הארץ

1

"הבוקר שוב התעורר לפני הזריחה?"

"כן. ככה. כבר ימים רבים..."

"אבל... דוקטור... בטלפון אמרתָּ שהבוקר יהיה שונה."

"נכון. כך אמרתי. זו תחושת בטן, משהו ב... הנה, תראי בעצמך."

"אני לא מבינה... הוא מדבר?"

"אל עצמו. הוא מדבר לעצמו."

"אז..."

"אני סבור שהבוקר תוכלי לשאול את השאלה."

"אם אשאל אותו את השאלה אתה יודע מה ישיב?"

"איני יודע. ואת? את יודעת?"

"אני... אני יודעת."

"דברי בשלווה. בלי להתרגש."

"איך בלי? מרוב התרגשות כולי מים."

"מים? אל תצעקי. תלחשי. הוא הרי לא יבדיל בין מים למים."

"אוקיי, דוקטור. אלחש לו מים."

2

"מים. מים. מים. מים. מים."

"ועכשיו, אחרי שלחשתְּ, תקשיבי."

מים.

כך אני זוכר: הזיעה ניגרה מגופי כמים.

היינו במחנה של תנועת הנוער. תלמידי כיתה ח'.

בזיעה הזו, במחצית הקיץ, במעבה חורשת עצי אורן, מתחיל הסיפור האמיתי של חיי. לפני כן כמו לא היה דבר. לאחר מכן היה הכול והיה שום דבר.

חם.

זיעה כמים ניגרת.

מחנה של קיץ, ולרבים מאיתנו דמה הדבר לשדה קרב.

יש מי שנכווה מטַוַואי התהלוכה. אחר נשרף בקרני השמש. מי שלא נכווה ולא נשרף, נדקר כשכף רגלו היחפה דרכה על אצטרובל. אצטרובלים יבשים ונוקשים חוסים מתחת לשכבת מחטים יבשות שנשרו מעץ האורן, מוכמנים כמוקשי נעל.

בזמן שכולם המתינו לאספקה מחודשת של מי שתייה, נערה אחת, צמה אחת, עין אחת ירוקה והשנייה חומה, חלפה בינינו, בין חבורות נערים ונערות תשושי חום ורעב של אמצע יום, והזהירה אותנו פן נביט כלפי מעלה, מתריעה כי מי שטוואי התהלוכה יטפטף את מיציו לתוך עינו, יתעוור מיד.

אף אחד לא התעוור, אבל האזהרה, זו שאין בה ממש מאחר שהמבט לשמים אינו מעוור, אלא רק המגע בתולעת השעירה הרעלנית, נחקקה עמוק בזיכרון הקולקטיבי. המתריעה בשער נחקקה עמוק בלבי. שנינו היינו בני עשרה, שנינו בחולצה כחולה ושרוך לבן.

ומאז לא נפרדנו.

למען הדיוק: לא נפרדנו כל עוד היה הדבר בידינו.

אבל לא אקדים את המאוחר.

באותו הקיץ, עדיין נער, עדיין לא יודע את שמה, עדיין מרדן. היא התריעה ואני בכל זאת התעקשתי להביט כלפי מעלה. צמרות העצים נעו ברוח שלא הורגשה כלל על פני הארץ. טוואי התהלוכה, נסתר מן העין, היה עסוק, כך דמיינתי, באריזת ביציו וזחליו בתוך פקעת צמרירית. אני הבטתי והיא נגעה בידי, מגע מהיר, חם וגם קר, משכה אותי הצידה פן אתעוור מפגיעת הטוואי.

היא צעקה: "תיזהר."

אני צחקתי. לעגתי למושיעתי. כנער האמנתי שאני מומחה בעולם החי. במיוחד זוחלים. גם חרקים. לא היה אכפת לי שאף אחד לא התעניין בידע הרב שצברתי מספרי הספרייה.

