"הכל בגלל רוזי" מאת גרהם סימסיון: פרק לקריאה

לאחר שהצליח למצוא רעיה והתמודד עם הריונה של אשתו - פרופ' דון טילמן ניצב בפני משימה גורלית נוספת: חינוכו של בנו הצעיר האדסון. רוזי עסוקה מכדי לעזור... ספר שלישי ואחרון בטרילוגייה

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גרהם סימסיון
גרהם סימסיוןצילום: James Penlidis / ויקיפדיה
הארץ

שיחת הטלפון שסימנה את ההסלמה בבעיית ההסתגלות של האדסון הגיעה בשעה עשר ושמונה־עשרה דקות, בבוקר יום שישי. בחמש בבוקר רוזי הקפיצה את האדסון לבית הספר, כדי לצאת לטיול של שלושה ימים בשלג. הוא שיתף אותנו במידע על הטיול במשך כמה ימים, ונראה שהוא נרגש ומעודכן כהלכה בכל הפרטים.

הייתי בבית והתכוננתי לדיון המשמעתי בתקרית "שערוריית הרצאת הגנטיקה", שנקבע לאותו יום אחר הצהריים.

התקרית התרחשה במהלך ההרצאה האחרונה שלפני חופשת הסמסטר. כשסיימנו את תוכנית הלימודים, נותרו עוד עשרים וארבע דקות עד תום השיעור, ואני ראיתי בכך הזדמנות ליישם המלצה מסמינר שחויבתי להשתתף בו ושעסק בנושא: "איך לגרום להרצאות להיות מרתקות יותר".

"יש שאלות?" שאלתי. שמעתי התנשפות קולקטיבית, מחיאות כפיים פה ושם ואחר כך מלמולים. בדרך כלל נהוג לעודד העלאת שאלות, אבל לרוב הן משקפות משהו שמטריד רק תלמיד אחד, והן כמעט לא רלוונטיות לשאר הכיתה. כשאני אוסר לשאול שאלות, אני מצליח לדחוס את כמות המידע המרבית בכל
הרצאה.

סטודנטית שנראתה לי בתחילת שנות העשרים שלה הרימה את ידה.

"פרופסור טילמן, אתה מאמין שלגזע יש בסיס גנטי?" היא הביטה באישה שלצדה, אולי כדי לוודא שניסחה את השאלה בצורה הנכונה.

"זה נושא מעניין, אבל הוא לא נכלל בקורס ולפיכך גם לא בבחינה." ציפיתי שזה יהיה סוף הדיון, אבל להפתעתי, שאר הסטודנטים בכיתה רמזו שהם ישמחו לקבל תשובה. זה באמת היה נושא מעניין.

התחלתי בהתייחסות שלי לכך שכחוקר אני לא "מאמין", וכי אמונה היא מושג שצריך להשתמש בו במשׂורה במדע. בדקות המעטות שנדרשו ממני כדי לחזור על התיקון שאני כה מורגל בו, העלה תת־המודע שלי רעיון מבריק, שהייתי בטוח שהיה מרשים את מתכנני הסמינר "איך לרתק את מוחם של בני דור המילניום".

מלבורן היא אחת הערים המגוונות ביותר בעולם מבחינה אתנית, ותמהיל הסטודנטים בחדר היה בהתאם. רבים מהם למדו גנטיקה מתוך כוונה להירשם ללימודי רפואה, שהיתה בחירת קריירה פופולרית בקרב מהגרים וילדיהם, כמו גם בקרב סטודנטים ממדינות אחרות.

הודעתי לסטודנטים שההשתתפות בהדגמה שלהלן תלויה רק ברצונם, ואז זימנתי לבמה דוגמה פיזית ארכיטיפית של כל אחד מ"שלושת הגזעים הגדולים" כפי שהוגדרו בסוף המאה התשע־עשרה: אישה גבוהה מבוגרת ילידת גאנה בשם ביאטריס, שידעתי שהיא שואפת להיות רופאה; הסקנדינבי היחיד, גבר דני חסון שאת שמו לא ידעתי; ואחת מהסטודנטיות הסיניות הרבות, הוּאֵיי. קומתה הנמוכה עמדה בניגוד בולט לגובהה של ביאטריס ולגופו המוצק של הגבר הדני.

