הארץ
דלית אורבך
דלית אורבך. סיפור מתח קונספירטיביצילום: ללא קרדיט
הארץ

אורי

"שבי עליי, מלי שלי," מלמל גבר ערום מאחד המסכים המרצדים מולי. שער החזה שלו היה סמיך כמו שטיחון "ברוכים הבאים" בכניסה לבית. מלי שלו משכה בכתפיה וחייכה בהתרסה.

            "למה?"

            "כי אני רוצה לראות איך את נהנית."

            "ומה אם לא תראה?" 

            "מה שלא רואים לא קיים."

            "ואת זה אומר מישהו שהמה-שמו שלו חבוי כל היום מתחת לחליפת עסקים ועדיין מנהל אותו?"

            הגבר הערום צחק. "את זה אומר מישהו שמכיר את העיניים שלו ויודע שאי אפשר לרמות אותם."

            "אז עכשיו תסתכל עליי כל הזמן כדי לוודא דרכי את זה שיש לך משהו בין הרגליים?"

            "בדיוק. ואת תעצמי את העיניים, כמו שאת תמיד עושה ותתרכזי בלהרגיש."

            "הגיע הזמן שתפסיק לתקשר עם עצמך דרך אנשים אחרים. קצת נמאס לי להיות המראה הכי יפה שלך," קנטרה אותו מלי.

            "ככה לא נראית מישהי שנמאס לה, ומי כמוני יודע איזה פרצוף יש לאחת כזאת."

            "כן. מי כמוך יודע באמת," גהרה מלי ונישקה אותו על שפתיו. קול מצמוץ לח.

            "תגידי, מה דעתך להתפשט מהמקצוע שלך? אוהב אותך בלי הקומבניזון הדעתני."

            "בשמחה. אני מאושרת שהגעתי למקום הנכון ולתפקיד הנכון, בזמן הנכון," היא צחקה צחוק משוחרר.

            "לא יכולתי להגדיר את זה יותר טוב, אהובה שלי."

            שניהם התנפלו אחד על השני ונשימתי נעתקה מול הבולמוס הרעבתני שנגלה לפניי על המסך. אני פחות משתי דקות במקום העבודה החדש שלי, למען השם. לאן לכל הרוחות הגעתי? עם כל מגוון העבודות המטורף שלי, כזאת עוד לא הייתה לי.

            לרגע עלתה בי המחשבה ששוב אני זבוב על הקיר באחד מהחלומות הארוטיים שפוקדים אותי בשנים האחרונות. לא. לא הייתי חולם על זוג עם מבנה אנטומי כזה, גם אם שירה אשתי הייתה נמנעת ממני למשך דור. מה זה המקום הזה ואיך התגלגלתי לכאן?

            "נו באמת. מה חדש?" זאת שירה, ששנינותה שלה עוד תעמוד בספק בהמשך. "אתה נכה רגשית שמתנהל בעולם על כיסא גלגלים דמיוני. תהרוג אותי איך תמיד אתה מוצא שביל גישה נטול מדרגות שמגלגל אותך משטות אחת לאחרת, אורי."

            כן, מודה. כזה אני.

            ריח חריף של דבק מגע עלה בגלים מהפנלים הרופפים של השטיח מקיר לקיר מעורב בגלי ריח חמצמצים של גביעי יוגורט ישנים שהיו מוטלים מעולפים בפח.

            אני רגיש לריחות לעזאזל. אפילו עם החלפות החיתולים לשני ילדיי הייתה לי בעיה. תחושת קלסטרופוביה מוכרת הנצה בי.

            "אתה רואה את המסכים האלה?" זה שלומי. הנהנתי כמו גולם, מוחה במהירות טיפת זיעה שהייתה בדרכה לבייש אותי ביומי הראשון במשרתי המפוקפקת.

            "יפה. אתה לא מוריד מהם את העיניים לרגע."

            תלשתי את העיניים מקיר המסכים הגדולים הפרוסים מולי והבטתי בהתרסה בפניו הנאות חלקית של הגבר צפוף השיער שזה עתה דיבר אליי. להלן – שלומי. טיפוס שנראה כמו שחקן משנה בסרט מזרח אירופאי, רק בלי המעיל הארוך.

            "אז ככה, אורי. מה שאתה רואה פה – זה הג'וב, בגדול. זריזות עיניים. זריזות ידיים. זוויות צילום רלוונטיות לשיחה. קלוז אפים. לעבור מחדר לחדר. ממסך למסך. לא לפספס כלום. אני ברור?" הנהנתי שוב. ברור? מה ברור פה?

