הארץ
ג'.ר.ר טולקין
ג'.ר.ר טולקיןצילום: AP
הארץ

במכתב שכתב אבי ב־16 ביולי 1964 נאמר:

זרעי ניסיונותי לכתוב אגדות משל עצמי אשר יתאימו ללשונות הפרטיות שלי נמצאו בסיפורו הטרגי של קוּלֶרְבוֹ האומלל מן הקָלֶוָואלָה הפינית. הוא נותר כנושא חשוב באגדות העידן הראשון (שאותן אני מקווה לפרסם בשם הסילמריליון), אם כי בתור "ילדי הוּרִין" הוא השתנה כליל, מלבד הסוף המר והנמהר. הנקודה השנייה היתה הכתיבה "מתוך ראשי" של "מפלת גוֹנדוֹלִין", סיפורם של יִדְרִיל ואֵאָרֶנְדֶל, במהלך חופשת מחלה מהצבא ב־1917; ושל הגרסה המקורית ל"מעשה לוּתְיֵן טִינוּבִיאֵל ובֶּרֶן" מאוחר יותר באותה שנה. זה התבסס על חורשה קטנה ובה מעבה גדול של "רוש" (היו שם בלי ספק עוד צמחים רבים אחרים, קרובים אליו) בסמוך לרוּס שבהוֹלדֶרְנֶס, שם הוצבתי לזמן־מה בחיל המצב של ההַמְבֶּר.

אבי ואמי נישאו במרס 1916, כשהוא היה בן עשרים וארבע והיא בת עשרים ושבע. הם התגוררו בתחילה בכפר גרֵייט הֵייוּוּד שבחבל סטפורדשייר; אבל הוא יצא לצרפת ולקרב על הסוֹם בתחילת יוני באותה שנה. אחרי שחלה, הוא נשלח בחזרה לאנגליה בתחילת נובמבר 1916; ובאביב של 1917 הוצב ביורקשייר.

הגרסה הראשונית הזאת של מעשה טִינוּבִיאֵל, כפי שקרא לה, נכתבה ב־1917 ואינה קיימת עוד – ליתר דיוק, היא קיימת רק כרוח רפאים, בדמות כתב־יד כתוב בעיפרון, שנמחק כמעט כליל לרוב אורכו; על גביו הוא כתב את הנוסח המצוי בידינו כגרסה המוקדמת ביותר. מעשה טִינוּבִיאֵל היה אחד הסיפורים הכלולים בשלב המוקדם של עבודתו העיקרית של אבי על ה"מיתולוגיה" שלו, ספר הסיפורים האבודים – יצירה מסובכת מאין כמוה, שאותה ערכתי ופרסמתי כשני הכרכים הראשונים של תולדות הארץ התיכונה בשנים 1983–1984. אך הואיל והספר הנוכחי מוקדש במלואו להתפתחותה של אגדת בֶּרֶן ולוּתְיֵן, אפסח כאן כמעט על כל הרקע המוזר ועל קהל היעד של הסיפורים האבודים, שכן מעשה טִינוּבִיאֵל מנותק כמעט לגמרי מהרקע הזה.

במרכז ספר הסיפורים האבודים ניצב סיפורו של ספן אנגלי מהתקופה ה"אנגלו־סאקסית" בשם אֶרִיוֹל או אֵלְפְוַּין, שהפליג באוקיינוס מערבה עד אשר הגיע אל טוֹל אֶרֶסֵאָה, האי הבודד שבו שכנו עֲלָפִים שעזבו את "הארצות הגדולות", אשר נקראו לימים "הארץ התיכונה" (מונח זה אינו מופיע בסיפורים האבודים). במהלך שהותו בטוֹל אֶרֶסֵאָה הוא שמע מפיהם את ההיסטוריה האמיתית והקדומה של הבריאה, של האלים, של העֲלָפִים ושל אנגליה. היסטוריה זו היא "הסיפורים האבודים של נחלות העֲלָפִים".