נֶגרוֹאִיד, מוֹנגוֹלוֹאִיד וקוֹקֶזוֹאִיד. ידעתי שלא מקובל עוד להשתמש במושגים האלה. גם כשהודעתי לסטודנטים בכיתה שאני מכיר בכך, הם נראו המומים. זה היה שיעור חשוב על הפן הסובייקטיבי ועל האבולוציה שעברו סכימות סיווג. האישה ששאלה את השאלה מלכתחילה נראתה כאילו היא מצלמת את השיעור לסרטון וידיאו בסמארטפון שלה.

שלושת הסטודנטים שנבחרו הביטו זה בזה וצחקו. יכולתי להבין מדוע טענו מדענים בעבר - באופן שגוי - שהשלושה מייצגים תתי־מינים נפרדים של הומו סאפיינס.

השלב השני בהדגמה נועד לאתגר את הניסוח הפשטני הזה. ביקשתי מכל אחד מהסטודנטים שבחרתי לעמוד בפינה אחרת של הבמה, ופניתי אל הכיתה.

"תתייחסו לבמה כאל גרף דו־ממדי שבו ביאטריס מייצגת את מקור האנושות, בהתאם לתפיסה שמקורם של בני האדם באפריקה. הוּאֵיי ממוקמת על ציר ה־X והסטודנט עם העור החיוור והעיניים הכחולות על ציר ה־Y."

הסטודנט הדני התערב בדברי: "אני אָרוויד. ארוויד הָאָרי. סבא־רבא שלי היה מתגאה בזה שנבחרתי, אבל אולי זה לא דבר כל כך טוב." מלמולים נשמעו מכל עבר. בני דור המילניום בהחלט היו מרותקים.

המשכתי: "אני מבקש מכל הסטודנטים למקם את עצמם על הגרף לפי מראה פיזי." ושוב, זכרתי להוסיף: "לא חובה להשתתף."

כמעט כולם השתתפו. שתי סטודנטיות שלא השתתפו היו האישה ששאלה את השאלה מלכתחילה, ושהיתה עסוקה עכשיו בצילום, וחברתה. שאר הסטודנטים עלו על הבמה והתחילו להסתדר במקומם, בדיוק כפי שעשינו בתרגיל "הסתדרו בשורה לפי ותק", שסיפק לי השראה להדגמה הזאת. כעבור כמה דקות עזבה ביאטריס את מקומה וניגשה אלי.

"פרופסור טילמן, אתה בטוח שזה רעיון טוב?"

"זיהית בעיה כלשהי?"

"לא מבחינתי." היא צחקה והצביעה על קבוצה קטנה סביב ארוויד האָרי. "הורג אותי לראות את הבחורים האלה מתווכחים מי הכי לבן." גם בין הסטודנט ההודי לסטודנט הפקיסטני התעורר ויכוח רווי יצרים.

כשהסטודנטים הסתדרו פחות או יותר במקומם, התחלתי את התחקור, והצבעתי על מה שהיה עכשיו ברור: שאנחנו לא עוסקים בקטגוריות אלא בספקטרום - למעשה, בטווח רחב של ספקטרומים. תיכננתי להמשיך ולפתח את הרעיון באמצעות דיון באבולוציה המהירה של מאפיינים פיזיים מקומיים שאינם קשורים ישירות להישרדות. ואז צילצל הטלפון שלי.

במהלך ההרצאות, הטלפון שלי היה מתוכנת לקבל שיחות רק מהמספר של רוזי בעבודה, דבר שעל פי המוסכמה המקובלת מעיד על מצב חירום.

"תגיד לי, מה קורה שם לעזאזל?" שאלה רוזי.

