"שלוש מחברות" מאת סיון אופירי: פרק לקריאה

שלושה סיפורי חיים, שלושה דורות במשפחה אחת, שלוש נשים שמתמודדות עם החיים, כל אחת בדרכה. סיפור שמתחיל בשנות הארבעים של המאה הקודמת ונמשך עד ימינו אנו

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיון אופירי
סיון אופיריצילום: אילן בשור
הארץ

“תשמרו לי עליו”, צעקה אימא שלי, ואבא שלי התחיל לבכות.

המיילדת רצה עם האלונקה, הניחה את ידה על החזה של אימא שלי וצעקה לה חזרה, “אל תדאגי, שושי, הכול יהיה בסדר, אל תדאגי”. ככל שהמיילדת צעקה בקול רם יותר, כך אימא שלי צרחה חזק יותר. אבא שלי התמוטט בכניסה לחדר הניתוח.

סבתא פאניה סיפרה לי את הסיפור הזה מאות פעמים. בילדותי היינו נפגשות כמעט בכל יום, ותמיד ביקשתי לשמוע מה קרה שם.

מרותקת, ישבתי לידה, מקשיבה לכל מילה שיצאה מפיה שעה שהייתה רוקמת, מקפלת כביסה או שותה תה לאחר ארוחת הצהריים. בדמיוני הצטיירו האירועים לפרטי פרטים, ממש כמו בסרט קולנוע, עד שהפכו לזיכרון הפרטי שלי.

מעולם לא סיפרה את כל הסיפור בבת אחת. לפעמים הייתה ממשיכה מהמקום שבו הפסיקה בפעם הקודמת, ולפעמים דרשתי שתתחיל במה שקרה בבית החולים, והיא הסכימה. את הפרטים שלא סיפרה דליתי מההורים ומהדודה שלי.

לרוב הם שיתפו פעולה, ואני יכולתי להתמסר לפאזל שהתארגן לי בראש, קצת כמו “מנהרת הזמן” של דאג וטוני, או כמו בנסיעה הזויה בדלוריאן של הדוק אמט בראון עם מייקל ג’יי פוקס.

פאניה

אברם שלי היה דייר משנה בבית שלנו ברמת גן. הייתי בת שש-עשרה כשהוא נכנס לגור בחדר עם המרפסת. הוא ברח ממחנה ריכוז בגרמניה, היחיד מכל משפחתו שנותר בחיים. הוא ניסה למצוא את אחיו כאן; מישהו סיפר לו שראו מישהו שדומה לו שתי טיפות מים. הוא הצליח להגיע אליו, אבל זה לא היה גרשון, אחיו.

לא היו לו שום קרובים בישראל. חוץ מיענקל’ה, שהיה איתו במחנות, הוא לא הכיר כאן אף אחד. יענק’לה סיפר לו שיש משפחה שמחפשת דייר משנה.

זה היה בית של שלושה חדרים ומרפסת, ואברם נכנס להתגורר בחדר אחד. בחדר השני היינו אני ואחותי לאה, וההורים עברו לישון בסלון. זה לא היה כמו היום. היה מאוד קשה.

בקושי היה מה לאכול, ואברם הלך לעבוד בשוק עם הרוכלים. ככה גם היה לו אוכל וגם הרוויח כמה גרושים לשלם לאימא שלי שכר דירה.

הוא היה איש טוב, אברם. הייתי רואה שהוא מסתכל עליי ככה, בלי שיראו. ואז יום אחד, כשההורים שלי לא היו בבית, שאלתי אותו אם הוא רוצה שנלך לקפה.

וככה כל פ'ם שההורים שלי היו הולכים, היינו גם הולכים. לרוב לקפה בתל אביב. הוא היה ג’נטלמן גדול. לא כמו היום, שרוצים הכול לפני שמתחילים בכלל.

