"חג מולד אחד": סיפור קצר מאת טרומן קפוטה

לצד "בדם קר" ו"ארוחת בוקר בטיפני'ס", כתב הסופר והתסריטאי הנודע גם סיפורים קצרים מופלאים, אלגנטיים וכנים, חומלים אך לא מרפים. הנה דוגמה לרגל צאת אוסף סיפוריו לראשונה בעברית

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טרומן קפוטה במהלך ראיון טלוויזיה שהעניק ביולי 1980
טרומן קפוטה במהלך ראיון טלוויזיה שהעניק ביולי 1980צילום: AP
הארץ

חג מולד אחד

(1982)

לגלוריה דַנפי

קודם כול, פרולוג אוטוביוגרפי קצר. אמי, שהיתה אינטליגנטית באופן מיוחד, היתה הבחורה היפה ביותר באלבמה. כולם אמרו זאת, וזה היה נכון; וכשמלאו לה שש-עשרה היא התחתנה עם איש עסקים בן עשרים ושמונה שבא ממשפחה טובה מניו אורלינס. הנישואים נמשכו שנה. אמי היתה צעירה מכדי להיות אם או אשת איש; היא גם היתה שאפתנית מדי — רצתה ללכת לקולג' ולפתח קריירה. אז היא עזבה את בעלה; ובאשר אלי, היא הפקידה אותי בידי משפחתה הגדולה באלבמה.

במשך השנים כמעט לא ראיתי אף אחד מהורי. אבי היה עסוק בניו אורלינס, ואמי, לאחר שסיימה את הקולג', עשתה חיל בניו יורק. עד כמה שזה נגע אלי, זה לא היה מצב לא נעים. הייתי מאושר במקום שבו הייתי. היו לי הרבה קרובי משפחה טובי לב, דודות ודודים ובני דודים, במיוחד בת דודה אחת, אישה מבוגרת, לבנת שיער, נכה מעט בשם סוּק. מיס סוּק פוֹק. היו לי חברים אחרים, אבל היא היתה החברה הטובה מכולם.

היתה זו סוק שסיפרה לי על סנטה קלאוס, על זקנו המתנפנף, חליפתו האדומה, על מזחלתו המצלצלת מלאת המתנות, ואני האמנתי לה, בדיוק כפי שאמנתי שהכול הוא רצונו של אלוהים, או של אדוננו, כפי שסוק נהגה לכנות אותו. אם מחצתי לעצמי את הבוהן, או נפלתי מסוס, או תפסתי דג גדול בנחל — טוב או רע, הכול היה רצונו של אדוננו. וזה מה שסוק אמרה כשהיא קיבלה את החדשות המפחידות מניו אורלינס: אבי רצה שאסע לשם לבלות איתו את חג המולד.

בכיתי. לא רציתי לנסוע. מעולם לא עזבתי קודם את העיירה הקטנה והמבודדת באלבמה, המוקפת יערות וחוות ונהרות. מעולם לא הלכתי לישון מבלי שסוק תעביר את אצבעותיה בשערי ותיתן לי נשיקת לילה טוב. וגם פחדתי מזרים, ואבי היה זר. ראיתי אותו רק כמה פעמים, אבל הזיכרון היה מעורפל; לא היה לי מושג איך הוא. אבל, כפי שסוק אמרה: "זה רצון אדוננו. ומי יודע, באדי, אולי תראה שלג."

שלג! לפני שידעתי לקרוא, סוק היתה מקריאה לי סיפורים רבים, ונראה שבכולם היה הרבה שלג. פתותי אגדות מסנוורים, נישאים ברוח. זה היה משהו שחלמתי עליו; משהו קסום ומסתורי שרציתי לראות ולהרגיש ולגעת. מובן שזה אף פעם לא קרה לי וגם לא לסוק; איך זה היה יכול לקרות כשגרנו במקום כל כך חם כמו אלבמה. אני לא יודע למה היא חשבה שאראה שלג בניו אורלינס, הרי ניו אורלינס חמה עוד יותר. לא חשוב, היא רק ניסתה לעודד אותי
לנסוע.

