"ציר תמר" מאת יורם עשת-אלקלעי: פרק לקריאה

השנה היא 1969 ואסונות ממוטטים את חייהם של תמר ויודה מהערבה ושל סועאד ויוסף משכם. גלי ההדף משלחים את הארבעה אל מסעות של אשמה וגעגוע. אט אט נרקמים ביניהם נימים של שותפות

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יורם עשת-אלקלעי. ספרו השני
יורם עשת-אלקלעי. ספרו השניצילום: באדיבות כתר ספרים
הארץ

התרסקות

קיבוץ צוקי ערבה, נובמבר 1969 עד נובמבר 1970

החבלנים מגיעים לערבה בחורף. יוּדָה אומר שבקיץ קל להם לחצות את הירדן, שמימיו רדודים וזִרמוֹ חלש, ולהגיע משם לגדה המערבית ולירושלים. אבל בחורף מימיו הסוערים של הנהר מקשים על המעבר ואז הם חוצים את הגבול בערבה, מגיחים מתוך חומת הרי הגרניט, מהלך לילה אחד על גמל, מטמינים מוקש באבק הטובעני של דרכי הטשטוש או יורים פגזי מרגמה על אחד היישובים ומייד מסתלקים בחזרה. יודה אומר שהם חייבים להגיע למחסה ההרים בטרם יפציע השחר, לפני שמחלקת הכוננות תצא למרדף, רכובה על זחל"מים, מלוּוה בגשש בדואי ומסוק שטרטור כנפיו מבשר שהתגלו עקבות חדירה. ולעיתים מרעידה התפוצצות אדירה את חלונות הקיבוץ ורעם מתגלגל ממזרח על מישור הערבה. ויודה, המשמש כרכז הביטחון של הקיבוץ, מציין בסיפוק, עוד אחד עלה על ממטרה - זהו הכינוי השמור אצלנו לרשת הבּוּנגָלוֹרים, הלוא הם מטעני הצינור הפרושים לאורך הגבול ומחוברים זה לזה בתיל ממעיד.

כך, כבר שנים, מתנהלים חיינו לפי מפלס הירדן. בכל שנה, בסביבות חודש דצמבר, מוכרז אצלנו 'נוהל החורף' ומאז, עם בוא הלילה, מתקבצות מכוניות בצומת הערבה ויורדות דרומה בשיירה, עם ג'יפים צבאיים חמושים במקלעים מלפנים ובמאסף. ויודה מתבדח שעל שעון החורף אצלנו מחליט ערפאת ולא שר הפנים. השנה החורף הקדים להגיע. בשבוע שעבר היה שיטפון בנחל פארן, ולפני יומיים כבר התפתלו נחשי אור ראשונים על הכביש הראשי, בדרכם לאילת.

*

רוח חזקה נשבה בבוקר כשארזתי עם דידי את תרמיל הטיולים, ועננים אפורים התקדרו בשמיים. היום יֵרד גשם, הוא קבע בביטחון, בדק בתרמיל שלא שכח את השכמייה ועל פניו הייתה נסוכה ארשת התרגשות הרפתקנית. בימים האחרונים היו דידי ויודה רכונים במשך שעות על מפה צבאית 1:50,000 מנוילנת, מותחים עליה קווים בעיפרון צבעוני, דנים בפרטי המסלול ומגלגלים על לשונם שמות מכושפים: פֶּרֶס תחתון, צָפית עליון, מְצד תמר ונחל מַזָר. שני ילדים-סיירים שלי, הייתי מתבוננת בהם בגאווה דאוגה. אולי יהיה שיטפון בנחל חצרה, אמר דידי בידענות, ושמץ תקווה נדלק בעיניו. משוגע על שיטפונות. עוד כשהיה פַספוּס, בימי גשם כבד היינו נוהגים לעמוד על שפת הקניון שחורג מתוך המצוק ולהתפעל מהזרם העכור המגלגל אבנים. בקריאות רמות היו יודה ודידי משליכים לתוכו חלוקים ושברי ענפים ומלווים במצהלות את הכפיסים הנגרפים מזרחה ואובדים בערבה רחבת הידיים. התבוננתי בתלתלי שערו הבלונדיני של דידי, ברגליו הדקות שבסנדלים ובפלומה הבהירה שצימחו. ילד ערבה שלי, חשבתי לעצמי, כמו חיית השדה: רק בן שתים-עשרה וכבר מכיר את שמות הנחלים ויודע להריח את הגשם ואת חילופי העונות. וכשעמד במגרש החנייה והידק ברצועות את שק השינה לתרמיל הגב, הבחנתי בשרירי הזרועות שתפחו. כמה שאתה חזק! ליבי יצא אליו, אבל שתקתי - נזהרת שלא להביך אותו בפני חבריו שעמדו מסביב.

