הארץ
הוקן נסר ב-2009
הוקן נסר ב-2009צילום: Dr. Jost Hindersmann Krimidoedel / ויקיפדיה
הארץ

1

אילו ידע אֶרְנְסְט זימֶל שהוא עתיד להיות הקורבן השני של הקַצָב, ודאי היה שותה עוד כמה כוסות ב"ספינה הכחולה".

מכיוון שלא ידע, הסתפק בקפה עם ברנדי ובוויסקי עם קרח על הבר, בזמן שניסה ללא הצלחה ליצור קשר עין עם הבלונדינית המחומצנת בפינה הרחוקה; אבל ממילא לא היה לו יותר מדי חשק. הוא הניח שהיא אחת העובדות החדשות במפעל השימורים, הוא אף פעם לא ראה אותה קודם, והיה לו מושג לא רע לגבי ההיצע המקומי.

מימינו ישב הרמן שאלקֶה, כתב ב"דה ז'ורנאל", וניסה לעניין אותו בגיחת סופשבוע זולה לקלינינגרד או משהו מהסוג הזה, וכשהחוקרים התפנו בסופו של דבר לשחזור לוח הזמנים של הערב האחרון לחייו, הם הבינו ששאלקה היה כנראה האדם האחרון שדיבר עם זימל לפני שמת.

זאת בהנחה שלקצב לא היה איזשהו מסר להעביר לו לפני שחיסל אותו, מה שלא היה סביר במיוחד: המהלומה, כמו ברצח הקודם, באה מאחור ומעט מלמעלה, ולא נראה הגיוני שהם הספיקו לקשקש קצת קודם לכן.

"או־קיי!" אמר זימל אחרי שרוקן את שארית הוויסקי מהכוס. "הגיע הזמן לחזור לאישה."

כך לפחות למיטב זיכרונו של שאלקה. בכל אופן, הוא ניסה לשכנע אותו להישאר. אמר לו שאפילו לא אחת־עשרה, שהלילה עוד צעיר. אבל זימל היה נחוש ללכת.

כן, זאת בדיוק המילה. נחוש. הוא גלש בזהירות מהכיסא. סידר את משקפיו על גשר אפו והחליק את קווצת השיער האומללה שעוד נותרה לו על ראשו הקירח כפי שעשה תמיד — כאילו הוא יצליח לעבוד ככה על מישהו — מלמל כמה מילים והסתלק. כשזימל עמד בפתח וגבו אל הבר, הוא התמהמה רגע או שניים, ושאלקה קיבל את הרושם שהוא מהסס לאיזה כיוון לפנות. אחר כך לא ראה אותו שוב.

במבט לאחור, זה היה מוזר ביותר. הרי זימל ידע, מן הסתם, איך להגיע הביתה, לא?

טוב, אולי הוא רק רצה למלא את ריאותיו באוויר הלילה הרענן. זה היה יום חם; הקיץ עדיין לא נגמר, ובערבים עמד כעת באוויר ניחוח נעים שהשמש הקיצית העמיקה במשך חודשים רבים. העמיקה וזיקקה.

כמו נועדו לשתייה בלגימות עמוקות, אמר פעם מישהו. הלילות האלה.

לאמיתו של דבר, זה לא היה לילה רע כל כך לעבור בו אל העולם הבא, אם הגיוני לחשוב דבר כזה בכלל. החלק ששאלקה היה אחראי לו ב"דה ז'ורנאל" עסק בעיקר בספורט, וכלל גם קמצוץ של פולקלור, אך מכיוון שהיה האחרון שראה את זימל בחיים, נגזר עליו לכתוב ידיעת "אחרי מות" על יזם הנדל"ן שנקטף באבו... מעמודי התווך של הקהילה, אפשר לומר, שזה עתה שב לעיירת הולדתו משהות של כמה שנים בחו"ל (בקוסטה דל סול, ליתר דיוק, שבה התגוררו כמה וכמה אנשים כמוהו עם נטייה לתכנון מס אפקטיבי, אם כי אולי מודעת אבל אינה המקום הראוי להתייחס בו לעניין כזה), והותיר אחריו אישה ושני ילדים בוגרים. הוא היה בן חמישים אך כוחו עוד היה במותניו, בזה אין כל ספק.

***

ניחוח הערב טמן בחובו הבטחה; הוא עצר מול הדלת וחכך בדעתו.

אולי עדיף לעשות סיבוב ברגל? ללכת לכיכר הדייגים ואז לרדת לנמל?

מה הטעם לחזור הביתה מוקדם כל כך? בדמיונו חלפו הריח המתקתק של חדר השינה ומראה גופה השמן של גְרֶטֶה, והוא החליט לעשות הליכה קטנה. לא משהו ארוך. גם אם לא ימצא אף אחת שיבוא לו עליה, האוויר הלילי החמים יהיה שווה את זה.