היצירה קיימת בכמה "מחברות תרגול" קטנות ובלויות, כתובות בדיו ובעיפרון וקשות לקריאה מאין כמוהן במקומות רבים, אם כי אחרי שעות רבות של התבוננות בכתב היד בזכוכית מגדלת הצלחתי, שנים רבות אחרי הכתיבה, לפענח את רוב הכתוב בהם; רק פה ושם נותרה מילה לא־מובנת. מעשה טִינוּבִיאֵל הוא אחד הסיפורים שסיפרו לאֶרִיוֹל עַלְפֵי האי הבודד, במקרה זה עלמה בשם וֵיאָנֶה: ילדים רבים נכחו במקום כאשר סופרו הסיפורים הללו. הסיפור חד מאוד בהבחנתו בפרטים (סממן בולט ומרשים), והוא מסופר בסגנון ייחודי ביותר, עם מילים ומבנים תחביריים ארכאיים בכמה מקומות, שאינו דומה כלל וכלל לסגנונותיו המאוחרים יותר של אבי: נוקב, פיוטי ולפעמים אפוף ב"מסתורין עַלְפִיִּים".יש בו גם רובד תחתי של התבטאויות בהומור מר פה ושם (בעימות הנורא עם זאב התופת קַרְקָרָס, במהלך בריחתה עם בֶּרֶן מהיכל מֶלְקוֹ, מבקשת טִינוּבִיאֵל לדעת "מה פשר הנרגנות הזאת, קַרְקָרָס?").

דומני שיהיה זה מן הראוי שלא להמתין עד לסיום המעשה, אלא להסב את תשומת הלב כבר כאן להיבטים מסוימים של גרסה זו של האגדה, המוקדמת ביותר, ולתת הסברים קצרים לאחדים מהשמות החשובים לסיפור העלילה (אפשר למוצאם גם ברשימת השמות שבסוף הספר).

מעשה טִינוּבִיאֵל בצורתו המשוכתבת, שהיא הקדומה ביותר שבידינו, בפירוש לא היה המוקדם ביותר מבין הסיפורים האבודים, וסממנים שנמצאו בסיפורים אחרים שופכים עליו אור. אם נעסוק רק במבנה הסיפורי, חלקם, כמו סיפור טוּרִין למשל, אינם שונים מאוד מהגרסה שראתה אור בסילמריליון; חלקם, ובעיקר "מפלת גוֹנְדוֹלִין" – הראשון שנכתב – מופיעים ביצירה כפי שראתה אור רק בצורה דחוסה ביותר; וחלקם, בראש ובראשונה הסיפור הנוכחי, שונים ביותר בהיבטים מסוימים.

שינוי יסודי בהתפתחותה של אגדת בֶּרֶן וטִינוּבִיאֵל (לוּתְיֵן) היה ההכנסה המאוחרת של סיפור פֵלָגוּנְד מלך נַרְגוֹתְרוֹנְד ובני פֵאָנוֹר; אבל באותה המידה, אם כי בהיבט אחר, משמעותית היתה התמורה בזהותו של בֶּרֶן. בגרסאות המאוחרות יותר של האגדה, רכיב חשוב עד מאוד הוא היותו של בֶּרֶן אדם בן־תמותה, ואילו לוּתְיֵן היא עַלְפִית בת־אלמוות; אבל עובדות אלה אינן מצויות בסיפורים האבודים: בֶּרֶן היה גם הוא עֵלֶף. (אפשר לראות עם זאת, לפי הערות שצירף אבי לסיפורים אחרים, כי בגרסה המוקדמת ביותר הוא היה בן־אדם; וברור שכזה היה גם בכתב היד המחוק של מעשה טִינוּבִיאֵל.) בֶּרֶן העֵלֶף היה בן עם העֲלָפִים שנקרא נוֹלְדוֹלִי (לאחר מכן נוֹלְדוֹר), שבסיפורים האבודים תורגם כ"גְנוֹמִים": בֶּרֶן היה גְנוֹם. תרגום זה נעשה לאחר זמן בעייתי בעיני אבי. הוא השתמש במילה גְנוֹם במשמעות שונה ונבדלת לחלוטין, במקורה ובמובנה, מאותם גנומים הנתפסים בימינו כיצורים פעוטים הקשורים במיוחד לגינות. מילת גְנוֹם האחרת הזאת לקוחה מהמילה היוונית γνώμη, "מחשבה, בינה"; היא נתגלגלה ברבות הימים לשפה האנגלית במשמעות של "אמרת כנף".