לא סיפרנו לאף אחד, חוץ מללאה. סיפרתי לה שתכף אנחנו מתחתנים, כי יום אחד היא נכנסה לחדר שלנו, ראתה שאברם יושב שם על המיטה שלי, ושאלה מה אנחנו עושים. כשאמרתי לה שאנחנו אוכלים עוגה שאברם קנה, היא ענתה שאימא לא מרשה לאכול בחדרים, ובטח לא על המיטה, ובטח שלא להחזיק ידיים, ושאם לא נביא לה גם מהעוגה היא מייד תספר לאבא ואימא.

במשך שנתיים לאה הייתה מקבלת פרוסת עוגה כמעט כל שבוע, רק כדי שהיא לא תדבר.

ואז שכנה שלנו סיפרה לאימא שלי, גיטה, שהיא רואה אותנו בקפה כל שבוע, כי בן שלה עובד שם והוא סיפר לה שאנחנו לא רק שותים קפה, אלא גם מחזיקים ידיים, וגם שהיו כמה נשיקות. רק בלחי, אבל היו. “רק כדי שתדעי”, היא אמרה לה, “לא בשביל משהו, אבל השכֵיינים מדברים”.

אימא שלי כמעט מתה אבל עשתה את עצמה. היא יודעת, בטח שהיא יודעת, זה כי אנחנו מתחתנים עוד מעט, וששכנה לא תדאג, הילדה שלה שומרת על עצמה, אצלנו בבית אין דברים כאלה לפני החתונה.

כשהיא הגיעה הביתה היא התיישבה בסלון וקראה לי לבוא, אמרה לאברם שיצא מהחדר שלו, וחיכתה שאבא שלי, שמשון, יצא מהדוש.

היא הכינה לכולם תה, למרות שהיה יוני, ואמרה, “מזל טוב”.

אבא שלי הזיז עיתון שלו. “על מה המזל טוב, גיטה? את בהיריון?”

כולנו הסתכלנו עליה קצת המומים, והיא אמרה שהיא הזמינה לנו מקום באולם הכי מפואר בבת ים, ושהחתונה שלנו תהיה שם בעוד חודש, כשאני אהיה בת שמונה-עשרה.

אברם הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו ואימא שלי שאלה אותנו מה חשבנו לעצמנו, ולמה היא צריכה לשמוע רינונים מהשכֵיינים.

ככה בדיוק היא אמרה, “רינונים”.

אחר כך אמרה שאצלנו בבית אין כזה דבר, ושעכשיו אברם הולך וקונה טבעת ומביא לי, כדי ששכֵיינים יפסיקו לדבר, וששמשון יקום וילך איתו, שיראה מה הוא קונה לבת שלו.

לא הייתה להם ברירה. הם הלכו.

אימא שלי אמרה לי שאני עושה להם בושות, אבל שאני אדע לי שהוא בחור טוב, גם אם אין לו הורים. יותר קל ככה. הכי טוב להתחתן עם יתום, ככה לא רבים איפה עושים פסח. לא צריך מריבות. ועכשיו שאני אקשיב לה טוב טוב ואשמור על עצמי שלא להיכנס בהיריון עכשיו.

קודם חתונה. אחר כך, כשיש מספיק כסף עושים ילדים, כי היא לא יכולה לעזור לי. אני בינתיים אוכל להישאר פה, ואז אני אמצא עבודה ואז אנחנו נגור לבד.

ובאמת, אחרי החתונה, גרנו אצל ההורים שלי וחסכנו כסף עד שקנינו את הדירה הראשונה שלנו. עד אז לאה עברה לגור בסלון וההורים שלי עברו לחדר של אברם.

אבל לא חיכינו. בתחילת הסתיו כבר ידעתי שאני בהיריון. אימא שלי, שראתה איך גדלו לי הציצים, גם ידעה.

”?Bist du schwanger” (את בהריון?) היא שאלה בגרמנית, ואני רק הנהנתי.

“נו מילא”, היא אמרה, “לשום דבר את לא מקשיבה”.