טוואי התהלוכה: משפחת חרקים פרוקי רגליים.

כולם סבורים שזו תולעת בעלת כוח להכאיב. אבל זה רק שלב. שלב הזחל. הזחלים נוטשים את הקן בשיירה המזדחלת במורד גזעי עצי האורן ומתגלמים באדמה. מהגולם בא לעולם פרפר. פרפר ללא הוד וללא הדר. בעצם, עש. אבל הזחל, הזחל מהפנט את הדמיון. גע בו ותתעוור.

הנערה, זו שתהיה מושא אהבתי, אהובתי, עדיין לא יודעת דבר על אהבתי, אינה מודעת לאהבתי, בטוחה שמבטי לצמרות יסיים את חיי.

אני מצחקק. מביט מעלה בהתרסה. נשימתה נעתקת. היא מושכת אותי בשרוולי. השרוול נקרע. אני ממשיך להביט מעלה. אני מתעקש, והיא כועסת. אני מתענג על מגע ידה הקריר בכתפי החשופה, והיא נאנחת. נשימתה שורקנית. אסתמה של קיץ. עצי האורן מעיקים עליה. היא בועטת בי. כאב בעיטתה מענג, נבלע בצריבה האיומה החודרת אל עיני. אני קופץ עד לשמים בצרחות, והיא לידי. ידה בשערי, והיא בוכה.

"אתה טיפש. אתה טיפש. אתה טיפש."

רכב פינוי העביר אותי לבית החולים. הנערה התעקשה ללוות אותי. משום־מה היא התייסרה בנקיפות מצפון. ללא סיבה. הרי היא הזהירה ושבה והתריעה וזה אני שהתמרדתי. רופא בחלוק לבן האיר לתוך עיני. הוא פער את עפעפי בכוח באמצעות מכשיר מתכתי. הוא הזליף לעיני חומר כחלחל. מי אש. גל חום הציף את גופי. התאפקתי מלהתייפח. אבל הדמעות זולגות מעצמן. עניין פיזיולוגי. אני מבחין שגם אהובתי בוכה.

"מה שמךָ?" הרופא שואל.

אני מכוּוץ כולי ואיני מסוגל לדבר. אילם. גם עיוור בעין אחת.

הרופא פונה לעברה: "מה שמךְ, נערה?"

היא עונה: "שמי עדנה."

"שם יפה," אומר הרופא, "קצת גלותי."

צילום: באדיבות כנרת-זמורה

היא מחייכת.

"לא, בכלל לא, שם של קיבוצניקית כזה."

הרופא נחמד. כלפיה.

"מה קרה?" הוא שואל.

היא כעת משמשת לי לפה.

"הזהרתי אותו," היא מצטדקת, "שלא יביט למעלה. כי טוואי התהלוכה."

"אה," אמר הרופא, "אמרת נכון. אבל את יודעת שצורב רק אם זחל צונח לעין, אז, האם?"

"לא ידעתי," ענתה לו.

"אבל אמרת נכון," הרופא מוסיף.

"אז מה קרה לו? הוא יחזור לראות?" עדנה שואלת.

"הוא כבר רואה," הרופא מסביר, "הנה, תביטי בו, הוא מביט בך ומסמיק."

הרופא גיחך.

"יש לו עיניים יפות," מציין הרופא, "כן, אבל את משהו יוצא דופן. אחת חומה, שנייה ירוקה. יוצא דופן. מי ההורים שלך?"

היא מוסרת שם.

"מי ההורים שלו?"

איננה יודעת: "לא יודעת... אבל... תכף המדריך יגיע."

"טוב," אומר הרופא ומוסר לידה פתק, "רשמתי מה צריך לקנות. לשטוף לו. בסך הכול נשרה לו טיפת שֹרף לעין. ביש מזל, אבל זה קורה. זה קורה לאידיוטים הבוהים מעלה אל ענפי עץ אורן. הנה, איך אמרת ששמך?"