זה היה מבלבל. "את זאת שצריכה להגיד לי מה קורה," אמרתי. "ככל הנראה מצב חירום."

"אתה המצב חירום. העלו אותך לטוויטר. מה אתה עושה?"

"את נכנסת לטוויטר? בזמן העבודה?"

"חברה התקשרה אלי. מקולומביה."

"מישהו התקשר אלייך מדרום אמריקה -"

"אוניברסיטת קולומביה. המקום שעבדת בו במשך עשר שנים."

"שתים־עשרה."

כריכת הספר
כריכת הספרצילום: באדיבות הוצאת אחוזת בית

עכשיו, כאילו המצב לא מבלבל דיו, התרחשה הפרעה נוספת. שלושה אנשי אבטחה נכנסו לאולם ההרצאות. אחד מהם ניגש אלי, וידא את זהותי והוביל אותי החוצה. אחר כך כבר לא הייתי עד להתרחשויות, אבל בעקבות הזימונים של ועדת המשמעת, וכן ביקור שיזמה ביאטריס, הצלחתי להבין מה קרה
בהמשך.

בקיצור, הציוצים בטוויטר הציגו אותי בתור מי שמקדם בדיוק את אותן תיאוריות גזע שביקשתי להפריך, וכן תומך באפליה, באֵיאוּגֶניקה ובהשפלה פומבית.

לכל הסטודנטים בכיתה הוצע לקבל ייעוץ פסיכולוגי, ואחת מהן הגישה תלונה רשמית. בשל החשיפה ברשתות החברתיות נכתבו שלושה מאמרי דעה בעיתונות, שסילפו את העובדות וטענו שההתנהגות שלי מייצגת רעה חולה שהולכת ומתפשטת. זה היה חדש בשבילי: אני הייתי רגיל לקבל ביקורת על כך שאני חריג, לא על כך שאני טיפוסי. רק עיתונאי אחד יצר איתי קשר, והכתבה שהוא כתב נראתה מדויקת ומאוזנת. למרבה הצער, הוא היה, במילותיה של רוזי, "חתיכת מטורלל מהצד הימני של המפה", ובגלל דעותיו על עניינים שלא קשורים אלי, היתה לו אפס אמינות באוניברסיטה.

כתב ההגנה שלי נפרש על פני שישים ושניים עמודים, ורוזי התעקשה שאסכם אותו בקצרה.

"הנה הסיכום המקוצר."

היא ניענעה בראשה. "אתה אומר שהשתמשת בגישת הוראה יצירתית כדי להציג טיעון מדעי לקהל משכיל בתחום, שלא חויב להשתתף, וטוען שאם לא היו קוטעים אותך באמצע, המסקנות שלך היו עולות בקנה אחד לא רק עם הדעה המקובלת בקהילה המדעית כיום, אלא גם עם השקפות פילוסופיות ופוליטיות מתקדמות. זה מה שאתה אומר בעיקרון?"

"את גאונה. תמציתיות יוצאת מן הכלל. זאת האמת, והיא מזכה אותי לחלוטין."

"לא הייתי סומכת על זה. בעניינים כאלה לאף אחד לא אכפת אם הצדק עם המדע."

הותר לי להביא "מלווה" לשימוע שלי, וקיבלתי הצעה ממקור לא צפוי — דיקנית הפקולטה למדעי הטבע לשעבר, פרופסור שרלוט לורנס, שעמדה עכשיו בראש שירותי המנהלה באוניברסיטה אחרת.

פרופסור לורנס ואני התווכחנו - ליתר דיוק התעמתנו קשות - בלא מעט הזדמנויות, כמעט תמיד על קונפליקטים שנוצרים בין יושרה אישית ומדעית (אני) לבין דימוי ציבורי של אוניברסיטה (היא). עם זאת, היא היתה מומחית במנהלה אקדמית ונתפסה כאשת מקצוע אמינה ביותר. נדהמתי מכך שהיא מוכנה לעשות משהו בשבילי.

