאת במשך הרבה זמן. ובכל זאת, זהו בדיוק המסע שבו אנחנו נמצאים כעת, טען קלי: "ההרגשה השוררת עכשיו בקרב המון אנשים היא שהם נמצאים כל הזמן במצב כזה של תאוצה".

בזמנים כאלה, כורח המציאות הוא לבחור באתנחתה לשם הרהור, ולא בפאניקה או בהסתגרות. אין זה פינוק, וגם לא הסחת דעת – זוהי דרך לשפר את סיכויינו להבין טוב יותר את העולם הסובב אותנו, ולשמור על יחסים פוריים עמו.

כיצד? "כשאתה לוחץ על כפתור ההשהיה של מכונה, היא נעצרת. אבל כשאתה לוחץ על כפתור ההשהיה של בני־אדם, הם מתחילים", טוען ידידי ומורי דב זיידמן, מנכ"ל LRN, חברת ייעוץ לעסקים גלובליים בענייני אתיקה ומנהיגות. "הם מתחילים להרהר, הם מתחילים לפקפק בהנחות היסוד שלהם, הם מתחילים לדמיין לעצמם מה אפשרי, וחשוב מכול, הם מתחילים ליצור קשרים חדשים עם האמונות העמוקות ביותר שלהם. מרגע שהם עושים את זה, הם יכולים להתחיל לשוות בדמיונם נתיב טוב יותר". אבל העיקר הוא "מה שאתה עושה במשך ההשהיה", הוסיף. "המשורר רלף וולדו אמרסון ניסח זאת על הצד הטוב ביותר: 'בכל אתנחתה אני שומע את הקריאה".

אין דרך טובה מזו לתמצת את מה שאני מנסה לעשות בספר זה – להשתהות, לעשות אתנחתה, לרדת מהסחרחרת שעליה אני מסתובב שנים כה רבות, כמחבר שני טורים בשבוע בניו יורק טיימס, ולהגות לעומק במה שנראית לי כנקודת מפנה בסיסית בהיסטוריה.

איני זוכר את התאריך המדויק של הכרזת העצמאות האישית שלי מהמערבולת, אבל זה קרה מתישהו בתחילת 2015, וזה היה מקרי לגמרי – מקריות מוצלחת, ובכל זאת מקריות. אני נוהג להיפגש עם ידידים ולראיין אישי שלטון, אנליסטים ודיפלומטים לארוחת בוקר במרכז וושינגטון הבירה, בקרבת המשרד המקומי של ניו יורק טיימס. אבל מפעם לפעם, הואיל והתנועה בבוקר ברחובות הבירה וברכבת התחתית מתחתיהם היא עניין של מזל ולא של שכל, קורה שאורחַי לארוחת הבוקר מגיעים באיחור של עשר דקות, חמש־עשרה ואפילו עשרים. בכל פעם ופעם הם מגיעים נבוכים וממלמלים דברי התנצלות כשהם מתיישבים: "התחתית בקו האדום איחרה..." "הכביש ההיקפי היה פקוק..." "השעון המעורר שלי לא פעל..." "הילד שלי חלה.."

באחת הפעמים הללו תפסתי שלגמרי לא אכפת לי שהאורח שלי לא הגיע בזמן, ולכן אמרתי: "לא, לא, בבקשה – אל תתנצל. בעצם, אתה יודע מה, תודה על שאיחרת!"

האיחור שלו, הסברתי, העניק לי הזדמנות פז להיות עם עצמי. "מצאתי" כמה דקות לשבת ופשוט לחשוב. נהניתי לצותת לזוג שישב ליד השולחן הסמוך (מרתק!) ולצפות בעוברים ושבים במבואה (שערורייתי!). וחשוב מכול, במהלך האתנחתה הזאת מצאתי את הקשר בין שני רעיונות שהעסיקו אותי זה כמה ימים. לכן לא היה צורך בהתנצלות. מכאן: "תודה על שאיחרת!"

