הארץ
איגי דיין. ספר ביכורים
איגי דיין. ספר ביכוריםצילום: שלומי מוצפי
הארץ

מסיבה

הילדים, עדיין בבגדי החג, התקבצו סביב דוכני האוכל והממתקים.

אורו הכהה של ערב כמעט סיים למחוק עד בלי זכר צהוב מעוור, שצָבע צהריים חולים עכורים. המבוגרים העבירו בעצלתיים הילוך, מַעבר משומן וכמו אגבי, אך חריף, חד ובר תוכן: בוא הלילה, לכו לישון הקטנים, פנימה הוויסקי הזול, בקבוקי הבירה המפליגים לשום מקום במי הקרח שבאמבטיה עקורה.

צלילי להקת הקאברים החובבנית לא באמת התרוממו ובטח שלא שכנעו, אבל את נֵל הם הזיזו, וגם מי שעין אחת בראשו היה יכול לראות בקלות שהחגיגה הזו כולה חיוורת ונוקשה לעומת החיוך המתוק הקטן שעל פיה, ולעומת הרמזים וההבטחות שבעיניה, בקימורי גופה הנצמדים ומתרחקים, נמתחים ומתהדקים כנגד בד

שמלתה הדק, נורים ממנה למרחק בתנועות קטנות ומעגליות, צופנות סוד.

נפלא מהדעת מה מצאה בו, במיכה — מקרר אנושי בעל צוואר רחב, עם עיני יהלומים שלוליתיות, תינוקיות, לא לגמרי שפויות. מיכה כבר לא היה צעיר כשהכיר את נל. אותו מעולם לא ראו רוקד, ולעיתים רחוקות בכלל ראו. הרבה אנשים כאן ממש לא אהב, ואת השאר לא חיבב.

כשאתה מקשיב לשיר שלצליליו היא נעה, אתה תוהה מה נל חושבת ואם בכלל, וכשאתה מבחין במיכה, שגם כשחייך היה מלחיץ, אתה רק מקווה שהוא לא מבחין בך מבחין בה רוקדת, עם עצמה

ולעצמה, כמו לא מבחינה בכלום.

גם דוני אחדות, במכנסי צינור שחורים וחולצת טי הדוקה, לא רקד. השירים האלה — הם לא היו מספיק גבוהים לרומם אותו ולא שורטים דיים לגעת בו. מתוך הצל, ממסתורו בעברה החשוך והרחוק של רחבת הדשא, עיניו נעו בעצבנות משעון הסייקו שעל פרק ידו המצולקת אל עזרת הגברים שהתקבעה לה במרחק פסיעה מהאמבטיה, ומשם אל החוגגים והצופים, העומדים והזזים למול המוזיקה שעלתה מהבמה הנמוכה, שלא הייתה שם הבוקר.

לדוני היה עניין להבחין בכל שינוי במצב הדברים. הוא ספר חמש בירות ושלושה צ'ייסרים שמיכה הזרים לתוך גוף הפלדה שלו, בדק את השעון ששאף מקרוב לאחת עשרה, ומדד את הקולות שעלו מעזרת הגברים — קולות רמים, שטוחים, להג גברים מבושמים. הוא משך באפו והעביר יד גרומה בשערו המשומנן, החום־צהבהב, המשוך לאחור. כתמים צהובים בעיניו התמיד פעורות עוררו חשד שמא בתקופת היעדרו מהיישוב ומהארץ הוא התקדם מעישון כבד של קלים, דבר שעליו ידעו כולם, לשימוש לא קל בכבדים. גופו

הצנום, המשיכות התכופות באפו ומבטיו התזזיתיים המחושמלים היו עדי תביעה מהימנים במשפט דמיוני ומהיר זה שהתרחש בראש המתבונן, ופניו הצרות של דוני, הן תמיד אמרו צרות.

הסייקו אומר שעכשיו. מצב השטח מאשר ומאפשר. הוא מותח את גופו הנחשי, מתנער קלות, וכצל מעוקם נע לתוך הלילה. 

שיר וחצי קודם לכן גלשה קרן אור לאט דרך רחבת הדשא לעבר הבמה, חתכה דרך החוגגים ומתחת למתחם הדוכנים. כמה צעדים מדופן הבמה סקרה את סביבתה בחטף, פנתה ונעלמה באין רואה.

