בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור מתוך "אתה יודע שאתה רוצה את זה" מאת קריסטן רופניאן

הסופרת שהתגלתה בזכות "טיפוס של חתולים", אותו פרסמה ב"ניו יורקר" ב-2017 כאלמונית, חוזרת עם קובץ סיפורים שעוסקים במגוון נושאים עכשוויים: סקס, יחסים זוגיים, אלימות, התבגרות ועוד

5תגובות
קריסטן רופניאן, השנה
Elisa Roupenian Toha/אי־פי

הוכחה בקופסת גפרורים

קודם כול זה —

לורה לומדת בְּבר ברֶד הוּק באמצע היום. ערימת ספרי ספרייה מונחת לצד המרפק שלה, עיפרון תחוב בפקעת שערה השחור, הסבוך. מכנסי ג'ינס מאובקים, סוודר מרופט ושפתון אדום כהה, שבעיני דיוויד הצופה בה מקצה הבר, הוא נראָה בה בעת מפתה וצורם לחלוטין. היא שולפת את העיפרון ומסמנת משהו בדף, ובתוך כך נתקל מרפקה בבקבוק הבירה, והבקבוק מתהפך. בניסיון להציל את הספרים, היא מניחה לעצמה להירטב מברך עד ירך. הלילה, כשדיוויד ימחה את שאריות השפתון מהסנטר שלו, לורה תסביר לו שזאת אסטרטגיה; אם את מורחת שפתון אדום ברגע שאת קמה בבוקר, היא תגיד, לא משנה כמה פרועה את נראית — בגדים מוכתמים, אייליינר מרוח, שיער שמנוני — אנשים חושבים שאת זוהרת ולא מרושלת. אבל למען האמת, לורה בה בעת זוהרת ומרושלת. הרישול שלה הוא זוהַר בפני עצמו, אין שום סתירה. ודיוויד סבור שהשימוש בשפתון כדי להילחם בזוהמה הוא ללא ספק תפיסת עולם אופנתית שמאומצת רק על ידי מי שהן צעירות ויפות; בחורות שזוהרות ללא מאמץ, כך שגם לכלוך ובגדים מכוערים מחמיאים להן: תראו, אפילו זה לא מפחית מהיופי שלי.

 

כעבור שישה חודשים — אף שהם מחליפים מילות אהבה, ועושים דברים רגילים שזוגות עושים, כמו להתלונן על חברים ולהתווכח באיזו שעה כדאי לצאת לבראנץ' — משהו בדיוויד עדיין מצפה שיום אחד לורה תרים את העיניים בבהלה ותגיד: רגע, זאת בדיחה, נכון? מי אתה בכלל?

עד שיום אחד היא מאחרת בשעה לארוחת הערב. במקום להכריז על פרידה ממשמשת ובאה, היא מכריזה שפרשה מלימודי התואר השני. היא רוצה שיקבל את הצעת העבודה שהתלבט לגביה, כדי שיוכלו לעבור לקצה השני של הארץ, "לנסות את קליפורניה", להתחיל מחדש.

האם דיוויד רוצה להתפטר מעבודתו ולעבור לקליפורניה? הכמיהה הפתאומית של לורה לחיים החדשים שהיא מדמיינת בשבילם מסחררת כל כך, שהוא פשוט לא יודע. אבל בלילה לורה מצחצחת שיניים באותה אנרגיה פזיזה שבה היא עושה הכול, וכשהיא יורקת לכיור, הקצף הלבן נורה מבעד לחוטים של כיח אדום. היא רוכנת לעבר המראה ומעווה את פניה בסקרנות, ושיניה החשופות נוטפות דם. בעקבות מה שיקרה אחר כך, דיוויד יחזור לזיכרון הזה ויראה בו סימן מבשר רעות: לורה, שקועה בהשתקפותה, מתפעלת ממראה הדם שלה.

 

כעבור שנה לורה מתנפלת על דיוויד ברגע שהוא נכנס הביתה.

"תראה," היא דורשת עוד לפני שהוא מספיק להניח את התיק. "תסתכל על היד שלי. יש לי עקיצה."

דיוויד אוחז בזהירות במפרק ידה, והיא מציגה בפניו את החלק התחתון המנוקד של זרועה. "אוי," הוא אומר. "מה זה, פשפשים?" השמועות על מכת פשפשים משתוללות בשכונה שלהם בסן פרנסיסקו, אבל לא סביר שיצורים ביישנים וחובבי לילה שכאלה ישרדו זמן רב בדירתם הבוהקת מפלדה וזכוכית.

"לא," אומרת לורה. "פשפשים הם קטנים ואדומים ומגיעים בחבורות. זה לא פשפשים."

הטענה שהיא נעקצה מאלצת אותו להביט בזרועה מקרוב, במידה שגורמת לו להרגיש לא בנוח — עצם המחשבה על הגירוד גורמת לו להתגרד — אבל הוא אכן רואה בליטה לבנה שמנמנה ברוחב חמישה סנטימטרים, בשקע המרפק. פסי גירוד ורודים חוצים אותה בזיגזג. זאת עקיצה גדולה מדי בשביל יתוש. "אולי עכביש?" הוא שואל.

"אולי..."

"בכל אופן, אל תיגעי בזה." הוא נותן את העצה הזאת למענו לא פחות מאשר למענה: הוא שונא את צליל הציפורן המתחככת בעור. זה מזכיר לו לעיסת מסטיק מבחילה, או שיעול רווי ליחה.