"עדנה," השיבה.

"אוקיי," מתרצה הרופא, "שם נהדר דווקא. אני זז. תישארי איתו קצת?"

"כן. איך קוראים לו?" הנערה שואלת את הרופא.

"עוד מעט הוא יירגע ותוכלי לשאול אותו בעצמך," משיב הרופא.

אז היא נשארה לצדי. ואחר כך תישאר עוד. ותישאר כמעט לתמיד.

ואני לא התעוורתי באותו היום, לפחות לא מבחינה פיזיולוגית.

עדנה ישבה לידי וליטפה את שערי בזהירות ובעדינות כמו לא שערות גידל ראשי אלא זחלים ארסיים. עדנה ישבה וליטפה אותי, ורטנה על כך שהייתי צריך לשמוע לאזהרותיה, לוּ רק שמעתי לה.

"אבל להבא תקשיב," התריסה, "הפעם יצאת בזול."

שתקתי.

באותו היום, אמצע קיץ, לא סיפרתי לה דבר. עצמתי עיניים, ספגתי את מגע ידה אל תוך מצבור חלומותי, אך עדיין לא סיפרתי. עדיין מוקדם היה לשתף נערה שאך זה פגשתי בחלומות הנדחסים בראשי, חלומות וסיפורים הנרקמים מעצמם והופכים לאטם לעולם מקביל.

3

העולם המקביל כבר נולד והתפתח וחי עמוק בתוכי, אך יעבור זמן עד שאצליח לספר עליו לאחרים בלי להיתקע או לגמגם.

עדנה, כבר ידעתי את שמה, הושיטה כף יד פתוחה מול פני, הניחה שתי אצבעות על פי.

"אני מעדיפה," אמרה, מיד אמרה וגם מאוחר יותר חזרה ואמרה, "לזכור את הימים המאושרים," מילים שלה, "של מחנה קיץ שלנו."

היא אמרה: "שלנו."

האושר היחיד שאני זכרתי משם, ממחנה הקיץ, היה האושר שזרם מכף ידה האחוזה בידי. את המחנה עצמו זכרתי בתיעוב.

חזרנו מבית החולים בשלוש עיניים. הרביעית נאטמה בכיסוי פד גאזה ומשחה לבנה. מתחת לכיסוי נותרה צריבה ארורה שמפאת פְּקִיקַת הכיסוי ניתבה את דרכה אחורנית, היישר אל תוך גולגולתי. בשובנו היתה לנו עין אחת כחולה, שלי, ועין אחת חומה, שלה, ועין אחת ירוקה, גם שלה. אף אחד לא הבחין בהיעדרותנו. כמה מאלה שקודם נחשבו לחברי לעגו לכיסוי העין. כינו אותי בשמות שונים: "שתום עין. שודד ים. משה דיין." הכינוי האחרון דווקא גרם לי שמחה.

האטרקציה העגמומית נשכחה חיש קל, ברגע שהוכרזה תחרות בנייה מסֵנָדוֹת. בעבר היו אבירים מחדדים קצות סנדה ותוקעים אותה בבטנם של אויבים, מועכים קרביים ומפלחים מעיים. במזרח הרחוק משמשות סנדות במבוק כפיגומים לבניין. בתנועת הנוער ערמו אותן לערמות. ערמה של שלושה מטרים אורך, ערמה של חמישה מטרים אורך, ערמה של גדלים אקראיים. האיצו בנציגי כל קן לתכנן מבנה אדיר ואסתטי שניתן להרכיבו במהירות, וללא מסמרים חס וחלילה. מאחר שכבעל עין אחת התקשיתי בשרטוט ובתכנון, נגזר עלי לסיים את אותו חלק במחנה הקיץ כסבּל. תפקידי כסבל היה לאחוז בשתי ידיים בקצה סנדה, להתגבר על הכאב שגרמה שריטת גזע עץ מעוגל ודק שכירסם בידי, לנוע ימינה ושמאלה ובמעגלים על פי הוראות המנהיג הדגול שנבחר להוביל את נושאי הסנדה, ולסחוב. בגין עיוורוני החלקי הרביתי למעוד.