היתה לי חליפה חדשה. כרטיס עם שמי וכתובתי היה מחובר בסיכה לדש הבגד. זה היה למקרה שאלך לאיבוד. תבינו, נאלצתי לנסוע לבדי. באוטובוס. כולם חשבו שאני אהיה בטוח עם התווית שלי. כולם חוץ ממני. פחדתי פחד מוות; וכעסתי. זעמתי על אבי הזר, שהכריח אותי לעזוב את הבית ולהיות רחוק מסוּק בחג
המולד.

זאת היתה נסיעה של שש מאות וחמישים קילומטר או משהו כזה. העצירה הראשונה היתה במוֹבּיל. שם החלפתי אוטובוס, ונסעתי נצח נצחים, דרך אדמות ביצתיות ולאורך חופים, עד שהגענו לעיר רועשת עם קרוניות של חשמלית מצלצלת ומלאה באנשים מסוכנים בעלי מראה זר.

זאת היתה ניו אורלינס.

ופתאום, כשירדתי מהאוטובוס, גבר הניף אותי בזרועותיו, ומחץ אותי עד שכמעט לא יכולתי לנשום; הוא צחק, הוא בכה — גבר גבוה ונאה, צוחק ובוכה. הוא אמר: "אתה לא מכיר אותי? אתה לא מכיר את אבא שלך?"

הייתי מוכה הלם. לא אמרתי מילה עד שלבסוף, כשנסענו במונית, שאלתי: "איפה זה?"

"הבית שלנו? הוא לא רחוק —"

"לא הבית. השלג."

"איזה שלג?"

"חשבתי שיהיה הרבה שלג."

הוא הביט בי באופן מוזר, אבל צחק. "אף פעם לא ירד שלג בניו אורלינס. לא ששמעתי עליו, בכל אופן. אבל תקשיב. אתה שומע את הרעם הזה? בטוח שיֵרד גשם!"

אני לא יודע מה הפחיד אותי הכי הרבה, הרעם, הזיגזג התוסס של הברק שבא בעקבותיו — או אבי. באותו לילה, כשהלכתי לישון, המשיך לרדת גשם. אמרתי את התפילות שלי והתפללתי שבקרוב אחזור הביתה לסוק. לא ידעתי איך בכלל אוכל לישון מבלי שסוק תיתן לי נשיקת לילה טוב. המצב היה שלא יכולתי לישון, אז התחלתי לתהות מה יביא לי סנטה קלאוס. רציתי סכין עם ידית פנינה. וחבילה גדולה של פאזלים. כובע קאובוי עם חבל לאסו תואם. רובה אוויר לירות בדרורים (כעבור שנים, כשהיה לי רובה אוויר, יריתי בזמיר ובשליו; איני שוכח את החרטה שחשתי, את הצער; מאז לא הרגתי שום דבר אחר, וכל דג שדגתי השלכתי בחזרה למים). ורציתי קופסת גירים. ויותר מכול — רדיו. אבל ידעתי שזה בלתי-אפשרי: לא הכרתי עשרה אנשים שהיה להם רדיו. זכרו, זאת היתה תקופת השפל הכלכלי, ובתים עם רדיו או מקרר היו נדירים בדרום.

לאבי היו שני הדברים. נראה שהיה לו הכול — מכונית עם מושב חורק, שלא לדבר על בית ורוד קטן ויפה ברובע הצרפתי עם מרפסות תחרת-ברזל וגינת פטיו סודית צבועה בפרחים ומצוננת בידי מזרקה בצורת בתולת ים. היו לו גם חמש, הייתי אומר עשר, חברות. כמו אמי, גם אבי לא נישא שוב; אבל לשניהם היו מעריצים ומעריצות נחושים, ובסופו של דבר הם פסעו אל מזבח הכנסייה, ברצון או לא — למעשה, אבי פסע לשם שש פעמים.

אז כפי שאתם רואים, נראה שהוא ניחן בקסם; והוא אכן הקסים את רוב האנשים — את כולם חוץ ממני. מפני שהוא כל כך הביך אותי, תמיד סחב אותי איתו לפגוש את החברים שלו, את כולם החל מהבנקאי שלו עד לספר שגילח אותו מדי יום. ואת כל החברות שלו, כמובן. והחלק הגרוע ביותר: הוא כל הזמן חיבק ונישק אותי והתרברב בנוגע אלי. כל כך התביישתי. קודם כול, לא היה על מה להתרברב. הייתי ילד כפרי של ממש. האמנתי בישו, והתפללתי בדבקות. ידעתי שסנטה קלאוס קיים. ובבית באלבמה, חוץ מאשר לכנסייה, מעולם לא נעלתי נעליים; בחורף או בקיץ.