לורה צונחת על הספה ופושטת את זרועה למלוא אורכה, כאילו מנסה להרחיק מעצמה את הפיתוי. אבל דיוויד יודע שנחישותה תחזיק מעמד חמש דקות אם הוא לא יעזור לה.

הוא מורח לה משחת הרגעה, מספיג אותה בעור ושואל, "מה עשית ביום החופשי שלך?"

היא אומרת, "התגרדתי. חוץ מזה לא קרה כלום."

"יצא לך ל..."

הם חגים סביב הנושא הזה כבר נצח. לורה, שהתקשתה למצוא משרה כשהגיעו לקליפורניה, מאוד לא מרוצה מעבודתה כעוזרת אישית של בעל גלריה רודני — אבל היא גם (או כך לפחות נדמה לדיוויד) לא מגלה עמידות מול מערבולת הדרמות והטרוניות שמחולל בעל הגלריה. היא מתקוממת כשדיוויד רומז לאפשרות שיהיה לה טוב יותר במקום אחר, ומאשימה אותו בנדנוד כשהוא מציעה לה לחפש עבודה אחרת.

ברוח זו, היא אפילו לא מאפשרת לו לסיים את המשפט. היא חוטפת את ידה מידו, והמשחה הוורודה ניתזת בקשת על הספה.

"אתה פשוט לא מסוגל להפסיק לנדנד, מה?" היא אומרת. "אתה לא מסוגל להניח לי."

 

שלושה ימים. עוד שלוש עקיצות. לורה נעשית רגזנית יותר מרגע לרגע, רגישה לכל התגרות קלה. כשהעקיצה השלישית מופיעה על פניה — בוקעת מהעיקול הנוקשה של עצם הלחי — היא מתגרדת כל כך, שהעין שלה מתנפחת ונעצמת.

"את צריכה ללכת לרופא," אומר לה דיוויד מבלי להסתכל עליה, כשהם אוכלים ארוחת בוקר ביום שישי. בגלל העין הנפוחה היא נראית כאילו היא קורצת.

"לא יכולה," היא אומרת. "הביטוח לא מכסה."

עטיפת הספר "אתה יודע שאתה רוצה את זה"
באדיבות הוצאת בית

"לור. בחייך."

"יש מרפאה חינמית ברחוב לנגפורד. קבעתי תור ליום שני, אז..."

מרפאה חינמית, אחרי שבפעם האחרונה שיצאו לארוחת ערב הם הוציאו מאתיים דולר על יין בלבד. נחישותה של לורה להעניש את עצמה מעוררת בו חלחלה, זה כמו לצפות בה טורקת דלת על האצבע בכוונה. אבל הוא מסרב להגיב להתגרוּת, ותחת זאת אומר: "אם אצליח להשתחרר אחר הצהריים, את רוצה שאבוא איתך?"

היא שולחת אליו חיוך עליז. "דיוויד. כמה מתוק מצדך. בטח."

 

אבל אחרי ארבעים ושמונה שעות בבית עם לורה, בסוף־השבוע, דיוויד מבין עד כמה היא מסורה למאבק בעורה. מספר העקיצות הוכפל פי שלושה בן לילה. כל היום נסוב על ניסיונות לשכך את הגרד הבלתי פוסק ולהימנע מגירוד. טבילה באמבט של סודה לשתייה בבוקר, ולאחריה עיסוי באלוורה ובזיליקום. היא קוצצת ציפורניים באובססיביות, מכבסת את הסדינים פעמיים, מניחה בקפידה רטיות ומסירה אותן מיד. את שארית הזמן היא מקדישה לחיפושים באינטרנט, לניסוח־מחדש דקדקני של מילות מפתח — "עור בליטה עקיצה גירוד"; "עקיצה מגרדת עור הצילו"; "עקיצות ידיים בטן פנים" — לצד ניתוח פרטני של תמונות מחרידות, מהפְּכות קרביים, ונבירה מעמיקה בפוסטים של אחים לסבל: אלפי שרשורים אינסופיים, נוגים, עקרים.

דיוויד זוחל על ארבע ברחבי הדירה ומחפש אשמים — זבובים או זחלים, פרעושים או קרדיות — אבל הוא מעלה חרס בידו. עשר דקות של חיפוש באינטרנט מעלות כל כך הרבה אפשרויות, שהוא מבין מיד שזה לא סתם מיותר אלא גם מזיק. גירוד הוא תסמין נפוץ כל כך, שאי־אפשר לאבחן אותו. "אני באמת חושב שכדאי להתייעץ עם גורם מקצועי יותר ממנהל פורום," הוא אומר לה.

לורה נועצת ציפורן מתחת לעקיצה שבזרועה, שעכשיו היא עיגול בוהק, שקערורי, ששוליו צהובים כמו כוויית סיגריה. "תעשה לי טובה," היא אומרת תוך כדי גירוד. "תפסיק לנסות לעזור, טוב? אתה רק מחמיר את המצב."

ביום ראשון בלילה הוא מתעורר לבדו במיטה. הוא יוצא לסלון ומוצא אותה על הספה, מוקפת ממחטות נייר מקומטות, מוכתמות בתפרחות דם אדומות. "אני לא יכולה לישון," היא מייבבת. "כאילו משהו זוחל לי מתחת לעור."