כריכת הספר
צילום: באדיבות פשוט הוצאה לאור

בהתחלה, חוץ מציצים, לא הרגשתי כלום. רק אכלתי כמו חזיר. אימא שלי הייתה מסתכלת עליי ואומרת לי שתינוק רק שני סנטימטר, ואני אוכלת כאילו הוא בן אדם מבוגר, ושאחר כך יש עניינים עם זה, כי תינוק נולד, אבל כל שלושים קילו יישארו עליי, אז שאני אזהר, כדי שלא אצטער. “את עוד תודי לי”, הוסיפה בגרמנית.

אז אני הקשבתי לאימא שלי, שגם כשלא היה להם כסף היא תמיד הייתה מטופחת; תמיד עם לק ועם אודם, ובלילות הייתה מגלגלת שיער רטוב שלה ברולים, כדי שבבוקר יהיו לה תלתלים מסודרים. היא הייתה אומרת שקודם כול את בשבילך, אחר כך בשביל בעלך, שלא יסתכל באחרות, ואחר כך בשביל ששכֵיינים לא ידברו. ופה, ברוך השם, כולם מדברים.

*

מיכאל נולד בבית. לא הספקתי להגיע לבית חולים. הוא, לא היה לו זמן. כמו היום, אין לו זמן. הכול הוא עשה מהר; התהפך מהר, זחל מהר, הלך מהר, בבית ספר למד הכול מהר. היה תלמיד טוב. לא מקשיב בשיעורים, אבל יודע הכול.

אחר כך, באוניברסיטה, הוא נהיה דוקטור מהר ואז נסע מהר לאמריקה ושינה שם שלו למייקל, ד”ר מייקל קאופמן. כמו סבא שלו, ד”ר קאופמן, שהיה רופא ילדים בגרמניה.

מזל גדול שנולדה שושי. אבל עד שהיא באה, הנשמה יצאה לי. ככה זה היה אצלנו, בשביל תינוקות צריך לסבול. שתיים הלכו לי עד ששושי נולדה. אחרי שבאה אמרתי, “זהו. גם שני ילדים זה טוב, לא צריך יותר”.

אבל אז מאירה באה. קראנו לה מאירה, כי היא האירה את כל הבית. אז כבר גרנו בחולון. שושי עדיין ינקה, ורק בחודש חמישי גיליתי שאני בהיריון איתה. זה היה כמו לגדל תֵיאומות.

*

שושי הייתה הילדה הרגועה, זאת שאפשר לסמוך עליה שלא תעשה שטויות. היא הייתה תלמידה מצטיינת, מקשיבה למורים, מכינה שיעורי בית, עוזרת בעבודות בית, מתלבשת צנוע, תמיד מדברת באדיבות.

לעומתה, מאירה הייתה פרא אדם.

הייתי קוראת לה “עֵשָׂו”, או “יהושע פרוע”. השיער האדום שלה היה מקורזל כמו צמר פלדה, והיא לא יכלה לשבת בשקט רגע אחד. קופצת, משתוללת, צועקת, שרה, רוקדת, שובבה גדולה. תמיד כשהגיעה לגן הייתה מטפסת על עץ הכי גבוה ויושבת שם עד שהייתה ארוחת בוקר. רק אז הייתה מסכימה לרדת כדי לאכול עם הילדים.

הגננת שלה אמרה לי כל הזמן שהיא מסוכנת לעצמה ולאחרים, כי הייתה מטפסת על גדרות וזורקת אבנים.

“יש לך קוצים בתחת”, הייתי צועקת עליה. “די, תנוחי קצת. את משגעת לי את השכל, מאירה, את כמו בן, לא כמו בת. תראי את אחותך, ככה, ילדה טובה, בשקט. מתי תלמדי קצת ממנה?”

מאירה הייתה מוציאה לי לשון וממשיכה להשתולל. כשהיו שואלים אותי כמה ילדים יש לי, הייתי אומרת, “שלושה – שני בנים ובת”.