            על המסכים מולי התנוססו בו זמנית כמה זוגות משתגלים, בפוזות לא מחמיאות בעליל, מייחצנות איברים אינטימיים בלי בושה.

            "סדום ואמירה," מלמלתי בלי משים את המשפט הקבוע שאבא שלי, יקה עם עברית שמנסה לשווא להתייפייף, היה מלחשש לעצמו למראה כל בחורה ברחוב שראו לה את הברכיים.

            "סליחה?" שלומי התקרב אליי להבין מה פשר המלמול. הריח שלו קיבל נוכחות של ממש, כאילו עוד מישהו נדחף בינינו.

            "סליחה?" זאת אמא שלי, באותו הטון בדיוק, בילדותנו, יורקת לעבר אבי מיקרובים של לעג. "מה פה האמירה, יחיאל? אה? מה פה האמירה, אשמאי זקן?" המילה אשמאי, לטענתה של אימי, ויסלח לה מר אבן שושן, הכילה בתוכה גם חרמנות פתטית וגם אשמה קונקרטית.

            אבא שלי היה מביט בה בשתיקה, לסתו מתהדקת ומתרפה חליפות.

            "די נו, אמא. הוא מתכוון סדום ועמורה, תעזבי אותו כבר," זה אח שלי צחי, שנחלץ כרגיל להצילו.

            "לא לא," אמרתי לשלומי, "שום דבר. הכול טוב."

            אם היה לי כזה שיער שואג כמו של שלומי הבוס החדש שלי, קרוב לוודאי שהייתי מפתח את תנועת היד "האגבית המסרקת", כדי להזכיר לי ולכולם שאני מצויד בניבים של טורף אלפא. והייתי משתדל לעשות את זה מול אותו האבא האשמאי שלי, שכל בוקר ספר את מחטי האורן שנשרו מראשו על הכרית.

            "אתה קירח, יחיאל. בוא נודה בזה ונפסיק עם הדבקת שתי השערות שלך מאוזן אחת שלא שומעת לאוזן שנייה שלא מקשיבה," שוב אמא שלי דוקרת את אבי באכזריות השגורה בפיה.

נראה שסוגיית ההקרחה פסחה בגדול על ראשו של הבוס הזה. למעשה, הוא לא נראה כמו טיפוס שמשהו בכלל יכול לגעת בו. קר, שכלתני, מדויק וקפוץ תחת. אני מעריך אנשים כאלה, ולו בגלל שהם הנגטיב המוחלט שלי.

            "מצוין. העיקר זה לא להוריד את העיניים מהמסכים. להיות מרוכז," אמר שלומי.

            "אוקיי," חזרתי אחריו, תוקע בכוונה את עיניי בתוך פרצופו. "לא מוריד את העיניים מהמסכים." הוא הנהן, מתעלם בפעם השנייה מה"בכוונה" שלי.

            "גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול שלא להסתכל על כל זה," לחצתי, בודק את סבלנותו. פניו הקפואות הדפו את הסרקזם שלי.

*

המקום – חדרון מאותגר אסתטית, תקוע בין קירות מסוידים ברשלנות פושעת, שנראה על פניו כמו רשת שידור מחתרתית משנות השישים המוקדמות. קונטרסט קיצוני למחשבים המתוחכמים שהושבו על שולחן עץ מלא וארוך. הזמן – שעת בוקר מאוחרת. המצב הנפשי – מעורער.

שני גברים יושבים בגבם אליי, פניהם נעוצות במסכים וידיהם מקלידות ללא הפסקה. מזגן מנשב בקולניות, מטלטל וילונות של קורי עכביש אנה ואנה. אם הייתי עוצם עיניים, הייתי יכול לדמות המיית ים מרוחקת. אבל רק "מלי" שלו, שעל המסך, מרשה לעצמה לעצום עיניים, פיה פתוח והיא רוכבת על מפשעתו של בן זוגה. כן, אני מודע לחלוטין לחזרה האובססיבית שלי על נושא העיניים. חלק ממני, לצערי.

"עכשיו תקשיב לי טוב," שלומי הבוס העמיק את קולו. הנהנתי. מקשיב. "במקרה שמצלמה מתקלקלת, תמונה נעלמת או פוקוס נתקע, הבחור מצד ימין יחנוך אותך צמוד, כך שאתה ישר שואל אותו מה עושים." הוא לקק את שפתיו המלאות, חלומה של כל אישה בחדר המתנה של פלסטיקאי. רק ששלו היו מתוחמות בזיפים דלילים.