דיוויד מעולם לא ראה אותה מתפרקת ככה. הוא מצמיד את שפתיו לפסוקת בשערה, מכסה את כתפיה בשמיכה, מכין לה קנקן תה, והם נשארים ערים עד הזריחה, אז הוא עוזר לה להתרחץ ולהתלבש.

 

חדר ההמתנה במרפאה מתפקע מחולים, והאוויר עצמו שמנוני, רווי מחלות. הם מחכים בתור יותר משעה למרות שהגיעו בזמן שנקבע ללורה, וכשהאחות סוף־סוף קוראת בשמה, לורה זוקפת את הסנטר ומתעקשת להיכנס לבדה.

היא מגיחה כעבור פחות מרבע שעה, נושאת נייר צהוב דק ועל פניה ארשת של אי־אמון. "היא ממליצה על אנטיהיסטמינים בלי מרשם," היא אומרת, ואפילו לא מאיטה בדרך החוצה. "היא אמרה לי לא להתגרד."

"אין לה מושג מה גורם לזה?"

"אין לה שמץ של מושג."

במשך זמן קצר הם מאוחדים במרמורם, אבל עד מהרה אפילו הברית הזמנית הזאת מתמוטטת. עוד כתם מגרד צץ בקודקודה של לורה, והגירודים בראש יוצרים קרחת קטנה בגודל של מטבע. העור מתחתיו עבה ומחוספס, זרוע קשקשים. "אתה בטוח שאין לך עקיצות?" היא שואלת אותו. "אפילו לא קטנות? זה לא הגיוני. אנחנו חולקים הכול. למה הם רודפים אותי ולא אותך?"

אלף פעמים בשבוע האחרון הוא הרגיש גירוד פנטום מזדחל לו מתחת לעור, אבל תמיד גירד אותו באצבע שטוחה במקום לחפור, והתחושה שוקעת בתהום הנשייה שממנה עלתה.

"אני לא יודע," הוא אומר. "מצטער, מותק."

"על מה יש לך להצטער?" היא מתפרצת. "זאת אשמתך?"

"פשוט — אני רוצה שתדעי שאני איתך."

"אה, ברור," היא אומרת ומקנחת את האף בממחטה מוכתמת בדם. "אני יודעת."

 

ביום שלישי דיוויד הולך כרגיל לעבודה ושורף שעות על חיפושים בגוגל, שרק יומיים קודם הניבו את אותן התוצאות והיו מבחינתו בזבוז זמן מוחלט. הוא חוזר הביתה ומוצא את לורה בוחנת את זרועה בזכוכית מגדלת, משתמשת במקלון לניקוי אוזניים כדי לחפור עמוק בפצע הקטן. היא בקושי מרימה את העיניים מרוב התמקדות במצוד. "יש שם משהו. אני רואה את זה. זה כמו... כתם... קטן... לבן."

הוא ניגש אליה ונחרד. "מה את עושה?"

היא נועצת את המקלון בבליטה והדם מקציף סביבה. היא מניפה בניצחון את הצמר־גפן שבקצה המקלון. "הנה!" היא קוראת. "אתה רואה?"

נדמה לו שהוא רואה נקודה זערורית, בהירה ונוצצת בקצה כדורון הצמר־גפן הספוג בדם. הוא ממצמץ ומנסה לזהות את הצורה: פשפש? ביצה? פיסת מוך?

לורה נועצת עיניים במקלון. "אוי לא. זה עדיין זז. אתה יודע מה? קראתי על זה. קוראים לזה זבוב הסוס. הוא מטיל ביצים בגוף, אם הוא חודר דרך חתך קטן או כווייה, נדמה לי, והביצים הופכות לזחלים שמתחפרים מתחת לעור. או שאולי אלה התולעים שחוטפים אם שוחים במים מזוהמים... בכל אופן, זה סוג של טפיל. לכן אתה לא סובל מזה ואנחנו לא מוצאים כלום. זה לא הסתתר בדירה. זה הסתתר בתוכי כל הזמן."

"זה מגעיל."

"אני יודעת!" היא אומרת, אבל לא נשמעת נגעלת, אלא כאילו הוקל לה. דיוויד מבין מדוע — היא סוף־סוף מצאה מעין תשובה — אבל הוא לא שותף להקלה, כי גם מבעד לזכוכית המגדלת הוא לא רואה דבר מלבד נקודה לבנה.

 

לורה שולה עוד כמה דגימות מסתוריות, מכניסה אותן לשקית פלסטיק נרכסת קטנה, ושומרת אותה במקרר ליד מיץ התפוזים. היא ממשיכה להתעקש שאין לה כסף לרופא, וחוזרת מהסופרמרקט עם מבחר מצרכים פסבדו־רפואיים: שמן קוקוס, שום, חומץ תפוחים. היא מודדת בזהירות מינונים מהתרופה הביתית בכפיות, ומסרבת לאכול או לשתות כל דבר אחר. טפילים ניזונים מסוכר, היא אומרת לדיוויד. הדיאטה הזאת נועדה להרעיב אותם.

דיוויד לא מאמין לאף מילה, לא לאבחנה ולא לתרופה — אבל לפחות העיניים שלה מבריקות יותר, היא קצת יותר עליזה, וסימני הגירוד העמוקים ביותר מתחילים להתבהר. הם אפילו מצליחים לנהל קומץ שיחות קצרות, רגועות, על משהו מלבד העור שלה. אולי, הוא חושב, האפיזודה תחלוף מבלי שיבין אותה, כמו מערבולת קטנה של אומללות בתקופה שהיתה קשה מלכתחילה.

