הארץ
פיליפ קלודל
פיליפ קלודלצילום: ויקיפדיה
הארץ

א

אתם חומדים את הזהב ומפזרים את האפר. אתם מעכירים את היופי ומשחיתים את התמימות. אתם מניחים לקילוחי בוץ גדולים לזרום בכל מקום. השנאה היא מזונכם, האדישות – המצפן שלכם. אתם יצורי השינה, בתרדמה תמידית, גם כאשר אתם סבורים שאתם ערים. אתם פירותיו של עידן מנומנם. התרגשותכם בת-חלוף, כאותו פרפר הממהר לפרוש כנפיים ומיד נשרף באור השמש. ידיכם לשות את חייכם בחמר צחיח ודהוי. בדידותכם מכלה אתכם. אנוכיותכם מפטמת אתכם. אתם מפנים עורף לאחיכם ומאבדים את נשמתכם. אופייכם מחמיץ מרוב שכחה.

כיצד ישפטו במאות הבאות את תקופתכם?

הסיפור שאתם עומדים לקרוא ממשי כפי שאתם ממשיים. הוא מתרחש כאן כפי שיכול היה להתרחש שם. יהיה נוח מדי לחשוב שהסיפור התרחש במקום אחר. אין חשיבות לשמות הנפשות הפועלות. אפשר לשנות אותם. להחליף אותם בשמותיכם. אתם דומים להם עד מאוד, קורצתם מאותו חומר שאינו בר שינוי.

אני בטוח שבמוקדם או במאוחר תשאלו את עצמכם שאלה לגיטימית: האם הוא היה עֵד למה שהוא מספר לנו? אענה לכם: כן, הייתי עד. כשם שאתם הייתם עדים אך סירבתם לראות. לעולם אינכם רוצים לראות. אני האיש שמזכיר לכם. אני הטרחן. אני האיש שדבר אינו חומק מעיניו. אני רואה הכול. אני יודע הכול. אבל אני לא-כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אישה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.

העובדות שאני עומד לספר התרחשו אתמול. לפני כמה ימים. לפני שנה-שנתיים. לא יותר. אני כותב "אתמול" אבל נדמה לי שעליי לומר "היום". בני האדם אינם אוהבים את האתמול. בני האדם חיים בהווה וחולמים על המחר.

הסיפור מתרחש באי. אי כלשהו. לא גדול ולא יפה. כלל לא מרוחק מהארץ שעליה הוא נסמך – אלא שהיא שכחה אותו, וקרוב ליבשת שונה מזו שאליה הוא שייך – אך ממנה הוא מתעלם.

אחד מאיי ארכיפלג הכלב.

כשמתבוננים בארכיפלג הזה במפות, אי אפשר לזהות את הכלב במבט ראשון. הוא מסתתר. הילדים מתקשים להבחין בו. המורה, שכבר אז כינו אותה "הזקנה", נהנתה מהמאמצים שהשקיעו, ואחר כך גם מארשת ההפתעה שלהם כשסימנה להם בקצה מקלה את קווי המתאר של לועו. בבת אחת הופיע הכלב. זה הבהיל אותם. דבר שפשוט קורה, כמו אנשים מסוימים שאינכם עומדים על אופיים בתחילת ההיכרות עמם, ואז יום אחד הם מנסים לחסל אתכם.

הכלב נמצא שם, מצויר על נייר דק. לועו פעור, שיניו חשופות. הוא מתכונן לקרוע לגזרים את המרחב הארוך והחיוור שצבעו כחול עמוק – המפה זרועת המספרים המציינים את עומק המים והחיצים המסמנים את כיווני הזרמים. לסתותיו הן שני איים מעוקלים, גם לשונו היא אי וגם שיניו – חלקן מחודדות, אחרות עצומות ומרובעות, ויש גם כמה שיניים דקיקות כפגיונות. שיניו הן אפוא איים. האי שבו מתרחש סיפורנו, היחידי שמתגוררים בו אנשים, ממוקם בקצה הלסת התחתונה. ממש בשוליו של הטרף הכחול העצום שאינו יודע כי חומדים אותו.

