הארץ
אמיר חרש
אמיר חרשצילום: טלאל ויסמן
הארץ

פרק 1

יומיים לפני חג החושך, בשנת ששת אלפים חמישים ושמונה לאסון הגדול, בשיא החורף, קם פרח־כהונה וברח. אילּו היה בנמצא מקום מסתור, עיר מקלט או שממה שכוחת אל, היה בבריחה טעם, אך כל ַשַעל אדמה נשא שם אל. פרח־כהונה ידע כי סופו להיתפס, וכי עונשו יהיה חמור פי ארבעים מעונשו של רוצח. השמש שקע מהר, הגשם הכה חזק. בורות המים התמלאו. העיר ָתמּוס־ָּבָנה פתחה בפני החולפים בשעריה רק שתי אפשרויות: להאמין או למות. האם בצבצו מחשבות כפירה בליבו של פרח־כהונה בשנים עברו? קשה לדעת. תמיד ידע שהוא עצמו קיים, קיים כעובדה, קיים כאבן או עץ, ואילו ממשותם של האלים – של ָתמּוס־אל, או של כל אל אחר – הייתה בעיניו שונה מממשותו שלו, פחותה ממנה, חיוורת. עדיין לא העז לחשוב מחשבת כפירה ברורה, ולחרוץ כי האלים הם אין, שהרי הבלתי נראה היה תמיד גלוי לעין. ָתמּוס־אל עצמו התגלה בדמות פסל בזלת ענקי שפניו פני ציפור קפוצים, והוא עיוור, אוחז מספריים ביד ימינו ויושב על כיסא רם בלב מקדשו. ולא רק במקדשו נכח האל. בכל חושך התגלה תמוס. בכל שחור. בכל עצימת עין. פולחן תמוס־אל היה קשה, נטול חדווה: קטימת זרתות, ניקור עיני הכוהנים, העלאה באש של רוב הפרי והדגן. ואלה היו רק הפנים הפומביים, הנוחים יותר, של הפולחן. את רזי הדת עתיד היה פרח־ כהונה לגלות כעבור יומיים, בחג החושך העשרים ושניים לחייו. כל מי שעבר את הטקס כתפיו שחו, מבטו קמל ומת, כמו הקדים עיוורונו למשול בו. אך אילו חיכה עוד יומיים, אילו עבר את הטקס, היה היעדר הזרתות מונע כל בריחה והופך כל שינוי ארץ או אל לבלתי אפשרי. בעל, אבי האלים, פיזר את ריבוא טיפותיו ברוח. הגשם הכה בגג. רעם טלטל את הדלתות. ההחלטה נפלה. פרח־כהונה קם בענווה ולחש באוזני אבי המקדש – עיוור החובש מסכה ארוכת מקור – לרגע קט נצאה, לראות אם הגשם אכן ממלא את בור המים. תמוס עיוור, הוא זקוק לנו, הפטיר אבי המקדש. אנו עינו, השיב פרח־כהונה ויצא. לרגע נכפף לבור המים, ומייד נזקף והוסיף ללכת. צידה לא לקח, בגד עור או גיזת צמר לא חגר. בבגדי הטקס הצהובים ברח, דווקא בהם, המלשינים על הבורח. לא הייתה לו מזימה סדורה, רק ללכת ולהוסיף ללכת. תמוס־בנה עיר קטנה היא, מוקפת שממה. אי של סדר מוקף תוהו ורועי צאן. יצעד עד שידרוך על אדמתה של עיר גדולה. ילך לַּבַעל־ָּבָנה, או ליהֹו־חֹוָמה. שם יתחזה לבנו של אל אחר. כיצד יצליח להתחזות? בבוא הזמן תימצא הדרך. עת לכל צרה. ראשית עליו לצאת חי מתחום תמוס־בנה. בני־תמוס כולם הסתתרו מהגשם, חוששים מטיפותיו הגדולות של בעל, אל הסער והקרדום. עיניים מעטות חלפו על פניו בלכתו, כולן חושדות בו. הוא בלט כעז בעדר כבשים. העיניים שאלו: פרח כהונה צהוב? מה לזה כאן? חוץ למקדש? רטוב כולו? כאשר ירחק דיו מהעיר יסתתר בשולי הדרך, יפרע את הצמות המרובעות, ימצא לבוש של רועה או סוחר, יקבור את הכותונת הצהובה, יתחלף. פרח־כהונה! שמע קול מצווה, אבל המשיך ללכת, אפילו לא הביט. פרח־כהונה! נשמעה הקריאה בשנית, נימתה ק ָשה יותר, מחודדה. שוב לא עצר אלא הרחיב את צעדיו. שופר תקע. פתח פרח־כהונה בריצה וחשף את סודו, שהרי הריצה אסורה על בני מעמד הכוהנים.