אבל אז הוא מתעורר לקול גירוד. הוא שולח יד כדי להרחיק את כף היד שלה מהפנים, ואצבעותיו חוזרות חלקלקות ונוטפות. הוא מדליק את האור ונרתע — לורה פתחה בשנתה את הגלד שמתחת לעין, והצד השמאלי של פניה עוטה מסיכת דם אדומה חלקלקה.

 

הריב הפורץ כתוצאה מכך נמשך שעות. כשהשמש עולה בעיצומו, דיוויד מתקשר לעבודה ומודיע שהוא חולה. לורה צורחת כל כך הרבה זמן, שהיא מאבדת את הקול. דיוויד מכניס אגרוף לקיר.

הריב מתחיל, משום־מה, בגיליון אלקטרוני. דיוויד הכין אותו כשרק עברו לסן פרנסיסקו. הכותרת שלו היא "דיוויד ולורה גרים יחד", והוא מכיל את הוצאותיהם המשותפות: שכר דירה, ומכונית, ואוכל, ונסיעות. הם מתחלקים בהוצאות החודשיות, בהתאם להכנסותיהם. דיוויד, מהנדס, מרוויח יותר מלורה, שטכנית היא עדיין עובדת זמנית. אי לכך, לורה משלמת שמונה־עשר אחוזים מההוצאות המשותפות, ואילו הוא תורם את יתרת שמונים ושניים האחוזים.

בעודו מוחה את הדם מפניה, דיוויד אומר, "את צריכה ללכת לרופא."

"אני לא יכולה להרשות לעצמי."

"אז נכניס את זה לגיליון," אומר דיוויד.

לורה מגלגלת עיניים.

"מה?"

"כלום, פשוט נמאס לי מזה לפעמים."

"אני מצטער, רק ניסיתי לעזור. את מוכנה להסביר לי מה עשיתי לא בסדר?"

"אני רוצה לשאול אותך משהו," אומרת לורה. "כשאני אמות, אתה תרשום שמונים ושניים אחוז מהוצאות הלוויה שלי בגיליון, ותשלח את שארית החשבון ליורשים שלי?"

דיוויד אומר: "את מכוסה בדם, ועדיין מעדיפה להתקיף אותי מאשר לבקש עזרה!"

ואז לורה אומרת, "אתה יודע מה, דיוויד?" ואז זה מתחיל.

"אנשים שאוהבים אחד את השני, דואגים אחד לשני," צווחת לורה כשהריב מגיע לשיאו. "הם לא עוקבים אחרי כל דולר שהם מוציאים בגיליון אלקטרוני מזוין. זה לא עובד ככה!"

"אז מה?" צועק דיוויד. "את רוצה שאני אממן הכול כדי שתוכלי להמשיך לעבוד במשרה הדפוקה שלך, שאת שונאת?"

"ככה אתה רואה את החיים שלנו? לא פלא שאתה נוטר לי טינה, אם ככה אתה מרגיש!"

"אני לא מרגיש שום דבר! אני בסך הכול חושב שזה לא מוגזם לבקש או לצפות ממך לתרום משהו ל—"

"אה, עכשיו הכול ברור. אתה לא מרגיש כלום. כמה הוגן מצדך, דיוויד, תודה."

"ברור שאני מרגיש, זה רק —"

"הבעיה איתך," אומרת לורה, "היא שאתה לא מושקע בקשר, לא באמת. אתה תמיד שומר מרחק, אתה —"

"נו, באמת. אני מושקע —"

"כן, אתה מושקע! אתה מושקע בשמונים ושניים אחוז בדיוק. איך אפשר לשכוח? אתה משלם, ועוקב אחרי כל סנט."

"אני לא אמור לעקוב אחרי ההוצאות שלי?" היא מנענעת בראשה בזעם, כאילו זה יעזור לה ליידות את המילים מהפה. "אני לא מדברת על זה. אני מדברת על — על לדעת איך לאהוב!"

המילים תלויות באוויר עד שדיוויד חוזר עליהן: "את טוענת שאני לא יודע איך לאהוב?"

"נכון," אומרת לורה וזוקרת את הסנטר בעיקשות, כמו ילדה. "אתה לא יודע."

ואז זה קורה, רגע החסד הקטן, הפתאומי, האות לסוף הריב. מצחה המקומט מתחיל לרעוד. היא מבינה שהיא מגוחכת. והוא רואה שהיא מבינה.

"זה מוזר," הוא אומר, בקול שקט יותר. "כי אני התרשמתי שאני אוהב אותך כל הזמן."

"אם ככה," היא אומרת, וגולשת באופן בלתי מורגש כמעט להצגה. "אתה עושה עבודה די גרועה."

"באמת?"

"בדרך כלל. כן."

"אפילו ביום ההולדת שלך?"

"ביום ההולדת דווקא היית בסדר."

"אז מה אני אמור לעשות? תגידי לי. אני שואל ברצינות."

"אתה לא אמור לעשות כלום. אתה אמור להגיד: 'לורה. אני אוהב אותך. הכול יהיה בסדר.'"