כשמשאית הטיולים נעצרה ליד חבורת הנערים הזדקף דידי והכתיף את מטענו. עם התרמיל הענק הוא נראה לפתע כל כך קטן, וליבי נכמר. יודה טפח לו על השכם, מעשה גברים. שים לב, בנחל עקרבים, אחרי המפל, יש באפיק הרבה בּוֹלדֶרים, אז בלי קוּנצים וחוֹכמֶעס, תעקוף אותם בזהירות. ותזכור, בשום אופן לא יורדים בחבל עם התרמיל על הגב. קודם זורקים אותו למטה. ודידי הנהן כאומר, אל תדאג, כבר עשיתי כאלה דברים. כשניגשתי אליו לחיבוק של פרידה, הוא נרתע מהקִרבה הפומבית שהרשיתי לעצמי. מה את עושה מזה עסק? בסך הכול טיול של יומיים - וכבר נעלם בהמולת המשאית וראשו הבהיר היתַלתֵל אליי מבין המון ילדים צוהל. ואני נותרתי על האספלט, נטושה וקצת נעלבת.

מישהו התחיל לשיר, ובתוך כמה דקות נדלקה המשאית ב'על שְפא-א-את ים כינרת שטה ספינה קטנה'. הנהג סגר את הדלת והמכונית העמוסה הסתובבה ונעלמה בעיקול מגרש החנייה. אחרי כמה דקות ראינו אותה נוסעת צפונה בכביש הראשי, וקולות שירה נישאו ברוח מבעד לחלונות הפתוחים. 'ודִגלה-הָ אדום כאש ועליה סיסמא-את אש, שוֹמרייה שוֹמרייה שוֹמרייה שוֹמרייה שוֹמרי-יָה.' פתאום נתקפתי דכדוך. אולי בגלל השמיים הקודרים, או אולי בגלל הרוח הקרה. יוּדָה - תמיד רגיש למצבי הרוח שלי - נגע בלחיי ומחה מהן כמה דמעות, כרך את שתי ידיו על כתפי, חיבק ואמר, בואי נהיה ביחד היום. יש לו גוף גדול, ליודה. ידיים חזקות ושעירות ועיניים טובות. וכשאני חרדה או עצובה, אני אוהבת להתכרבל בו ולבחוש בשער ראשו הסבוך עד שגופי מתפייס.

כל אותו היום היה יודה כרוך אחריי. פעם התקשר מהרפת במכשיר המוֹטוֹרוֹלה ולחש שהוא אוהב אותי, וראיתי איך מיכל זוקפת אוזניים. ובארוחת הצהריים כרך את רגלו סביב שלי מתחת לשולחן בעיניים מצועפות. לרוב זה מעצבן ולפעמים אפילו מטריד, אבל הפעם ההתרגשות שלו דבקה בי. באמצע היום הוא הגיע לבית התינוקות משולהב מהרפת, נודף ריח קש ופרות. ששש... בואי לא נעיר את הקטנטנים, הוא משך אותי לפינת המטבח המפולשת שבקצה המסדרון ונישק אותי על שפתיי, יודע היטב עד כמה ריח הרפת שלו מגרה. וכשחיבק הרגשתי אותו מתקשח אל בטני, וגופי נפתח לקראתו. הפשלתי מעט את חולצתו ונשקתי את פטמותיו וכך, לשונו בלשוני, היו ידיו לשות את בשרי ומפשירות את החרדה חסרת הפשר שהצטמחה לי בבטן. תמיד זה היה ככה אצלנו, תשוקה וחרדה היו מהלכות בינינו בידיים שלובות.

מחר יום שישי ואחר כך שבת, אמר יודה, אז יש לנו יומיים שלמים לעצמנו. נוכל להיות לגמרי לבד. אתה חמוד, דבללתי את תלתליו. כל היום ציפיתי לו וידעתי שגם הוא מצפה. במשך השנים הרבות שאנחנו ביחד למדתי להכיר את אורחותיו של יודה ולפענח את אותות התשוקה הסמויים של גופו - בדל חיוך מסתורי, ליטוף אקראי ורכות הדיבור – שתמיד עוררו בי ריגוש וציפייה שהלילה יגיע סוף סוף. בארוחת הערב, בעיבורה של המולת חדר האוכל, הוא הביט בי בעינֵי ילד מאוהב, כאילו היינו לבדנו על אי בודד. את נורא יפה, הוא מלמל. התבוננתי בעיניו וראיתי בהן את ערגתי שלי.