בפעם הראשונה, התשובה הזאת פשוט נפלטה מפי, בלי שום מחשבה. אבל אחרי עוד אירוע כזה, הבחנתי כמה טובה הייתה הרגשתי, על שעמדו לרשותי הרגעים הספורים הללו של זמן לא־מתוכנן, שלא תוקצב בלוח הזמנים שלי; ולא רק אני הרגשתי טוב יותר! וגם ידעתי מדוע. כמו רבים אחרים, התחלתי לחוש שאינני מסוגל לעמוד בקצב המתיש והמסחרר של השינוי. היה לי צורך לתת לעצמי (ולאורחַי) רשות להאט, פשוט כך; היה לי צורך ברשות להתייחד עם מחשבותַי – בלי שאצטרך לצייץ עליהן, לצלם אותן או לחלוק אותן עם מי שלא יהיה. בכל פעם שהבטחתי לאורחַי שאיחורם אינו בעייתי, הם העיפו בי בתחילה מבט תמה, ואז נדלקה פתאום הנורה שבתוך ראשם והם אמרו משהו מעין זה: "אני יודע על מה אתה מדבר... 'תודה על שאיחרת!' בבקשה, בחפץ לב".

בספרו המאלף והמפכח שבת מציין הכומר והסופר וֵיין מָלֶר כי הבריות אומרים לעתים כה תכופות, "אני כל־כך עסוק". "אנחנו אומרים זאת איש לרעהו במידה לא־מבוטלת של גאווה", כותב מלר, "כאילו התשישות היא אות כבוד, כאילו יכולתנו לעמוד בלחצים היא סימן לאופי של ממש... להיות בלתי־זמינים לחברינו ולמשפחתנו, להיות חסרי יכולת להתפנות כדי לצפות בשקיעה (או אפילו לדעת מתי שוקעת השמש בכלל), לדלג מהתחייבות להתחייבות בלי פנאי לנשימה מהורהרת אחת ויחידה, זהו המופת לחיים של הצלחה".

אני מעדיף ללמוד כיצד משתהים. כפי שאמר לי העורך והמחבר ליאון ויזלטיר: אנשי הטכנולוגיה רוצים שנחשוב שהסבלנות נעשתה מידה טובה רק מפני שבעבר "לא הייתה לנו ברֵרה" – היינו חייבים לחכות זמן רב יותר לדברים, מפני שהמודם היה אטי מדי, או הפס הרחב לא הותקן עדיין, או טרם שִדרגנו לאייפון 7. "ועכשיו ההמתנה נעשתה מיושנת, מבחינה טכנולוגית", הוסיף ויזלטיר, "ולכן ההתייחסות היא: 'מי צריך עדיין סבלנות?' אבל הקדמונים האמינו שיש חוכמה בסבלנות, ושהחוכמה באה מהסבלנות... הסבלנות אינה רק היעדר חיפזון. היא מפנה מקום להגות ולמחשבה". אנחנו מייצרים כיום יותר מידע ויֶדע מאי־פעם, "אבל הידע שווה משהו רק אם אפשר לחשוב עליו".

ולא רק הידע משתפר הודות לשהות. כמוהו משתפרת גם היכולת לטפח אמון, "ליצור קשרים טובים ועמוקים יותר, לא רק מהירים יותר, עם יצורי אנוש אחרים", מוסיף זיידמן. "יכולתנו לחשל יחסים עמוקים – לאהוב, לחבב, לקוות, לתת אמון ולכונן קהילות התנדבותיות המבוססות על שיתוף ערכים – זוהי אחת היכולות המיוחדות ביותר לאנושות שגלומות בנו. זהו הדבר החשוב ביותר המבדיל בינינו לבין הטבע והמכונה. לא כל הממהר, או המיועד למהר, הרי זה משובח. אני בנוי לחשוב על הנכדים שלי. אני לא ברדלס".

אולי לא היה זה מקרה, אם כן, שהזרע לספר הזה נבט מתוך השתהות, במפגש מקרי שהיה לי – תאמינו או לא – בחניון תת־קרקעי, ובהַחלטתי שלא להיחפז כדרכי תמיד, אלא להיכנס לשיחה עם אדם זר שפנה אלי בבקשה יוצאת דופן.

עטיפת ספרו של תומאס פרידמן
עטיפת ספרו של תומאס פרידמןצילום: באדיבות הוצאת אריה ניר

הקופאי בחניון

היה זה בתחילת אוקטובר 2014. נסעתי במכוניתי מביתי בבָּתֵסדָה למרכז העיר וחניתי בחניון הציבורי שמתחת למלון הָיָיאט רִיגֶ'נסִי, שם קבעתי פגישה עם ידיד לארוחת בוקר במסעדת דֵיילִי גרִיל. כדרוש, קיבלתי כרטיס עם חותמת זמן כשנכנסתי. אחרי הארוחה חיפשתי ומצאתי את המכונית בחניון, ופניתי ליציאה. הגעתי אל תא הקופאי והושטתי את הכרטיס לאיש שישב בו, אבל לפני שהוא התבונן בו, הוא התבונן בי.