עטיפת הספר "נקודת בורקמן"
עטיפת הספר "נקודת בורקמן"צילום: באדיבות הוצאת הכורסה ומודן

הוא חצה את לַנְגְבֵיי ופנה לכיוון כנסיית בּוּנגֶה. באותו הזמן הגיח הרוצח מבין עצי התרזה בלַייסְנֶר פארק והתחיל לעקוב אחריו. הוא התקדם בשקט ובזהירות, במרחק בטוח, וסוליות הגומי של נעליו לא השמיעו שום קול. הלילה היה הניסיון השלישי שלו, ובכל זאת לא היה בו שמץ של חוסר סבלנות. הוא ידע מה הוא צריך לעשות, ולא היתה לו שום כוונה להיחפז.

זימל התקדם לאורך הוֹיסְטְראט, ואז ירד במדרגות אל הנמל. הוא האט כשהתקרב לכיכר הדייגים, וצעד בנחת על גבי האבנים העגלגלות לעבר השוק המקורה. שתי נשים היו שקועות בשיחה בפינה של סמטת דוּמְס, אבל הוא לא הקדיש להן תשומת לב. אולי הוא לא היה בטוח בנוגע לתחום העיסוק שלהן, ואולי הוא חיפש משהו קצת אחר.

ואולי לא היה לו חשק בכלל. כשהוא התקרב לרציף הוא עצר לכמה רגעים כדי לעשן, וצפה בספינות המתנודדות על פני המים במרינה. הרוצח ניצל את ההזדמנות להדליק סיגריה בעצמו בחסות קיר של מחסן בקצה האחר של הטיילת. הוא הסתיר אותה היטב מאחורי כף ידו כדי שהיא לא תהבהב ותסגיר אותו, ולא הוריד את העיניים מהקורבן שלו אפילו לשנייה אחת.

כשזימל השליך את בדל הסיגריה למים והתחיל לצעוד לכיוון החורשה העירונית, ידע הרוצח שהלילה זה יקרה.

נכון, היו בסך הכול שלוש מאות מטרים של עצים בין הטיילת לריקֶן, האזור היאפי של העיר שבו התגורר זימל, והיו גם הרבה פנסים בשבילים האלה; אבל לא כולם היו תקינים, ושלוש מאות מטרים עלולים להיות מרחק לא קטן. בכל אופן, כשזימל שמע צעד עמום מאחוריו, הוא היה במרחק חמישים מטרים בסך הכול מהכניסה לחורשה, ואפלה כבדה אפפה אותו מכל עבר.

חמימה ומבטיחה, כפי שכבר צוין, אך כבדה.

סביר להניח שלא היה לו זמן לפחד. וגם אם פחד, זה נמשך ודאי שבריר שנייה. הלהב החד להפליא חדר מאחור, בין החוליות השנייה לרביעית, וחתך באלכסון את השלישית, היישר דרך עמוד השדרה, הוושט ועורק הצוואר. עוד סנטימטר אחד עמוק יותר, וראשו היה נכרת כליל.

זה היה יכול להיות מחזה מרהיב, אבל בשורה התחתונה התוצאה היתה זהה.

לפי כל אמת מידה שניתן להעלות על הדעת, ארנסט זימל מת עוד לפני שגופו צנח על הקרקע. פניו נחבטו בכוח רב בשביל החצץ למוד הפסיעות, שריסק את משקפיו וגרם למספר רב של פציעות משניות. דם פרץ מגרונו, מלמעלה ומלמטה, וכשהרוצח גרר אותו בזהירות אל בין השיחים, הוא עדיין שמע בעבוע קלוש. הוא השתופף שם בדממה בשעה שחבורה של ארבעה או חמישה בני נוער חלפה על פניו, ואז ניגב את כלי הנשק שלו בקפידה ויצא חזרה לכיוון הנמל.

עשרים דקות לאחר מכן הוא כבר ישב ליד השולחן במטבח שלו עם כוס תה מהביל והקשיב למים הממלאים לאטם את האמבט. אילו אשתו עדיין היתה איתו, היא היתה שואלת בלי ספק אם עבר עליו יום קשה, ואם הוא עייף.

לא במיוחד, היה עונה לה. זה לוקח זמן, אבל הכול מתקדם לפי התוכנית.

שמחה לשמוע את זה, אהובי, היתה אומרת ומניחה יד על כתפו. שמחה לשמוע...

הוא הנהן והרים את הספל אל שפתיו.

2

החוף השתרע עד אין־סוף.

