"כוכב הצפון" מאת ד"ב ג'ון: פרק לקריאה

לפני 12 שנה נעלמה סו-מין ויליאמס מחוף הים בדרום קוריאה ומאז לא נודעו עקבותיה. ג'נה, אחותה התאומה, כבר כמעט השלימה עם העובדה שלא תראה עוד את סו-מין ואז מגלה שיש סיכוי שהיא בחיים

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ד"ב ג'ון. ביקר בצפון קוריאה ב-2012
ד"ב ג'ון. ביקר בצפון קוריאה ב-2012 צילום: צילום מסך
הארץ

ג'ורג'טאון, וושינגטון הבירה

השבוע הראשון בחודש אוקטובר, 2010

גֶ'נָה התעוררה בבהלה ופלטה צעקה מתוך נשימתה העצורה.

            היא התנשמה בכבדות, עיניה היו פעורות וראייתה מטושטשת מהסיוט. בשניות הבלבול בין החלום לערות היא לא הצליחה להזיז את גופה כלל, עד שצורת החדר העמומה החלה להתגבש לכדי חלל מציאותי. הקיטור רחש בשקט בתנורי החימום, ודנדונו המרוחק של מגדל השעון מנה את השעה. היא נאנחה ועצמה את עיניה בחזרה. כף ידה הייתה מונחת על צווארה. היא עדיין שם, שרשרת הכסף עם הנמר הכסוף הקטנטן. היא שם מאז ומתמיד. היא העיפה מעליה את השמיכה, והאוויר הצונן נח על גופה המתנשם כמו צעיף פשתן.

            שקע נוצר בדממה על המיטה לצידה. עיניים ירוקות דבשיות הפכו למראות באור העמום. חתול שהופיע משום מקום, ממימד אחר, כאילו דנדוני הפעמונים קראו לו. "היי," אמרה וליטפה את ראשו.

            הרדיו-שעון החליף ספרה.

            "...זכיר המדינה גינה את השיגור והגדיר אותו צעד המהווה פרובוקציה חמורה אשר מאיימת על ביטחון האזור."

            מגע אריחי המטבח היה קר כקרח תחת כפות רגליה היחפות. היא מזגה חלב לחתול, חיממה את הקפה הקר שמצאה בקומקום ולגמה ממנו, ואזרה כוחות להקשיב להודעות שהצטברו בתיבת ההודעות הקוליות בטלפון. דוקטור לוי התקשרה כדי לאשר את התור שלה לשעה תשע. עורך הרבעון 'איסט אסיה' ביקש לשוחח איתה על פרסום המאמר שלה, ושאל בטון מבשר רעות אם שמעה את חדשות הבוקר. ההודעות הישנות יותר היו בקוריאנית, וכולן היו מאימהּ. היא פסחה עליהן עד שהגיעה לראשונה בהן – הזמנה לארוחת צהריים באננדֵייל ביום ראשון – אימא שלה נשמעה כועסת ופגועה, וג'נה הרגישה את רגשי האשם עולים בתוכה כמו צרבת חמוצה.

            היא הביטה בעד החלון אל אפלולית הלילה וערסלה בכפות ידיה את ספל הקפה, אך לא ראתה דבר מלבד השתקפות בהירה של המטבח בזגוגית. היא הייתה צריכה להכריח את עצמה לקבל את העובדה שבת השלושים השדופה עם העיניים השקועות בחוריהן שניבטה אליה מהזגוגית הייתה היא עצמה.

            היא מצאה את נעלי הספורט שלה ומכנסי הריצה בתוך ערימה מתחת לשרפרף הפסנתר, אספה את שערה, וכשיצאה החוצה אל הקור ברחוב אוֹ נתקלה בפניו נטולות החיוך של הדוור שנעץ בה מבט. אתה רואה נכון, חבר. אני שחורה ואני גרה בשכונה הזאת. היא התחילה לרוץ לאורך פּלֶטת גוני האפור מתחת לעצים, לכיוון שביל הגרירה. רוחה של העיירה סְליפּי הוֹלוֹ נחה על ג'ורג'טאוּן הבוקר. רוח צפונית-מזרחית העיפה עלים לרוחבם של שמיים צבועים באפור פלדה. דלועים גיחכו מהחלונות ומפתחי הבתים. היא הגבירה את הקצב לפני שהספיקה אפילו להתחמם, והרוח הקרירה מהתעלה נשאה את החלום הרע הרחק משערה.