בטיוטה לנספח ו' של שר הטבעות כתב אבי:

לפעמים (לא בספר זה) השתמשתי ב"גְנוֹמִים" לנוֹלְדוֹר וב"גְנוֹמִית" לנוֹלְדוֹרִין. את זאת עשיתי משום שבעיני אחדים, "גְנוֹם" עדיין רומז על דעת. והנה, שֵׁם העם הזה בעַלְפִית נעלה, נוֹלְדוֹר, פירושו "היודעים"; כי משלוש עדות האֶלְדָר, למן הראשית הצטיינו הנוֹלְדוֹר תמיד גם בידיעתם את הדברים שהיו ועודם בעולם הזה, גם בשאיפתם לדעת עוד. אבל אין הם דומים במאומה לגנומים של התיאוריה המלומדת, או של הדמיון העממי; ועתה נטשתי את המונח הזה, משום שהוא כה מוליך שולל.

(אעיר בדרך אגב שהוא גם אמר [במכתב מ־1954] כי הוא מצטער מרה על שהשתמש במילה Elves, "עֲלָפִים", הכורעת "תחת נטל של נימות־לוואי מצערות... כבדות מכדי לגבור עליהן".)

וזה ההסבר לעוינות שנתגלתה כלפי בֶּרֶן, כעֵלֶף, בסיפור הישן: "כל עַלְפֵי היערות חשבו את הגְנוֹמִים של דוֹר־לוֹמִין ליצורים בוגדניים, אכזריים וחסרי אמונים".

אפשר גם אפשר לתמוה במקצת על השימוש התכוף במילה "פֵיָה" (בריבוי "פֵיוֹת") לציון העֲלָפִים. לדוגמה, נאמר בהתייחס לרפרפים הלבנים שהתעופפו ביער כי "טִינוּבִיאֵל, כיוון שהיתה פֵיָה, לא נרתעה מפניהם"; היא תיארה את עצמה כ"נסיכת הפֵיוֹת"; ונאמר עליה  שהיא "עשתה שימוש במיומנותה ובכשפי הפֵיוֹת אשר לה". ראשית, המילה פֵיוֹת בסיפורים האבודים היא שם נרדף לעֲלָפִים; ושנית, באותם סיפורים יש כמה אזכורים של שיעור הקומה הגופנית היחסי של בני־אדם ועֲלָפִים. באותם ימים ראשונים, השקפותיו של אבי בעניינים אלה טרם נתייצבו, אבל ברור שהוא ראה בעיני רוחו את השתנות היחס הזה במרוצת העידנים. וכך כתב:

בני־האדם היו כמעט שווים בקומתם בתחילה לעֲלָפִים, כי הפֵיוֹת היו הרבה יותר גדולות ובני־האדם קטנים היו מכפי שהם עכשיו. אבל התפתחות העֲלָפִים הושפעה רבות מבואם של בני־האדם: ככל שרבו בני־האדם במספרם וגדלו בעוצמתם, כן נמוגו הפֵיוֹת ונעשו קטנות ודקיקות, שבריריות ושקופות, ואילו בני־האדם נעשו גדולים וכבדים וגסים יותר. ולבסוף בני־האדם, או כמעט כולם, אינם יכולים עוד לראות את הפֵיוֹת. אין אפוא שום צורך להניח, בגלל המילה, שאבי חשב על ה"פֵיוֹת" שבסיפור הזה כשבריריות ושקופות; וכמובן, כעבור שנים, כאשר נכנסו עַלְפֵי העידן השלישי לתולדות הארץ התיכונה, לא היה בהם שום דבר "דמוי־פֵיוֹת" במובנה המודרני של המילה.