עטיפת הספר
צילום: באדיבות פן וידיעות ספרים

זה היה עינוי אמיתי, להיגרר לאורך הרחובות של ניו אורלינס בנעליים שרוכות חזק, חמות כמו הגיהינום וכבדות כמו עופרת. אני לא יודע מה היה גרוע יותר — הנעליים או האוכל. בבית התרגלתי לאכול עוף מטוגן וכרוב ירוק ושעועית שטוחה ולחם תירס ועוד מאכלים מנחמים. אבל המסעדות האלה בניו אורלינס! לעולם לא אשכח את הצדפה הראשונה שאכלתי, זה היה כאילו חלום גרוע מחליק בגרוני; חלפו עשרות שנים עד שבלעתי אחת נוספת. ובאשר לכל הבישול הקריאולי המתובל — הייתי מקבל צרבת רק מלחשוב עליו. לא, רבותי, אני השתוקקתי ללחמניות טריות מהתנור ולחלב טרי מהפרות ולדִבשה תוצרת בית היישר מהדלי.

לאבי המסכן לא היה מושג כמה אומלל הייתי, בחלקו מפני שלא נתתי לו להבחין בכך, ובוודאי שלא אמרתי לו; ובחלקו מפני שלמרות מחאתה של אמי, הוא הצליח להשיג עלי משמורת חוקית למשך חופשת חג המולד.

הוא היה אומר: "תגיד את האמת. אתה רוצה לבוא לגור איתי כאן בניו אורלינס?"

"אני לא יכול."

"מה זאת אומרת אתה לא יכול?"

"אני מתגעגע למיס סוק. אני מתגעגע לקוויני; יש לנו טריירית קטנה, מצחיקה מאוד. אבל שנינו אוהבים אותה."

הוא אמר: "אתה לא אוהב אותי?"

אמרתי: "כן." אבל האמת היא, שמלבד סוק וקוויני וכמה בני דודים ותמונה של אמי היפה שהיתה מונחת ליד מיטתי, לא היה לי מושג מה המשמעות של אהבה.

עד מהרה גיליתי. יום לפני חג המולד, בעודנו פוסעים לאורך רחוב קָנאל, עצרתי במקומי מבלי לזוז, מהופנט מחפץ קסום שראיתי בחלון הראווה של חנות צעצועים גדולה. זה היה דגם אווירון בגודל כזה שהיה אפשר לשבת בתוכו ולדווש כמו באופניים. הוא היה ירוק והיה לו מדחף אדום. הייתי משוכנע שאם מדוושים מספיק מהר הוא ימריא ויטוס! זה היה יכול להיות משהו! יכולתי לדמיין את בני הדודים שלי עומדים על הקרקע בזמן שאני ממריא לי בין העננים. ואיזה ירוק! אני צחקתי; וצחקתי וצחקתי. זה היה הדבר הראשון שעשיתי אשר גרם לאבי להיראות בטוח, אף על פי שלא ידע ממה אני צוחק.

באותו לילה התפללתי שסנטה קלאוס יביא לי את האווירון.

אבי כבר קנה עץ אשוח, ובילנו זמן ארוך בחנות בבחירת קישוטים לעץ. ואז עשיתי טעות. הנחתי מתחת לעץ תמונה של אמי. ברגע שאבי ראה אותה הוא החוויר והתחיל לרעוד. לא ידעתי מה לעשות. אבל הוא ידע. הוא ניגש למזנון והוציא כוס גבוהה ובקבוק. זיהיתי את הבקבוק מפני שכל הדודים שלי מאלבמה שתו המון מאותו סוג. מוּנשַיין של תקופת היובש. הוא מילא את הכוס הגבוהה ושתה אותה כמעט בלגימה אחת. לאחר מכן, זה היה כאילו התמונה נעלמה.

וכך חיכיתי לערב חג המולד, ולבואו המשמח תמיד של סנטה השמן. כמובן, אף פעם לא ראיתי ענק שמן, מצלצל, בעל כרס נפוחה, שיורד בארובה ומחלק את מתנותיו מתחת לעץ אשוח. בן דודי בילי בוב, שהיה מנוול קטן ומרושע אבל בעל מוח כמו אגרוף ברזל, אמר שזה הכול שטויות, שאין יצור כזה.