עדנה, להבדיל ממני בתפקידי הזוטר, גויסה לצוות האדריכלים והמעצבים. מכל מגויסי שכבות הקן היא היתה הצעירה שבחבורת המומחים. היא היתה במרכז העשייה: עֶפרון בי־2, מחדד כסוף, מחק אדיר ממדים ומחול שדים של רעיונות עיצוביים המושלכים לעברה מכל עבר. ברוב מהומה הוחלט להקים את גשר הזהב, סן פרנסיסקו. לאף אחד לא היתה תמונה שלו בכיסו, אז הגשר עוצב מחדש כיד הדמיון. גשר זה גשר וכולם ידעו שהוא גשר מזהב.

"אז למה את אוהבת את רעיון הזהב?"

"כי הזהב הוא התפאורה," עונה עדנה, "הוא לוויית חן המְצַפָּה קונסטרוקציה מפלדת אל־חלד, עזה ויציבה ונצחית. הפלדה באה לשרת את כולם כאחד, עשיר ועני, חזק וחלש. לא לשרת גחמות של מי שמשתוקק לחנופה. הזהב מרכך אותך, מהפנט את העני, מחניף לעשיר."

ככה עדנה היתה משיבה.

לו היתה נשאלת.

אך השיחה הזו התנהלה בדמיוני בלבד. בפועל, אני לא שאלתי, היא לא השיבה. אני הזעתי החל בכובע המצחייה שעל ראשי, עבור בתחתוני הכותנה האפורים שנופקו במתפרת הקיבוץ, וכלה בגרביים אפורים שנועדו לעבודה בנעליים גבוהות. עדנה רכנה בצל עצי האורן, נזהרת לעולם לא להביט כלפי מעלה, שירטטה בסרגל פלסטיק קווים שסימלו סנדות, ולגמה מים ממימייה. מדי פעם הזדקפה לתת מנוחה לזרועותיה ולהרהר, ואז תחבה את העיפרון הלעוס מאחורי אוזנה.

הבטתי בה, ובראשי כבר אז העזתי לכנות אותה בדמיוני, "עדנה שלי".

תחת ידיה של עדנה "שלי" יצא שרטוט. ואז באו בונים. ומלפפי חבלים. וקושרי קשרים. והמכוונים ימינה, למעלה, תחזיק חזק, והופ, וכולם ביחד, עד שנעמד גשר הזהב, שיותר מכול דמה לגשר א־סימטרי מעל נחל הירקון.

למרות עליבותו, כולם צהלו. ובחום הסירו חולצות. אגלי זיעה שוטטו על פני מתאר השרירים. בנות השבע־עשרה כבר בחרו לעצמן חתן. בנות הארבע־עשרה הסמיקו. מבטה של עדנה היה נעוץ בחלל. עיני האחת ננעצה בפניה. משולי העשייה לא נותר לי אלא להתבונן בה בעיני האחת והיחידה.

4

האחת והיחידה, ככה, מאותו הרגע, הפכה להיות עבורי, ובפי, האחת והיחידה.

באותו הרגע שבו אמרה: "חרא בלֶבֶּן."

אכן, ככה היא אמרה, "חרא בלבן."

זה כל מה שהיה לה לומר בשעה שעמדנו לצד אוטובוסים שבאו לאסוף אותנו מהמחנה. בשום פנים ואופן לא רציתי לבכות לידה, אבל גם עם עין אחת הפרֵדה היתה בלתי נסבלת. עינוי של ממש. ובסך הכול נפגשנו ימים ספורים קודם לכן. בכל זאת, נראָה שהאהבה הזאת תפוצץ לי את הלב.