            "ברור לי שהתפקיד הזה קטן עליך, אורי," אמר שלומי, כאילו שמע את מחשבותיי.
"הראש הגאוני שלך יקלוט את העבודה פה בשנייה. אבל צריך להתחיל מאיפשהו. אז מכאן מתחילים. אתה איתי?" אהה. קיבלתי את מחמאת "הגאוני" שלי ועכשיו – מה שתגיד. אני לעומת זאת אמשיך להגיד בלב, סדום ועמורה. סדום ועמורה.

אמא שלי, משמצאה וו לתלות עליו את גרונו של בעלה, לא הרפתה. "סדום והמורה. צודק צחינ'קה. גם על הברך של המורה של הבן שלך דפקת עם הפטיש הקטן שלך, לראות אם היא קופצת. זה אינסטינקט-יחיאל. גם של הברך." היא צחקה בלי לחייך, עיניה מרוכזות בנעליה, כאילו איתן מתנהלת השיחה.

            אבי היה מרחיב את נחיריו, לשאוף אורך רוח, ומסתכל לצד השני, לסתו מהודקת דרך עור פניו המגולח. אחי ואני היינו מביטים זה בזה, נגעלים משניהם. נגעלים מהגנטיקה של עצמנו.

*

אני אורי. נעים מאוד. לא מאוד נעים, כמו לחבר'ה על המסכים מולי, אבל בכל זאת. אני מניח שאם הייתם רואים אותי חולף ברחוב, הייתם תמהים, איך זה שבחור שנראה כמו פרסומת למלח הארץ, החובק אישה מוצלחת ושני ילדים חביבים למדי, מוצא את עצמו בביב שופכין כזה. מבט מרפרף על צדודיתי, הנאה לרוב הדעות, היה גורם לכם לשדך לי את בת השכנים המעודנת שעושה לכם בייביסיטר. "תכירי," הייתם אומרים לה, "זה אורי. בחור טוב. משפחה טובה. ידיים טובות. לב טוב." הכול טוב. והיא הייתה מתרשמת, הטמבלית.

            אז כדאי שכבר עכשיו ניישר את ההדורים. כמו כל פרסומת "טובה" לגבריות מתונה עד גבה גלית, אני אכן מפרנס תדמית של גבר ישראלי חינני, ששומר בבגאז' כבלים למצבר, למקרה שאי-מי יצטרך הצלה. כמו כן, אני אבא חינני לא פחות, שלעולם ישים לב לשביל נזלת המגיח מנחירי ילדיו, ירכון אליהם באמפתיה ויקנח את חוטמם ברגישות אין קץ. כזאת שתקשיח אבות נוגסי קריירה. כזאת שתכמיר לב אימהות צעירות רחם.

            אלא שהאמת הסמויה מהעין היא שכולי תפאורה עשויה היטב. מאחוריה, אני דג חלקלק שמרגיש בבית בכל ג'ורה. ניזון מאצות אדרנלין, שאם אני לא משיג במקומות ראויים, אני משיג במקומות פחות ראויים. אין לי ברירה. ככה אני בנוי. מבט חודר יותר לנבכי נפשי יעניק... לא. הדיון עליי הוא בדלתיים סגורות. אין כניסה לאף אחד. אני השופט, הקטגור, הסנגור, הקלדנית, הקהל על מטלטליו, המנקים קשי היום של אולם בית המשפט וכמובן – הנאשם. וכל הנוגעים בדבר לוקחים שוחד. זה מזה. 

            כתב התביעה נגדי ידוע לכול. והם מביטים בי בשנאה דורשת נקם. יום-יום ושעה-שעה, אני מובל לאולם בית הדין, כדי לערער על העונש הכבד. שוב ושוב קמים העדים ונשבעים בגנותי.

            האם אני שקרן? חיובי. האם אני מזיק? אני יותר ממניח שכן. האם אני נשמע פואטי יתר על המידה? בוודאי. מילים יפות מסתירות פרקטיקה מיומנת של הישרדות רגשית. ומתחזקות את דעת הקהל החיובית עליי. ואובססיבי. כבר אמרתי.

            השופט גוזר עליי מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם מהגוונטנמו הפנימי שלי. אני מובל החוצה. ברגע הבא אחזור לערער, מתחנן על חיי. אין עם מי לדבר. למזלי, יש לי כישורים לשרוד את תנאי הבידוד האלה, על ידי פירוק החיים לרצועות, יותר נכון, לרתמות, שמחזיקות אותי טיפונת מעל פני היום-יום. ובאותה הזדמנות להתנשא גם מעל כולם.