"שטויות!" הוא אמר. "מי שמאמין שיש סנטה קלאוס יאמין שפֶּרֶד זה סוס." המריבה הזאת התרחשה בכיכר בית המשפט הקטנטנה. אמרתי: "יש סנטה קלאוס כי מה שהוא עושה זה רצון אדוננו וכל דבר שהוא רצון אדוננו הוא אמת." ובילי בוב ירק על הקרקע והסתלק. "נראה שיש לנו עוד מטיף על הראש."

תמיד נשבעתי שלעולם לא אלך לישון בערב חג המולד, רציתי לשמוע את הריקוד המקפץ על הגג, ולהיות בזמן לרגלי הארובה כדי ללחוץ לסנטה קלאוס את היד. ובערב חג המולד הזה במיוחד, היה נדמה לי ששום דבר אינו קל יותר מאשר להישאר ער.

בבית אבי היו שלוש קומות ושבעה חדרים, כמה מהם ענקיים, בפרט השלושה שהובילו אל גינת הפטיו: סלון, חדר אוכל וחדר "מוזיקה" לאלה שאהבו לרקוד ולשחק ולחלק קלפים. שתי הקומות למעלה היו מוקפות במרפסות תחרתיות שסבך המתכת הירוק-כהה שלהן היה שזור בעדינות בבוגנוויליה ומטפסים גליים של סחלבי עכביש ארגמניים — צמח דומה ללטאה שחורצת את לשונה האדומה. זה היה בית מן הסוג שהתגלה במיטבו בעזרת רצפה מצופה לכה וקצת נצרים פה, קצת קטיפה שם. היה אפשר לטעות ולחשוב שהוא בית של אדם עשיר; אבל זה היה מקום של אדם עם תשוקה לאלגנטיות. בעיני ילד יחף ועני (אבל מאושר) מאלבמה היתה זו חידה איך הוא הצליח להשביע את התשוקה הזאת.

אבל הדבר לא היה מסתורי בעיני אמי, שלאחר סיום לימודיה בקולג' עטתה את מלוא החן הדרומי שלה כשהתאמצה למצוא ארוס מתאים בניו יורק שיוכל להרשות לעצמו דירה בסַאטון פלייס ומעיל מפרוות צובל. לא, המשאבים של אבי היו ידועים לה, אף על פי שהיא לא הזכירה זאת אלא כעבור שנים רבות, הרבה אחרי שרכשה מחרוזות של פנינים שיבהיקו סביב צווארה העטוף פרוות צובל.

היא באה לבקר אותי בפנימייה סנובית בניו אינגלנד (שלימודי בה שולמו על ידי בעלה העשיר והנדיב), ומשהו שאמרתי גרר אותה לסערת זעם; היא צעקה: "אז אתה לא יודע איך הוא חי כל כך טוב? שוכר יאכטות ומשייט בין איי יוון? הנשים שלו! תחשוב על כל הסדרה הארוכה שלהן. כולן אלמנות. כולן עשירות. עשירות מאוד! וכולן מבוגרות ממנו בהרבה. זקנות מכדי שאיזשהו גבר צעיר ושפוי ירצה להתחתן איתן. לכן אתה הבן היחיד שלו. ולכן לא יהיה לי ילד נוסף — הייתי צעירה מכדי ללדת תינוקות. אבל הוא היה חיה, הוא החריב אותי, הוא הרס אותי —"

סתם ג'יגולו, לכל מקום שאני הולך, אנשים עוצרים ומסתכלים... ירח, ירח מעל מיאמי... זה הרומן הראשון שלי, אז תהיה טוב בבקשה... היי, מיסטר, אתה יכול לוותר על פרוטה?... סתם ג'יגולו, לכל מקום שאני הולך, אנשים עוצרים ומסתכלים...[1]

ובמשך כל הזמן שהיא דיברה (ואני ניסיתי שלא להקשיב, מכיוון שכשהיא סיפרה לי שהולדתי הרסה אותה, היא הרסה אותי), השירים האלה התרוצצו בראשי, או שירים דומים להם. הם עזרו לי לא לשמוע אותה, והם הזכירו לי את המסיבה הבלתי-נשכחת המוזרה שערך אבי בניו אורלינס בערב חג המולד ההוא.