עטיפת הספר "ברן ולותין"
עטיפת הספר "ברן ולותין"צילום: באדיבות כתר

מילה סתומה יותר היא פֵי.[1] במעשה טִינוּבִיאֵל היא מתארת לעתים תכופות את מֶלְיָן (אמהּ של לוּתְיֵן), שבאה מוַלִינוֹר (ונקראה  "בת האלים"), אבל גם את טֶבִילְדוֹ, שעליו נאמר כי הוא "פֵי זדוני בדמות חיית פרא". במקומות אחרים בסיפורים האבודים נזכרים "חוכמת הפֵיִים והאֶלְדָר", "אוֹרְקִים ודרקונים ופֵיִים זדוניים" ו"פֵי של היער והאחו". ראוי לציון מיוחד הקטע הבא מתוך מעשה בוא הוַלָאר:

סביבם התגודד המון גדול של רוחות עצים וחורשים, אחו ויער וצלע הר, אשר שרו בינות העשבים עם בוקר וזמרו בתוך הקמה הניצבת לעת ערב. אלה הם הנֶרְמִיר והטָבָרִי, הנַנְדִינִי והאוֹרוֹסִי [פֵיִים (?) של האחווים, של היערות, של העמקים, של ההרים], פֵיִים, פִּיקְסִים, לֶפְּרוֹנִים וכל שם אחר אשר בו ייקראו, כי מספרם עצום ורב; אבל אין לטעות בינם לבין האֶלְדָר [העֲלָפִים], כי הם נולדו לפני העולם, והם עתיקים מן העתיקים שבו, ואינם שייכים לו.

סממן תמוה אחר, שאינו מופיע רק במעשה טִינוּבִיאֵל, ושלא מצאתי לו כל הסבר, אף לא השקפה כללית יותר, נוגע לכוחם של הוַלָאר למשול בענייניהם של בני־אדם ועֲלָפִים, ואף בנפשותיהם ובלבבותיהם, הרחק הרחק בארצות הגדולות (הארץ התיכונה). לדוגמה: נאמר על הוּאָן ש"הביאוהו הוַלָאר למערֶה יער" שבו שכבו בֶּרֶן ולוּתְיֵן על הקרקע במנוסתם מאַנְגְבַּנְד; והיא אמרה לאביה: "הוַלָאר לבדם הושיעוהו [את בֶּרֶן] ממר מוות". וכן, בתיאור בריחתה של לוּתְיֵן מדוֹרִיאַת , המילים "היא לא נכנסה למחוז האפל ההוא, אלא אזרה עוז והמשיכה בדרכה" שונו מאוחר יותר ונעשו "היא לא נכנסה למחוז האפל ההוא, והוַלָאר הפיחו תקווה חדשה בלבבה, והיא שבה והמשיכה בדרכה."

במה שנוגע לשמות המופיעים בסיפורים האבודים, אציין כאן כי אַרְטָנוֹר תואמת לדוֹרִיאַת שלאחר מכן, ונקראת גם הארץ שמעבר; מצפון לה נמשכים הרי הברזל, או הגבעות המרות, שדרכם עבר בֶּרֶן: לאחר מכן הם נעשו אֶרֶד וֶתְרִין, הרי הצל. מעבר להרים השתרעה הִיסִילוֹמֶה (הִיתְלוּם), ארץ הצל, שנקראה גם דוֹר־לוֹמִין. פָּלִיסוֹר  היא הארץ שבה התעוררו העֲלָפִים.

הוַלָאר נקראים פעמים רבות "האֵלים", וכן הם נקראים האַינוּר (ביחיד אַינוּ). מֶלְקוֹ (מאוחר יותר מֶלְקוֹר) הוא הוַלָא הגדול והזדוני שנקרא מוֹרְגוֹת, האויב השחור, אחרי שגנב את הסִילְמָרִילִים. מַנְדוֹס הוא גם שמו של אחד הוַלָאר וגם שֵׁם מקום משכנו. הוא שומר בתי המתים. מַנְוֶּה הוא ראש הוַלָאר; וַרְדָה, יוצרת הכוכבים, היא רעיית מַנְוֶּה השוכנת עמו על פסגת טָנִיקְוֶּטִיל, הגבוה בהרי אַרְדָה. שני העצים הם העצים הגדולים שפרחיהם שפכו אור על וַלִינוֹר, עד שהשמידום מוֹרְגוֹת והעכבישה המפלצתית אוּנְגוֹלְיַנְט.