"אני יודע מי אתה", אמר הגבר הקשיש, במבטא זר ובחיוך חמים.

"נהדר", עניתי בחיפזון.

"אני קורא את הטור שלך", אמר.

"נהדר", אמרתי. כל מה שרציתי היה לנסוע הביתה, מיד.

"לא תמיד אני מסכים", אמר.

"נהדר", השבתי. "זה אומר שתמיד צריך לבדוק".

החלפנו עוד כמה מילות נימוס; הוא נתן לי את העודף, ואני נסעתי משם במחשבה: "כמה נחמד לדעת שהאיש מהחניון קורא את הטור שלי בניו יורק טיימס".

כעבור שבוע בערך חניתי שוב בחניון ההוא, כפי שאני עושה כמעט מדי שבוע, כדי לעלות על הקו האדום מתחנת המטרו של בתסדה למרכז הבירה. קיבלתי שוב כרטיס עם חותמת זמן, נסעתי בתחתית לוושינגטון, עשיתי את היום במשרדי, ונסעתי במטרו בחזרה. ירדתי לחניון, חיפשתי ומצאתי את המכונית שלי ופניתי ליציאה – ושם פגשתי את אותו קופאי בתאו.

מסרתי לו את הכרטיס, אבל הפעם, לפני שנתן לי את העודף, הוא אמר: "מר פרידמן, אני כותב, גם כן. יש לי בלוג. תרצה להעיף מבט?"

"איפה אני יכול למצוא אותו?" שאלתי. הוא רשם את כתובת האתר על פיסה קטנה של הנייר הלבן המשמש בדרך־כלל להדפסת קבלות. מה שכתב היה odanabi.com, והוא נתן לי את הנייר יחד עם העודף.

נסעתי משם, סקרן לדעת על מה הוא כותב. אבל במהלך הנסיעה נדדו מחשבותַי לכיוונים אחרים, כגון: "שכה אני אחיה! הקופאי מהחניון הוא עכשיו מתחרה שלי! לקופאי מהחניון יש בלוג משלו! גם הוא בעל טור! מה קורה פה?"

אז חזרתי הביתה והעליתי את האתר שלו. הוא היה כתוב באנגלית והתמקד בעניינים פוליטיים וכלכליים באתיופיה, ארץ מוצאו. הוא עסק בעיקר ביחסים בין הקהילות האתניות והדתיות השונות, בהתנהלותה האנטי־דמוקרטית של ממשלת אתיופיה ובאחדות מפעילויות הבנק העולמי באפריקה. הבלוג היה מעוצב היטב, ונעימתו הייתה פרו־דמוקרטית במובהק. האנגלית שלו הייתה טובה, אם כי לא מושלמת. אלא שהנושא לא־כל־כך עניין אותי, ולא הקדשתי לאתר הזה יותר מדי זמן.

ובכל זאת, בשבוע שלאחר מכן לא הפסקתי לחשוב על האיש הזה: איך הוא נכנס לקטע של בלוגים? מה אומרת על עולמנו העובדה שאדם כזה, משכיל בעליל, עובד כקופאי בחניון בשעות היום, אבל כותב את הבלוג שלו בלילה, כמצע (פלטפורמה) המאפשר לו להיות שותף לשיח גלובלי ולספר לכל באי עולם על הסוגיות המעסיקות אותו, דהיינו הדמוקרטיה והחברה באתיופיה?

 החלטתי שאני זקוק לאתנחתה – ושאני צריך לדעת עליו יותר. הבעיה היחידה היא שלא הייתה לי כתובת הדוא"ל הפרטית שלו, ושום דרך לא הייתה פתוחה לפנַי, מלבד לנסוע ברכבת התחתית לעבודה מדי יום ולחנות בחניון הציבורי, בתקווה שאתקל בו שוב. וכך עשיתי.

במשך כמה ימים העליתי חרס בכפי, אבל באתי על שכרי בוקר אחד, כשהגעתי מוקדם מאוד ומצאתי את בלוגר החניון שלי בתא הקופאי. נעצרתי ליד מכונת הכרטוס, משכתי את בלם היד, יצאתי ונופפתי אליו בידי.

"היי, זה שוב מר פרידמן", אמרתי. "אתה מוכן לתת לי את כתובת הדוא"ל שלך? אני רוצה לדבר איתך".