*

בינואר האחרון קרא לי לשיחה אילן ברנס, הבוס של חברת ההייטק שאירחה אותי בשנתיים האחרונות בתנאים של חמישה כוכבים. "תקשיב לי, יא חתיכת חרא. אתה עילוי, אין על זה ויכוח. הראש שלך יצירתי כמו פיקאסו. אבל אתה עצלן. חפפן. ושם זין עליי ועל החברה הזאת. אני מתפלא שעם הפרעת הקשב שלך החזקת מעמד עד עכשיו. מתפלא על עצמי," הוסיף. שתקתי. ידעתי לאן זה הולך. "אבל חלאס. אחרי הפאשלה האחרונה שלך, עשינו חישוב פשוט, ובשורה התחתונה – הנזק שאתה גורם עולה על התועלת שאתה מייצר." 

            אילן ברנס נשען אחורנית על כורסת המנהלים שלו ושאב פנימה את כרסו הג'לית, מה שהקל במעט על תוגת הכפתורים בחולצה המגוהצת שלו. התמקדתי בכפתור האמצעי, זה שעיניו יצאו מחוריהן. זה עזר לי להסיט את הכישלון מחריר התודעה שלי בכמה סנטימטרים. טכניקה מוכחת שלי, לא להתמודד ישירות עם בעיה.

            "התסכול שיש לי ממך לא שווה את זה. אתה מבין? וזה לא שלא התרעתי. וזה לא שלא ניסיתי. אבל רבאק, אתה חי לבד בעולם המשועשע שלך. אי אפשר ככה יותר. פשוט אי אפשר."

            זה הטון "הברנסי". בחור שבנה את עצמו מקרשים ממוסמרים, אמביציית טורפדו ויכולת נדירה לאתר הזדמנויות לא מלוטשות.

            "הוא צודק. למה לא השתדלת, קיבינימט," רטנה שירה אישתי, "מה יש לך? שחית בתוך צנצנת דבש. כל מה שהיית צריך לעשות זה רק להישאר בתוכה. למה בגיל ארבעים ושלוש אתה עדיין בודק גבולות של אנשים. זה אינפנטילי. זה..." היא התנשמה והטיחה צלחות בכיור. אקספרסיבית האישה שלי.

            וצודקת. אני כזה. בועט בצנצנות דבש.

            הג'וב הזה, שממנו פוטרתי בבושת פנים, היה, במקרה, פסגת חלומותיו של כל הייטקיסט. אני הייתי איש סודו של אילן ברנס, טייקון משובץ אקזיטים. לכן האכזבה שלו ממני הייתה קטלנית. הוא ראה ברשלנות שלי בגידה אישית. שלא לדבר על החומרים שהתעסקתי איתם. טעות קטנה שלי הייתה יכולה להפוך את קערת הפיננסים של עשירי המדינה על פיה. לא שפישלתי בזה. פישלתי בגישה שלי. לזכותו ייאמר שהוא ניסה לאלף אותי. פעם ועוד פעם. הרעיף עליי גזרים של בונוסים. ובמחי מקל, ביטל אותם. הצמיד לי עוזר. העיף אותו. פיזר סביבי ימי חופש וארוחות צהריים ונסיעות עתירות שומן ובסוף הבין שאני מסוכן לו. שיש לי נטייה לנשוך את היד שמאכילה אותי. לא בכוונה. מתוך איזה באג של רעב לא מנוהל בתוכנה הפרטית שלי.

*

"לאט-לאט תיכנס לעניינים, חבוב," אמר לי שלומי, הבוס החדש שלי. "עשינו עליך מחקר. הפכנו כל אבן שאי-פעם נגעת בה, חרשנו כל תלם שפסעת בו," הוסיף, כחכח ובלע את ליחתו.
אהה. עשינו, חרשנו. מי זה אנחנו? מישהו הגיע באישון לילה לשדה של קורות חיי, עם קומביין מחובר לגלאי מתכות וחרש אותו לפסים עבים של קורדרוי? וכל פעם שנתקל בחתיכת פח השמיע גלאי המתכות – טו-טו-טו, בסאונד רוורס של משאית? אהה. עשו עליי תחקיר מקיף כדי שאהיה כשיר להיות פקיד טכני בבית זונות. הגיוני? לא ממש. מה זה הבולשיט הזה?

            "אני מכיר את ההלם הראשוני של מי שנכנס לפה, זה בסדר. זה טבעי וזה יעבור מהר מאוד. אני רק רוצה שתדע שאנחנו מודעים ליכולות הפנומנליות שלך, כמו גם לבעייתיות שדופקת אותך, ואל תדאג. זה מתאים לנו. ואתה תתוגמל בהתאם."