לבסוף, זה המקום לומר משהו על הסִילְמָרִילִים, התופסים מקום כה מרכזי באגדת בֶּרֶן ולוּתְיֵן: הם היו מעשה ידיו של פֵאָנוֹר, הגדול בנוֹלְדוֹר: "האדיר מכול בכישרונו במילים ובתבונת כפיים"; פירוש שמו הוא "רוח האש". אצטט כאן קטע מתוך הנוסח המאוחר יותר (1930) של "הסילמריליון" הקרוי קְוֶּנְטָה נוֹלְדוֹרִינְוָּה.

באותם ימים רחוקים פתח פֵאָנוֹר לעת מצוא במלאכה ממושכת ומופלאה, ואת כל אונו ואת כל כשפיו הסמויים גייס, כי נתן אל לבו להתקין חפץ נאה מכל אשר יצרו האֶלְדָר עד כה, אשר יתקיים מעבר לקץ כל הדברים. שלוש אבני־חן יצר, וקרא את שמן סִילְמָרִילִים. אש חיה בערה בתוכם, אשר נמסך בה אור שני העצים; באורם שלהם נגהו גם בחשכה; וכי יגע בהם בשרו הטמא של בן־תמותה, כי אז יכמש וייחרך. את אבני־החן הללו הוקירו העֲלָפִים יותר מכל יצירות כפיהם, ומַנְוֶּה קידש אותן, וּוַרְדָה אמרה: "גורל העֲלָפִים צפוּן בהן, וגורלם של דברים רבים מלבדם." ולבבו של פֵאָנוֹר נכרך אחר החפצים אשר יצר במו ידיו.

שבועה נוראה והרסנית מאין כמוה נשבעו פֵאָנוֹר ושבעת בניו, לאמור כי הסִילְמָרִילִים אשר גנבם מוֹרְגוֹת שייכים אך ורק להם, וזכותם זו לא תופר לעד.

סיפורה של וֵיאָנֶה הופנה במישרין אל אֶרִיוֹל (אֵלְפְוַּין), שמעולם לא שמע את שמעה של טִינוּבִיאֵל, אך כפי שהיא מספרת אותו, אין לו התחלה רשמית: היא פותחת בתיאור טִינְוֶּלִינְט וגְוֶּנְדֶלִינְג (שנודעו מאוחר יותר בשמות תִינְגוֹל ומֶלְיָן). אבל אני אפנה שוב אל הקְוֶּנְטָה נוֹלְדוֹרִינְוָּה כדי להציג את החלק החיוני הזה של האגדה. בסיפורים האבודים, טִינְוֶּלִינְט (תִינְגוֹל) האדיר הוא דמות מרכזית: מלך העֲלָפִים השוכנים במעבה יערות אַרְטָנוֹר העמוקים, והוא מושל בהם ממערותיו הכבירות בלב היער. אבל גם המלכה היא דמות רבת חשיבות, אף אם היא מופיעה אך בנדיר, ואציג כאן את תיאורה כפי שהופיע בקְוֶּנְטָה נוֹלְדוֹרִינְוָּה.

שם מסופר כי במהלך מסעם הגדול של העֲלָפִים מפָּלִיסוֹר הרחוקה, מקום התעוררותם – מסע שמחוז חפצו הסופי היה וַלִינוֹר אשר במערב הרחוק, מעבר לאוקיינוס הגדול [עֲלָפִים רבים] אבדו בדרכים הארוכות והאפלות, והם שוטטו ביערות העולם ובהריו, ולא הגיעו כלל לוַלִינוֹר, אף לא ראו את אור שני העצים. לכן נקראו הם אִילְקוֹרִינְדִי, העֲלָפִים שלא התגוררו מעולם בקוֹר, עיר האֶלְדָר [העֲלָפִים] בארץ האלים. עַלְפֵי האפלה המה, ורבים הם שבטיהם הפזורים, ורבות הן לשונותיהם.