הוא מצא פיסת נייר ורשם את כתובתו. שמו המלא, גיליתי, הוא איֶילֶה ז' בּוֹג'יָה. באותו ערב שלחתי לו דוא"ל וביקשתי ממנו לספר לי קצת על הרקע שלו, ומתי התחיל לכתוב את הבלוג. סיפרתי לו שאני חושב לכתוב ספר שנושאו הוא כתיבה על המאה העשרים ואחת, ואני מתעניין לדעת איך הגיעו אנשים אחרים ליקום הבלוגים והבעת הדעות בכתב.

הוא השיב לי בדוא"ל ב־1 בנובמבר 2014: "אני חושב שהמאמר הראשון שהעליתי לאתר Odanabi.com היה גם היום הראשון שבו התחלתי לכתוב את הבלוג... כמובן, אם השאלה היא גם על מה שהניע אותי לעשות זאת, יש כמה וכמה סוגיות שמטרידות אותי בבית, כלומר בארץ מוצאי – אתיופיה – ואני רוצה להציג אותן מנקודת הראות האישית שלי. אני מקווה שתסלח לי על שלא עניתי בן־רגע על המסר שלך, מפני שאני עושה זאת ברגעים פנויים בעבודה. איילֶה".

ב־3 בנובמבר השבתי לו בדוא"ל: "מה עשית באתיופיה לפני שבאת לכאן ומהן הסוגיות שמטרידות אותך יותר מכול? ענה בזמנך החופשי. תודה, טום".

פרידמן אצל סטיבן קולבר לפני כשנתיים

הוא כתב אלי בו־ביום: "נהדר. אני רואה כאן הדדיות נפלאה. אתה מעוניין לדעת על הסוגיות שמטרידות אותי יותר מכול, ואילו אני מעוניין ללמוד ממך איך להציג בצורה הטובה ביותר את הסוגיות שמטרידות אותי בפני קהל היעד שלי והציבור הרחב".

על כך השבתי מיד: "איילה, עשינו עסק! טום". הבטחתי לחלוק איתו את כל מה שאני יכול על כתיבת טורים, אם הוא יספר לי את סיפור חייו. הוא הסכים מיד, וקבענו פגישה. כעבור שבועיים חזרתי ממשרדי במרכז וושינגטון, ליד הבית הלבן, בוג'יה עלה מהחניון שלו, ונפגשנו בקרבת מקום, בבית הקפה והתה של פִּיט בבתסדה. הוא ישב ליד שולחן קטן, קרוב לחלון. שערו ושפמו היו שחורים, מנוקדים באפור, וצעיף צמר ירוק היה כרוך סביב צווארו. הוא התחיל לספר לי את סיפורו, כיצד החל להביע את דעותיו בכתב – ואחר־כך סיפרתי אני את סיפורי – בעודנו לוגמים ממשקאותיו המשובחים של פיט.

בוג'יה, שהיה בן שישים ושלוש כשנפגשנו לראשונה, סיפר לי שהוא קיבל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת הַיילֶה סֶלַסיֶיה הראשון, כפי שנקראה אז, על שם האיש ששלט באתיופיה שנים רבות כקיסר. הוא נוצרי אורתודוקסי, בן הקבוצה האתנית אוֹרוֹמוֹ, הגדולה ביותר באתיופיה, שיש לה שפה משלה. מאז ימיו כפעיל בקמפוס למען האורומו, הסביר, הוא פעל למען תרבותו ושאיפותיו של עם אורומו במסגרתה של אתיופיה דמוקרטית.

"כל מאמצַי חותרים למתן אפשרות לכל בני אתיופיה להתגאות בקבוצה האתנית שאליה הם משתייכים, ולהתגאות באזרחותם האתיופית", סיפר בוג'יה. המאמצים האלה עוררו עליו את זעמו של המשטר האתיופי, והוא נאלץ לצאת לגלות פוליטית ב־2004.

בוג'יה היה אפוף בהדרת הכבוד של מהגר משכיל, שעבודתו היא רק אמצעי להשתכר כסף למען יוכל לעסוק ברצינות בכתיבת בלוגים. הוא הוסיף: "אני לא מנסה לכתוב לשם הכתיבה. אני רוצה ללמוד את הטכניקות. [אבל] יש לי דגל שאני רוצה להניף".