הפטיו היה מלא נרות, וכך גם שלושת החדרים שהתחברו אליו. רוב האורחים נאספו בסלון, שם האש העמומה שבאח גרמה לאשוח לנצנץ; אבל רבים אחרים רקדו, בחדר המוזיקה ובפטיו, למוזיקה שבקעה מהגרמופון שהקפיץ שלו היה מתוח. לאחר שערכו לי היכרות עם האורחים, ואחרי שעשו רעש סביבי, נשלחתי למעלה; אבל מהמרפסת שמעבר לדלת התריס של חדרי, עקבתי אחר כל המסיבה, ראיתי את כל הזוגות רוקדים. התבוננתי באבי רוקד ואלס עם גברת חיננית סביב הבריכה שהקיפה את מזרקת בתולת הים. היא היתה חיננית, ולבושה בשמלה כסופה עם אניצים שנצנצה לאור הנרות; אבל היא היתה זקנה — מבוגרת בעשר שנים לפחות מאבי, שהיה אז בן שלושים וחמש.

לפתע הבחנתי שאבי היה האדם הצעיר ביותר במסיבה. אף אחת מהגברות, עד כמה שהיו מקסימות, לא היתה צעירה מרקדנית הוואלס הדקיקה בשמלת הכסף המתנפנפת. כך גם לגבי הגברים, שרבים מהם עישנו סיגרי הוואנה בעלי ריח מתקתק; למעלה ממחציתם היו מבוגרים דיים להיות אבא של אבי.

ואז ראיתי משהו שגרם לי להניד עפעף. אבי ובת זוגו קלת התנועה הרקידו את עצמם לתוך גומחה מוצלת בידי סחלב עכביש ארגמני; והם התחבקו והתנשקו. הייתי כל כך מזועזע, כל כך כעסתי, שרצתי לחדרי, קפצתי למיטה ומשכתי את השמיכה מעל לראשי. איזה עניין היה לאבי הנאֶה עם אישה כזאת זקנה! ולמה כל האנשים למטה לא הלכו הביתה כדי שסנטה יוכל לבוא? שכבתי ער שעות רבות והקשבתי להם עוזבים, וכשאבי אמר להתראות בפעם האחרונה, שמעתי אותו עולה במדרגות ופותח את דלת חדרי לבדוק אותי; אבל העמדתי פני ישן.

קרו כמה דברים שלא הניחו לי לישון באותו לילה. קודם כול, קול צעדים, הרעש שהקים אבי שרץ במדרגות מעלה-מטה, נושם בכבדות. הייתי חייב לראות מה הוא זומם. לכן התחבאתי במרפסת בין ענפי הבוגנוויליה. משם היתה לי נקודת תצפית על הסלון ועץ האשוח והאח שבו עדיין בערה אש קטנה. חוץ מזה, ראיתי את אבי. הוא זחל סביב העץ ובנה פירמידה של חבילות. הן היו עטופות בנייר סגול ואדום וזהב ולבן וכחול. הן רשרשו כשהוא הזיז אותן ממקום למקום. הרגשתי סחרחר, כי מה שראיתי אילץ אותי לחשוב על הכול מחדש. אם היו אלה מתנות שנועדו לי, אז ברור שהן לא הוזמנו על ידי אדוננו והובאו בידי סנטה קלאוס; לא, אלה היו מתנות שנקנו ונעטפו על ידי אבי ומשמעות הדבר שבן דודי, החרא הקטן בילי בוב, ועוד ילדים מחורבנים כמותו, לא שיקרו כשהם לגלגו עלי ואמרו לי שאין סנטה קלאוס. המחשבה הגרועה ביותר היתה: האם סוק ידעה את האמת ושיקרה לי? לא, סוק לעולם לא היתה משקרת לי. היא האמינה. זה רק ש... כן, אף על פי שהיא היתה בת שישים ומשהו, באופן מסוים היא היתה ילדה לפחות כפי שאני הייתי ילד.