 *

נַבּיל פרשׂ מפה טופוגרפית גדולה על האדמה בחצר מבנה המשטרה הנטוש ובַּדֶר ואני כרענו לידו. הגשש הבדואי עמד בצד - הוא לא צריך מפה, מכיר את הדרך בעיניים עצומות. שני גמלים שנקשרו ליתד טחנו באדישות תירס יבש מתוך שק. רוח חזקה העיפה באוויר חול שחדר לבגדים ולעיניים – אפילו דרך קפלי הכאפייה. כשלעסתי את הפיתה המרוחה בחומוס, השיניים גרסו גרגירים קשים כמו זכוכית. היה קר מאוד והבטן רעדה מתחת למעיל ולחולצת החאקי. אתמול, בשעת לילה מאוחרת, הגענו לכאן מהמחנה בזַרקא ומאז היינו מסתתרים בבניין מפני סיורי הצבא הירדני, מחכים שהלילה יֵרד ונוכל לרכוב מערבה. ממזרח השתרע הכפר הקטן ביר מַד'כּוּר ומעבר לו התנשא ג'בל אַסְוַוד – הר גבוה, שחור, שצורתו המשולשת התבלטה על רקע ההרים האדומים. תאכלו הרבה, עודד אותנו נַבּיל, לא יהיה זמן לאכול עד מחר.

שם זה ישראל, נַבּיל האהיל על העיניים והצביע הרחק מערבה, אל הבתים וכתמי השדות הירוקים שהשתרעו בקצה העמק. הכביש עובר מאחורי השדות, הוא הוסיף. חייבים להגיע לשם עד חצות. יורים על השיירה ובורחים חזרה לביר מַד'כּוּר. אחרת זה הסוף שלנו, פסק בקול חמור, ופתאום תפסתי שהפעם זה לא משחק. נַבּיל הסתכל בי בעיניים שהבטיחו, אל תדאג, אני איתך. אבל החרדה לא התפוגגה, ותחושה ברורה של אסון מתקרב הציפה אותי. מה בכלל אני עושה כאן? למה לא שמעתי בקולו של פרופסור ח'וּרי? חיפשתי את עיניו של נַבּיל, אבל הן הסתכלו הרחק אל הערבה.

*

פרופסור ח'וּרי ישב מעֵבר לשולחן עבודה ענקי. ראשו הזדקר מעל ערמת מחברות של סטודנטים, ובזווית הפה הייתה תלויה סיגריה מעשנת. סנטרו נשען על כף היד והוא התבונן בי דרך משקפיים עבים ושיחק בעניבה. החדר דמה למחסן יותר מאשר למשרדו של מרצה באוניברסיטה. קירות עמוסים לעייפה בספרים. שום סימן לטיבו ולמעמדו של האיש השוכן בו. לא תעודה ממוסגרת. אפילו לא תמונה.

פרופסור ח'ורי נראה כמו קריקטורה של מדען מטורף: נמוך, כדורי, עם משקפיים עבים רכובים על חוטם פחוס. הייתה לו קרחת מבהיקה שציצת שיער בלטה ממנה, כמו עשב שמישהו שכח לכסח. תמיד היה לבוש בחלוק מעבדה לבן שכיסה כרס ענקית, ומגופו נדף דרך קבע ריח חריף של כימיקלים וסיגריות. אבל פרופסור ח'ורי לא היה מטורף כלל וכלל: הוא היה הכימאי הכי מפורסם בירדן, ומכל העולם היו מגיעים מדענים לבקר במעבדה שלו, אצלנו בעמאן.

כבשתי את פניי ברצפה, וכבר השתלטה עליי החרדה המוכרת - זו שהייתה תוקפת אותי תמיד כשאנשים חשובים היו מסתכלים לי בעיניים – שתכף יגלו שאני חלש, טיפש ולא יודע כלום. חפרתי בראשי ולא הצלחתי להיזכר בשום עבירה שעשיתי: לא העתקתי בבחינות, והגשתי את כל התרגילים במועד. גם הציונים שלי היו בכלל לא רעים. וחוץ מזה, פרופסור ח'ורי תמיד היה נחמד אליי, ובפעמים הרבות שפניתי אליו אחרי הרצאה, הוא היה מסביר לי בסבלנות את החומר. ותמיד כשסיים היה מחייך בעיניים עצובות ומתעניין בשלומם של הוריי בנאבּלוּס. ואני, שלא הבנתי מה מצא בי, הייתי נבהל מהקִרבה ומגמגם שהם בסדר גמור.