הוא קרא לבלוג שלו Odanabi.com על שם העיירה האתיופית אוֹדָנָבִּי, הסמוכה לבירה אדיס אבבה. כיום מוצעת מועמדותה של עיירה זו כמקום המושב המנהלי והתרבותי של הממשלה המקומית של חבל אורומיה. הוא סיפר שהוא החל את קריירת הכתיבה שלו באתרי רשת אתיופיים שונים – Nazret.com, Ayyaanntu.net, AddisVoice.com ו־Gadaa.com, אתר בשפת אורומו – אבל קצב ההתנהלות שלהם לא עלה בקנה אחד עם להיטותו להשתתף בדיונים המתמשכים שם: "אני מעריך את האתרים האלה, שנתנו לי הזדמנות לבטא את דעותַי, אבל התהליך היה פשוט אטי מדי". לכן, הסביר, כ"אדם שעובד בחניון, עם אילוצים כספיים מסוימים, הייתי צריך לפתוח את האתר הזה [שלי] כדי שתהיה לי במה קבועה לעצמי". את האתר שלו מארח Bluehost.com תמורת תשלום פעוט.

השדה הפוליטי באתיופיה עומד בסימן הקיצוניות, הוסיף בוג'יה: "אין שום עמק השווה שאפשר להגיע אליו בדרכים סבירות". אחד הדברים שהרשימו אותו באמריקה, ושהוא רצה להביא לאתיופיה, היה האופן שבו "אנשים עומדים על זכויותיהם, אבל מבינים גם את נקודת הראות של הזולת". (אולי צריך אדם להיות מהגר מארץ שסועה ומפולגת, העובד בחניון תת־קרקעי, כדי לראות את ארצות הברית של היום כארץ שבה ויכוחים מקרבים את הבריות זה לזה, אבל האופטימיות שלו מצאה חן בעינַי...)

אולי הוא רק יושב בתא הקופאי ונותן עודף, אמר לי, אבל הוא משתדל תמיד לצפות באנשים ולראות איך הם מבטאים את עצמם ומביעים את דעותיהם. "לפני שבאתי לכאן לא שמעתי את שמו של טים רָאסֶט", אמר בוג'יה על המארח הדגול והזכור לטוב של פגוש את העיתונות. "אני לא מכיר אותו, אבל כשהתחלתי לצפות [בתוכניתו], זה ממש הדביק אותי. כשהוא נכנס לוויכוח, הוא לא לוחץ על אנשים באופן קיצוני. הוא חסר רחמים בהצגת העובדות, אבל מכבד מאוד את רגשות הזולת." כתוצאה מכך, סיכם בוג'יה, "כשהוא מסיים דיון כלשהו, יש לך הרגשה שהוא נתן לנו קצת מידע" – ועורר משהו במחשבתו של המרואיין. ההערכה הזאת הייתה מוצאת חן בעיני טים.

האם הוא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג שלו? שאלתי.

"זה משתנה מחודש לחודש לפי הנושא, אבל יש לי קהל יציב", הודיע לי, והוסיף כי לפי נתוני הצפייה שמספקת לו הרשת שבה הוא משתמש, קוראים אותו בשלושים ארצות שונות, פחות או יותר. אבל אז הוסיף ואמר: "אם תוכל לעזור לי באיזו דרך לנהל את האתר שלי, אני אהיה מאושר ביותר". שלושים וחמש השעות בשבוע שעשה בשמונה השנים האחרונות בעבודה בחניון היו רק לשם "קיום – האתר הוא המקום שבו אני משקיע את המרץ שלי".

הבטחתי לעזור לו ככל שאוכל. מי יכול לעמוד בפני קופאי בחניון שיודע את נתוני הצפייה שלו? אבל הייתי חייב לשאול: "איך אתה מרגיש – קופאי בחניון בשעות היום, פעיל ברשת בלילה – כשיש לך בלוג גלובלי משלך, כשאתה יושב בוושינגטון ומגיע לאנשים בשלושים ארצות" – אפילו אם המספרים קטנים?

"אני מרגיש כאילו יש לי מעט עוצמה באותה שעה", ענה בוג'יה בלי היסוס. "בימים אלה אני די מצטער על שבזבזתי את זמני. הייתי צריך להתחיל לפני שלוש או ארבע שנים, במקום לשלוח חומר לכאן ולשם. אילו התרכזתי בפיתוח הבלוג שלי עצמי, היה לי עכשיו קהל גדול יותר... אני שואב סיפוק עמוק ממה שאני עושה. אני עושה משהו חיובי שעוזר לארצי",

_____________________

"תודה שאיחרת" - מדריך האופטימיסט לשגשוג בעידן התאוצות, תומאס פרידמן (מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת אריה ניר, 520 עמודים, 98 שקלים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