העלטה פורשת חסותה, שניים גולשים ונבלעים בבטן האדמה. שמלה

ומכנסי צינור מופשלים בשתי משיכות חזקות למגע עור בעור, ואז חיכוך ותנועה, חיפוש המקצב ומציאתו במהרה. יד מצולקת מהדקת מטה פלח ישבן שנהבי עגבני וסורר בעוד זה וחציו האחר מהדקים מצידם נרתיק מתוק סביב נציג גופו המשולהב של בעל הצלקת, השוכב מתחת. הנרמז והמובטח והנורה למרחקים מקיימים עכשיו. בתנועות מעגליות אך נמרצות ותכליתיות, בנשיפות מהוסות כגלי עומק הבאים אל חופים חשוקי שפתיים, דוהרים שניים, מהר, קדימה, והיעד פורקן. כמעט גאולה. צעיר וצעירה, וזה היה יפה וטהור לולא

מיכה הבעל, על תלולית ממעל, זוג קרניו בבור למרגלותיו, המטיר עליהם גשם קללה צהוב ובאוש, מעלה אד, טיפותיו ניחתות כצרורות על הפנים הצרות ועל שכמות אשתו המתקמרות בעווית כי קרב רגע השיא, ולשתוק דווקא עכשיו, והוא — שש בירות וארבעה צ'ייסרים משחקים ברגשותיו, איברו עוד משורבב וירח דק מעליו,

שואג אל החושך השותק: "נל! נל!!!" מנער אותו וממלמל: "איפה את... לעזאזל..."

השמיים מרעיפים

מיוחדת. יש אנשים כאלה. גם באמצע היום, בבגדי עבודה, על השביל ביישובכם הפשוט, המבודד, השום דבר מיוחד; גם בפתח ביתם, כשהדלת פתוחה, על הרצפה דלי והם עם המגב ביד, מורים למים את הדרך החוצה אל החצר הקדמית דרך שלוש המדרגות; גם כשאין להם כל כוונה להיראות בציבור ולא מודעות לעין שמתבוננת בהם, בכל זאת, כאילו כדי להתריס וכמו כדי ללמד משהו על העולם, דווקא להם יש את זה. את ה־זה. תנועותיהם משוחות במגע שמימי נעלה, האור מעיניהם שט במפלס אחר, לא תוכלו להסביר מדוע,

ובטח לא להאשים אותם בזה. נולדים ככה.

והיא, היא בבירור אחת מבנות השבט המסומן הזה. או שהיא פשוט יפה מאוד, או גם וגם, ולך תדע מה מוליד את מה. דבר מוזר: כשיציר כזה מקבל מהוריו שם רגיל, לא נסיכי ולא מובדל, זה דווקא מעצים איכשהו את הקסם, מוסיף ממד של מסתורין ועומק. מנגד, הדבר עלול גם לחרוץ לו קו חיים, לייעד לו גורל ובו הנתונים

והפוטנציאל של נפשו הגבוהה והנסיכית יעמדו בסתירה צורמת להשתלשלות חייו — למציאות, שתסיים נמוכה ופשוטה, סתומה וטורדת, נכנעת אחרי הכול, מצייתת לציווי השם.

כריכת הספר
כריכת הספרצילום: באדיבות הוצאת עם עובד

והיא, שמה לא אווה ולא טינה, לא לילי ולא אלינור, גם לא מירב, ולא עזר לה שאִמה נולדה וגדלה באמריקה. לא, זה לא עזר לשרה. כמו בסרטים האלה, שההתחלה שלהם לא הולכת חלק ואז הכול רק מסתבך, באים השמיים ומרעיפים על שרה היפה גם עור פנים שקוף חיוור, עיני ים עם אופק אחד יותר, מראה שביר מכוכב אחר, קנאה ונידוי לא מוכרז מצד בנות גילה ובנות מינה בכלל, בנים שכלל לא מעיזים להתקרב, כאלו שבאים, לבם וידיהם נייר זכוכית, והורים, שלשיטתם האשם היה תמיד בה, בשונותה, שהתפרשה כהתנשאות ממש.

כך מאז הייתה ילדה קטנה.