מקור החיים באי הוא הר הגעש החולש עליו, שבמשך אלפי שנים פלט לבה ואפר געשי המפרה את הקרקע. קוראים לו הבְּרָאוֹ. השם נשמע ברברי. בימים עברו, ימים שבהם האי היה מלא בבכיים של ילדים ובצחוקם, הוא עורר אימה בקרב הקטנטנים. הבראו שקט מאז התפרצותו האחרונה. לועו אפוף בדרך כלל במעטה ערפילי. הוא מתענג על נמנום ארוך מאוד. כמה שיהוקים מפעם לפעם. קולות עמומים. עוויתות רוגז של ישֵן אשר נרעד ומסתובב בשנתו.

שאר שלדו של הכלב מורכב מהמוני איים קטנים, רובם זעירים כמו פירורים של לחם שנשכחו על מפה בתום הסעודה. שוממים. ומנגד, האי שאנו עומדים לגלותו חושל בדמם של אנשים. הוא נותר לו, כמו פינת עולם שהושלכה אל תוך התכלת. נראה שבתחילה, בתקופת הפיניקים, התיישבו שם דייגים, צאצאים של שודדי ים ושל גנבים שהגיעו לבסוף לשם במסעותיהם או שהסתתרו שם כדי למנות את השלל.

יש כאן כרמים, מטעי זיתים, שיחי צלפים. כל דונם מעובד מעיד על עיקשותם של המייסדים שחילצו אותו מהר הגעש באורך רוח. כאן, האנשים הם איכרים או דייגים. אין אפשרות אחרת. הצעירים אינם רוצים, בדרך כלל, לא את זה ולא את זה. הם עוזבים. העוזבים לעולם אינם שבים. זו דרכו של האי מאז ומעולם.

הכלב יורק עונות לא אנושיות. הקיץ מייבש את בני האדם ואת האדמה. החורף מקפיא אותם. רוח עזה וגשם קר. חודשים של נרפות מצמררת. בתיהם הסתובבו בעולם. בתצלומים. בעיתונים. אדריכלים, אתנולוגים, היסטוריונים קבעו, בלי לשאול לדעתם, שהבתים הם חלק ממורשתה של האנושות. הדבר עורר בהם צחוק, ואחר כך הרגיז אותם. הם אינם רשאים להרוס אותם או לשנות אותם.

אלה שאינם גרים כאן מקנאים בהם, הטיפשים. הבתים העשויים אבן בזלת סדוקה נראים כמו בקתות מגושמות שנבנו בידי עם של גמדים. הבתים נוקשים בשבילם. הם לא נוחים. קודרים וגסים. או שנחנקים בהם או שקופאים מקור. הם מכתרים את האנשים ומדכאים אותם. בסופו של דבר הם עצמם דומים לבתיהם.

יין האי הוא אדום, סמיך ומתוק, והוא נוצר מזן ענבים שגדל רק כאן, זן המורולה. הענבים שבאשכולות נראים כעיני עורב: הם קטנים, שחורים, בוהקים, חסרי קליפה. הבציר מתקיים לקראת אמצע ספטמבר, ואחר כך מניחים את הענבים על גדרות הכרמים ועל שיחי הצלפים, ומגינים עליהם בעזרת רשתות דקות מפני הציפורים. הם מתייבשים שם במשך שבועיים, ואז דורכים אותם ומניחים לעסיס לתסוס באפלולית של מערות צרות וארוכות שנחפרו במורדות הבראו.

מאוחר יותר, כשמכניסים את היין לבקבוקים, צבעו הופך לצבע דמו של השור. אי אפשר לראות את האור מבעדו. הוא יליד הצללים ובטן האדמה. הוא יין האלים. כשטובלים בו את השפתיים, השמש והדבש ממלאים את הפה ומחליקים בגרון, אך כך גם התהום נטולת הקרקעית של קצה העולם. כששתו אותו, נהגו הזקנים לומר שהם יונקים משדיה של אפרודיטה ובה בעת שותים מיינו של האדס.

ב

הכול החל באחד מימי שני בחודש ספטמבר, על חוף הרחצה. הוא מכונה "חוף הרחצה" בלית ברירה, למרות שאיש אינו יכול להתרחץ שם מפאת השוניות והזרמים, וגם לא להשתרע שם להנאתו, כי הוא מכוסה אבני בזלת מחוספסות ופוצעות.