המשכתי להתבונן עד שאבי סיים את מטלותיו וכיבה את הנרות שעדיין בערו. המתנתי עד שהייתי בטוח שהוא במיטה ושקוע בשינה. ואז התגנבתי במורד המדרגות אל הסלון, שעדיין הצחין מגרדניה וסיגרים מהאוונה.

ישבתי שם וחשבתי: עכשיו אני אצטרך להיות זה שיספר לסוק את האמת. כעס, רשע משונה התפתל בתוכי: הוא לא היה מכוון אל אבי, אף על פי שהוא היה קורבנה.

כשעלה השחר בחנתי את התוויות שהיו מוצמדות לכל אחת מהחבילות. על כולן היה רשום: "לבאדי." על כולן חוץ מאחת שעליה היה רשום: "לאוַונג'לין." אוונג'לין היתה קשישה שחורה ששתתה כל היום קוקה-קולה ושקלה מאה וארבעים קילו; היא היתה מנהלת משק הבית של אבי — היא גם התייחסה אליו כמו אם. החלטתי לפתוח את החבילות: היה אז בוקר חג המולד, הייתי ער, אז למה לא? לא אטרח לתאר את מה שהיה בתוכן: רק חולצות וסוודרים, כאלה דברים משעממים. הדבר היחיד שהערכתי היה אקדח קפצונים. משום-מה חשבתי שיהיה נחמד להעיר את אבי על ידי ירייה בו. וכך עשיתי. בום. בום. בום.

הוא יצא מחדרו בריצה, בעיניים פראיות.

בום. בום. בום.

"תפסיק עם זה!"

צחקתי. "תראה, אבא. תראה את כל הדברים הנפלאים שסנטה קלאוס הביא לי."

הוא פסע לתוך הסלון, רגוע עכשיו, וחיבק אותי. "אתה אוהב את מה שסנטה קלאוס הביא לך?"

חייכתי אליו. הוא חייך אלי. היה רגע ענוג מתמשך, שהתנפץ כשאמרתי: "כן. אבל מה אתה תיתן לי, אבא?" חיוכו התאדה. עיניו הצטצצמו בחשדנות — אפשר היה לראות שהוא חושב שאני מותח אותו. אבל אז הוא הסמיק, כאילו התבייש במה שחשב. הוא טפח על ראשי, השתעל ואמר: "חשבתי לתת לך לבחור משהו שאתה רוצה. יש משהו מיוחד שאתה רוצה?"

הזכרתי לו את האווירון שראינו בחנות הצעצועים ברחוב קנאל. פניו נפלו. אה, כן, הוא זכר את האווירון וכמה הוא היה יקר. למרות זאת, למחרת ישבתי באווירון וחלמתי שאני מתקרב אל השמים בזמן שאבי רשם המחאה למוכר מאושר. התעורר ויכוח בדבר שליחת האווירון לאלבמה, אבל אני הייתי נחוש — התעקשתי שהוא חייב לנסוע איתי באוטובוס שהייתי אמור לעלות עליו בשתיים בצהריים. המוכר הסדיר זאת באמצעות טלפון לחברת האוטובוסים, שם אמרו שהם יכולים לטפל בזה בקלות.

אבל עדיין לא השתחררתי מניו אורלינס. הבעיה היתה בקבוק שטוח כסוף מלא אלכוהול תוצרת בית; אולי זה קרה בגלל העזיבה שלי, בכל מקרה אבי לגם ממנו במשך כל היום, ובדרך לתחנת האוטובוס הוא הפחיד אותי כשתפס במפרק ידי ולחש בקשיחות: "אני לא אתן לך לעזוב. אני לא יכול לתת לך לחזור למשפחה המטורפת הזאת בבית הישן המטורף. תראה מה הם עשו לך. ילד בן שש, כמעט שבע, שמדבר על סנטה קלאוס! הכול באשמתם, כל הרווקות הזקנות המרירות עם התנ"ך שלהן והמסרגות, והדודים השיכורים. תקשיב לי, באדי. אין אלוהים! אין סנטה קלאוס." הוא אחז במפרק ידי כל כך חזק שזה הכאיב. "אה, אלוהים, לפעמים אני חושב שאמא שלך ואני, שנינו, היינו צריכים להתאבד על שנתנו לזה לקרות —" (הוא מעולם לא התאבד, אבל אמי כן: היא בחרה בכדורי השינה לפני שלושים שנה.) "תן לי נשיקה. בבקשה. בבקשה. תן לי נשיקה. תגיד לאבא שלך שאתה אוהב אותו." אבל לא יכולתי לדבר. פחדתי נורא שאחמיץ את האוטובוס. ודאגתי לאווירון שלי, שהיה קשור לגגון של מונית. "תגיד את זה: 'אני אוהב אותך.' תגיד את זה. בבקשה. באדי. תגיד את זה."