כשבגרה, הגברים של חייה לקחו את זה עוד למטה. הם לא היו רבים — כמה מערכות יחסים חסרות סיכוי, שגויות בעליל אפילו, שבהן היא הייתה ירח רחוק, צח ומושלם, והם עננים מעיבים החותרים אליה, כמהים לדבוק בה, לכסות, לבלוע, חמקמקים וכהים, אובך סמיך ורעיל בשמיה.

קיר קרח

בגיל ארבע עשרה, הכול פשוט התפרק ביום אחד.

אבא היה מפחיד, מחריד בשתיקתו. לפעמים נדמה שפשוט יהרוג את האדם הראשון שידליק אותו, וזה יכול היה להיות כל אחד, בגלל כל דבר, ובייחוד היא — שרה, התמיד אשמה, השונה, עם הילת השבט הנבחר הארורה שלה, עם המטען מעורר ההתנגדות שמחובר לכל מבט שהוא מניח עליה, ואם זה לא מספיק, אז גם

העיניים האלה, של האמא שלה. לעזאזל. כל כך הרבה דברים. שאינם תלויים בה.

אבא, אמא, בית, משפחה — מילים שיושבות במקומות הראשוניים והמהותיים ביותר בעץ המסועף שהוא מוחנו. נדמה שרוב המושגים ותבניות ההתנהגות בנויים בנדבכים על גביהן, כתכנים נלווים מותנים. עכשיו, בשביל שרה, הן כולן עוברות ניסוח מחדש, מקבלות משמעות חדשה, מפרישות פתאום חומר אחר, משלחות

זרמים חשמליים קרים ומנכרים היכן שרק אתמול היו חום ונחמה, מתרוקנות להכאיב מתכונותיהן הקודמות, נוסכות הביטחון, אשר עליהן הכול היה מושתת, כל מילימטר של קיר בבניין הקלפים

השביר שהוא אנחנו — היא.

טראומה חזקה תחזור ותשכתב את העץ שלך, את חייך, אחורנית. מנקודת הסוף, העכשווית, עד לימי הבראשית שלך — מַתחילה מהפירות, מנוף הצמרת, דרך הענפים יורדת אל הגזע ולכל אורכו

מטה, עד שורש השורשים, לביצוע כתיבה, פירוש וקידוד מחדש של כל תולדות ההיסטוריה האישית שלך. משימה בלתי אפשרית, כונן סי מחוק ודרוס, בלתי ניתן לאיחוי, משוכתב ומחורר. בקיצור, חתיכת בלגן, דייסה רטרואקטיבית, ולשרה בכלל הפסיק התיאבון. לא היו לה חשק או אפילו דרך לאכול, בטח שלא את זה.

באמצע כיתה ה' זה התחיל. שאון גלי ענק גועשים מעל אוזניה השקועות עמוק מתחת למים, עמום ומרוחק, מבטל בהופיעו כל צליל אחר, תולש ומנתק אותה, ופלישת יצורים לא נראים אשר עטים על רגעים אלה, מנצלים אותם לשיבוש שידורי המציאות אל גלגלי עיניה, מפירים וקוטעים תחילה את תמונת החוץ במטחים של רסיסי שלג לבן עד שמבססים תדר להקרנת תמונות לא מזומנות, שעולות ומתנפצות אל עיניה באקראיות חשודה, כגלים הנשברים עליה מתוך מעמקיה היא.

התנפצות התא הביתי הביאה שלל תופעות טבע נוספות בה — מטאורולוגיות, עתירות כוח, מעצבות, שהפחידו אותה כהוגן:

התפרצויות געשיות — בעבוע תמידי מתחת לפני השטח, לוחץ כל הזמן, פועל ללא לאות, מנסה לפרוץ בכל מקום שבו מעטה הקרום חלש יותר, חדיר, פגיע.

סופה משתוללת — קיץ וחורף של רוח תמיד — רוח חזקה, רוחה נצחית ולא נחלשת, נושבת בלי הרף, גם כשנדחקת בטעות לפינה ומסתבכת, מאיימת להפוך ולעקור. וגילוי מלחיץ, ידיעה מרעישה על אודות קיומו של קיר קרח עבה, חזק ונוקשה ושקוף כאוויר, שנמצא תמיד במרחק־מה ממנה — מעט רחוק אולי, או דווקא קרוב מאוד, ואשר בלי לדעת מתי או למה, ללא התראה ועל בטוח, פתאום תיכנס בו. ובמוחה העדפה

ראשונה: שהיתקלות זו תתרחש תוך כדי תנועה במהירות נמוכה

ככל האפשר, למזער פגיעה. שרה, זוזי לאט, שרה, הישארי במקום.