            הוא טפח על גבי, מהנהן, כמסכים עם עצמו. הנהנתי חזרה, מרגיש את לחץ הטפיחה שלו על שכם שמאל, גם אחרי שהיד שלו הוסרה. מכיר את השיטה לריכוך בשר קשה. היא לא עובדת עליי.

            "אז אם הכול ברור, אורי, ואין שאלות, מרגע זה אתה עובד מן המניין של 'אהבה בכפר', צימרים ברמה של ארבע כוכבים לאוהבים," הכריז הבוס החדש.

            למה רק ארבעה כוכבים? מה כואב להם לשים עוד כוכב אחד בצורת בידה, או זר פרחים טריים? ומה בעניין הכפר? מדובר במבנה חד-קומתי שמתחנן לצבע טרי, תחום בחומה גבוהה עם שיחים עצובים שלא ראו מים כבר חודשים. כל זה קבור בין מגדלי מגורים של בורגנות זעירה ומטה, צמוד למכולת שכונתית פזורת דעת וארגזים. והיי, לנוחות האורחים, כל האימפריה הזיונית הזאת קרובה לכבישי מפתח ראשיים ולעשן מכוניות מסיבי. כפר. על אהבה אני כבר לא מדבר.

"מלי שלי," הגבר במסך התגלגל מעל "מלי שלו" ונשכב על גבו מתנשם בכבדות. הגברת, שנראתה כמו דוב פנדה אחרי קרב-רב עם עפרון עיניים שחור, ליטפה את גבו בחיבה.
            "מה יש אבא'לה?" לטון הרך שלה היה גוון אחר מטון הטרום סקס שלהם. אחד מהם היה מזויף.

            "אז כמו שאת יודעת, יש לי היום אספת הורים. ואין דבר יותר מביך מלריב עם עידית מול המורה של תומר."

            מלי צחקה. "חיים שלי. נסה להחזיק את עצמך. לא להתרגז עליה. להבין שלה, לעידית, אין את מה שיש לנו. לה יש בעל שלא מראה לה אהבה," אמרה מלי ונישקה את פטמתו הימנית, רחבת ההיקף.

            "אהבה. איך אפשר לאהוב אותה? היא כל כך נוקשה. כל כך עצבנית. קפוצה. לא מרוצה..." רטן הגבר, "... במיוחד שאת יושבת שם מולנו ומדברת על תומר בכזאת נדיבות."

כריכת הספר
צילום: באדיבות הוצאת כתר

            הגבר תפס את ידה של מלי ונישק אותה.

            "אני אוהבת את כל התלמידים שלי," אמרה. "אבל, פתח סוגריים, את תומר קצת יותר, כי הוא שלך, סגור סוגריים."

            הגבר הפנה אליה את ראשו, צווארו מייצר מפית עור מקומטת. "המורה, אפשר לפתוח שוב סוגריים?" צחק. "רק בהצבעה," מלי הנהנה וצחקה איתו. "הנה, את לא מרגישה?" שניהם התגוללו שוב זה לתוך זו.

*

"סדום והמורה" לכל הרוחות. אז ככה נראה אבא שלי כשטיפס על חביבה כהן, המורה של צחי. אני זוכר אותה, את חביבה, מסתובבת במסדרונות בית הספר עם הקוקו הטיפשי שלה וצורחת על ילדים. היא הייתה מזמינה את אבא שלי לפגישות דחופות, שנושאן היה, איך לקדם את הילד המחונן, צחי. לא פלא שאמא שלי יצאה מדעתה. אבי היה חוזר ממנה עם אשכים מרוקנים ותיק מלא ניירת לחוגי העשרה וחוברות ללימודי מחוננים באוניברסיטה. ואילו אימי הייתה מרחרחת אותו כמו כלב ציד ופולטת, "שאנל חמש – זה לא."

            והנה, שלושים שנה אחרי ובמקום הכי לא צפוי, ביום הראשון לעבודתי מחוסרת ההגדרה, חוזרות אליי תמונות מדויקות ולא סימפטיות של ילדותי. יש מצב שהלכתי כל כך רחוק מאבא שלי, עד שנעמדתי בדיוק מולו.

            אמא שלי תמיד אמרה שכל מפגש שלי עם פלאי עולם הוא קסם שתוכנן רק בשבילי. וגם אני הרי לא מאמין במקריות, כך שיכול להיות שאני במקום הנכון לי לעכשיו. וכדאי לנקוט גישה חיובית כלפי הקסם. מכוער ככל שיהיה.