בכל יום טיילה שם הזקנה. הזקנה היא המורה לשעבר. כל אנשי האי למדו אצלה. היא עצמה מכירה אישית את כל המשפחות. כאן היא נולדה וכאן תמות. איש מעולם לא ראה אותה מחייכת. איש אינו יודע מה גילה. לבטח קרוב לשמונים. חמש שנים קודם לכן נאלצה לפרוש מההוראה, בלית ברירה. מאז נהגה לצאת, בכל בוקר, עם עלות השחר, לטייל עם כלבה, בן כלאיים בעל עיניים עגמומיות שאהב מאוד לרדוף אחרי השחפים.

תמיד הייתה לבדה על החוף. שום דבר ושום מזג אוויר לא גרמו לה לוותר על הצעידה בשפת הים, במקום השומם הזה שנראה כאילו נקרע מארץ צפונית, סקנדינביה או איסלנד, והושלך לכאן כמו כדי לפצוע את הנשמה.

ביום ההוא, הכלב רץ מסביבה כהרגלו. הוא ניתר באוויר לעבר הציפורים הגדולות הלועגות לו. מזג האוויר היה גשום. גשם דק לעת עתה, קל וקר, ובים סערו גלים מבשרי רעות, קצרים אך רחבים, שנשברו אל החוף והעלו קצף עכור.

עטיפת הספר "ארכיפלג הכלב"
עטיפת הספר "ארכיפלג הכלב"צילום: באדיבות תמיר/סנדיק

פתאום עמד הכלב מלכת, נבח ופתח במרוץ פרוע שנשא אותו מעט הלאה משם, כחמישים מטרים, לעבר שלוש צורות מוארכות שהגאות השליכה אל גדת החוף אך המשיכה לערסל מעט, כאילו התקשתה לנטוש אותן לחלוטין. הכלב רחרח אותן, הסתובב אל "הזקנה" ופצח ביבבה ארוכה מאוד.

באותו רגע הבחינו בדמויות שעל החוף שני גברים נוספים: אמריקה, רווק שהיה ספק כורם ספק כולבויניק, ומפעם לפעם בא לכאן לבדוק מה סחף איתו הזרם – חביות יין שנפלו מהסיפון, קרשים אבודים, חבלים, רשתות, בולי עץ צפים. הוא ראה את הצורות המשונות מרחוק. הוא ירד מעגלתו, טפח על צלעותיו של חמורו, אמר לו לא לזוז, לעמוד במקום, על אם הדרך. גם אספדון היה שם – הוא כונה כך משום שלמרות שלא היה מבריק במיוחד, ללא ספק היה אחד מדייגי דג החרב המעולים ביותר באי. הוא הכיר את הרגליו של הדג הגדול, את המעמקים שבהם הוא שוכן, את מזגו ואת מחזור חייו, וידע לנחש את מסלולו ואת תכסיסיו.

באותו היום לא יצאו הסירות להפליג. מזג האוויר היה סגרירי. אספדון עבד אצל ראש האי, שהיה המעסיק העיקרי של הדייגים באי ובעליהם של שלוש סירות מנוע ומחסני קירור לאחסון הדגה שלו ושל עשרה דייגים נוספים שהיו עניים מכדי להחזיק ברשותם מחסן שכזה.

יומיים קודם לכן, שעה שכולם היו בים, נשא משב רוח שלושה מצופים שאליהם היו מחוברות מלכודות סרטנים. אספדון פרש אותן בים הפתוח, לתועלתו האישית, לאחר ששאל את הסירה למשך יום מלא ולילה בהסכמת ראש האי.

באותו בוקר של יום שני הוא הגיע אל החוף כדי לוודא שהזרם לא נשא את המלכודות הלאה משם. יבבתו הארוכה של הכלב הבהילה אותו. הוא צעד במרחק-מה מהזקנה, שלא שמעה אותו. פתאום ראה אותה מאיצה את הליכתה ומועדת על חלוקי האבן, כמעט נופלת, ומזדקפת. הוא הרגיש שמתחולל כאן דבר-מה. הוא הבחין באמריקה, שירד זה עתה מעגלתו ופסע גם הוא לעבר הכלב.