מבין העֲלָפִים האפלים, תִינְגוֹל היה המהולל מכול. ומזו הסיבה לא בא אל וַלִינוֹר. מֶלְיָן היתה פֵי. היא שכנה בגני [הוַלָא] לוֹרִיֵן, ומכל שוכניהם הנאווים לא היתה יפה ממנה, ולא היתה חכמה ממנה, ולא היתה בהן אחת שהיטיבה כמוהָ לשיר שירי קסמים. מסופר שהאלים הניחו את מלאכתם מידם וציפורי וַלִינוֹר חדלו מציוצן, ופעמוני וַלְמָר נדַמו, והמעיינות חדלו מזרימתם, עת שרה מֶלְיָן בהתמזג האורות בגני אֵל החלומות. זמירים התעופפו עמה בכל אשר פנתה, והיא שלימדה אותם את שיריהם. אבל היא אהבה צללים עמוקים, ויצאה למסעות ארוכים אל הארצות החיצונות [הארץ התיכונה], ושם מילאה את דממת העולם שאך־זה נגה עליו השחר בקולה ובקולות ציפוריה.

את זמירי מֶלְיָן שמע תִינְגוֹל, והוא הוקסם ונטש את עדתו. את מֶלְיָן מצא תחת העצים, ואז שקע בחלום ובתרדמה גדולה, ולשווא ביקשוהו אנשיו.

בסיפורה של וֵיאָנֶה, כשהתעורר טִינְוֶּלִינְט משנתו הממושכת, המסתורית כל־כך, "לא עוד ביקש את בני־עדתו (ואמנם שווא היה הדבר, כי אלה הגיעו זה־כבר לוַלִינוֹר)", אלא השתוקק רק לראות את גבירת הדמדומים. והיא לא היתה רחוקה ממנו, כי השגיחה עליו בשנתו. "אבל איני יודעת את סיפורם הלאה מזה, אֶרִיוֹל, זולת זאת שלבסוף היא נעשתה רעייתו, כי טִינְוֶּלִינְט וגְוֶּנְדֶלִינְג אכן היו זמן רב מלך ומלכה לעֲלָפִים האבודים של אַרְטָנוֹר, היא הארץ שמעֵבר, או כך לפחות מסופר כאן."

עוד אמרה וֵיאָנֶה כי משכנו של טִינְוֶּלִינְט "הוסתר מראיית מֶלְקוֹ ומידיעתו בקסמי גְוֶּנְדֶלִינְג הפֵי, והיא טוותה כשפים על השבילים המוליכים שמה, שאיש זולת האֶלְדָר [העֲלָפִים] לא יכול לעבור בהם בנקל, וכך היה המלך מוגן מפני כל סכנה, מלבד הבוגדנות לבדה. והנה, היכלותיו נבנו במערה עמוקה וגדולת־מידות, ואף־על־פי־כן היו למשכן מלכותי ונאווה. המערה ההיא נמצאה בלב יער אַרְטָנוֹר האדיר שאין אדיר ממנו ביערות, ונחל זרם לפני דלתותיו, אבל איש לא יכול להיכנס בשער הזה בלתי אם עבר את הנחל, והגשר החוצה אותו צר היה ושמור היטב." אז קראה וֵיאָנֶה: "הנה, עתה אספר לך על דברים שאירעו בהיכלי טִינְוֶּלִינְט"; ודומה שזוהי הנקודה שבה, ניתן לומר, מתחיל הסיפור עצמו.

[1]               באנגלית fay, להבדיל מ־fairy, פֵיָה. אציין עוד כי בספר הנוכחי מופיע גם השם Faëry, שתורגם כ"ארץ הפֵיוֹת". [המתרגם]

_____________________

"ברן ולותין", ג'.ר.ר טולקין (מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת כתר, 272 עמודים, 98 שקלים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