השופר תקע בין הרעמים: תקיעה, שברים, תרועה. איש החרב המשיך לדלוק אחריו. פרח־כהונה מעד בבוץ החלקלק. יד חזקה אחזה בצמתו המרובעת אבל הוא לא נכנע. החליק הלאה. איש החרב נפל יחד איתו. כעת היו שניהם בבוץ, מתפלשים בטיט. כנף בגדו נקרעה. הוא מישש וחש בחפץ נוקשה. ניצב של חרב ברונז. אחז בו. הכה והכה. דם פרץ. קם וברח. איש החרב נותר מוטל, ואילו פרח־כהונה רץ, צהוב בגדו מוכתם אדום. יצא מתחום העיר. הרחק בחוץ שדות יש, עצי זית יש, אוהלים יש. חוץ! מעולם לא יצא לחוץ. תמיד היה רק במקדש, בתוכו, סגור בפרוזדורים אפלים. הוא חמק מן הדרך, מיהר־דילג בין סלעים ושיחים נמוכים. פתע הלבין המטר כצרעת, הפך ברד קשה. הוסיף ורץ עד שנשמטה האדמה מתחת רגליו. נפל לבור. נחרד. נחבט בגזע. ראשו חישב להישבר. זו מערה. צורתה צורת פעמון. עץ תאנה כיסה את הפתח. מקום מסתור. זחל לפינה יבשה, הניח ראש על אבן וישן יומיים. 

*

הללו את תמוס־אל! הללו־הוא באבן ובדמעה. הללו־הוא בשרפת הפרי והדגן.

הללו־מוס! הללו את האלים, הללו־הם, כי לאלים לבדם שם, ולהם לבדם פנים. רק הם בניו של נצח. והארץ היתה תֹו־הוא ובֹו־הוא, והתאיזים ממלאים את כולה מקצה עד תהום־ים. ויאמרו התאיזים איש לאחותו, אשה לאחיה, כי הכל הבל ואלים אין. ויעניקו התאיזים שם לכל איש ואשה, ולכל אשה ואיש עשו פנים. וירבו את התו־הוא והבו־הוא ויעשו כל דבר תועבה. ויצקו ברזל. ויתקינו מכונות. וירימו מגדלים הגדולים מזדקרים השמימה. זעמו האלים, התכנסו מכל אפסי ארץ וגמרו אומר להשמידם עד אחד.

ועיני תמוס־אל גדולות וטובות הן. בהן סודו ומהן כוחו. ויקם תמוס־אל באספת האלים ויאמר: אנֹכי את הסובלים, את הטהורים, את המעטים, את הנאמנים אקחה, ושַתִים יהיו לי לבנות ושַנִים יהיו לי לבנים. וישאלו־ הוא האלים: למה זה נרחם על ארבעה רשעים? ויען תמוס ויאמר: בשר תחת בשר ינתן. שתים הצילו למען זרתותי, ויקטמן במקורו הצהוב. ושנים הושיעו למען עיני, וינקרן במספריו. הללו את תמוס־אל! הללו־הוא בקטימת הזרת ובניקור העין. הללו־ הוא בבכי ובכאב. הללו־הוא בחושך ובִעָורון. הללו־מוס! הללו־מוס! הללו־מוס!

*

כשפקח פרח־כהונה את עיניו נמוגו מראשו המזמורים והתפילות. חושך משולש ניבט מכל צדדיו: חושך המערה בתוך חושך הלילה בתוך חושך חג החושך. מישש פרח־כהונה את הארץ ומצא שלולית מים. שטף את פניו ושתה. בנפילה נפצע פיו. חתך ביקע מימין את שפתו העליונה. הנה, בכל זאת ניתן בו סימן. מדוע חלם דווקא על אספת האלים? המעשה הקדמון הוטבע בו היטב. את ההמנון שמע מזדמר מפיות הכוהנים אחת לרביעיית ימים עם שקיעת החמה, באולם הגדול, למרגלות פסל־תמוס. כל פרחי הכהונה הצהובים היו מתכנסים ומדקלמים את השיר הקדוש בעקבות הכוהנים. ואולי נחבא כאן סוד? אולי הוא עצמו ֶתִאיז? האין גם הוא, כתאיז, חורץ כי האלים הם אין והכול הבל? האם פירוש הדבר שעליו ללכת בדרכם, לבנות מגדלים הגדולים מזדקרים השמיימה, להתקין מכונות ולצקת ברזל, לעשות שם ופנים? אולם מה הם מגדלים הגדולים? מה הוא מכונות? זאת אין איש יודע. קרע פרח־כהונה את בגדיו הצהובים וקבר אותם בבור במערה יחד עם סנדלי הכהונה. עירום אכל תאנים יבשות שמצא על הארץ.

מתיקות גרגירית התפשטה בפיו. אם אכן תאיז הוא, יקרא עצמו בשם. ייבדל מן הקהל. מעתה לא ייקרא עוד פרח־כהונה ככל בני מסדרו. אך איזה שם ישים עליו? טיפס. גזעו של עץ התאנה היה עבה, מלא עיניים. מבעד לקליפה המחוספסת חש בלשד המים והאדמה זורם במעלה הגזע לעבר העלים. לפתע ידע היטב וברור. ידע כיודע מאז ומעולם. חיבק את הגזע, נאחז בתאנה, נקב בפיו את המילים גזע תאנה, וחש מתיקות אחרת מתפשטת בגופו. בחוץ היה האוויר פתוח, נושם, אך העלטה נסרחה כבדה על הארץ. לילה בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. צעד עירום. ממילא אין עין רואה. קוצים דקרו את בשרו, סלעים משוננים פצעו את כף הרגל הרכה שלא לומדה יחפות. מרחוק שמע את השופרות תוקעים ארבע פעמים, ממתינים, תוקעים שוב ארבע פעמים, ממתינים, וכך שוב, ושוב – ארבע פעמים ארבע תקיעות שופר. והתקיעות אומרות: הנה שיא החג בא, זמן אשר אור אין בו, והעלטה על הלב רובצת. כל בני־ תמוס התאספו במקדש. כל בני־תמוס צועדים כעת יחפים בחשכת הקודש. כל בני־תמוס סובבים את הפסל הגדול, ממששים אותו בכף יד בת ארבע אצבעות, בוכים: אנו עיניך. אנו עיניך. לפתע המדרך לא כאב עוד. כפות רגליו העידו כי הוא מהלך על דרך כבושה. ואין בכך סכנה, כי בלילה הזה הדרכים כולן ריקות. הוסיף ללכת בדרך עד שריח עיזים נגע באפו. פנה בעקבות הריח ומצא יריעת בד מתוחה שמגעה גס. צמר עיזים, חשב. אוהל רועים. נכנס וחיפש. כעבור כמה רגעים יצא מהאוהל לבוש וָסדּול, שיניו מכרסמות חריץ גבינה ופיו יונק מנאד מים. עכשיו היה בטוח מעט יותר. נהוג כי רועים חונים בשולי אדמת תמוס, אחרי השדות והמטעים. אם יוסיף ללכת בכיוון זה, בתוך שעות ספורות יצא לתחומו של אל אחר. צעד רדף צעד, אך הפחד לא פג. מוזר היה בעיניו שעדיין יש בו

עטיפת הספר
צילום: באדיבות כתר

פחד מזעם האל. כביכול כל עוד יהלך על אדמתו עלולה נקמת האל להדביקו. האם מעיד עליו הפחד שיש בו אמונה? לא. הפחד חזק מן האמונה. הוסיף לצעוד, בלי לראות, בלי לדעת, מה לפנים ומה מאחור. ולפתע נגלה לו מרֶאה. אורות! לפידים הבליחו במרחק. מי העז להדליק ניצוץ בתוך עינו האפלה של תמוס? האם יש עוד תאיזים כמוהו? רץ לעברם, והם שמעו את מרוצתו. קרבו אליו אף הם. וכשנכנס למעגל האור והבין מי הם הסובבים אותו, היה מאוחר מכדי להסתתר. בני־אלים חוגרי חרבות ברונז הקיפוהו. מתוך אודם לבושם הבין כי שוביו הם בני־ִניָנָנא – בניה של מלכת השמיים, אחות אל השמש. ניָנָנא – אשתו של תמוס ורוצחתו.

*

ותרד ניננא שאולה. לתחתיות שאול ירוד ירדה. ותראה עינה את אש הגדולה, והרשעים בוערים בה ואינם כלים. וקול הנהי והבכי משבר כל סלע, מחריש כל אֹזן. ויפלו פניה. והנה איש אחד בוער ופיו מלא שחוק. ותשאל־הוא האלה לפשר הצחוק. ויען האיש ויאמר, שלושה אלפי שנים בערנו. אלף בכינו ללא הועיל. אלף שתקנו ללא הועיל. אלף צחקנו ללא הועיל. הואיל ודבר לא הועיל, טוב נעשה אם נצחק. ותאמר ניננא, והיה אם אעלכם מתחתיות שאול אל ארץ החיים, התעבדוני? ויען האיש, נעבדך, אנו וזרענו עד דור אחרון. ותשאל, כיצד תעבדוני? ויען, נעבדך בצחוק ובאש. ותפער ניננא את כנפות בגדה. ויחסה בה. ותצא ניננא מתחתיות שאול ואיש צוחק בחיקה. ותפרוץ ִעמו אל אור הגדול.

*

הלפיד בער. אור גדול זרח ממנו. עשרה זכרים הקיפוהו, לבושם אדום־כתום מרצד כמו ליבה של להבה. תהו בני־ניננא לפשר הגוזל שבקע רועד מתוך החשכה, והשליכו בלא חיפזון חופני עלים אדומים אל תוך פיותיהם. אחד, זהה במראה לכל האחרים אך חסון ותקיף מעט יותר, צעד קדימה והיה לפה לחבורה. קרא הפה: יום של אור ציוותה לנו האלה. ברור היה שזוהי ברכת חג, ברכה רגילה שכל בן־ניננא יודע לענות עליה, ועכשיו משמשת הברכה כסיסמה, כחידה, כמנעול התובע את המפתח הנכון. כל חייו שכן במקדש. מה מעט הוא יודע על בני־ניננא, על שכניו. מעולם לא ראה אותם, רק מתוך סיפורי הכוהנים יכול היה לנסות ולנחש את ההמשך. פתח ואמר: ובצחוק ובאש נעבוד אותה. פרצו כל הגברים בצחוק, וכשהצחוק השתתק הניח כל גבר יד על ניצב חרב הברונז. לא, אמר פי החבורה בחיוך, חושף שיניים מטונפות ברסק עלים אדום. גזע־תאנה חזר על ראשית הברכה: יום של אור ציוותה לנו האלה, וכל הגברים ענו לו פה אחד: ונצחק בו אלף שנה. באור האש הבחין שהם בעלי צרורות, הגוררים חבילות גדולות שנקשרו מהר וברישול. זעם מילא אותו כשהבין: הם בוזזים. בני־ניננא פלשו לאדמה לא להם על מנת לשדוד ולהעלות באש את הרכוש והמקנה של בני־תמוס אשר הלכו למקדש. אמת, מדי שנה סיפרו בני־ תמוס לכוהנים על רכוש שנעלם בעיוורון החג, והכוהנים הסבירו שזו מנחה לאל, שתמוס־אל בא בכבודו ובעצמו ואוסף תשורות בחשכה. חמתו בערה בו. הוא הקפיד על הבוזזים החצופים. ואז נזכר שהוא עצמו בוזז כמותם. הרי גנב בגדים ומזון מרועה שהלך לחוג את חג החושך במקדש. ומנין באתם? שאל אותו פי החבורה, הוציא מאמתחתו חופן עלים

אדומים, תחב לפיו ולעס במרץ. ביתנו, ענה גזע־תאנה, בארץ רחוקה. אם כן מדוע, צחק הפה וירק מעט עלים, לבושכם כלבושם של בני־ תמוס? כבר נודע לבוזזים כי אין הוא בן־ניננא. אבוי לו אם יגלו כעת כי בן־תמוס הוא. רק בן תמוס שהוא תאיז גמור לא ילך בחגו של אביו אל מקדשו. מבולבל שתה מנאד המים והתאמץ למצוא מענה. על מנת לזכות ברגע נוסף הוציא וטעם אחת מהדבלים שאסף במערה. הפרי נגע בלשונו ואז ידע. כמותכם אנו, אמר. חטפנים אנו. שמענו על ארץ שאין בה איש, על חג שאין בו אור. רצינו לבוא ולחטוף אוצרות. חבל שבאנו, אמר ורקק. מצאנו כי אין מה למצוא. לשווא יצאנו לדרך. עניים אנשי המקום הזה, אמר וצחק צחוק פרוע. עניים מאוד. אל זקן להם, זקן ועיוור, רירו נוטף לארץ. פרצו כולם בצחוק לוהט והידיים התרחקו מנדן החרב וטפחו על הברך נלהבות. הבוזזים הלכו בכיוון ההפוך לכיוונו, בחזרה למרכז אדמת־תמוס, והתעקשו כי יצטרף למסע הביזה. הלך איתם, שדד ושרף את כברת הארץ שהייתה ביתו. נתנו לו בני־ניננא חופן מהעלים האדומים. תחילה נצפד פיו מן המרירות והכאב. כעבור רגע פשטה אש בגרונו. דבר־מה נתרחב במורד בטנו. ואז, כמו בעל כורחו, נקרע בצחוק גדול. אכן, הייתה זו חבורה שמחה. מעודו לא ראה אנשים עליזים כל כך. צוחקים - ולא ברור על מה. שורפים - ולא ברור את מה. כל דבר שטות עורר בהם צחוק. כל צחוק זעיר קפץ מפה לפה עד שהיה לרעם צחוק גדול ונורא. מבעד לצחוק הדביק, הפרוע, ומבעד לאש הקופצת חשו כולם את האלה נוכחת, צופה בהם, הולכה לצידם. עצרו! קרא הפה. במרכז הכפר הריק ישב פסל תמוס־אל זקוף בכיסאו הרם. גופו גוף איש, ראשו ראש אנפה, ארבעים אמה גובהו.

אחד הצוחקים הציע לנפצו, והפה נידב את הזר־החדש. גזע־תאנה סרב. חשדות עלו. שאלות תקפו. הרי רק בן־תמוס יחשוש מזעמו. ומנין באתם אתם? שאלוהו בתוקף. מארץ רחוקה, ענה שוב. ואיזה אל הוא אביכם? לאיזה אל סוגדים בארץ־רחוקה? היסס, חשב, גמגם, ולבסוף אמר, גזע התאנה שמו. כולם נשתתקו. גזע התאנה? הכיצד? מעולם לא שמענו על גזע־אל או על תאנה־אל. ואולי אין אל כזה. אולי אתם - - - המבטים התחדדו וננעצו בו. שיניים נחשפו. גמגם אליהם, אמר, ודאי, ודאי שקיים. גזע התאנה הוא לבדו אלוה ארצנו. הוא פוקח העיניים. הוא יוצר השעות והימים. הוא בורא תענוגות האהבה. לא שמעתם את שמו? כיצד זה לא שמעתם? אגדות רבות מספרים עליו, ושרים שירים הרבה. נשבעים אנו בשמו של גזע התאנה כי גזע התאנה קיים! אם אכן קיים תאנה־אל אשר כזה, פסק פי החבורה בחוכמתו, ספרו אגדותיו ושירו את שיריו. נקשיב ונדע אם אמת בפיכם או שקר, שהרי גמגומים והיסוסים הם מחבואו של הכזב. זו מלכודת, הבין, והוא עצמו שכרה את הבור בו הוא עתיד לפול. נספר, ודאי שנספר, אמר, אך לא כעת. כללים יש. פולחן מדוקדק. לא בכל מקום ולא בכל עת אפשר לספר את אגדותיו ולשיר את שיריו. הביט גזע־תאנה בעיניהם. הביטו הם בעיניו של פי החבורה. קישרו את הזר־החדש, פקד הפה, פרץ בצחוק וירק מתוך הצחוק שברי עלים אדומים. ניקח גם אותם שלל! שחוט נשחוט גם אותם! חרבות הברונז נשלפו מנדנן. לא! עצרו! עצֹורו! ספר נספר לכם, אולם אין להפר כלל גדול וקדוש אחד. עליכם להיות בדומייה. אם יישמע קול – מייד נחדל מספר. הנהנו בני־ניננא ושבו ודחקו את החרבות כמחצית הדרך לתוך נדנן. נטל גזע־תאנה דבלה נוספת ולעס. מתיקות גרגירית מילאה את פיו. פתח וסיפר בזרם מילים יציב, בפשטות, בדיבור רגוע ומדוד, בניגון

שכמו מצווה עליך – האמן! מנין נבע הסיפור? זאת לא ידע. רק חש שלא ממנו הוא נובע כי הוא עצמו חלול והמילים מבעבעות ועוברות דרכו. קמו המילים ומילאו את חלל האוויר, ובני־ניננא האזינו להן בדממה, בפיות פעורים. הספק נשכח. כבר שכחו במי ובמה חשדו, מנין באו ולאן ילכו, עד שקול גדול נשמע. ארבע תקיעות נוראות קטעו את הוד הדממה. ולאחר מכן ארבע תקיעות נוספות, ועוד ארבע, ועוד ארבע. משמע בא סופו של חג החושך. במקדש עמדו החוגגים מחוגם סביב פסל האל, עמדו והתפזרו לכל קצווי ארץ. הבוזזים, בני־ניננא, התנערו, קמו ונחפזו לקבץ את הצאן והבקר. מיהרו לסגת מאדמת־ תמוס בטרם ייתפסו. חמק מהם גזע־תאנה במהומה, צעד לכיוון אחר, חותר לאדמת אל אחר. מרחוק קרא אליו קול – בן־תאנה, יום של אור ציוותה לנו האלה... שמע ולא השיב דבר.

*

עץ התאנה צמח מתוך החושך. זרעו נפל באדמה רחוקה. יד לא טמנה אותו. אל לא ידע עליו. מים הטובים מצאו אליו את דרכם. פשט ענפיו לאור מתוך המערה העגולה. באו הִנסים כלהקות צפורים. רועה ישן תחת ענפיו, חלם על אוצר ומצאו. עינים שתומות נפקחו. פיות אלמים דברו. מקדש מעט נבנה סביב העץ, חדר עגול ללא גג, שלא לחסוך מהעלים את אור השמש. פעם בא אחד חכם והכריז כי כהן הוא לעץ. חוקק חוקים קשים. הגה תפילות רכות. נפל עליו עלה. נתקף שיתוק. עזב. החרסים שכתב עליהן נשברו. המגילות עופפו ברוח. התורה נשכחה. מאה אלף שנים חלפו. העץ גדל והתחזק. ה ֵפרות כבדו ומתקו. הענפים והנסים נתפרעו ונסתבכו. נמלים היו לפנינים. לטאות השילו עורן ותחתיו נגלה עור חדש, חוליותיו זהב טהור. אבנים ִצמחו כנפים, עופפו, ברחו, הרחיקו רחוק. תינוקות שינקו מחלב פרי התאנה פתחו

פיותיהם מיד ודיברו את כל החכמות שבעולם. קמו אמותיהם ונטשום. רחקו הנָודים מן העץ, פן יכרעו תחת עֹמס הנס. רחקו מעליו הדרכים. עץ התאנה נשכח. כהן רשע אחד מצא מגילה שעופפה ברוח, צרר גרזן ומסור ויצא בדרכו לשם.

_____________________

"ברונז", אמיר חרש, הוצאת כתר, 260 עמודים, 88 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