"לורה," הוא אומר ואוחז בשתי ידיה. "אני אוהב אותך. הכול יהיה בסדר."

 

בזמן שלורה מנמנמת באי־שקט על הספה, דיוויד קובע תור לרופא המשפחה שלו. הוא אומר למזכירה שזה מקרה חירום, והיא מצליחה להכניס אותם אחר הצהריים. כשלורה מתעוררת הוא אומר לה שקבע תור. לפני שהיא מספיקה להתנגד הוא אומר, "בבקשה, תני לי לעשות את זה, טוב?"

הרופא הוא אדם מבוגר שאניצי שיער מעושן מזדקרים מאוזניו, וכשדיוויד כורך זרוע אחת סביב לורה ושואל אם הוא יכול להיכנס איתה לחדר, הוא לא מתנגד.

ד"ר לנסינג מצקצק בלשונו בדאגה כשהוא בוחן את לחיה הקרועה של לורה, ומבקש שתראה לו את שאר העקיצות. היא מציגה אותן בזו אחר זו, והוא שואל שאלות עדינות, מדרבנות, והיא עונה עליהן כמיטב יכולתה. כשהיא מסיימת, היא שולפת את שקית הפלסטיק הקטנה מהתיק שלה, ומסבירה לו את התיאוריה שלה על זבובי סוס ועל הראיות שמצאה.

ואז מתרחש משהו מוזר: פני הרופא מתרוקנות, כאילו נפער בהן חור, וכל הסקרנות מתנקזת החוצה. הוא לוקח את השקית, מעיף בה מבט אגבי, מניח אותה על השולחן, ומקמט אותה.

"מלבד הגירוד, איך את מרגישה?" שואל ד"ר לנסינג.

לורה מושכת בכתפיה ואומרת, "בסדר."

דיוויד שומר על שתיקה לנוכח האי־אמת הברורה הזאת. ד"ר לנסינג לוחץ: "איך עוברים עלייך החודשים האחרונים מבחינה רגשית?"

לורה שוב מושכת בכתפיה. "בסדר, נראה לי."

"איך את ישנה?"

"אני לא ממש מצליחה לישון, כי אני כל הזמן מתגרדת," אומרת לורה, בה בעת שדיוויד אומר, "לור! בחייך!"

לורה וד"ר לנסינג פונים לעברו באחת, וחרף מבטי האזהרה של לורה, דיוויד ממשיך. "כלומר, אני לא מנסה ל... הגירוד הזה נוראי, אני יודע. אבל את לא זוכרת, מותק, שהיה לך קשה לישון גם לפני זה בגלל הלחץ בעבודה? ככה אמרת בעצמך — וכאילו, זאת תהיה טעות אם אני אגיד שבשנה האחרונה, מאז שעברנו, המצב די קשה?"

הוא כל הזמן מחכה שלורה תיאחז בקצה החוט ותמשיך לספר במקומו, אבל מכיוון שהיא לא עושה זאת, הוא מספר לד"ר לנסינג הכול, מפרט את האירועים בייאוש מבולבל כאילו זה הסיפור שלו, ובאופן חלקי הוא אף מרגיש כך. בסוף הוא מרים את עיניו ורואה את ההבעה הנבגדת על פניה של לורה.

רק אז הוא מבין את מלוא ההשפעה של מעשיו: בניסיונו לעזור, הוא חשף את חולשותיה מבלי לבקש רשות. הוא השתמש בסודותיה כדי להוכיח לאדם זר שהכאב שלה נמצא בראש.

הרופא אומר, "לורה, מה שאני רוצה לעשות, אם תרשי לי, זה לתת לך מרשם שיעזור לך לטפל בשורש המצוקה. נשמע שאת נתונה ללחץ רב בחודשים האחרונים, ולדעתי תופתעי לגלות איך כשמצב הרוח שלך ישתפר, גם הבעיה בעור תיפתר במהירות."

דיוויד, שנאבק לפצות על הטעות שעשה, אומר: "אבל מה עם הגירוד עצמו? יש לך משהו נגד זה? כי אם לא, אולי תיתן לה הפניה לרופא עור." הוא פונה אל לורה: "מה דעתך?"

אבל לורה נראית מותשת, כאילו כל הרוח יצאה לה מהמפרשים. פניה הפגועות ריקות, אטומות מכאב. היא אומרת, "אם אתה חושב שתרופה למצב הרוח תעזור, אני מוכנה לנסות. אני אנסה כל מה שתגיד."

הרופא כותב את המרשם, ודיוויד ההמום יוצא מהמרפאה בעקבות לורה. האשְמה מציפה אותו. הוא אומר, "מותק. חכי רגע, טוב?" וממהר בחזרה לחדר הבדיקות, שם ד"ר לנסינג עסוק ברשימותיו.

"דיוויד?"

"אני מצטער — פשוט... תשמע. אני מרגיש שיצרתי רושם לא נכון. לורה לא משוגעת. היא לחוצה בזמן האחרון, זה נכון, אבל יש לה סיבות טובות — העבודה, המעבר. אולי לא הפגנתי מספיק תמיכה. ואני חושב — אני חושב שאם היא אומרת שהגירוד אמיתי, צריך לסמוך עליה. זה כל מה שאני אומר. זה הכול."