הערכת המצב שלה היתה דומה לזו של רוזי. האמת לא תהיה הדבר היחיד שיעניין את האוניברסיטה.

"לא משנה מה תהיה תוצאת השימוע, הם מודאגים שכל הצעת מימון עתידית עם השם שלך עליה תמשוך תשומת לב מהסוג הלא נכון." פרופסור לורנס לא היתה צריכה לפרט. בעולם האקדמי, היכולת להשיג כספים זוכָה למקום של כבוד ומתעלה בחשיבותה על כל תכונה אחרת.

היא המליצה לי להביא ממליצים שידברו לטובתי. "ולא רק גברים לבנים סטרייטים."

"למה המגדר והנטייה המינית רלוונטיים? ההאשמה היא בגזענות."

"דון, אם תתחיל להתווכח איתי על זה, אני עלולה לשנות את דעתי ולא לעזור לך. אתה גבר סטרייט לבן בגיל העמידה, שבילה את כל חייו באוניברסיטאות מערביות יוקרתיות. אתה ההגדרה של פריווילגי."

כעבור כמה ימים נפגשנו שוב, ולא היו לי חדשות טובות. דייוויד בורנסטין, הדיקן לשעבר שלי, שלח אימייל ולפיו אף אחד מקולומביה לא יספק לי המלצות: "כשמדובר בגזענות, אין מקום לדבר בשפה המשתמעת לשתי פנים: אנחנו יכולים להציע אך ורק גינוי ברור ומפורש. לו זה היה קורה בקולומביה, לא היתה לי כל ברירה אלא להפסיק את העסקתך, למרות שאני מעריך אותך מאוד זה שנים באופן מקצועי ואישי."

האימייל של דייוויד רק הגביר את הבלבול שלי ביחס לנכונותה של פרופסור לורנס להגן עלי. ההסבר שלה היה דומה להפליא למאמר העיתון שתמך בי, כולל הביטויים "נעלבים מקצועיים", "תעשייה של שערוריות" ו"פוליטיקה של זהויות". נראָה שגם היא חתיכת מטורללת מהצד הימני של המפה. ציינתי זאת
בפניה.

"דון," היא אמרה, "אנחנו מכירים כבר הרבה זמן. אתה לא תמיד מתנהג בצורה מלאת טקט או רגישה, אבל מעולם לא הטלתי ספק ביושרה ובהגינות שלך. אני עדיין מדענית ואקדמאית, ואני לעולם לא ארצה שאקדמאים יפחדו לחשוב ולדבר בחופשיות על שאלות של מדע."

רוזי התרשמה מהמעורבות של פרופסור לורנס במקרה.

"אני מנחשת שלפני ששרלוט אמרה את כל הדברים היפים האלה על חופש אקדמי, היא שטפה אותך טוב־טוב. נתנה לך על הראש."

"אני מכיר את שני הביטויים האלה. אבל לא, היא לא 'ירדה' עלי."

"לעזאזל, דון. היא לסבית, נכון?"

"ככל הנראה. יש לה בת זוג. למה?"

"כי אני אישה, וכל החיים שלי הייתי צריכה להתמודד עם דברים: אפליה, גישות שליליות, משהו בעיתון או בטלוויזיה או על שלט חוצות, דברים קטנים שאם מתלוננים עליהם זה נראה קטנוני, אבל הם מצטברים. בגללם החיים לא טובים כמו שהם צריכים להיות, כל יום, ואין מה לעשות בקשר לזה. זה יותר גרוע עכשיו שאני גם אמא - איך שאנשים מדברים אלי כשאני עם האדסון, ובעבודה... לא רק ג'ודאס - כולם הופכים את זה לחלק מהזהות שלי, והם לא עושים את זה כלפי סטפן, שיש לו ילד בן ארבע. אני מניחה שאם הייתי לסבית זה היה עוד יותר
גרוע."