פרופסור ח'ורי הסיר את היד מהסנטר ושאל במלוא הרצינות מה אני מתכנן לעשות עכשיו, כשהלימודים לתואר הסתיימו. התחלתי לספר לו על העבודה שממתינה לי בנאבלוס, בבית המרקחת של דודי בסאם. אבל הוא שיסע את דבריי בקוצר רוח, והייתי בטוח שהוא מתלוצץ כשאמר, יוּסֵף יקירי – תמיד היה קורא לי מר זיקרי - אתה הסטודנט הכי טוב שהיה לי בשנים האחרונות, וחבל שתגמור את החיים במכירת תרופות שלא עוזרות לאף אחד. נכון, הוא המשיך כשהבחין שאני מבולבל, כשהגעת אלינו באמת לא ידעת כלום. אבל אתה עובד קשה ויודע ללמוד – הוא הזכיר את הימים הארוכים שראה אותי יושב בספרייה. אף פעם לא היה לי סטודנט חרוץ כמוך, ציין ביובש. חרוץ וחכם, הוא הוסיף, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.

פרופסור ח'ורי פשפש בניירות שהיו פזורים על השולחן ואני קפאתי בבהלה כשכביכול בדרך אגב אמר שיש לו בשבילי הצעה שלא אוכל לסרב לה. ובמילים פשוטות הציע לי להיות אסיסטנט במעבדה, ובשנה הבאה ללמוד אצלו לתואר שני. כשתסיים תמשיך לדוקטורט, ומשם, מי יודע? השמיים הם הגבול. גם אני לא נולדתי פרופסור, הוא מלמל. תחשוב על זה, מרצה באוניברסיטת ירדן. ויום אחד, אולי אפילו פרופסור. ישבתי מולו משותק ולא הצלחתי להוציא הגה. אני, פרופסור? הארנוּב, המגמגם במשקפיים, שכולם בשכונה לועגים לו? וכאילו חש בחרדתי נרכן פרופסור ח'ורי לעברי, הניח לי יד על הכתף ואמר, אל תדאג, אני איתך. לא אתן לך ליפול. היה לי ברור שאי אפשר לדחות הצעה כל כך נדיבה, ובעיניי כבר עמדו תמונותיהם של אבא ואימא, דודה סוּעאד ונביל, ונבהלתי מהמחשבה ששוב לא אראה אותם. פרופסור ח'ורי לא הסיר ממני את העיניים והמתין לתשובה. לפעמים אין ברירה, הוא ניסה לעודד, כאילו קרא את מחשבותיי. גם כשברחתי מפלסטין הייתי צריך לעזוב הכול. פניו העגולים התכרכמו, כאילו עמד לבכות. פרופסור ח'ורי הוא פלסטיני! הלב השתולל לי בחזה. תמיד שמר בקנאות על חייו הפרטיים. מעולם לא ראינו אותו עם אישה. אף פעם לא עם ילדים. היו שאמרו שהוא הומו. ועכשיו, הוא אחד משלנו! כדאי לך, קולו הפציר. ותזכור, הוא תקע בי מבט מעודד, אני אהיה איתך כל הדרך. מבטיח לא לעזוב.

ואז, כמו מתאבד שקופץ ממגדל, השפלתי עיניים והנהנתי קלות. בפניו של פרופסור ח'ורי זרח חיוך גדול. הוא ניער את ידי בשמחה ואמר, תראה שלא תצטער. רק תזכור להתמיד, כמו שעשית עד היום - כל הזמן להביט רק קדימה ואף פעם לא לוותר. ואז תראה שיום אחד תהיה אצלנו מרצה בפקולטה. ישבתי מולו מבולבל מעצמי, ומרוב אימה לא הצלחתי אפילו לשמוח.

ביציאה מהמשרד של פרופסור ח'ורי השתלבתי בזרם הסטודנטים שהתנקז אל היציאה הצרה מהקמפוס – ממהרים לחופשת הקיץ הארוכה. עמדתי בתור, חסר סבלנות להגיע הביתה, לספר לעבדאללה, שותפי לדירה, על ההצעה שקיבלתי כרגע. התור התקדם באיטיות מעצבנת, עד שלפתע קלטתי ראש שחור מתולתל שהופיע ונעלם לסירוגין בתוך ים הפרצופים. וכשהגעתי ליציאה וראיתי את האף המאונקל, הגדול, נעתקה נשמתי ושמחה גדולה קפצה עליי בבת אחת. מה אתה עושה פה? קראתי בקול. הצטרכתי להזדקף על הבהונות כשנפלתי על הצוואר העבה.