ד"ר לנסינג מעביר יד על מצחו החרוש קמטים. "אני מבין את הדאגה שלך," הוא אומר. "באמת. אבל תרשה לי לשאול אותך משהו." הוא מרים את שקית הפלסטיק של לורה מהשולחן ומעביר אותה לדיוויד. "מה דעתך על זה?"

דיוויד לוטש מבט בצלופן המקומט. "זה... החומר... שהיא מצאה. בַּמקום שמגרד לה."

"אבל מה יש שם בדיוק לדעתך?"

"ביצים, אולי? או זחלים? זה קטן מדי בשביל לראות. אבל בגלל זה היא באה לבדיקה!"

"קטן מדי בשביל לראות," חוזר הרופא. "אבל לא בעיני לורה. לורה חושבת שהיא רואה שם משהו. אתה לא בטוח, אבל לורה חושבת שהיא יודעת."

דיוויד שותק. הוא יודע לאן הרופא חותר, ולא רוצה להצטרף אליו. ד"ר לנסינג ממשיך, "זה לא סתם לחץ. אבל זה גם לא טפיל. זאת דוגמה קלאסית למה שנקרא 'הוכחה בקופסת גפרורים'. מהימים שבהם מטופלים נכנסו עם קופסאות גפרורים והציגו בהן ראיות לכאורה לכך שחרקים זוחלים להם מתחת לעור. היום משתמשים בשקיות פלסטיק או מכַלי טאפֶּרוֶור. או מצלמים בטלפון. אבל החומר בפנים זהה. פיסות של עור מת. לכלוך ומוך. הכול כל כך קטן, שאף אחד לא רואה, מלבד האדם שהשׂכל שלו בוגד בגוף, והוא מחטט ונובר בו כדי למצוא משהו שאין שָם."

דיוויד מועך את השקית באגרופו. היפוך המשמעות הפתאומי, הערמומי הזה, נראה לו מאוד לא הוגן: לורה השקיעה מאמץ רב כל כך בניסיון למצוא הוכחה למה שקורה לה, ועכשיו המאמץ הזה משמש כהוכחה לכך שהיא יוצאת מדעתה.

"דוקטור לנסינג," אומר דיוויד. "אם זה הייתי אני... אם אני הייתי בא ומתלונן על גירוד, היית ממהר כל כך לבטל את זה?"

פיו של הרופא מתרפה ונשמט. "בחור, זה מה שאני מנסה להגיד לך. אני לא מבטל את זה. הפשפשים אולי דמיוניים, אבל הסבל של לורה אמיתי. הזיות על פשפשים עשויות להיות סימפטום של דיכאון, אבל הן גם עלולות לבשר על פסיכוזה — וקשה מאוד לטפל בזה, בדיוק מפני שהחולים בדרך כלל לא מוכנים לקבל את העזרה שמציעים להם. כרגע לורה מוכנה לקבל את הטיפול שהיא זקוקה לו. אם אתה אוהב אותה, אל תפריע. בבקשה."

 

וכך לורה מתחילה לקבל טיפול בכדורים נוגדי דיכאון בשילוב עם מה שהפסיכיאטרית שאליה הפנה אותה הרופא מכנה נוגדי פסיכוזה "קלים". וכמו הצום שהיא כפתה על עצמה, במובנים מסוימים נדמה שזה עוזר. היא סוף־סוף נחה קצת, אם כי בחלוף השבועות היא מתחילה לישון שמונה שעות בלילה, אחר כך תשע, ועשר, ומוסיפה גם נמנומים ארוכים אחר הצהריים. כשדיוויד חוזר מהעבודה הוא בדרך כלל מוצא אותה על הספה המוכתמת במשחה, מטושטשת משינה שממנה התעוררה לא מזמן. היא עולה במשקל, ושערה הכהה והיפה מידלדל. אבל היא כבר לא מתגרדת כמו פעם, והפצע בפניה מתחיל להתאחות. השלפוחיות ממשיכות לצוץ על גופה — בעל כורחו דיוויד ממשיך לייחס להן את השם "עקיצות" — אבל היא עומדת בדחף לנבור בהן, וכעבור יום או יומיים הן מאבדות מנִפחן ונעלמות. דיוויד אומר לעצמו שזה מספיק, שהיא מחלימה, אבל מדי פעם הוא מביט באישה עם העיניים הריקות והתנועות האיטיות שרובצת על הספה, וכמעט שונא אותה על שגנבה את אהובתו.

בחלוף השבועות הם שוקעים לתוך מעין קיפאון, ודיוויד נאלץ להתמודד עם האפשרות שזהו המצב הנורמלי החדש, ושטוב יותר כבר לא יהיה. בשעת לילה מאוחרת, כשלורה ישנה, דיוויד מרגיש שהוא חוזר לרעיון הטפיל, למשהו גופני יותר מאומללות. אחרי הכול, לורה נראית לא סתם מדוכאת, אלא מרוקנת ממשהו מהותי. ומה אם באמת שורצים בתוכה טפילים אקזוטיים, ובגלל ההתפרצות של דיוויד, שבאה בעיתוי גרוע, הרופא הכניס אותה בשוגג לממלכת חולי הנפש, וסימם אותה עד שהתרגלה לשאת את הכאב בשתיקה?