*

האיש שלח לעברה חיוך יגע. "לא נגיע לשום מקום אם לא תדברי איתי." מתחת למילות העידוד חשה ג'נה ביסוד של שעמום. הוא נכנע לבסוף והחל לשרבט במחברת שנחה על ברכו. היא התמקדה בפירור מאפה שהיה תקוע בזקנו, ממש מימין לפיו. "את אומרת שזה אותו סיוט?"

            היא פלטה נשיפה איטית. "הוא תמיד מגיע בכל מיני וריאציות, אבל בעיקרון זה אותו חלום. כבר דיברנו הרבה על זה." מבלי משים היא נגעה בשרשרת התלויה על צווארה.

            "אם לא ניכנס לשורש העניין, הוא ימשיך להופיע."

            ראשה נשמט לאחור על הספה. היא הביטה בתקרה כדי למצוא מילים, אך לשווא.

            הוא שפשף את גשר אפו מתחת למשקפיים והסתכל עליה במין כעס והקלה, כאילו הגיע לקצה המפה וכעת הוא יכול לפרוש מהמסע במצפון נקי. הוא סגר את המחברת.

            "אני תוהה אם לא עדיף שתיפגשי עם פסיכולוג שמתמחה בהתמודדות עם שכול. אולי זאת הבעיה? את עדיין מרגישה את האובדן. עברו שתים-עשרה שנה, נכון, אבל אצל חלקנו הזמן מרפא לאט יותר."

            "לא, תודה."

            "אז מה אנחנו עושים פה היום?"

            "נגמר לי הפּראזוֹסין."

            "דיברנו על זה," הוא אמר בשיא הסבלנות. "פראזוסין לא ירפא את הטראומה שגרמה מלכתחילה ל..."

            היא קמה והושיטה יד לקחת את מעילה. היא לבשה את החולצה הלבנה והמכנסיים השחורים הצמודים, בגדי העבודה שלה. שערה השחור והמבריק היה אסוף בפקעת רופפת. "סליחה, דוקטור לוי, יש לי שיעור בעוד כמה דקות."

            הוא נאנח ולקח פנקס משולחנו. "כל המטופלים שלי קוראים לי דוֹן, ג'נה," הוא אמר ורשם. "כבר אמרתי לך."

*

התמונה הופיעה כמו הייתה חלון אל החלל. סין נראתה כאלף נקודות אור, עריה החדשות מקבצים חצופים של אורות הלוגן וניאון. ערים וכפרים אינספור נצצו כיהלומים שקועים במרבץ פחם. מצד ימין בתחתית מסך המקרן, המספנות ורציפי המכולות של נגסקי ויוקוהמה בערו בהילת ענבר מתכתית אל תוך הלילה. בין הים היפני לים הצהוב הזדהרו כחרצית זהובה עורקי החוף בשוליה של קוריאה הדרומית ובירתה רחבת הידיים, סאול. אך במרכז התמונה השתרעו מרחבים חשוכים. זה לא היה ים. זו הייתה מדינה, פיסת יבשה הררית של אפלה וצל שבה רק עיר הבירה הקרינה לובן עמום, רמץ בוער בתוך האפר.

            המחלקה שישבה בחצי גורן סביב דוכן המרצה התבוננה בתמונת הלוויין בשתיקה.

            "כפי שכולכם שמעתם הבוקר," אמרה ג'נה, "הצפון-קוריאנים שיגרו אתמול עוד טיל אוּנְהָא 3. אם אכן הטיל פותח למטרות שלום, כפי שהם טוענים, ולוויין הקוּאַנְגמָיוֹנְגסוּנג חג רק כדי לפקח על היבולים החקלאיים, אז כך נראית קוריאה הצפונית בלילה..."

             "פירוש המילה קואנגמיונגסונג הוא משהו כמו 'כוכב זוהר'?"

            ג'נה הדליקה את מנורת הקתדרה. השואלת הייתה צעירה קוריאנית-אמריקאית. השם באמת נשמע אירוני. בתוך גלקסיית האורות על המסך נראתה קוריאה הצפונית כחור שחור.

            "כן, או הכוכב הנוצץ או כוכב הצפון," אמרה ג'נה. "זה שם טעון סמליות בקוריאה הצפונית. מישהו יודע מדוע?"

            "בגלל פולחן הקִימִים," אמר נער בכובע מצחייה של הרֶד סוֹקס – עריק קוריאני נוסף שג'נה המליצה עליו לקבלת מלגה.

            היא נפנתה למסך והקרינה בזו אחר זו תמונות של שדרותיה הריקות מתנועה של פיונגיאנג, של שערי ניצחון ומשחקים עם המוני צופים, ומצאה את התמונה שחיפשה. רחש צחוק חלף במחלקה, אך עיניהם של התלמידים היו מרותקות למסך. בתמונה נראו שורות אזרחים במראה אחיד, משתחווים מול דיוקן בגודל מלא של איש חסון מחייך ולבוש בז'קט צמוד ופשוט בצבע קרם ומכנסיים תואמים. התמונה הייתה מוקפת בסידורי בּגוניוֹת אדומות, ומתחתיה התנוססה הסיסמה באותיות אדומות בשפה הקוריאנית: קים ג'ונג-איל הוא כוכב הצפון של המאה העשרים ואחת!

            "לפי המיתולוגיה הרשמית של המדינה," אמרה ג'נה, "המנהיג היקר נולד בשנת 1942 בבסיס גרילה סודי בקוריאה שהייתה תחת כיבוש יפני. קודם ללידתו הופיע אות מבשר מעל שמי הר פיקטוֹ בדמות כוכב חדש זוהר. לפעמים גם הוא עצמו מכונה בשם 'כוכב הצפון' – שבקוריאנית פירושו קואנגמיונגסונג."

            מירכתי האולם נשמע מישהו אומר, "ואימא שלו הייתה בתולה?" התלמידים גיחכו.

            באותו רגע הבהבו האורות ונדלקו, והדיקן נכנס לכיתה. פרופסור ראניון, מנהלה של ג'נה, היה בשנות החמישים לחייו, אך כתפיו השמוטות, עניבת הפרפר ומעיל הקורדרוי שלבש שיוו לו מראה של אדם כבן שבעים, וקולו היבשושי והדק הזכיר יותר קול של אדם בן שמונים.

            "פספסתי איזו בדיחה?" הוא אמר והביט בתלמידים מעל משקפי הקריאה שלו. הוא רכן אל אוזנה של ג'נה ואמר, "צר לי להפריע, דוקטור ויליאמס. תוכלי לבוא איתי רגע, בבקשה?"

            "עכשיו?"

            כשיצאו לפרוזדור אמר לה, "ראש המכללה התקשר אליי כרגע. יש לנו אורח מ... מאיזשהו מוסד ממשלתי עלום שם." הוא חייך כאובד עצות. הוא רוצה לפגוש אותך. את יודעת משהו על זה?"

            "לא, אדוני."

*

כריכת הספר
צילום: באדיבות כתר ספרים

ספריית ריגְס הייתה חדרון קמור בסגנון גותי שבו הוחזקו הספרים העתיקים. היא הייתה ריקה מאדם, מלבד איש בחליפה אפורה כהה שעמד וצדודיתו פונה אליהם. הוא החזיק ספל קפה וצפה במשחק כדורגל מאולתר ששוחק על הדשא.

            פרופסור ראניון כחכח בגרונו, והאיש הסתובב. בלי לחכות שיציגו אותו רשמית בפניה הוא פסע קדימה ולחץ את ידה של ג'נה בחום. "צ'רלס פִיסְק," אמר, "מהמכון למחקר אסטרטגי." הוא היה גבוה וחסון, בתחילת שנות השישים לחייו. אפו היה בולבוסי מעט ומחורץ בקצהו, ושערו כסוף ונוקשה, כמו סיבי שטיח.

            "דוקטור ויליאמס היא עוזרת מרצה בבית הספר שלנו לדיפלומטים בשירות החוץ," אמר ראניון ורמז לבלבול שניכר עדיין בקולו. "יש לנו אנשי סגל הוראה בכירים ממנה שפנויים עכשיו, הם עשויים לעזו..."

            "תודה רבה, אדוני, אסתפק בזה," אמר האיש והושיט לו את הספל.

            ראניון בהה בספל רגע, ואז הרכין את ראשו כמי שקיבל מחמאה ונסוג בדממה אחורה לכיוון הדלת כמו משרת מנדריני.

            כשהדלת נסגרה והם נשארו לבד, המחשבה היחידה שחלפה בראשה של ג'נה הייתה שהיא נקלעה לאיזושהי צרה. האיש סקר אותה במבט עז ומשונה. הכול בו – דמותו החסונה, לחיצת היד מרסקת העצמות, הלבביות הרשמית – זעק צבאיוּת.

            "אני מתנצל ששלפתי אותך באמצע השיעור." קולו היה עמוק ומאופק. "אפשר לקרוא לך ג'נה?"

            "מותר לשאול במה מדובר?"

            הוא חייך וקימט את מצחו בו זמנית. "השם שלי לא מוכר לך? אבא שלך לא הזכיר אותי אף פעם?"

            היא המשיכה להביט בו במבט ענייני, מאופק, אך הרגישה שהיא נדרכת מעט, כפי שקרה לה תמיד כשמישהו חשף שהוא יודע פרט, ולו השולי ביותר, על משפחתה.

            "לא, אני לא זוכרת שאבא שלי הזכיר פעם את השם צ'רלס פיסק."

            "שירַתי איתו במודיעין אותות. בארמיה השמינית של ארצות הברית בסאול. זה היה, אוֹ-הוֹ, מזמן, לפני שנולדת. הוא היה הקצין האפרו-אמריקאי הבכיר ביותר בחיל. ידעת את זה?"

            היא שתקה והמשיכה להישיר מבט לעיניו. זיכרון ניעור לחיים בירכתי תודעתה. הדוד סֶדְריק, האח של אבא שלה, שופך אדמה על הארון כשהורידו אותו למטה. זרועותיה המחבקות חזק את אימה המתייפחת. האוויר מתמלא בריח עלים רטובים, ושורת הגברים במעילים צבאיים ארוכים, עומדים במרחק נאות ליד פמליית המלווים, חושפים את ראשיהם אל הגשם כשנשמעה תקיעת החצוצרה ולאחר מכן חובשים שוב את כובעיהם כשהמצחיות משוכות כלפי מטה. תחושת הבטן שלה אמרה לה בוודאות שהאיש הזה היה אחד מהם.

            פעמון דנדן במגדל השעון. היא הסתכלה בשעונה.

            "אין לך שיעורים עד שלוש," אמר. "ביקשתי מראש המכללה שישנה לך את המערכת."

            "ביקשת מה?!"

            "אמרתי לו שאני זקוק לעצתך בעניין בעל חשיבות ביטחונית לאומית."

            ג'נה הייתה מופתעת מכדי להתאפק. "קשקוש."

            הוא הביט בה במבט ענייני, כמו דוד זקן על אחיינית סוררת. "אסביר לך את זה כשנאכל צהריים."

*

ג'נה הלכה אחרי גבו הרחב של פיסק, כשהמלצר הראשי הוביל אותם לשולחן. המסעדה ברחוב 36 הייתה ממוקמת בבית טוּרי בסגנון התקופה הפדרלית, עם חפצי נוי עתיקים מעולם הרכיבה וצלחות חרסינה של לימוז'. דיוקנאותיהם של האבות המייסדים ניבטו אליהם מקירות חדר הסועדים המחופה בעץ שהיה מלא ברחש מהוסה של קולות גבריים. היא הרגישה לגמרי לא שייכת, ומעוצבנת. האיש הזה, שטען שהכיר את אבא שלה, הזר המוחלט הזה שהשתלט על סדר היום שלה ונפנף בביטול את מחאותיה בקלות של מי שרגיל לקבל את מה שהוא רוצה.

            "מנת הלובסטר-מֵיְין טובה מאוד," אמר בעודו פורש בהינף יד את המפית שלו, ומחייך אליה כאילו מדובר בפינוק לכבוד יום ההולדת שלה.

            "אני לא ממש רעבה..."

            "בואי נזמין מגש צדפות בתור התחלה."

            המלצר תוחקר באשר למעלותיהם של רטבים מסוימים, בקבוק סנט אמיליוֹן הוזמן ונטעם, והכוסות מולאו (וגם הפעם זכו התנגדויותיה להתעלמות מחויכת). זו הייתה תצוגת ראווה של אנינות טעם, והיא תהתה מה מכל זה היה הצגה לכבודה. אט-אט, לאחר שלגמה בזהירות מהיין והשלימה עם חוסר התוחלת של סירובה להיכנע ליחס הכה לבבי, ג'נה הרגישה שהסקרנות תופסת את מקומו של הרוגז.

            היא אמרה, "אבי אף פעם לא סיפר על החברים שלו מהצבא. תמיד חשבתי ש..."

            "הוא היה אדם שהקפיד לשמור על הפרטיות שלו, כמו שאת יודעת."

            בראשה חלפה מחשבה שאולי זה מין תעלול משוכלל כלשהו של בניית אמון.

            "כמה עמוקה הייתה ההיכרות ביניכם?"

            "עמוקה מספיק כדי שיבחר בי כשושבין לחתונה שלו."

            זאת הייתה הפתעה. בראשה דמיינה מייד את הכנסייה הלותרנית העלובה בסאול עם קירות הלבֵנים האדומות שבה התחתנו הוריה. היא תמיד דמיינה שבטקס הנישואים נכחו רק שניהם וכומר. המשפחה של אימה נמנעה מלבוא וסירבה לערוך לה חתונה נוספת, קוריאנית, כנהוג, ויותר מכך, הם גם התנכרו לה במשך שנים לאחר מכן.

            "כשהוא הביא את אימא שלך לווירג'יניה שמרתי איתו על קשר. אחר כך שירתי איתו שוב בפורט בֶּלבוּאר..."

            הוא התחיל להעלות זיכרונות, וסיפר לה אגדות וזוטות על אביה מהתקופה טרם היוולדה או מילדותה המוקדמת. חלק מהסיפורים הכירה, ואת האחרים מעולם לא שמעה, אבל התחיל להתברר לה יותר ויותר שהאיש הזה ידע הרבה. הוא אפילו הכיר את עברה הקרוב יותר, וידע שהמשפחה שלה ירדה מנכסיה – שמע על בעיית השתייה של אביה ושחרורו מהצבא, על העסק הצנוע שאימה פתחה כדי לגמור את החודש – ועל כל זאת דיבר בנימה חביבה, כחבר ותיק שנזכר בסאגה משפחתית. מדי פעם הביט בה כשהוא טובל צדפה בחומץ בן יין ומיץ לימון לפני שהכניס אותה לגרונו. ופתאום היא התחילה להבין בבהלה הולכת וגוברת לאן כל זה מוביל. הוא הולך ומתקרב אליה, מחליק באיטיות פנימה, חג קרוב יותר ויותר סביב הנושא שעליו לא הייתה מוכנה לדבר, התהום שלתוכה לא הייתה מוכנה להביט.

            הוא שם לב למבוכתה ועצר את המזלג בדרכו לפיו. הוא נאנח, נשען לאחור בכיסאו וחייך אליה חיוך מובס, כמו להוכיח לה שהוא משיל מעליו את כל המסכות. בקול עדין אמר, "את חוששת שאני עומד להזכיר את אחותך."

            המילים נפלו מפיו כמו סלעים. ג'נה התקשחה מאוד. המהום שיחות הסועדים ושקשוק כלי הכסף על חרסינה דעך אל חלל החדר. היא יכלה לשמוע את נשימותיה.

            המנה הבאה הונחה מולם, אך ג'נה המשיכה לנעוץ בו את מבטה.

            "את יודעת," הוא אמר בשקט, "לפעמים אני חושב שהדברים שבאמת שווה לדבר עליהם הם דווקא אלה שאנשים נמנעים מהם בתוקף."

            היא השתדלה לדבר בקול נמוך, "מי אתה?"

            ארשת פניו השתנתה מעט ונעשתה קרה ורצינית יותר. "אני רוח רפאים, ובאמת הכרתי את אבא שלך. שמתי עלייך עין מקצועית כבר מזמן. אין צורך להיראות מופתעת כל כך." הוא בצע חתיכת לחם ומרח אותה בחמאה, והסתכל עליה. עיניו היו אפורות כבזלת והתמלאו לפתע ישירוּת מטרידה. "את מצטיינת המחזור והציונים שלך בשמיים. זכית במלגת הצטיינות לאומית, ויש לך מנת המשכל הגבוהה ביותר שתועדה בווירג'יניה. תזת הדוקטורט שלך הייתה כה יוצאת מהכלל, שמובטח לך שהקריירה האקדמית שלך תתקדם במסלול המהיר. 'האבולוציה של מפלגת הפועלים ככלי שרת בעליית משטר שושלת קים מ-1948 ועד ימינו'. כן, קראתי אותה. גדלת בבית דו-תרבותי עם שתי שפות. בילית שלושה חודשים בשנה שעברה במחוז ג'ילין בסין ורכשת בקיאות בניב הצפון-קוריאני. את ספורטיבית ובכושר גופני מצוין. עלית לגמר בליגה השנייה בטאיקוונדו. את רצה. את לא מרבה להתרועע. את יודעת לשמור סוד. את עצמאית מאוד. כל אלה הם כישורים ותכונות שלא יכלו לחלוף על פנינו בלי שנבחין בהם."

            "מי זה 'אנחנו'?"

            "אנחנו זה הסוכנות, ג'נה. הסי-איי-איי."

            ג'נה פלטה אנקה שקטה. הייתה לה הרגשה שמישהו טומן לה פח, והיא הרגישה טיפשה שלא צפתה את זה. מייד אחר כך גאה בה כעס כשהבינה שזכרו של אביה שימש כפיתיון.

            "אדוני," היא הניחה את הסכו"ם שלה ליד המנה העיקרית שנותרה כמעט שלמה. "אתה מבזבז את הזמן שלך ושלי." היא נגעה בטלפון שבכיסה, תוהה אם מאוחר מדי לבטל את השינויים שבוצעו במערכת השיעורים שלה בגלל האיש הזה. "אני צריכה לחזור לעבודה."

            "תירגעי," הוא אמר בטון לבבי. "אנחנו רק מדברים."

            היא כרכה את רצועת תיק היד שלה על כתפה והתכוננה לקום. "תודה על ארוחת הצהריים."

            קול הבס שלו גבר בקלות על רחשי המסעדה אף שדיבר בשקט. "אתמול בשעה שש, לפי שעון קוריאה, שוגר טיל קואנגמיונגסונג מאתר השיגור טוֹנגהָאי שבצפון-מזרח קוריאה הצפונית, תוך הפרה של כמה וכמה החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם. הטיל לא נשא שום לוויין. הטכנולוגיה שלו היא עוינת לחלוטין." ג'נה קפאה על מקומה. "עקבנו אחר השיגור. מנוע השלב השלישי שלו נפל לים הפיליפיני, ושם אסף אותו הצי השביעי של ארצות הברית לפני שהצפון-קוריאנים הספיקו לעשות זאת. הם ערכו ניסוי כדי לבדוק את מגן החום בשביל טילי פצצות מימן ארוכי טווח שיכוונו בקרוב לחוף המערבי שלנו. האוכל שלך מתקרר." הוא התחיל לאכול. "לַבְרק צלוי ברוטב שמפניה..." הוא עצם את עיניו. "שלמות."

            בראשה הסתחררו תסריטים אפשריים. כמעט בלי להרגיש התיישבה בחזרה. "אלוהים אדירים," מלמלה. פתאום ראתה בעיני רוחה תמונה של שובל אש החוצה את שמי האוקיינוס השקט. קואנגמיונגסונג. "זאת אומרת ש..."

            "אני רוצה לגייס אותך." הוא דיבר בפה מלא באוכל מהביל. "לשירות החשאי."

            היא מצמצה פעמיים. "אני... לא בנויה לזה, לסי-איי-איי. אולי נדמה לך שאתה יודע עליי הכול, אבל אתה לא יודע שאני נפגשת עם פסיכולוג פעם בשבוע. אני לוקחת תרופות כי אני סובלת מסיוטים."

            הוא חייך אליה בנועם, והיא הבינה שהוא יודע גם את כל זה.

            "אני מגייס סוכנים כבר עשרות שנים. אפשר לומר שעם הזמן רכשתי טביעת עין פסיכולוגית הודות לכך. אני חושב שאת, דוקטור ויליאמס, אחת המועמדות המבטיחות ביותר שפגשתי." הוא רכן קדימה כממתיק סוד. "את לא רק חכמה. יש לך גם מניע אישי חזק לשרת את המדינה שלך."

            היא הביטה בו בחשדנות.

            "את יודעת למה אני מתכוון." ושוב היה קולו שופע אהדה. "אין לי תשובות בשבילך. אולי לעולם לא תגלי מה באמת קרה לאחותך בחוף ההוא. אבל אני מציע לך סודות. אני מציע לך את הסיכוי שביום מן הימים אולי תיפתח דלת ואת תדעי על זה. ההיעלמות שלה רודפת אותך. אני צודק, נכון? היא הפכה אותך לאדם קר ובודד. היא גרמה לך לא לסמוך על אף אחד ועל שום דבר, רק על עצמך."

            "סו-מין טבעה," היא אמרה בקול רפה. "וזהו."

            הוא הנמיך את קולו ללחישה. עכשיו הלך בין הטיפות. "לא מצאו גופה. יכול להיות שהיא טבעה..." הוא בחן את ג'נה במבטו, מנסה לקרוא את הבעת פניה. "אבל את לא יכולה לשלול לגמרי את האפשרות השנייה."

            ג'נה עצמה את עיניה. זו הייתה הנחת היסוד הכי אישית שלה, וכעת מישהו מערער אותה. "היא טבעה. אני יודעת שהיא טבעה." היא נאנחה בצער. "לו ידעת כמה שנים לקח לי רק להיות מסוגלת להגיד את המילים האלה."

            היא השתתקה ובלעה את רוקה. פתאום הרגישה שהיא עוצרת את דמעותיה והייתה צריכה להסב את מבטה.

            היא יצאה מהמסעדה לפני שהיה סיפק בידו לעצור אותה. בעד הדלת ואל הרחוב, נשמה מלוא ריאותיה את השמיים וחזרה לאוניברסיטה מהר ככל האפשר, כשהרוח מנופפת את שערה ואת מעילה ומסחררת את עלי השלכת סביבה.

_____________________

"כוכב הצפון", ד"ב ג'ון (מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה), כתר ספרים, 422 עמודים, 98 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