כריכת הספר
צילום: באדיבות כתר ספרים

מזה שלוש שנים - מאז התחלתי ללמוד באוניברסיטת ירדן - לא ראיתי את נביל. אבל כשנשען על שער היציאה מהקמפוס הוא עמד בדיוק באותה התנוחה שזכרתי: רגל שמאל כפופה לפנים וכתף שמוטה אל הצד – כמו ג'ון וֵיין במערבונים שהיו מקרינים בקולנוע בשכונת רפידייה. ובבגדי החאקי, בכאפייה האדומה ובנעלי הבד החומות הגבוהות, הוא כל כך דמה למפקדים החשובים בארגון שהיו מסתובבים בסמטאות הקסבה בנאבלוס. כמה גדלת! נביל רכן וחיבק אותי כמו ציפור שעוטפת גוזל. ובמשקפיים האלה, אתה נראה ממש פרופסור! וכבר גרר אותי לבית קפה ברחוב. וכשישבנו ליד השולחן סיפר שהגיע לעמאן בשליחות הארגון וקפץ אליי לביקור. רק לכמה ימים, מקווה שיש לך מקום בשבילי. בשבילך תמיד יש, הסתכלתי בו, ואני בטוח שהסמקתי.

נביל היה מבוגר ממני רק בכמה שנים. בן דודי - הבן של סועאד, אחותו של אבי. רזה וגבוה מאוד, עם רעמה מתולתלת ושפם שחור סמיך. היו לו פנים נשריים ועיניים כחולות כהות, כמו שלי – עיניים של אנשים מאירופה. בגלל העיניים האלה היו אומרים בנאבלוס שבני משפחת זיקרי הם צאצאיו של חייל אנגלי מתקופת המנדט הבריטי. ובגלל כפות הרגליים הענקיות נהגו לקרוא לנו 'האינגליזים ארוכי הרגליים'.

תמיד נביל שמר עליי כשהילדים בשכונה היו מציקים וקוראים לי אַרְנוּבּ, בגלל המשקפיים הגדולים והשיניים הקדמיות הבולטות, ומפני שהייתי חלש ומגמגם ואהבתי להתבודד ולקרוא ספרים - במיוחד ספרי אגדות ומדע. ילדים לא מסוגלים לסבול חכמים שלא הולכים עם הזרם, היה נביל מרגיע אותי כשהייתי צועק עליהם בקול רועד, נ-נבלות, ת-תלכו לעז-זאל. בארגון קראו לו אבו אַיוּבּ, וכולם סיפרו שהיה מפקד חשוב.

במשך שבוע שלם התגורר נביל אצלי בדירה. בגלל החופשה הייתי פנוי לגמרי, וכמו פעם היינו משוחחים שעות ארוכות, בחדר שלי או בבית הקפה של קַמַר. נביל היה דברן נלהב ומלא ביטחון, וכשדיבר התבוננתי בהערצה בפנים המזוותים, בלסתות החזקות ובגרוגרת שעלתה וירדה במהירות. ובעיניי עמד זיכרון ילדוּת חד ומדויק: נביל מוביל אותנו מבקעת נאבלוס אל ראש הר גריזים דרך שבילים נסתרים, בצעדים של חתול בר. ואנחנו, חבורת ילדים, עוד לא בני עשר, הולכים אחריו, בטוחים שיֵדע את הדרך הביתה. לקראת ערב השמיים מתקדרים, גשם כבד הופך את השביל לבוץ חלקלק, והחושך מקדים לרדת על ההר התלול. איך נגיע הביתה? אנחנו נבהלים ומתחילים לבכות. אבל למרות שהוא רק קצת מבוגר מאיתנו, נביל נותר רגוע, תופס לי את היד ולוחש, אל דאגה, אני כאן, שומר עליכם. ואז הוא מצווה עלינו לשלב ידיים ומוביל אותנו למטה בשבילים החשוכים שהפכו לעיסה טובענית. מאז, כמו גדי אחרי עז, אני הולך בעקבותיו בעיניים עצומות.

באחת משיחותינו סיפרתי לנביל שבכיתי לילה שלם כששמעתי שנג'יב, אבא שלו, נפטר. היה חולה, המסכן, הפטיר נביל בשלווה. אפילו בהלוויה שלו לא הייתי. הצבא הישראלי מחפש אותי כל הזמן, הוא מיהר להבהיר למראה הפליאה בעיניי. וחוץ מזה, הוסיף בקול קשה, בימים האלה אין מקום ליותר מדי רגשות, אנחנו מוכרחים להיות חזקים עד שנגרש מפה את הכובש. והוסיף שאפילו את אימא שלו, את דודתי סועאד, הוא לא ראה כבר שלוש שנים. מזל שההורים שלך גרים לידה ועוזרים. פתאום נתקפתי געגועים לַדַג'אג', ובפה עמד הטעם הנפלא של מַלפוּף ודַוואלי, שאוּם נביל הייתה מכינה לנו כשהיינו חוזרים מבית הספר.

ערב אחד סיפרתי לנביל בגאווה על ההזמנה שקיבלתי מפרופסור ח'ורי. בקרוב אני מתחיל לעבוד אצלו במעבדה, ובשנה הבאה - תואר שני. לא הזכרתי את המחמאות שחלק לי הפרופסור ואת ההבטחה להפוך יום אחד למרצה באוניברסיטה. לאכזבתי, נביל עיקם את הפרצוף ונתן בי חיוך מבטל. וכאילו לא אמרתי דבר, תיאר בהתרגשות את המאבק נגד הכיבוש, שהחל בכפרים בסביבות נאבלוס. אנחנו נלחמים על חיינו, הטעים באוזניי, וגאווה נשמעה בקולו כשדיבר על ההפגנות, על התארגנות סודית, על מקומות מסתור ועל חברֵי ילדות שנפלו במאבק. כך גיליתי שמחמוד מהכיתה שלי נהרג בקרב עם הצבא, ושהמורה שלנו מוסטפה יושב בבית סוהר. אמנם הערצתי את נביל, אבל אם להודות על האמת, הסיפורים שסיפר הפחידו אותי, וביני לביני הודיתי למזלי הטוב, שאני לומד בעמאן, רחוק מהצרות בפלסטין.

וכך, מיום ליום, הפך הארגון לנושא מרכזי בשיחותינו ומצאתי עצמי מאזין לתיאורים צבעוניים של פעולות ליליות, הכנת מטענים ואימוני נשק. פעם, באחת משיחותינו בקפה של קַמַר, נביל תיאר לי את החיים הקשים בנאבלוס וסיפר על עוצר, על חיפושים בקסבה ועל בתים הרוסים. ואז הוא הביט לי בעיניים ואמר שלפעמים צריך לוותר על שאיפות ותוכניות פרטיות בשביל מטרה צודקת. ידעתי בדיוק לְמה התכוון, וכשניסיתי להסביר את חשיבותם של לימודי הרוקחות בעבור העם הפלסטיני, הוא הניף את היד בביטול ושאל אם הייתי רוצה לראות איך מתכוננים באמת להשיג מטרה צודקת. מה יש לך להפסיד? ממילא שנת הלימודים הסתיימה ויש לך חודשיים פנויים. ושם – מחנה קיץ, ממש קייטנה. רק תבוא ותתרשם, לא יותר, הוא הבטיח בקול רך. ואם לא יהיה לך טוב, תמיד תוכל לעזוב. הנהנתי בראש ואפילו לא שאלתי במה מדובר. תמיד הלכתי אחריו בעיניים עצומות.

אחרי כמה ימים ניגשתי למשרדו של פרופסור ח'ורי. סיפרתי שהגיע קרוב משפחה מנאבלוס וביקשתי חופשה לשבועיים. לאן? הוא שאל. לזרקא, לא הייתי מסוגל לשקר לפרופסור. למחנה של הארגון, הוא קבע, והאכזבה העכירה את עיניו. טוב, אם אתה מוכרח ללכת, אז לך, הוא נאנח. תחזור כשתגלה שאתה לא גיבור מלחמה. כנראה צריך להיות איש זקן בשביל להבין שהמלחמות האלה אף פעם לא הועילו לשום בנאדם. הוא אותת לי שהשיחה הסתיימה. באותו ערב אמרתי לעבדאללה שמחר אני יוצא לחופשת קיץ עם בן דודי.

בצהריים צפר בסמטה לנדרובר ירקרק. חטפתי את תרמיל הגב שהכנתי עוד אמש ורצתי נרגש אל האוטו. נביל ישב ליד ההגה בבגדי חאקי. תכיר, בַּדֶר, הוא הצביע על איש שחור שישב לצידו ולראשו כאפייה אדומה ועקאל. בַּדֶר לא היה חברותי במיוחד – הוא אפילו לא הניד בראשו כשטיפסתי למושב האחורי ולא הוציא מפיו מילה עד שהגענו לזרקא.

הכביש התפתל צפונה דרך הרי טרפז אדומים וגבוהים. קניונים עמוקים התפתלו ביניהם. מימיי לא ראיתי נופים כאלה והייתי נרגש כמו ביציאה לטיול. אחרי שעה בערך עצרנו לנוח בראש אחד ההרים. נביל נעמד על סלע, כמו גנרל שמשקיף מעל גב סוסו על שדה קרב, הצביע אל עמק גדול, מוארך ואפרורי, שהסתמן רחוק במערב, ואמר בפאתוס, שם אַרִיחַ'א, וקצת ימינה, למעלה בהר, זה נאבּלוּס - הבית שלנו. כשירד מהסלע הניח עליי את ידו ואמר, אסור להתייאש, יום אחד הכיבוש ייגמר ואנחנו נחזור הביתה. היד הייתה קשה ומרוחקת. לא היד החמה שזכרתי מפעם.

הנסיעה נמשכה רוב שעות היום, ולקראת ערב, כשהשמש התחילה להנמיך, חצינו רכס משונן שמאחוריו נרמזה עיר אפורה. זרקא, הצביע נביל, עוד מעט מגיעים. הלנדרובר גלש בירידה מתונה ולפתע, מעבר לעיקול הכביש, נפרשה לרגלינו בקעה רחבת ידיים, מנומרת בעשרות צריפי עץ ואוהלי צבא גדולים. נביל פנה מהכביש אל דרך עפר צדדית, עצר לפני מחסום שהתרומם לכבודנו, וחייל בחאקי, חמוש ברובה ולראשו כאפייה אדומה, התמתח והצדיע. אחרי כמה דקות נעצר האוטו ליד אוהל גדול. נביל הסתובב אלינו והודיע בקול חגיגי, ברוכים הבאים למחנה האימונים של הפת"ח בזרקא! רק באתי לראות, הזכרתי לו. כן, בטח, הוא נתן בי מבט יציב. תנסה שבוע-שבועיים, תתרשם ואז תחליט. באותו הרגע התמלאתי גאווה על שיש לי בן דוד כמו נביל.

*

האוויר בבקעת זרקא עומד – אפילו לא טיפת רוח - ובמשך רוב שעות היום רובץ עליה חום כבד. לעומת זאת, בלילה כל החום בורח לשמיים הבהירים ואני רועד מקור במיטת השדה המתקפלת וממתין לבוקר בקוצר רוח. אנחנו שמונה באוהל – מכל מיני מקומות בגדה ובירדן. גם בדר הזועף נמצא פה. תפס לו מיטה בפינת האוהל ושותק רוב הזמן. כולם מלבדי גדולים וחזקים, ובתוך כמה ימים מצאו שפה משותפת. הם הולכים יחד לאכול ולפעמים, בשעות הלילה, מדליקים בחוץ מדורה ומשוחחים שיחות רועשות. אפילו כינוי כבר בחרו לעצמם - הג'מעה - ואין אחד במחנה שלא מכיר את הג'מעה מאוהל מספר שלוש-עשרה, זה שעומד מול אוהל המפקדה. בדרך כלל אני מסתגר לי בפינת האוהל, חושש שילגלגו על המשקפיים ועל גופי החלש. החבר הכי טוב שלי כאן הוא עַלִי הרזה, המנוזל-תמיד, שהגיע מכפר נידח במזרח ירדן. יש לו לב טוב ועיניים גדולות, נוצצות. וכשכולם יושבים סביב המדורה, אנחנו מסתודדים בפינה - ברית עלובים - ואני מספר לו על שחרזדה ועל קייס אל עמארי המג'נוּן, שכותב בחול שירים לאהובתו לילה. עד שהג'מעה חוזרים לאוהל ומתארגנים לשינה.

החיים במחנה מתנהלים על פי סדר יום קפדני: השכמה מוקדמת, מִסדר עוד לפני שמאיר הבוקר, התעמלות, ריצה, ואחר כך אימונים. הריצות והמסעות קשים לי מאוד ואני מאבד את הנשימה במהירות. ותמיד, רגע לפני שאני נשבר מופיע נביל משום מקום, תופס אותי בחגור ומושך אחריו עד קו הסיום. למרבה הצער, בגלל כפות הרגליים הענקיות שלי – מספר ארבעים ושמונה, כמו של נביל – עדיין לא מצאו עבורי נעליים מתאימות ואני מתאמן בנעליים החצאיות השחורות, שעימן הגעתי מהאוניברסיטה.

לעומת הכושר הגופני העלוב שלי, מתברר שאני בעל חוש התמצאות יוצא מן הכלל. מספיק לי מבט אחד במפה, ומייד קווי הגובה המפותלים הופכים בראשי לתמונה ברורה של הרים ועמקים ואני יכול ללכת לילה שלם מבלי להציץ במפה אפילו פעם אחת. אתה כמו מצלמה, התפעל פעם איסכנדר, החייל הכי טוב באוהל. ואבו דאוד, מפקד המחנה הקשוח, ציין בנוכחותו של נביל שאף פעם לא פגש סייר כמוני. אתה רואה? היה כדאי לבוא לזרקא. בעיניו של נביל זרחה גאווה.

בשיעורים להכרת כלי נשק אני ממש גרוע, ולעולם איני מצליח לפרק ולהרכיב את הקלצ'ניקוב בחושך. אבל במטווח אני מסוגל לשכב ללא תנועה דקות ארוכות ולהתמקד במטרה בריכוז, עד שהקנה נמתח ליד ארוכה, שנשלחת מהעין היישר אל החזה של דמות מקרטון. לא הייתי רוצה לעמוד מולך כשיש לך נשק ביד, אמר פעם נביל כשכל הכדורים שיריתי למטרה עברו דרך אותו החור. ואני הרגשתי כאילו זכיתי בפרס, כשראיתי את איסכנדר מסתכל בקנאה.

עם חומרי נפץ אני מרגיש כמו דג במים. זה כמו במעבדה, אני מסביר לבַּדֶר, שטוען שהניטרוגליצרין הוא יד הקסם של השטן ושאף פעם אי אפשר לדעת מתי יתפוצץ לך בפרצוף. בסך הכול שרשרות אורגניות של פחמן, מימן, חנקן וחמצן, אני מקניט אותו כשהוא מתבונן בי באימה כשאני מחבר פתילים רועמים, נפצים ומאיצים, מרכיב מטעני צינור ופחי הצתה ומתַרגל דריכה של מוקשים.

לפעמים נביל בא לבקר אותי ואנחנו מתלחשים מחוץ לאוהל כמו חברים טובים. פעם אחת איסכנדר שאל בפליאה, באמת אתם קרובי משפחה? ובעיניים שלו ראיתי שהוא לא מבין איך אחד כמוני יכול להיות מהמשפחה של גיבור כמו נביל.

ככה חלף שבוע, עברו שבועיים, אולי אפילו שלושה. הזמן עמד מלכת בין ריצה למטווח, הותך בחום הכבד. המעבדה של בית הספר לרוקחות נדמתה לי פתאום כמו זיכרון רחוק, ובשיחת הטלפון היחידה שקיימתי עם פרופסור ח'ורי ביקשתי להאריך את החופשה בשבועיים. קולו החם הפך באחת קר ומרוחק כששמע את הבקשה. אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, הוא אמר. ולפני שניתק מלמל משהו על צעירים שאין להם כרס ואין להם שׂכל. ליבי צנח. פתאום לא הייתי בטוח שיש לי לאן לחזור.

זה היה בשבוע שבו חלו ימי עִיד אל אַדחָא. בוקר אחד הגיע איסכנדר מתנשף והודיע לבדר ולי שממתינים לנו במפקדה. מה כבר עשינו? נבהלתי. אל תדאג, לא קרה כלום, בדר ניסה להרגיע, אבל למראה הפנים המתוחים שלו נתקפתי געגועים לחמימות המעבדה ולריחות הכימיקלים.

מפקד המחנה, אבו דאוד, ישב מאחורי השולחן, לבוש במדי חאקי פשוטים ופניו חמורים. לפניו היה מונח קלצ'ניקוב כהה עם קת מתקפלת, שזוג מחסניות קשתיות בלטו מתוכו. נביל שישב לצידו אפילו לא חייך אליי כשנכנסנו לאוהל.

אבו דאוד פנה אלינו בלי הקדמות ואמר שנכון, האימונים שלנו עדיין לא הסתיימו, אבל אתמול התרחש באזור אירוע קשה: הצבא הישראלי התקיף עמדות של הארגון בכפר צאפי, ליד אל בַּחר אל מַיֶית. הארגון לא יוכל לעבור לסדר היום על ההתקפה הזאת, הוא אמר, וסיפר בגאווה שאבו עמאר בכבודו ובעצמו התקשר והורה לו להגיב. אז אנחנו הולכים להתקיף שיירה שלהם, חתם בקול חגיגי. עדיין לא הבנתי איך כל זה נוגע לבדר ולי. אבל כשאבו דאוד הסתכל בי ואמר שצריך שם צלף שלא מפחד מחומרי נפץ, כבר לא הייתי בטוח שאני באמת רוצה לשמוע את ההמשך. אנ-ני ל-לא יכ-כול לל-לכת כ-כל כך הרבה עם אל-לה, הצבעתי על הנעליים המחוררות שלי לשמע פרטי התוכנית. נביל תקע בי מבט כועס. אל דאגה, אבו דאוד חייך, בכלל לא תצטרכו ללכת, אתם תרכבו על גמלים. אבל למה אנחנו? פניתי אל נביל בתחינה. אל דאגה, אני אהיה איתך. קולו היה בוטח, ובראש שלי כבר הצטיירה חבורת ילדים שיורדת מהַר גבוה בגשם שוטף, וידעתי שאין לי ברירה. תמיד הלכתי אחריו בעיניים עצומות.

_____________________

"ציר תמר", יורם עשת-אלקלעי, כתר ספרים, 292 עמודים, 98 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