            הנתונים הם שהתקבלתי לעבודה שקטנה עליי במאתיים מידות, הסוקרת וסורקת אנשים שמזדווגים להם במקום סודי וחוזרים הביתה עם תחושת נאהבות, אגו נפוח, או מה שזה לא יהיה. אז מה? אני האפיפיור שאמגר את הטומאה? גם אני, כשיש לי קצת זמן לעצמי וכששירה לא מציקה לי עם מטליות החיים, חוטא פה ושם בהצצה לסרטונים של אנשים מחוברים. זה כיף. זה משחרר. זה הכרחי לגבר שהיצר שלו לא מסונכרן עם היצר של אשתו. וממה שאני רואה פה, אני לא לבד ביבשת אי ההתאמה המינית. רק שהם ואבא שלי לקחו את זה כמה צעדים קדימה ופנימה. ואני לא. בחיי שלא. מהרגע שאני עם שירה, לא הייתי עם אף אישה אחרת. פיזית, כלומר. ועד כמה שאני יודע, גם היא לא חוותה גבר אחר.

            אז הפעם באמת הגעתי לים המלח של המוסריות המקובלת. אבל מה אכפת לי. אני לא מודד נומך בסנטימטרים. כמי שיכול לצוף בין ערכים בלי להתנגש בהם, אני מתאים לימה הזאת כמו כפפה חד-פעמית לאורולוג.

*

שלומי ענה לנייד שלו שצפצף ויצא לרגע מהחדר, משאיר אותי עם שני עורפי הגברים הישובים על כיסאות, שהיו מרוכזים בעבודתם מול המסכים. היה לי קשה להישאר אדיש מול הצפה של כל כך הרבה  מיצים. קולות. עורות חשופים. וצורך. המון צורך.

            מילים אינטימיות עברו מפה לפה. עיניים נפקחו ונעצמו. ידיים לפתו והרפו. איבר נכנס באיבר. רוק ניגר. נשיפות מאמץ. מיטות ענק עם סדינים צחים נפרעו לבלילה חמוצה. מפעל המין האנושי מעולם לא נראה כל כך אנושי ודורש את שלו. למזלי, החולצה הארוכה שלבשתי הסתירה את תחושותיי. "הגעת לגן עדן," פעם הזין שלי, "אז תגיד תודה ותשתוק," נלחץ הלה לרוכסן מכנסיי בזווית לא נוחה. "טעות. הגעת לגיהינום," התלחשו האשכים שלי זה עם זה, "תברח סיזיפוס. תברח."

את סיזיפוס אני מכיר מגיל אפס. אני מתכוון לסיזיפוס שאני המצאתי. זה המודע לעצמו. גלגולו המעוות של הטיפוס המיתולוגי ההוא, שמגלגל את האבן במעלה ההר. מגיע למעלה. מרפה מאחיזתה. האבן מתגלגלת לתחתית. והוא אחריה. עד למטה. ושוב הוא מגלגל אותה בזיעת אפו. אנשים מעדיפים לראות בו את הסמל האלמותי להישגיות חסרת תוחלת. בדומה למי שדופק את ראשו בקיר שוב ושוב ולא מבין שלא הקיר הוא זה שיישבר.

            לטענתי, המגובה רק במחקרי שלי על עצמי, המטרה של סיזיפוס היא בכלל לא להעלות את האבן למעלה, אלא ליהנות מהנפילה החופשית, המשחררת והאובדנית למטה. שזה הפוך לגמרי. הרי אף אחד לא יעלה בדעתו שהסיבה שילדים מטפסים שוב ושוב בסולם לראש המגלשה היא שהם רוצים להישאר שם. נכון? הם רוצים ליהנות מהירידה, לעזאזל. מהשחרור המוחלט של לתת את עצמך בידי הגורל ולצלול מטה. התאבדות זמנית. תהרגו אותי, אבל לדעתי זה טבע האדם.

            ניסיתי להסביר את זה פעם לשירה, זאת האישה היפה שאני חי איתה כבר יותר מעשר שנים. אבל לך תתפוס את המבט בעיניים האגמיות שלה, כשעל כל פרצופה מודבקות פתקאות תזכורת צהובות עם מילים כמו "לוזר", "אכזבה", "אפס", "כלומניק". מיותר לציין שאני מאוד מכבד את דעתה.