ובלבה העדפה אחרת, הפוכה לגמרי: להיתקל בו במהירות שיא, לנפץ ולהתנפץ, להסיר את המסך, שיזדיינו כולם, לראות ולהראות את הסרט כולו, כולל רשימת הקרדיטים — מי ביים, מי כתב, מי שיחק ומי צפה — שרה רוצי מהר, שרה עופי, טוסי בכל הכוח.

ים של דמעות

אבל זו הייתה דווקא אמא שמיהרה לטוס ופרחה לה. אבא נשאר לשקוע. בית כבר לא היה, אך כתובות היו פתאום שתיים. אמריקה התקרבה, שרה היפה גדלה, והנה היא, בשנתה השש עשרה, פוסעת וקרבה אל הדלפק בהגיע תורה, משיבה בנימוס מהודק: שרה מייסלר, לבד, שישה חדשים, ביקור משפחתי, אמא שלי. כאן באוסטין. חותמת כבדה ניחתה על הדף, מהדהדת כרעם הרה גורל, קוטל הזיות, כמו אומרת זהו, וכן, כל שהיה הוא אכן שהיה, וזו שכאן — אכן זו את, פה ועכשיו, ובאמת אין יותר לאן ולמה לחזור, ומה שנחתם כאן, ילדתי, הוא שורה תחתונה, סמכות פרשנית תמציתית סופית ומוחלטת (ומוטב לא להגדיר של איזה עניין, זה צו ניעור כללי), סיכום מצב שאין עליו עוררין, צו גורל אפילו. ואם לא היית בטוחה, ואם חשבת שאולי, אז מזמנים לך מלמעלה נציג רשמי עם מדים, טפסים, חותמות וכל מה שרק אפשר כדי להחזיר אותך. אז תתקדמי בבקשה. "עלמה! התקדמי בבקשה... הבא בתור!"

"סליחה", היא מתעשתת ומתנצלת, מחייכת בפיזור דעת אל

הדובר במדי הפאר, ובצעד רפה יוצאת לחפש את המסוע שיאחד אותה עם מזוודה הנושאת את שמה, משם תצאנה שתיהן להתאחד עם זאת שנתנה לה אותו.

אמא, כי כאן שורשיה ומכאן באה, לכאן חזרה. חיים חדשים המתינו לה במקומה הישן. עתיד מקופל בעבר, יִין בתוך היאנג ולהפך — שובה של אמא

לעיר ילדותה הוא אולי מאותן פעולות שבאות אל העולם כפרי של תודעה שמזון רוחני מהיר, אקלקטי ומזדמן עיצב אותה, כמו את כל פני הדור הזה, הדור שלפני הדור שאפילו עצם הרעיון כי קיים מזון שהוא רוח אינו נוח לו לעיכול, מעלה עווית על פניו, גורם לו לרצות להקיא.

יותר משנה חלפה מאז עזבה אמא את ישראל. עכשיו זה היא והאנק — פנים סמוקות, גבוה ורזה, עם כובע בוקרים ושיער בצבע אגוז, ובחיוכו הרחב טורחות הרבה שיניים, יותר מהרגיל, לבנות מאוד ומסודרות — חיוך מושקע, עסקי, כמעט מתועש, מסוג שהפה מתרחב בו כדי לייצר מעין נינוחות, ובינתיים העיניים עובדות,

אומדות אותך, חודרות כדי לקלף עוד שכבה מעלייך.

"היי, שרה, שמעתי עלייך כל כך הרבה, ברוכה הבאה". חיוך קטן על פני שרה. הרבה פחות מושקע, שווה עולם. "שלום האנק", (שנייה אובדת שם תחת שאון הגלים, ריצוד שלג לבן קצרצר, רסיס תמונה ובחזרה לכאן), "נחמד להכיר אותך".