למזלי נהג המונית שלנו היה איש טוב לב. מפני שללא עזרתו, ועזרתם של כמה סבלים ושוטר ידידותי, אני לא יודע מה היה קורה כשהיינו מגיעים לתחנה. אבי כל כך התנודד שבקושי הצליח ללכת, אבל השוטר דיבר אליו, הרגיע אותו, עזר לו לעמוד זקוף, ונהג המונית הבטיח לקחת אותו הביתה בשלום. אבל אבי לא הסכים ללכת לפני שראה שהסבלים מעלים אותי לאוטובוס.

ברגע שהייתי באוטובוס, התקפלתי במושב ועצמתי את עיני. חשתי בכאב מוזר ביותר. כאב מוחץ שנמצא בכל מקום. חשבתי שאם אחלוץ את נעלי העיר הכבדות, המפלצות המענות האלה, הייסורים ייחלשו. חלצתי אותן, אבל הכאב המסתורי לא הרפה ממני. במובן מסוים הוא מעולם לא הרפה; ולעולם לא ירפה.

כעבור שתים-עשרה שעות הייתי במיטה בבית. החדר היה חשוך. סוק ישבה לצדי, מתנדנדת בכיסא נדנדה, איתנה ומרגיעה כמו גלי הים. ניסיתי לספר לה כל מה שקרה, והפסקתי רק כשהייתי צרוד כמו כלב מיילל. היא העבירה את אצבעותיה בשערי, ואמרה: "ודאי שיש סנטה קלאוס. אבל מישהו יחיד לא יכול לעשות את כל מה שצריך לעשות. אז אלוהים פיזר את התפקיד בין כולנו. לכן כולם סנטה קלאוס. אני. אתה. אפילו בן דודך בילי בוב. ועכשיו לך לישון. תספור כוכבים. תחשוב על הדבר הכי שקט. כמו שלג. אני מצטערת שלא יצא לך לראות שלג. אבל עכשיו יורד שלג בין הכוכבים —" כוכבים נצנצו, שלג הסתחרר בתוך ראשי; הדבר האחרון שאני זוכר היה קולו השלֵו של אלוהים אומר לי שאני חייב לעשות משהו. ולמחרת עשיתי אותו. הלכתי עם סוק לדואר וקניתי גלויה בסנט. אותה גלויה קיימת עד היום. היא נמצאה בכספת של אבי כשהוא מת בשנה שעברה. הנה מה שכתבתי לו: שלום אבא אני מקווה שאתה מרגיש תוב אני כן ואני לומד לדַבֵש באווירון שלי כל כך מהר שבקרוב אני יהיה בשמים אז תסתכל טוב וכן אני אוהב אותך באדי.

[1]       המספר מערב כאן כמה שירים אמריקאיים שהיו פופולריים בזמנם: "Just a Gigolo" שיר אוסטרי במקור שתורגם ועובד לקהל האמריקאי ב-1920. קפוטה שינה מעט את השורה הפותחת בפזמון החוזר, שבמקור מילותיה הן: "סתם ג'יגולו, לכל מקום שאני הולך, אנשים יודעים מה הקטע שלי..."; "Moon over Miami" — נכתב ב-1935 על ידי המבצעים/מחברים ג'ו ברוק ואדגר לזלי; "Please Be Kind" — שיר אמריקאי מ-1938 שחובר על ידי סול צ'פלין וסמי קאהן וזכה לביצועים רבים; "Brother Can You Spare a Dime" — שיר מתקופת השפל הכלכלי שנכתב על ידי יפ הרבורג ב-1932, הולחן על ידי ג'יי גורני, והתפרסם בביצועו המיוחד של בינג קרוסבי.

_____________________

"טרומן קפוטה: כל הסיפורים", טרומן קפוטה (מאנגלית: רחל פן), הוצאת פן וידיעות ספרים, 312 עמודים, 98 שקלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