עדנה הביטה בעיני האחת, ולשם הזדהות עצמה את עינה הירוקה. בעינה החומה ניסתה לחדור אל תוך אישוני בקרן לייזר בלתי נראית. לילה קודם ישבנו שנינו מרחק מטר או שניים ממדורת הקן שלה. אולי חסרתי במדורה שהבעירו החברים שלי, אבל לעולם לא אדע. הייתי איתה. יותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לגעת בה, אבל אז עדיין לא ידעתי כי ישנן דרכים לקבל את רשותה לנגיעה. נו, בסך הכול הייתי נער. כל הרגשות החדים האלה היו ראשוניים עבורי. השתקנית הפכה לפתע לדברנית. היום אני יודע שזה הסימן, הסימן שאני יכול לגשש בקצות אצבעותי אל עבר ידה, הרי היא קירבה אותה אלי, כביכול לתמוך בעצמה, אף שמבחינה הנדסית זווית הזרוע לא תמכה בכלום, אפילו הוסיפה לה כאב ורעד קל בשריר. היא פיטפטה המון. אני זוכר כל מילה. הרצאה של שעה על קרדית האבק.

"אנחנו," אמרה, "חיים בשותפות תמידית עם פרוקי רגליים, עכבישניים מיקרוסקופיים, ואלה מכסים את כל חפצינו, בגדים שממתינים לנו בארון, מתפלשים במיטותינו, זחים ומיטלטלים על דפי הספרים שאנו קוראים, ניזונים מחלקיקי עור גופינו, שלי, של החברים לבית הילדים, בטח זוללים את העור המתפורר של אבא ושל אמא ושל הסבתא, למי שיש."

לקחה נשימה עמוקה.

"קרדית האבק," המשיכה עדנה, "איננה נמצאת כאן. לא בחורשה. לא באוויר הצח ולא בעשן המדורה. כאן אנחנו משוחררים מהשעבוד לה. היא ממתינה לנו בבתים שאליהם נשוב מחר, כל אחד לביתו, כל אחד לקרדית האבק הממתינה לזלול את גופו."

סיפור נהדר. מצלצל כבשורה נוראה, סיפור מבהיל שנולד למטרת צ'יזבט לילה סביב מדורה. מבחינתי, היא יכולה היתה לספר כל דבר. בלחישת קולה של עדנה, לעבר הצד העיוור של פני, היתה בשׂורה של חלב ודבש ודברי מתיקה וצמרמורות. עדנה המשיכה ללחשש, ואני, לא היה אכפת לי מה היא אומרת, העיקר שלעולם לא תחדל לדבר.

"ובכן," לחשה כממתיקת סוד, "גם אצל הקרדיות יש זכרים ויש נקבות, והנקבה חיה פי שניים וחצי זמן מהזכר. זה הישג," כך אמרה עדנה, "זה הישג פרו־נקבי של הטבע. ועוד דבר, שים לב ותזכור, אצל אסקימוסים באיגלו אין קרדית האבק, אז יש יתרון לחיות בבית עשוי לבני קרח. יש רווח מסוג מסוים מאוד בקרירות."

"אם תהיה רע אלי," נדמה לי שאמרה זאת, אם כי במבט לאחור כבר איני בטוח, "אם תהיה קר אלי, לא אהיה איתך, מצד שני, בהחלט תיפטר מקרדית האבק."