למרות האשְמה שהאפשרות הזאת מעוררת בו, דיוויד לא מסוגל להרפות ממנה. הוא אוהב את לורה, את לורה האמיתית, את הקטסטרופה החשמלית ההיא, ששפכה על עצמה בירה בבר כשראה אותה לראשונה. אבל לורה הנוכחית — הוא לא זוכר מתי לורה הנוכחית מרחה שפתון בפעם האחרונה. לורה הנוכחית מטפחת את עצמה בקפידה, על מנת שאי־הסדר הפנימי לא ייראה מבחוץ.

וכך, בוקר אחד, הוא מושיב את לורה. הוא נותן לה את השמיכה האהובה עליה, מכין לה תה. כשהוא שואל לשלומה היא אומרת את אותו הדבר שהיא תמיד אומרת: "אני בסדר." אבל הלבן בעיניים שלה ביצתי, צהבהב חולני, והנחיריים שלה מוקפים אדמומיות, כמו חרוכים.

"חשבתי על זה," הוא אומר ומתמקם על הספה לצדה, "ואני מודאג לגבייך. חשבתי שאולי ויתרנו מהר מדי על הרעיון שמשהו באמת לא בסדר אצלך. כלומר, בעור."

היא בוהה בתחתית כוס התה ואומרת, לאט, "גם אני תוהה לפעמים."

"אני יודע שהתרופה עוזרת. אבל אולי יש משהו אחר."

"אולי. יכול להיות."

"לא יזיק לקבל חוות דעת נוספת, נכון?"

"מה, עוד פסיכיאטר?"

"חשבתי דווקא על רופא עור. אבל מישהו טוב." הוא פותח תיקייה, מראה לה ערימת ניירות מסודרת: מאמרים מכתבי עת מקצועיים שהוא הדפיס בעבודה. "יש הרבה ראיות לכך שמחלות עור אמיתיות — כלומר גופניות — מאובחנות בטעות כבעיות פסיכיאטריות. במיוחד אצל נשים. דוקטור לנסינג זקן. בדור שלו אמרו על כל דבר שהוא פסיכוסומטי: פיברומיאלגיה, תשישות כרונית. אם אנחנו רוצים תשובות אמיתיות, אנחנו צריכים רופאים טובים. לא סתם טובים. הכי טובים."

"זה נשמע יקר," היא אומרת.

"לורה, לא אכפת לי."

עיניה מרצדות באור בלתי צפוי, ופיה מתעוות בחיוך המוכר. "אפשר לרשום את זה בגיליון."

"זין על הגיליון," הוא אומר. "לורה. אני אוהב אותך. אני אטפל בך. הכול יהיה בסדר."

 

הם נוסעים בחלונות פתוחים לרופאה החדשה שדיוויד מצא, ורוח קרירה מצליפה בהם בעודם עורכים חזרות על התוכנית. הם החליטו לא להביא את שקית הראיות, שעדיין גרה במקרר באין מפריע, ולהימנע מאזכור התרופות שהיא לוקחת, אלא אם כן תישאל על כך ישירות. הם רוצים להיכנס נקיים, נטולי חשדות מהסוג שהם עצמם עוררו בלי משים, כשלורה מסרה את השקית שלה, כשדיוויד הזכיר את הלחץ. במקום זה היא תתחיל מאפס: מגָרד לי. חוץ מזה אני בריאה.

המרפאה של רופאת העור החדשה מרווחת, ויש בה חלונות גבוהים וריח נקי ומרגיע. אף שדיוויד מתנדב להיכנס, הרופאה, המקצועית יותר מד"ר לנסינג, מבקשת לראות את לורה לבד. עשרים דקות נמתחות לשלושים, ארבעים וחמש, וכשלורה יוצאת דיוויד מזנק מכיסאו.

"מה היא אמרה?"

"היא אמרה אלרגיה, לחץ, וכולי. היא לחצה עלי בעניין התרופות, אז סיפרתי לה על הדֶפָֻקוֹט. לא הייתי צריכה. צדקת, ראיתי איך היחס לה משתנה. כאילו, מיד. היא הציעה לי קילוף כימי של הצלקת."

דיוויד מנענע בראשו באכזבה, אבל כעת לורה היא זאת שמנחמת אותו. "ידענו שזה יהיה קשה. אבל זאת רק ההתחלה."

זה נכון. הם ידעו. הם יצרו קשר מקוון עם רשת שלמה של אנשים שסובלים מבעיות קשות לאבחון, תומכים שנתנו להם רשימה בת שנים־עשר עמודים של רופאים אוהדים. הם ימצאו תשובות, גם אם יידרשו לכך חיים שלמים. דיוויד מאמין בזה, והוא רואה בעיניים של לורה, ובחיוך הזוהר שלה, המרוח בשפתון, שגם היא מאמינה בזה.

למרות כל הפעמים שבהן דמיין את הרגע הזה, הוא מעולם לא חשב שזה יקרה דווקא כאן: בחניון מכוער של מרפאה, עם שמים אפורים מעננים שנעים במהירות מעליהם. יחד עם זאת, ברגע שהמילים מתחילות לגאות בתוכו, הוא לא מצליח לעצור אותן וגם לא רוצה:

"לורה," הוא אומר. "תתחתני איתי?"