אני לא מבינה איך לא כאב לה. תמיד שאלתי אותה מאיזה חומר היא עשויה. כל הגוף שלה היה חתכים ופציעות. כמו ברזנט היא הייתה, המשוגעת הזאת. כל יום הייתי חובשת אותה במקום אחר. המון פלסטרים, תחבושות, יוד, תפרים. אחד אפילו בראש. בסנטר הייתה לה צלקת שנפתחה לפחות שש פעמים שאני זוכרת. לפעמים הלכה לקופת חולים לבד. כל האחיות שם הכירו אותה. מה שהיא עשתה לי אף בן בעולם לא היה עושה.

גם בגדים שלה היו עם חורים מהגדרות שהייתה מטפסת עליהן ונופלת מהן. ברכיים שלה תמיד היו שרוטות, ושוקיים עם סימנים כחולים. בדרך כלל בגלל שבמשחקי כדורגל בעטו בה. תמיד הייתה מחזירה.

כשהייתה מגיעה הביתה עם עור קרוע, הייתי שואלת אותה, “נו, מאירה, מה קרה לאספלט?” היא הייתה מוציאה לי לשון והולכת לאמבטיה לשטוף את הפצעים. אף פ'ם לא בכתה, גם לא כשפתחו לה את הראש עם אבן.

*

מאירה לא הסכימה ללבוש שמלות. בכלל. בקושי נתנה לי לסרק תלתלים שלה. כל שמלה שהייתי קונה לה הייתה גוזרת או קורעת והופכת לחולצה. היא זאת שהתחילה אופנה של חולצות עם בטן בחוץ וחולצות קשירה. אני הייתי רואה חתיכות טריקו בפח-זבל ומשתגעת.

המורה שלה הייתה שואלת אותי אם הכול בסדר אצלנו, כי מאירה לבושה בסמרטוטים. נו, לכי תסבירי לה שאני קונה לה  דברים הכי יפים, והיא קורעת וגוזרת הכול. קראנו לה “שֵייְד משחת”, “בילבי”, “ושתי”. היא הייתה שובבה גדולה ומרדנית.

למרות שמאירה נולדה אחרי שושי, היא הייתה כמו אחות גדולה שלה. אם מישהו בבית ספר רק היה אומר משהו על שושי, או מציק לה, הוא כבר היה חוטף ממאירה.

הייתה לה חברה אחת לקונצים, ג’סי. גם היא הייתה מופרעת לא קטנה, אבל לא כמו מאירה, ג’סי למדה והיו לה ציונים טובים. אחרי שהמשפחה של ג’סי עברה דירה מאירה לא שמעה ממנה יותר.

מאירה לא יכלה לשבת בכיתה יותר מחצי שעה, ובטח שלא להעתיק מהלוח. “משעמם לי”, היא הייתה אומרת לי כששאלתי אותה איך היה היום.

“נו, לא נורא”, הייתי עונה לה. כל יום שהסתיים בלי שקראו לי לבית ספר נחשב ליום ממש שקט.

בטח היום היו מגלים שיש לה איזה בעיה של קשב, או ריכוז, או שנֵייְהם, אבל אז מי ידע. כולם חשבו שהיא “א-משיגינע”, וגם טיפשה, וגם אמרו לה שהיא לא תצליח בשום דבר בחייים שלה.

“את תעבדי בזבל”, “את תהיי פועלת ניקיון”, “את תטאטאי רחובות”, צחקו עליה.

“נו, ככה את רוצה?” הייתי שואלת אותה, והיא הייתה מרימה כתף שלה ואומרת לי, “הם לא מבינים כלום. הם כל כך טיפשים, במקום לצאת החוצה ולהסתכל על העצים ולשחק בחול ולשבת על הדשא – הם יושבים בכיתה כמו רובוטים, מקשיבים למורה ועושים שיעורים. מה זה יעזור להם בחיים?”

“מאירה, בחול משחקים בגן! את כבר מזמן לא בגן, תתבגרי, את כבר תכף בתיכון”.

מאירה הייתה עושה לי פרצוף של “לא אכפת לי מה שאת מדברת”.

“העיקר שאני יודעת לקרוא ולכתוב”, היא הייתה עונה לי, “כל השאר זה שטויות”.