עד אין־סוף, כמו תמיד. ים אפור שקט תחת שמים חיוורים. רצועה של חול לח ומוצק ליד המים, שעזרה לו לשמור על קצב טוב. ומצדה האחר, יריעה לבנה־אפרפרה יבשה יותר, שעשבים ושיחים סחופי רוחות השתלטו עליה. ובעומק הבִּיצות המלוחות חגו ציפורים במעגלים גדולים ועצלים ומילאו את האוויר בקריאותיהן העצובות.

וַאן וֶטֶרֶן הציץ בשעונו ועצר. היסס לרגע. הרחק, מבעד לערפל, הוא הצליח בקושי לזהות את צריח הכנסייה בסְגְרֵייבין, אבל הוא היה רחוק מאוד. אם ימשיך ללכת, תידרש לו שעה בערך לפני שיוכל לשבת לבירה בבית הקפה בכיכר.

אולי זה יהיה שווה את המאמץ, אבל משעצר, היה קשה לו לדרבן את עצמו להמשיך. השעה היתה שלוש. הוא יצא אחרי ארוחת הצהריים — או הבראנץ', תלוי איך מסתכלים על זה. בשעה אחת, בכל אופן, אחרי עוד לילה שבו נכנס למיטה מוקדם אבל לא הצליח להירדם עד השעות הקטנות. הוא לא ידע מה מקור החששות וחוסר המנוחה שתקפו אותו בעודו שוכב ומתהפך במיטה הזוגית השוקעת ואור השחר האפרפר מתקרב אט־אט. לא ידע.

הוא היה בחופשה כבר שלושה שבועות. הרבה זמן בסטנדרטים שלו, אבל לא משהו חריג. וככל שהימים חלפו, או לפחות במהלך השבוע האחרון, החלה שגרת יומו להתאחר מעט. עוד ארבעה ימים יגיע הזמן לחזור למשרד, והיתה לו תחושה חזקה שכאשר אכן יחזור, לא יעשה זאת במרץ רב. אף על פי שכל החופשה רק נח. שכב על החוף, קרא. ישב בבית הקפה בסְגְרייבין, או קרוב יותר, בהֶלֶנְסראוּט. צעד הלוך וחזור לאורך החוף האין־סופי הזה.

השבוע הראשון עם אֶריק היה טעות. שניהם הבינו את זה כבר אחרי היום הראשון, אבל ההזמנות נעשו מראש, ולא היה אפשר לשנות אותן בקלות. אריק קיבל חופשה מהכלא, והתנאי היה שיישאר עם אביו ברצועת החוף המרוחקת הזאת. נשארו לו עוד עשרה חודשים לרצות, ובפעם הקודמת שקיבל חופשה התוצאה היתה מאכזבת מאוד.

הוא בהה בים. המים היו שקטים ובלתי מפוענחים, בדיוק כפי שהיו לאורך כל השבוע האחרון. כאילו שום דבר לא הצליח להטביע חותם, אפילו לא הרוח. נדמה שהגלים, המגיעים למותם הטבעי על החוף, חצו מרחקים עצומים בלי להביא עמם חיים או תקווה.

ראיון עם הוקן נסר

זה לא הים שלי, חשב ואן וטרן.

ביולי, כשהחופשה הלכה והתקרבה, הוא ציפה לימים האלה עם אריק. אבל כשהם הגיעו, הוא מצא את עצמו מצפה בכיליון עיניים לסיומם, כדי שיוכל להישאר סוף־סוף בשקט לבדו; ועכשיו, אחרי שנים־עשר ימים ולילות של התבודדות, רצה רק לחזור לעבודה.

ואולי זה באמת פשוט עד כדי כך? אולי זאת בסך הכול דרך נוחה לתאר את מצבו: האם מגיעה נקודה, החל לתהות, שבה אתה מפסיק לצפות לדברים שיבואו, אלא רק מצפה לברוח ממה שהיה? לברוח. להפסיק את מה שאתה עושה ולהמשיך הלאה, בלי לרצות להתחיל שוב. כמו מסע שתענוגותיו פוחתים ביחס ישר למרחק שעברת מתחילתו, שמתיקותו נעשית מרירה יותר ויותר ככל שאתה מתקרב אל היעד...

אתה צריך לברוח, חשב לעצמו. לשים לזה סוף. לקבור את זה.

מה שנקרא, להיות מעבר לשיא. בירידה. ותמיד יש עוד ים לפניך.

הוא נאנח ופשט את הסווטשרט. קשר אותו סביב כתפיו והתחיל לחזור על עקבותיו. הוא צעד עכשיו נגד הרוח והבין שיידרש לו יותר זמן לחזור אל הבית... למען האמת, לא היו מזיקות לו עוד כמה שעות הערב. הוא היה צריך לנקות, לרוקן את המקרר, לנתק את הטלפון. הוא רצה לצאת מוקדם בבוקר. אין טעם להתעכב כאן שלא לצורך.