*

ההתעוררות הפיזית במכנסיי הפכה למטרד מעיק. ברור לי שזה לא לעניין, אבל לך תתווכח עם הבוס האמיתי של הגוף שלך. עורפי הגברים מולי נראו לי כמו אפשרות נפלאה לריכוך המונומנט. העורף הימני היה שייך לבחור גרום, ששחה בחולצת טריקו מהוהה, אוזניות לאוזניו וידיו מתקתקות כמו קלדנית על ספידים. זה המנטור המיועד לי, לדברי שלומי הבוס. נדף ממנו ריח של בננה רקובה, שבבית ילדותי נחשב לסוג של דבש. שוב דבש. משמאלו גבר מבוגר יותר, עם חולצה צמודה לוחצת צמיגי שומן צדדיים ועורף שעיר ובשרני, עם כפל עמוק במרכזו, שאלמלא פעילות המסכים מולי אולי הייתי חושב על דימוי עדין יותר, אבל זה בלתי נמנע, לעזאזל, לא לחשוב על פות. זה עשה את העבודה. ההקלה הפיזית במכנסיי הייתה מיידית.

            בצד, על הקיר, נעוץ בפוש-פינים צהובים, היה תלוי צילום מכוער של נמר חברבורות דוהר, רגע לפני שהוא תופס איילה מבוהלת. תמונת אמצע קיטשית, שנלקחה מאיזה נשיונל ג'אוגרפיק. זה דיבר אליי. אני מבלה שעות לא מעטות בבהייה בסרטי טבע, כשהפייבוריט שלי הוא לחזות מזועזע ומרוגש בציד אכזרי. לצד הפוסטר הודבקו, ואני לא רוצה לחשוב איך הודבקו, פליירים של חברות שליחויות. פיצות, רביחות תאילנדיות והמבורגרים מ"סחוסי חיות טחונות ומטוגנות", כמו שטוענת שירה בכל פעם שאני מזמין לי אחד כזה במסעדה. למרגלות כל הבלגן הזה היה מודבק בסלוטייפ לוח משמרות כפול. בלי שמות. רק אותיות באנגלית צמודות לתאריכים ושעות. שלוש משמרות ביממה. מי בא לפה באמצע הלילה להתחבר, מי?

            תחת כפכפי האצבע של הימני, ונעלי פקיד ההסתדרות של השמאלי, היה מודבק שטיח מקיר לקיר, מיובל בצנוברי צמר, שכיסה את הרצפה כמעט עד הפנלים וסיכם את עליבות המשרה.

            בליל השיחות והקולות חסרי הנימוס שבקעו מהמסכים לא הקלו את אווירת הדחיסות המעיקה בחדר. עמדתי שם כמו אידיוט, הלב שלי דופק מהתנוחות ומקפלי העור החשוף, המוח שלי על טורבו, עובר אוטומטית למותו הטרגי של אבי, שוכב מפוחם למוות בתחתוניו על שטיחון האמבטיה, כשאשך תמים מציץ החוצה, עוד לא מבין שבעליו כבר לא ירוקן אותו לעולם.

            אל תתנו לפרטים שבווידוי הזה להטעות אתכם. מדובר בדרמה שהמצאתי בילדותי. שתמיד, ברגעי לחץ ומשבר, צצה, כמו אותו אשך, ומסיטה מייד את המעורבות הרגשית שלי, מהכאן והעכשיו, למקום ההוא בחדר האמבטיה, שלא היה ולא נברא. שם, במוות הדמיוני של אבי, מתפרק הרגש, רק כדי לחזור להווה, מחוזק יותר. שוב ושוב אני נע בין הסיטואציות, עד שהרגש מנוטרל לחלוטין מהשפעתו עליי. כן, אני יודע, זה דורש סוג של אשפוז, לכן מעולם לא התפתיתי לספר על זה למישהו.

            "הוא מת, אורי. אבא מת," צועק צחי בתוך ראשי, זורק את חלוק הרחצה מקטיפה של אבי על גופו החשוף, המושחר והמת.

            "אני מתה, יובלי, אני מתה," צועקת אישה דלת איברים מאחד המסכים, בזמן שה"יובלי" שלה, גבר גמדי עם כתם לידה ענקי על ירכו האחורית וגבס על ידו השמאלית, קודח בתוכה, מול הפרצוף שלי. מי בא להשתגל עם גבס, מי. ניסיתי להבין מה אני רואה בכתם הרורשך שזז על ירכו. עטלף חד כנף שמנסה לעוף בכל זאת? או אולי מלנומה בשלב מתקדם?

            פניי בערו, לסירוגין, ממבוכה ומסקרנות, והתקררו מחרדה ואשמה, כשקריין חדשות הרדיו מההמצאה ההיא שלי דיווח בסמכותיות לכלל האומה על מותו של אבי, יחיאל לוויתן, לשעבר לווינגר, תושב חולון ואב לשניים, מפצצה שנטמנה בטרנזיסטור בחדר הרחצה שלו, כשצחי צועק "תגבירו תגבירו" ואני בוהה בהם באימה מהולה בהקלה.

מבעד למהומה בראשי הצלחתי לשים לב שבכל פעם שבעל העורף הפותי עובר מסך לזוג אחר, הגרום מימין עם נעלי האצבע עובר לאותה תמונת מסך במחשב שלו ומגביר את ווליום השיחה. מה הקטע?

            שפת הגוף של שני העורפים שידרה ריכוז, מיומנות רובוטית. עמדתי בחדרון הזה כמה דקות, משייט בין תחתים ושדיים לבין אבא מפוחם עם חלוק רחצה מקטיפה, לקריעת קונדומים בשיניים, ולקריין החדשות המבשר על מותו של אבי, ורק עכשיו עלה בדעתי שאם הפצצה הייתה בטרנזיסטור, איך זה שהוא עדיין עובד. מישהו גמר במסך אחד. מישהי התחילה במסך אחר.

            רטיבות של רוק, זרע וזיעה. חיוכים. צחקוקים. חום. אברי מין בוהקים. הרגשתי שאני מאבד את זה.

*

שלומי חזר לחדר. "אני מתנצל על ההמתנה," אמר בנימוס של מארח במסעדה יוקרתית.
"זה בסדר," אמרתי בחצי פה. "זה כמו לעבוד בדוכן למיצים טבעיים," צחקתי. אף אחד לא התרשם מההומור שלי.

            "איפה היינו? כן. אז ככה. בכל משמרת יש שני אנשים. אתה והסאונד מן," שלומי הפנה מבט לחייזר הימני ששחה בבריכת הטריקו, להלן הסאונדמן, ולדביל השני עם עורף הפות, שכנראה איכנס לנעלי ההסתדרות שלו, שאם אבא שלי היה רואה את רעבונן למשחת נעליים, היה פוצח בנאום הקבוע שלו על הזנחה פושעת. אימי הייתה מגיבה ב"יחיאל, להזנחה פנים רבות. ומראות לא חסרות לנו בבית."

            "זה שועלי, הוא מתעסק במלל ומנהל את תיק הלקוח עצמו," הצביע שלומי לכיוון הימני . "ואתה, מבחינתך, חולש על כל מערך מצלמות החדרים, מה שהבחור הנחמד הזה עושה כרגע," הוא הפנה מבט ל... לא, אני לא אגיד שוב מה יש לו שם בעורף.

            רגע. מה זה "מבחינתך"? ומה פירוש "מנהל את תיק הלקוח עצמו", שחזרתי את דברי שלומי, עוד כישרון מטומטם שלי לא לשמוע מה אומרים לי באותו רגע, אבל כן להקליט בראש ולשמוע רגע אחרי. חייכתי. שלומי לא חייך. שועלי, שלמרות האוזניות היה ברור שהוא שומע את המתרחש בחדר, אפילו לא הגיב אליי. השני הנהן לשלום, כשפניו למסכים, פותו נפתח ונסגר. הנה אמרתי את זה שוב. האובססיה שלי מביסה, לצערי, גם את טיפת המודעות האחרונה.

            "שועלי" היה שם משפחתו של החתיך של הכיתה שלי בבית הספר היסודי. גילי שועלי. שלידו הרגשתי לא קיים. גילי הזה, שכולם קראו לו שועלי, כמובן, שאב את תשומת הלב של כל הבנות. בכל ערב, במיטה, דמיינתי אותי מכניס לו מכות רצח ויורש את הכתר. זה מעולם לא התקרב לזה אפילו. נהפוך הוא, אני הייתי להקת החימום שלו. הבנות היו באות אליי כדי שאצחיק אותן, וממשיכות לשועלי כדי שינשק אותן. מי יודע, אולי השועלי הזה הוא קרוב משפחה של החריאת ההוא, שבא עכשיו לגזול ממני את מעט הגבריות שצברתי מאז בטריקים זולים יותר ופחות.

*

מגוחך ככל שזה יישמע, זה כנראה עניין רציני, לשבת ולהכניס אנשים המתברגים זה לזו לתוך קלסר ממוחשב. העליתי על פניי הבעה עניינית כמצופה ממני, מסתיר עיניים קרועות לרווחה של ילד בן חמש.

            אין שום סיכוי שאספר לשירה במה כרוכה העבודה החדשה שלי.

_____________________

"נפש מסכות", דלית אורבך, הוצאת כתר, 395 עמודים, 98 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