דמעות אם, אחד החומרים החזקים בעולם, נשפכו במעמד. ככה זה. אין מה לעשות. ושרה, נסערת ומעורבלת, כל מיני דמעות עלו ולחלחו גם את עיניה: דמעות געגוע שאין עוד להחזיקו, דמעות מהעבר, דמעות על העבר, וקבוצה גדולה, מגובבת, של דמעות יחידניות פרטניות אשר עוכבו ונדחקו במשך שנים וניצלו את הפרץ כדי להתגנב ולזלוג כבר — כל אחת וסיפורה האישי — ושהקשר ביניהן נוצר רק מתוקף הזמן הארוך שהמתינו יחד, כמו אחוות מטופלים בחדר קבלה של מרפאה, יושבי אולמות ההמתנה בכל

אותם מקומות עגומים בלתי נגמרים, שבהם התור הוא דרך חיים. 

היו גם, כמובן, דמעות אל העתיד, שהצפון בו היה כתמיד —

והפעם עוד יותר — תעלומה.

החוצה. אוסטין טקסס. מפלצת שעל אנשיה, רחובותיה, זמזומה ומגרדי שחקיה הייתה יכולה בקלות ובנגיסה משועממת אחת לבלוע את היישוב הקטן והחמוד ששרה גדלה בו, לא להרגיש בכלל שבלעה משהו, לא לדעת או אפילו לנסות להבין מה עושים עם הדבר הזה שבפיה ומה טעם יש בו, להניח אותו באיזו פינה זמנית רק עד שתחליט, ואז פשוט לשכוח לגמרי מהעניין — כמו היה הכרך הענק ילד עשירים מפונק והיישוב הקטן מישראל צעצוע קטן חדש שהתגלגל לידיו, ושבמקום להחליט מה לעשות איתו הוא פשוט זורק אותו איפשהו, דוחף אותו לאיזו מגירה, יודע היטב שלעולם לא ישחק בו. 

שרה הבינה מיד שפה יהיה צריך הרבה להתרגל — לרוחב הזה ולגובה הזה, לגודל הזה אשר כמותו לא הכירה, ואשר דומה שגם הוא עצמו אינו מכיר — לא את יושביו, לא את רחובותיו, ולא את בנייניו, מידותיו, רחש זמזומו ומגרדי שחקיו, שום דבר ואף אחד.

שלום לך, אמריקה.

גליה, מה שלומך?? כמה אני מתגעגעת!!

איך אצלך?

אצלי האמת ממש נחמד. אני והאוסטין הזאת לאט־לאט מסתדרות. בהתחלה לא חשבתי בכלל להישאר את כל התקופה אבל עכשיו מדובר אפילו על להאריך. עושה לי טוב בינתיים, השינוי.

מה אני אגיד לך גל, המקום הזה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירות. כזה גודל, רמת חיים דמיונית, משהו שאף פעם לא ראינו. גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליחה לדמיין מקום כזה.

לקח לי זמן עד שקלטתי שבניגוד אלינו — זה לא נראה כאן כאילו הכול נוצר רק אתמול, ורק עד מחר. יש מין הרגשה כזאת שהדברים היו פה הרבה לפנייך ויהיו הרבה אחרייך, ושמישהו

תכנן אותם ככה וחשב לעומק ועד הסוף. את צריכה לראות איך הבניין בית ספר שלנו נראה, ואיך הבית של אמא והאנק. בהשוואה אליו כל הבית שלנו בארץ זה כמו אגף השירות, או המגורים של "אשת התחזוקה". החדר שלי למשל, המיטה, אפילו המצעים — דברים שיש רק פה. מישהו יכול לחשוב שאני נסיכה,

אבל לא, זה ככה בהכול, במכוניות, בשכונות הטובות שנראות במציאות כמו איזה גלויה, במה שהם לובשים... מכירה את הבגדים היקרים האלה, חליפות נשים כאלה, מחויטות, בצבעי פסטל, כמו של בובות ברבי, רק שהן בגודל אמיתי, על נשים אמיתיות? וגם הגברים — זה לא להאמין, אבל כמעט כולם באמת הולכים עם כובעי הבוקרים האלה, כמו בסרטים, שמאוד נהוג כאן לחבוש, גם עם חליפה.