שלושתם – הזקנה, אספדון ואמריקה – קרבו יחדיו אל שלוש הדמויות הרטובות שהגלים הניעו. הכלב הביט בגבירתו, פלט יבבה קטנה נוספת, ואז רחרח את מה שהשליך מתוכו הים: שלוש גופות של גברים שחורים, לבושים בחולצות טריקו ובמכנסי ג'ינס פשוטים, כפות רגליהם יחפות. בפניהם על החול הם נראו כישנים.

הזקנה הייתה הראשונה שדיברה:

"למה אתם מחכים? משכו אותם!"

שני הגברים הביטו זה בזה ואז עשו כמצוותה של הזקנה. הם לא בדיוק ידעו איך להחזיק את הגופות וחככו בדעתם. לבסוף אחזו בהן מתחת לזרועות וגררו אותן לאחור כדי להשכיבן זו לצד זו על חלוקי האבן הכהים.

"אי אפשר להשאיר אותם ככה! סובבו אותם."

הם שוב חככו בדעתם, אבל בסוף הפכו את הגופות על צידן, ולפתע הופיעו פני המתים.

טרם מלאו להם עשרים. עפעפיהם היו עצומים. הם נראו כאילו שקעו בשינה טרופה שעיקמה את שפתותיהם, ניקדה את עורם בכתמים סגולים גדולים ושיוותה להם ארשת פנים חתומה המזכירה תוכחה.

הזקנה, אמריקה ואספדון הצטלבו בעת ובעונה אחת. הכלב נבח. שלוש פעמים. שוב נשמע קולה של הזקנה:

"אמריקה, יש לך ברזנט בעגלה?"

אמריקה הנהן. הוא הלך משם.

"ואתה אספדון, גש להודיע לראש האי. אל תדבר עם אף אחד אחר. וחזור יחד איתו. אל תתעכב."

אספדון לא התווכח ועזב בריצה. המוות תמיד עורר בו פחד. הוא שמע את שאון הים אחרי משב הרוח ששטף בלילה את האי והורגש גם בבתים, משום שהתיז את רוקו המלוח תחת הדלתות, בין מרווחי הלבנים הסדוקות ובתוך הארובות. שנתו הייתה טרופה והוא התהפך על משכבו ללא הרף, קם להשתין או לשתות כוס מים.

הזקנה והכלב נשארו לצד הגופות. זה נראה כמו תמונה במוזיאון – ציור מכונן, אבל כזה שלא שואלים איזה מסר הוא מבקש להעביר – הים האינסופי, שלוש גופות של גברים שחורים, אישה זקנה וכלב העומדים לידם. היה ברור שזה אמור להביע משהו, אם כי לא היה ברור מה.

אמריקה חזר עם יריעת ברזנט כחולה.

"כסה אותם," אמרה לו הזקנה.

הגופות נעלמו תחת התכריך הסינתטי. אמריקה הניח חלוקי אבן גדולים בקצוות כדי שהרוח לא תעיף אותו, אבל זו בכל זאת ניסתה להסתנן תחתיו. היא השמיעה מוזיקה חורקנית ושורקנית כמו אברזין של אוהל קרקס.

"מאיפה לדעתך הם מגיעים, המורה?"

חרף ארבעים שנותיו, אצבעות הגבר העבות שלו ופניו הסדוקות כפיסת סבון ישן, השמיע אמריקה את חששותיו בקול של ילד מודאג. הוא הדליק סיגריה.

"מה דעתך?" שאלה הזקנה בקוצר רוח.

אמריקה משך בכתפיו, שאף מהסיגריה והמתין שהיא תנסח בשבילו אמת שלא העז להעלות על שפתיו. אבל כיוון שהזקנה שתקה, הוא מלמל, היסס כמו תלמיד שאינו בטוח בתשובתו, החווה בסנטרו הרחק לעבר הדרום החיוור.

"משם...?"

"ברור שמשם! הם לא נפלו מהשמיים! אף פעם לא היית מבריק במיוחד, אבל אתה רואה טלוויזיה כמו כולם, לא?"

_____________________

"ארכיפלג הכלב", ג'יימס בולדווין (מצרפתית: שי סנדיק), הוצאת תמיר/סנדיק, 216 עמודים, 98 שקלים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