רק המורה לאומנות אהבה אותה, ותמיד הגנה עליה בישיבות של בית ספר. אני חושבת שרק בזכותה העלו אותה כיתה. פ'ם אחת היא תפסה אותי לפני יום הורים ואמרה לי, “פאניה, יש לך ילדה מאוד מיוחדת, תשמרי עליה, היא לא מפה, הילדה שלך, היא מכוכב אחר. אין כאלה ילדים. לפעמים יש לה תובנות שאני בטוחה שאני מדברת עם אישה בת ארבעים”.

אני אמרתי לה, “בטח, אני יודעת שמאירה מאוד מיוחדת, היא משו-משו”. אבל מבחינתי היא הייתה מגנט של צרות.

היא אהבה לקרוא. כשלא הייתה מסתובבת ברחובות או נפצעת, הייתה יושבת בספרייה של בית ספר וקוראת אנציקלופדיות ושירים. ריחמתי עליה. בתעודה שלה, חוץ מספורט ואומנות, הכול היה אפס. כמה אפס אפשר לכתוב לילדה?

אמרתי לה, “מאירה, אולי תעשי מאמץ? רק כדי שלא יהיה לך כל כך הרבה אפס. הם לא יכולים להעלות אותך כיתה ככה”.

היא הסתכלה עליי ואמרה לי, “אימא, אני לא אפס. את כל החומר הזה אני יודעת פיקס, אבל לא מתחשק לי לעשות את המבחנים שלהם. לא משנה כמה אפס הם יגידו שאני, הם פשוט לא מבינים מה חשוב בעולם הזה, ומנסים לשים אותי בתוך תבנית. אף מספר לא קשור אליי, בטח לא זה שהם כותבים בתעודה שלי”.

הסתכלתי עליה, היא עוד לא הייתה בת שתים-עשרה והיה לה כל כך הרבה כוח מול כולם. “יש לה פלדה בלב”, אמרתי לאברם, “אני לא יכולה להגיד לה שום דבר. אולי תגיד אתה משהו, אולי לך היא תקשיב?”

אבל היא לא הקשיבה לאף אחד. היא לא רצתה ללמוד ולא רצתה לבזבז זמן שלה. יש יותר מדי ספרים לקרוא ומילים לכתוב במקום לפתור בעיות על צינורות שממלאים מים ומרוקנים מים ושוב ממלאים, ועל רכבות שנוסעות מA- לB-.

כל מחברות שלה היו מלאות במילים שהיא הייתה כותבת. לפעמים לא יכולתי בכלל להבין מה כתוב שם. היו מילים שהיא המציאה והיו מילים שהייתי צריכה לפתוח מילון כדי להבין. ידעתי שיש לי ילדה לא ממושמעת, אבל מאוד חכמה וחזקה כמו ברזל. אף אחד לא יכול להפיל אותה. ככה חשבתי, באמת.

פ'ם הלכתי למישהי שאמרה לי בדיוק מה שמורה לאומנות אמרה. “מאירה, היא לא מכאן. תקשיבי, פאניה, העולם הזה עדיין לא מוכן לקבל אנשים כמו מאירה. היא בדיוק כמו השם שלה, מאירה את העולם”.

האישה הזאת הסתכלה עליי והניחה את יד שמאל על בית חזה שלה. אז לא הבנתי על מה היא מדברת, וגם היום אני לא בטוחה שאני מבינה, אבל לא רציתי להיראות מיטומטמת, אז עשיתי את עצמי כאילו אני מבינה, ויותר אף פ’ם לא חזרתי אליה.

מאירה אהבה לשיר, אבל יותר מזה – אהבה להקריא שירים. לפעמים הייתה נעמדת במטבח ומקריאה לי שירים יפים כל כך, שלא הבנתי איך יכול להיות שהיא כתבה אותם. פ'ם שאלתי אותה מאיפה היא העתיקה מה שהיא מקריאה.

היא כל כך נעלבה. “איך את לא מתביישת, גם את חושבת שאני אפס?” צעקה ויצאה מהמטבח, נכנסה לחדר שלה וטרקה את הדלת. שבועיים לא דיברה איתי מילה. הייתה הולכת בבית כאילו אני אוויר, עד שאברם צעק עליה שאם היא לא מפסיקה, יותר טוב שתלך לבית אחר.