הוא בעט בבקבוק פלסטיק שנח על החול.

מחר יגיע הסתיו, חשב.

כשעבר בשער שמע את הטלפון מצלצל. מיד החל לנוע לאט יותר, קיצר את צעדיו, שיחק עם צרור המפתחות בתקווה שכל אלה יעצרו את הצלצול עוד לפני שהוא ייכנס. אך כל מאמציו היו לשווא. הצליל המשיך לפלח בעקשנות את הדממה העגמומית. הוא הרים את השפופרת.

"הלו?"

"ואן וטרן?"

"תלוי מי שואל."

צחקוק קצר. "זה הילֶר. מה נשמע?"

ואן וטרן היה צריך להשתלט על הדחף לטרוק לו את הטלפון בפרצוף.

"מצוין, תודה. פשוט חשבתי שאני בחופשה עד יום שני."

"בדיוק! חשבתי שאולי תרצה עוד כמה ימים?"

ואן וטרן לא אמר מילה.

"בטח תשמח להישאר עוד קצת על החוף אם זה אפשרי, לא?"

"..."

"עוד שבוע, אולי? הלו?"

"אשמח אם תוכל להגיע לעיקר, אדוני," אמר ואן וטרן.

מפקד התחנה שלו חטף התקף שיעול פתאומי, וּואן וטרן נאנח.

"כן, טוב, צץ משהו קטן בקאלבְּרינגֶן. זה בערך ארבעים קילומטרים מבית הנופש ששכרת; אני לא יודע אם אתה מכיר את האזור. בכל אופן, ביקשו מאיתנו לעזור."

"מה הסיפור?"

"רצח. שניים. איזה מטורף מסתובב שם עם גרזן או משהו כזה, ומוריד לאנשים את הראש. כל העיתונים כתבו על זה היום, אבל אולי לא פתחת..."

"לא פתחתי עיתון כבר שלושה שבועות," אמר ואן וטרן.

"הרצח האחרון — זאת אומרת, השני — קרה אתמול. שלשום, בעצם. בכל מקרה, אנחנו צריכים לשלוח להם תגבורת, וחשבתי שמפני שאתה ממילא באזור..."

"תודה רבה."

"אני אתן לך קצת זמן לעבוד על זה לבדך. בשבוע הבא אני אשלח לשם את מינסטר או ריינהרט. בהנחה שלא תפענח את התיק עד אז בעצמך."

"מי מפקד התחנה? בקאלברינגן, זאת אומרת."

הילר השתעל שוב.

"קוראים לו בּאוּזֶן. אני לא חושב שאתה מכיר אותו. בכל אופן, נשאר לו רק עוד חודש עד הפרישה, והתרשמתי שהוא לא ממש מתלהב מהסיפור הזה שנחת עליו פתאום."

"כמה משונה," אמר ואן וטרן.

"אז אני מבין שמחר תיסע ישר לשם?" הילר ניסה לחתום את השיחה. "זה יחסוך לך נסיעה כפולה. המים עדיין חמים מספיק בשביל לשחות, דרך אגב?"

"אני מבלה פה את רוב היום בחוף."

"מה אתה אומר. מה. אתה. אומר. טוב, אז אני אתקשר אליהם לומר שאתה תגיע מחר אחרי הצהריים, בסדר?"

"אני רוצה את מינסטר," אמר ואן וטרן.

"אני אראה מה אפשר לעשות," אמר הילר.

ואן וטרן הניח את השפופרת ובהה זמן־מה בטלפון לפני שניתק אותו מהקיר. פתאום הוא קלט שהוא שכח לקנות אוכל. נו באמת!

למה הוא נזכר בזה דווקא עכשיו? הוא אפילו לא רעב, אז זה בטח קשור להילר. הוא לקח בירה מהמקרר, יצא למרפסת והתיישב בכיסא נוח.

רוצח עם גרזן?

הוא פתח את הפחית, מזג את הבירה לכוס גבוהה וניסה להיזכר אם נתקל אי־פעם ברצח כזה. הוא שירת במשטרה כבר שלושים שנה — יותר משלושים — אבל למרות שפשפש שוב ושוב במוחו, הוא לא הצליח לדלות ממעמקי זיכרונו אפילו רצח אחד שבוצע בגרזן.

כנראה הגיע הזמן, חשב, ולגם מהבירה.

_____________________

"נקודת בורקמן", הוקן נסר (מאנגלית: תומר בן אהרון), הוצאת הכורסא ומודן, 318 עמודים, 98 שקלים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