על הבניינים שלא נגמרים וגורדי השחקים באזור העסקים

אני בכלל לא מדברת, קשה אפילו לדמיין דבר כזה בארץ. דברים לגמרי מוזרים למי שלא מכאן. שתייה, למשל — טוב, זה משהו לגמרי אחר פה, טקס, חלק מהתרבות, אני לא מדברת על מים כמו שמקפידים אצלנו כדי לא להתייבש, כן? אני מדברת על האלכוהול שנמצא פה בכל מקום. הם שותים לכבוד כל דבר —

חתונה, יום הולדת, תחילת שנה, סוף שנה, סגירת עסקה, מילה טובה שמישהו אמר, הבטחה, הדגשה של איזה מסר. פתאום מישהו אומר משהו וחייבים לשתות לכבוד זה, כל שטות זה סיבה לשתות. חוץ מזה, כאילו בלי קשר, חייבים ללגום קצת בסוף היום, בלי סיבה מיוחדת, כחלק מהשגרה — קוקטיילים, ג'ין, בורבון... מה לנו ולזה... והכול בבקבוקים מהודרים מבריקים כאלה, מקריסטל, שכאילו מהגנים את זה, ויש משקה שנהוג

יותר בצהריים ואחר שבכלל הולך רק בערב, ודברים שגברים יותר שותים לעומת אחרים שמתאימים יותר לאישה. יא אללה,

מאיפה זה בא. גם אצלנו יש בר כזה בסלון. אני כבר אומרת אצלנו, אני לא מאמינה. זהו בערך. ברור שדברים מסוימים גם חסרים לי, אבל הכי חסרה לי את, אנחנו, החברוּת שלנו, שאני כל כך מקווה שתתגבר

על המרחק ועל הזמן, ושתחזיק נצח. טוב, מקווה ומתה לראות אותך מהר! תכתבי לי מה חדש,

אצלך ובכלל, את יודעת, ומה קורה עם ההוא.

אוהבת,

שרה

גליוש, לקבל דואר ממך זה כזה אדיר, הלוואי כל יום!

אישית לא חיבבתי את האריק הזה בכל מקרה, ובעיניי טוב שאת לא יוצאת איתו יותר ואין לך מה להיות עצובה, בסוף יגיע המישהו שבאמת ראוי לך ואז זה יהיה מושלם. את אולי לא רואה מה מיוחד בך אבל אני בוודאי שכן, וכמו שאני רואה גם מישהו אחר יראה, עוד תראי.

פה רגיל כזה וטוב, הציונים שלי בבית הספר החדש ממש עלו. מוזר, אבל הרבה יותר קל לי ללמוד כאן. תגידי, יוצא לך אולי לראות את אבא שלי לפעמים? אני לא מצליחה לקלוט מכאן מה שלומו ואם הוא בסדר.

בקשר למה ששאלת, דווקא יצאתי כמה פעמים עם איזה אחד מהשכבה שמעליי, חתיך מאוד ודי חמוד. בפעם האחרונה, כשהוא החזיר אותי באוטו, הוא רצה שאני אעשה לו כל מיני, את יודעת, לא הסכמתי והיה כזה לא נעים אבל אחר כך צחקנו

על זה ואנחנו עכשיו בסדר. לא יודעת אם אמשיך לראות אותו, אולי. אה, ולא ייאמן, אני גם משתתפת באיזה תחרות יופי אזורית בעוד חודשיים, אירוע גדול דווקא. אמא שלי לוקחת את זה ממש

ברצינות, נראה לי, היא מדברת איתי רק על זה ומספרת לכולם.

אותי זה משעשע. סתם, יכול להיות נחמד.

בקיצור, הכול די ורוד, הייתי אומרת, סוג של ורוד שיש רק כאן, ואם היית פה אז היית מבינה בעצמך, וגם היית חוסכת לי כל כך הרבה מילים שמצליחות להעביר כל כך מעט, ואז גם הוורוד אוסטין היה מקבל נגיעה של זהב והיפה היה נהיה מושלם! אז גל, תעשי טובה ותתחילי לחשוב איך את מגיעה לכאן, יש חדר מוכן בשבילך ויש הכול, נשאר לך רק להגיע.

תמשיכי לעדכן ותמשיכי לחייך, ותחזיקי לי אצבעות לתחרות,

כאילו שזה באמת חשוב.

שרי

_____________________

"חוָה", איגי דיין, הוצאת עם עובד, 276 עמודים, 88 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