"לא רמזתי שגזע כלשהו הוא נחות או עליון. וזאת ההגדרה הבסיסית של -"

"דון, אתה לא מקשיב. תאר לעצמך שאתה אחד הסטודנטים האלה בכיתה שלך מ... לא משנה... מהודו. או שההורים שלך הודים. כל יום מאלצים אותך להיות מודע לצבע העור שלך ולמשמעות שלו. אנשים שואלים 'מאיפה אתה?' כשזה לא קשור לשום דבר. אתה עושה משהו טוב או משהו רע, ומקשרים את זה לעובדה שאתה הודי. נניח שאתה לומד ונהיה רופא, ואחרי כל העבודה שהשקעת מישהו שאתה מציל את חייו יעדיף שתהיה לבן. ואתה תדע את זה." רוזי השתתקה וצחקה. "אוקיי, אולי אתה לא תדע."

"את רומזת שגרמתי סבל לסטודנטים בכך שהזכרתי להם משהו ש... מרגיז אותם?"

"אני אומרת שהוספת לנטל שלהם. הם הולכים לשיעור כדי ללמוד על מחלת הנטינגטון, ופתאום המרצה מבקש מהם להכריז מה הגזע שלהם. אם לא תשתתף תהיה יוצא דופן. אני יודעת שכשהלכת לסמינר ההוא, סידרו אתכם בשורה לפי ותק, אבל זה לא אותו הדבר כמו לעשות את זה לפי משהו שהוא בעייתי. תאר לעצמך ש... אין לי עכשיו דוגמה."

לי היתה. המורֶה שלי בבית הספר היסודי, שכדי להעריך את כתב היד שלנו היה מסדר אותנו בשורה אקראית ואז משווה ביניהם. אחרי כל השוואה הייתי עובר מקום אחד לאחור, עד שהגעתי למקום המתבקש שלי בקצה השורה, "הכי גרוע". לא התביישתי בכתב היד שלי. אף פעם לא התלוננתי על שיטת ההערכה הזאת, שהיתה ללא ספק נוחה ומדויקת.

אבל זה היה מרגיז. כמו שקרה כשילדים היו נתקלים בי "בטעות" כשהלכתי עם ספרים ביד, או כשרוקנו לי את הקלמר, או כשקישקשו לי על המחברת, או כשנגעו לי בארוחת הצהריים, או כשחיקו את סגנון הדיבור שלי ואת ההליכה שלי, או כשצחקו על הניסיונות שלי להכות בכדור, או כשקראו לי בכינוי הגנאי שלי, או כשהייתי המטרה לחִצי הלעג של המורה. הצטברות של תזכורות לכך שלא הייתי ממוצע ולא
השתלבתי.

"אין צורך בדוגמה," אמרתי.

"דון? זה ניל ווֹרֶן, המורה של האדסון."

"יש בעיה?" המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה שהאדסון שכח להביא פריט חיוני לטיול בשלג. בית הספר נתן רשימת ציוד, אבל היה ויכוח בין האדסון לרוזי איך לפרש אותה. האדסון רוקן את המגירות שלו לתוך ארבעה תיקים גדולים, שאותם רוזי צימצמה לאחד. אולי היא הוציאה בטעות משהו
חשוב.

"אני חושש שכן. האדסון עבר התמוטטות קלה."

לקח לי כמה שניות לפרש את ההצהרה של מר וורן, כי השימוש במונח "התמוטטות" בהקשר של שלג העלה בדעתי משהו אחר לגמרי.

"הוא לא היה מרוצה ממגפי הסקי שהוא קיבל... תראה, הוא בסדר עכשיו, אבל הוא לא יעשה סקי, ואין לנו את המשאבים לדאוג לו אם הוא לא בקבוצה. אני חושש שמישהו יצטרך לבוא ולאסוף אותו."

כבר הייתי בדרכי למכונית.

_____________________

"הכל בגלל רוזי", גרהם סימסיון (מאנגלית: דנה טל), הוצאת אחוזת בית, 383 עמודים, 98 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