גם שושי הייתה כותבת, אבל לא כמו מאירה. אצל שושי הכול היה בשקט. היא לא נתנה לאף אחד לקרוא מהמחברת האדומה שלה, והחביאה אותה בארון מתחת לסדינים.

גם בתיכון מאירה לא הכינה שיעורי בית. מורה שלה ביקשה שאגיע דחוף לבית ספר, כי כבר רוצים להעביר אותה לבית ספר של ילדים עם בעיות. ישבתי מול מנהלת והתחננתי שייתנו למאירה הזדמנות אחרונה.

אבל המנהלת לא הסכימה שהיא תישאר שם אפילו יום אחד, כי היא רק מפריעה ומתחצפת. אז העברתי אותה לבית ספר ההוא, של הפּוֹייְשִׁים, העיקר שתסיים שתים-עשרה שנות לימוד.

אבל גם את זה היא לא עשתה.

*

בוקר אחד מאירה לקחה ילקוט של בית ספר. אספה שיער סקוץ'-ברייט שלה לקוקו מצחיק ולקחה מהשולחן במטבח סנדוויצ'ים עם “גבינה צהווה”, ככה היא חיקתה אותי. היא הייתה צועקת לי, “צהובה, אימא, צהובה, לא צהווה”.

ונסעה לים בתל אביב.

זה היה בסוף אפריל ולא היה חם מדי. מאירה הורידה סנדלים שלה, החזיקה אותם ביד והלכה על החוף. היא לא ידעה שבדיוק באותו יום לאה אחותי גם הייתה בים. היא ראתה אותה מסתובבת שם, אבל לא ניגשה אליה.

אחר כך לאה דאגה לספר לי, ואני הייתי צריכה לעשות את עצמי שבטח שאני יודעת, אני בכלל אמרתי למאירה שתלך לים, כי היא כל הזמן לומדת. היא כותבת במחברת.

במחברת היחידה שהייתה למאירה בילקוט היא כתבה שירים ש”הגיעו אליה”.

“הם היו מגיעים לקרוא לי”, היא הייתה אומרת לי, “ממש מבקשים שאקח את העיפרון ואכתוב אותם”.

בהתחלה היו מגיעות אליה מילים בודדות, ואחר כך הן היו מתארגנות למשפטים שלמים, מסודרים. לפעמים הייתה חוזרת עליהם בקול, רק כדי לא לשכוח עד שהיא תוכל לכתוב אותם במחברת שלה ולשחרר אותם לנפשם.

“שירים הם כמו ציפורים, הם לא שייכים לאף אחד, הם באים לבקר, ואם לא תתפסי את היופי שלהם באותו הרגע, הם יעופו ויכול להיות שלא תראי אותם לעולם”. ככה הייתה אומרת לי.

מהים מאירה הייתה חוזרת שרופה. עור בהיר שלה היה מלא נמשים שהתרכזו על אף שלה ומתחת לעצמות לחיים וגלשו עד ידיים לבנות שלה ובית חזה. “זה נראה כאילו חירבנו עליי ציפורים”, הייתה אומרת לי, “איך יכול להיות שלשושי יש כזה עור חלק ואני נראית כמו נמר חברבורות?”

“יש לך ריח של ים”, הייתי אומרת לה, “עוד פ’ם הלכת לים?”

מאירה חייכה והתבוננה בי מנדנדת את הראש ומדברת לעצמי, “מה יצא ממנה, מי ייקח אותה”.

“אף אחד לא צריך לקחת אותי לשום מקום, אימא, אני יודעת ללכת לבד”, כך הייתה עונה לי והולכת לשטוף את החול מהגוף.

המחברת שלה התמלאה בשירים, בחול, ואחר כך בסודות.

_____________________

"שלוש מחברות", סיון אופירי, פשוט הוצאה לאור, 220 עמודים, 98 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