 

הם מתחתנים כעבור שבוע, בבית משפט. הם לא מגלים לאיש — לא להורים שלהם, לא למכרים מסן פרנסיסקו, לא לחברים מניו יורק. לורה קונה שמלה חדשה כי אף אחת מהישנות לא מתאימה לה, והיא מוצאת כובע וינטג' יפה ומעטרת אותו בפיסות הינומה. הם מבקשים מזוג נוסף שמתחתן בסתר לשמש להם עדים, ומצולמים כמה פעמים בידי זרים. לורה נראית קצת עצובה כשהיא רואה את התמונות, ודיוויד מניח שהוא יודע למה: התמונות האלה לעולם לא יעמדו מעל האח, ונכדים לא יתפעלו מהן — לורה נראית בהן חיוורת להחריד, הצלקת הכהה בלחי ניכרת היטב מתחת להינומה. אבל הם יוכלו לעשות את זה שוב, ויותר טוב. זאת בדיוק הנקודה: עכשיו יש להם אינסוף הזדמנויות להבין איך לאהוב זה את זה. יש להם חיים שלמים להצליח.

 

בליל הכלולות דיוויד שוכב ליד לורה כשקֶרן של אור ירח נופלת על זרועה. העקיצה המקורית, שבגללה הכול התחיל, החלימה זה מכבר והפכה לצלקת מבריקה ובולטת. קשה להאמין שמשהו קטן כל כך גרם נזק רב כל כך — קליע של רובה לא היה גורם כל כך הרבה כאב.

כשלושה סנטימטרים מעל הצלקת נוצרה שלפוחית חדשה בפיסת בשר רכה, ודיוויד מעביר עליה את אצבעו. העקיצה חמימה, לוהטת כמעט, אבל שאר העור של לורה מקורר. בעודו מלטף אותה, הוא מרגיש אותה פועמת פתאום תחת מגעו: ריצוד עפעף, תקתוק שעון.

דיוויד מסיג את ידו באחת, משפשף את אצבעותיו זו בזו כדי להתנער מהתחושה החיה, המטרידה. הוא רוצה לחשוב שהוא דמיין את זה, אלא שעיניו ממשיכות להזין אותו בראיות: העור המתוח כמו תוף מעל הבליטה מתעוות ורוטט, כאילו משהו בפנים מכה בו, מנסה לפרוץ החוצה.

"לורה," הוא לוחש. "לורה, תתעוררי." אבל היא שקועה בחלום מסומם, ואי־אפשר להעיר אותה. הוא מצמצם את עיניו בעלטה בעוד העור מתנועע כמו ים רוגש. ואז, לנגד עיניו, עיגול הבשר מתנפח, וחור סיכה כהה מופיע במרכזו. בועה שקופה של דם מתנפחת אט־אט מתוך החור ומתפוצצת ברסס אדום, כשהטפיל שניזון מלורה לאורך כל החודשים האלה מנקב את בשרה ונחלץ ממנו, מתפתל החוצה.

דיוויד תופס אותו. הוא מועך אותו באגרופו ומושך, והוא נמתח כמו חוט חי. הוא גורר אותו מתוך העור ומניח אותו, לח ומתפרע, על הסדין ביניהם: את הדבר הבלתי אפשרי, הבלתי ייאמן הזה.

הטפיל נחבט ברטיבות על המיטה, צינור באורך חמישה־עשר סנטימטרים של בשר לבן חלקלק, מפוספס באלפי רגליים רועדות שנעות כמו אצות ים באוויר הלא מוכר. זאת הוכחה גדולה מדי לקופסת גפרורים, חזקה מדי לשקית פלסטיק. הם יחזרו לרופא מחר עם הראיה הבלתי מעורערת הזאת, כלואה בצנצנת זכוכית. היא צדקה לאורך כל הדרך, והוא צדק כשהאמין בה. הוא היה כל כך קרוב, כל כך קרוב לאבד הכול.

כעת הם יצאו מכלל סכנה. הוא לא יהיה עוד היחיד שמאמין לה. גופה של לורה אולי עדיין רוחש אלפי תולעים קטנטנות, אבל אמם גוועת, ומחר כל מדע הרפואה יתייצב לצדה ויעזור לה להילחם בנגע הזה, עד שדמה יחזור להיות שלה, עד שתהיה שוב קלה וחופשייה ונקייה.

הטפיל מפרכס בעווית עזה אחרונה, ובעוד דיוויד מביט בו, התולעת מתרוממת, עיוורת ורעבה, ואחת מרגליה מברישה את פניו. הוא אוחז בה, אבל זה מאוחר מדי, היא ננעצת בו וצוללת, חודרת בכוח דרך הנקודה הרכה שבין העין לעצם, בפיצוץ לבן ומסמא של כאב.

דיוויד מרגיש את אלפי הרגליים המעקצצות רוקדות בתוך הלחי שלו, מגרדות את הגולגולת, מלטפות ומקניטות את שולי מוחו. ואז התחושה מתערפלת ומתפוגגת, והוא נשאר בלי כלום מלבד גירוד בנקודת החדירה, ובליטה מנופחת, קטנה כעקיצת יתוש, בתחתית העין. לידו, לורה מתגלגלת על צדה וגונחת, מתגרדת בשנתה, ודיוויד מתמוטט בסמוך אליה בשעה שהמפלצת שנולדה תחת עורה של אהובתו פועמת במחזור הדם שלו, שוחה מתוך חוש מדויק מאין כמותו לעבר לבו.

_____________________

"אתה יודע שאתה רוצה את זה", קריסטן רופניאן (מאנגלית: קטיה בנוביץ'), הוצאת אחוזת בית, 248 עמודים, 98 שקלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו