"על חוט השערה" מאת ליאונור דה רקונדו: פרק לקריאה

לורן שב הביתה לאשתו סולנז' ולילדיו, אל השגרה שבנה בעמל רב בעשרים השנים האחרונות. אך עד מהרה מתנפצת השלווה המדומה כשסולנז' מוצאת שערה בלונדינית על הרצפה בחדר השינה

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

מתילדה נוסעת עד הכיכר, ואז מחנה את הרכב במגרש החנייה של הסופרמרקט. החניון כמעט שומם בשעה כה מאוחרת. היא בוחרת מקום מרוחק מהכניסה, מכבה את המנוע, מכניסה דיסק לסדק שעל לוח השעונים. בצלו של שלט הניאון הענקי, המוזיקה פורצת, עוצמת הקול מקסימלית. Oh Lord who will comfort me?

מתילדה משעינה מראה על ההגה, מתבוננת בבבואתה, חושבת שהיא גם יפה וגם עצובה, סוקרת את הסנטר שלה, האף, השפתיים. הגיע הרגע להתפשט, הרגע הנורא מכולם. היא יוצאת מהרכב, פותחת את תא המטען. מתחת לשטיחון, הגלגל הרזרבי נעלם ובמקומו מונח תיק קשיח. היא שולפת אותו, רועדת. כמה זמן זה עוד יימשך? מתילדה מתיישבת ברכב, ירכיה חשות את המגע הקר של מתכת התיק הקשיח. היא לוחצת על שני כפתורי הפתיחה שמתרוממים בנקישה. היא מוציאה מגבון חד־פעמי לניקוי איפור ומחליקה אותו בעדינות על עיניה, ואז מתחילה להסיר את ריסיה המלאכותיים. פניה נחשפות. לאחר שהריסים הוחזרו לנרתיקם, מתילדה כמעט נעלמה תחת שיירי עיפרון שחור, צלליות צבע שהיטשטשו, מסקרה מרוחה עד לעצמות הלחיים. בין הדוושות, לרגליה, פזורים מגבונים מקומטים וספוגים איפור בז', שחור, אדום, חום. My soul is wearying…

השיר של מֶלוֹדי גַרדוֹ מתנגן בפעם השלישית. מתילדה, לרגע קט, מלווה את שירתה בתיפוף קצבי על ההגה. לוּ אזרה אומץ, הייתה יוצאת מהרכב ורוקדת. פותחת לרווחה את דלתות המכונית, מתעלמת מן העוברים ושבים ומן הסקרנים, מעכסת, מוחאת כפיים, נחשפת בגאווה, אבל היא לא מעזה. בפנים מרוחות למחצה, מתילדה מרגיעה עכשיו את נשימתה, מניחה את ראשה על מסעד הראש, עוד אתנחתה קצרה לפני שתמשיך, ואז היא מביטה בשעון. השעה שמונה ושבע־עשרה דקות. מחכים לה בבית.

ברגע זה היא דואגת למחות כל שריד מפניה. מתילדה מזיעה, חשה את הצריבה ברקות. היא מסירה את סיכות הראש ואת הרשת לייצוב הפאה שלה, מחזירה את השיער לשקית, בודקת במראה את עיניה ושפתיה. אין זכר, המייק־אפ התפוגג. עכשיו עליה להתפשט וללבוש בגדי ספורט. מתילדה מתפתלת כדי להסיר את שמלת המשי שלה. תחתוניה וגרבוניה מגולגלים עד לקרסוליה.

לוֹרן עירום כביום היוולדו. הוא חוטף תיק גב מהמושב האחורי ומניח אותו לצדו, מפשפש בתוכו, שולף תחתוני בוקסר, מכנסי ג'וגינג, חולצת טריקו וגרביים. מזדרז. המכונית עמוסה בגדים, מגבונים משומשים. תוהו ובוהו המשקף את הטלטלה הפנימית שאוחזת בו. לורן מתקומם – הוא נאלץ להיפטר ממלבושיו הנוצצים, המאירים, כדי לשוב לאפלולית. הוא מקלל, מתלבש, מתפתל, מחזיר כל מה שצריך לתיק הקשיח שייטמן בתא המטען, תחת השטיחון. רק השקר יישאר איתו.

כעבור כמה רגעים הוא מוכן. הבלגן נעלם כלא היה. כשהוא מתניע הפעם את הרכב, הוא קוטע את שירתה של מֶלוֹדי גַרדוֹ. הרדיו פולט חדשות. הוא חייב להתרכז, הבית לא רחוק. נותרו לו דקות ספורות בלבד כדי להירגע, לשכוח את רגעי האושר, את סינתיה והחברות מהזנזיבּר, את המוזיקה והמשי. המציאות בנויה מחדשות הערב, תחזית מזג האוויר ופרסומות. רק עוד כמה רחובות - ולורן יגיע הביתה. הוא מאט, נושם עמוק. אני לורן, קדימה, להעמיד פנים. הוא פונה ימינה, השער פתוח. הרכב נוסע על שביל החצץ. הוא בולם, מרים את מעצור היד, מחכה עוד קצת. באותו רגע, היה מעדיף להתמזג בבד הסינתטי של המושב הקדמי. להיעלם, כי מתילדה איננה.

"היי, הגעתי!"

לורן מציץ מבעד לדלת המטבח, חוזר ואומר:

"הגעתי!"

סוֹלַנז', שעומדת מול הכיור, שקועה בשטיפת חסה, מסתובבת אליו והעלים שבידה מטפטפים על הרצפה. היא מחייכת:

"איך עבר היום?"

"בסדר. את חושבת שיהיה לי זמן להתקלח לפני הארוחה?"

"בטח, כשתסיים נשב לאכול".

לורן מזדרז, עולה מיד לקומה העליונה, חולף על פני חדרי הילדים, לא מתעכב לומר שלום. קודם כול, עליו להתקלח, להתקרצף. הוא מניח את תיק הגב שלו במקום בולט לעין, במסדרון, ונכנס לחדר האמבטיה. הוא מתפשט בחופזה, סוגר את דלת המקלחון מאחוריו ומאפשר למים לזלוג על גופו. מעלה את החום. לחטא את עצמי, לקרצף את עצמי, לשפשף בכפפת הליפה כל פיסה בגופי, לחפוף את השיער, להקציף את השמפו, למרוח אותו על כל הפנים, ואם הטעם לא היה כל־כך נורא, הייתי אפילו מכניס אותו לפה. הוא שוטף את עצמו בקפידה. כשלורן יוצא מהמקלחת, ענן אדים ממלא את החלל הצר. הוא לובש את הפיג'מה התלויה על וו הדלת ויורד למטבח. תומא עוזר לאימא שלו. כשהוא מבחין באביו הוא אומר לו:

"אתה חייב לשבת לאכול בפיג'מה?"

כריכת הספר

"מה זה מפריע לך?"

"אני יודע? זה מנהג של זקנים, לא?"

עכשיו ארבעתם יושבים סביב השולחן. קְלֶר מספרת בהתלהבות איך עבר עליה היום. לורן לא מקשיב לה, הוא מתבונן בה. שלושה־עשר אביבים, ניצני נשיות עוד מעט יפרצו לחופשי, אבל בשלב הזה היא חודרת אט־אט לעולם המבוגרים, ניזונה ממילים, תסרוקות, צחוק מתגלגל, ומבלה שעות ארוכות בטלפון עם חברות כדי לנסות להבין מה מתחולל בתוכה, מה כל־כך מבלבל אותה. והנה תומא. בן שש־עשרה, וכבר חומק ממנו. תומא הוא העלם הצעיר שאביו מעולם לא היה, בוטח בעצמו, בגופו, מדבר בשטף ואף רואה באמו בעלת ברית נאמנה.

לורן לועס את החסה, מתבונן בבני משפחתו, אהוביו, משוש חייו. בסולנז' שפגש בבית הספר התיכון. הוא היה אז בגילו של תומא. הוא סוקר את בנו. מחייך אליו. תומא מפרש את החיוך כעידוד להמשיך בסיפור שלו. הוא מספר על איזה משחק ברשת האינטרנט. לורן מתאמץ להבין אבל היות שהחמיץ את ראשית הסיפור, הוא מתקשה מאוד. וכך, הוא לועס את החסה ואומר לעצמו שאכן, הוא היה אז בגילו של תומא, וסולנז' צעירה ממנו בשנה.

זה היה לפני עשרים שנה. שום דבר מיני בהתחלה אלא חברות הדוקה. תחושת נינוחות עמוקה לצדה, נינוחות שנמשכת עד היום. סולנז' פותרת, סולנז' מאלתרת. כך היה בכל שלב בחייהם. היא זו שתמיד יזמה, והוא נענה בשמחה, מבלי לפקפק בטיב המעשה, הנשיקה הראשונה, הלטיפה הראשונה, הלימודים, בחירת הדירה, ואז הילדים, ורכישת הבית שיהיה שייך להם, יום אחד, כשיהיו שניהם זקנים, בעוד חמש־עשרה שנה. אז, הם צחקו. היום הם הפסיקו לחשוב על זה, הם פשוט משלמים.

"ומה איתך?"

לורן לא שומע.

"ומה איתך?"

הטון של סולנז' עולה. שלושה זוגות עיניים ננעצים בו.

"אני?"

הוא בולע את הבליל שבפיו, מתקשה לענות.

"אני, כלום."

"אימון הכושר, הערב?"

"אה... סטפן לא מוותר... אני גמור."

התשובה מספקת אותם והשיחה מוסטת לכיוון אחר.

האימון בחדר הכושר, זה התירוץ של לורן. הכול התחיל עם הכאבים שלו וחשק פתאומי לרזות. במשך חודשים ארוכים, הן באוויר הצח והן בחדר כושר, הוא דיווש עד כלות הנשימה. הוא חזר לשלוט בגופו והרגיש מוטרף משמחה. מהשרירים שהתארכו, מהעור המתוח, ובעיקר מהרגליים החלקות. כשסולנז' ראתה אותו יוצא מחדר האמבטיה ברגליים מגולחות, היא הביטה בו בתמיהה. הוא הצדיק את המעשה ודיבר על כיוון הרוח – כן, גם בחדר כושר, הוא הוסיף, והזיעה פחות מעיקה, היית מאמינה? ככה זה אצלנו, במשפחת רוכבי האופניים. היא לגלגה עליו בחיבה, הוא כלל לא התייחס לזה.

מאז, הפסיק להתגלח והחל למרוט שערות בשעווה. השוקיים החלקות והמבריקות מעניקות לו, כשהוא מתלטף, תחושת עונג מופלאה, גל חמים שמציף אותו בזיכרונות ילדות, כשהכול עוד נראה אפשרי.

_____________________

"על חוט השערה", ליאונור דה רקונדו (מצרפתית: דורית דליות), הוצאת אריה ניר, 198 עמודים, 98 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