נדמה לי שחייכתי, ומיד חשבתי עד כמה החיוך שלי עקום ומטופש למראה כשאני חסר עין אחת. עד סוף אותו הלילה לא מצאתי בי את האומץ להגשים את המעשה היחיד שהשתוקקתי לעשות באותם רגעים ארוכים ונצחיים החולפים כבזק: לגעת בה. עד שהיססתי, ועד שהיא פיטפטה את כל המילים שנמצאו לה, היא כבר רכנה עד מרחק סנטימטר ממני, עוד שניות ספורות והרעד בשריר האמה יקפל את גופה להתמוטט לעברי בלי שאיאלץ לבצע פעולה נחשונית, אך הרגע התפוגג. חבורת בנים נעמדה מסביב למדורה והחלה לפרום קדמת מכנסיים בהכנה לכיבוי צופי. צחקוקים כבושים נשמעו מכל עבר בזמן שהבנות קמו לחמוק מהמקום תוך פזילה אל המחזה הדוחה והמושך כאחד. עדנה השתתקה וקמה במהירות, ממש זינקה ממקומה, והצטרפה לצחקוקי חברותיה. כשהתרחקו, התרחקה עמן, אבל כשהיא פזלה, היא עשתה זאת בלי להסתתר. לכיווני פזלה.

וכבר זריחה. ויש לאסוף את הציוד. והאוטובוס הגיע. התאפקתי בכל כוחי שלא לבכות. לא רק עניין של כבוד. חששתי שפרצופי יתעקם בכיעור רב באין לי שתי עיניים. עצמתי עוד עין, ובעיוורוני שמעתי את קולה הנהדר אומר ושב ואומר: "ההסעה כאן. חרא בלבן, חרא בלבן."

למזלי הטוב, היא היתה אמיצה, גיבורה ממש, ולפני שעלתה למשאית לחשה באוזני: "אני עדנה הררי, קיבוץ זה וזה, תשאיר לי הודעה במזכירות."

ואני רעדתי בגלוי, משום שרגע לפני שנפרדנו, עור שפתי נגע קלות בתנוך אוזנה.

5

אוזן. קרבי אלי את אוזנך.

"דוקטור?"

"אין צורך לצעוק, אני עומד סמוך מאחורייך. למה את בוכה?"

"הוא מדבר. הוא מדבר."

"זה מצוין, לא?"

"הוא מדבר, אבל אני לא שומעת..."

"את שומעת."

את שומעת?

*

זה ימים רבים אני מתעורר דרך קבע בשעות הבוקר המוקדמות. בדרך כלל בשעה ארבע לפנות בוקר. לעתים קרובות אתעורר אפילו מוקדם מזה. בשעה כזו אין לאן ללכת, בשעה כזו הרחובות ריקים, אך ממילא אינני ממהר אל המשך היום.

חדרי נטול חלונות. אין לי צורך בחלון. גם אם אפתח חלון, אין אל מי לצעוק. גם אין אל מי להתקשר.

אם אני יוצא מהמיטה, המיטה ריקה. ככה זה עכשיו. ככה זה כבר זמן רב. חברַי לשעות הלילה מרצדים אלי ממרקע הטלוויזיה. חברי לשעות המתות ניבטים אלי בבהירות ובחדוּת מרובדת פיקסלים. תמונות המרקע ברורות מבלי שאיאלץ למצמץ בעיני. סרטי טבע. אני אוהב לצפות בסרטי טבע. נשיונל ג'יאוגרפיק. חיות נפלאות. הכי רחוק שאפשר מדמויות של בני אדם. הכי רחוק שאפשר ממחשבותי. מחלומותי.

בשעות החשכה, באפלולית טרם שחר: בעלי חיים. בעיקר לטאות. בעיקר איגואנות. איגואנות אני מעריץ. ולא מעכשיו. מאז שאני זוכר את עצמי. מעריץ מרחוק, הרי לעולם לא תהיה לי אחת כזו. אני מעריץ, לא מתנסה. איני מאמין כי אהיה מסוגל ללטף את עורה של אחת. מוטב שתהיה במסך.

שלוש עובדות מרתקות למדתי מאחד הפרקים שבו אני צופה שוב ושוב, לעתים בכל לילה.

עובדה ראשונה: לאיגואנה שני איברי מין. לכל זכר שני איברי מין זכריים. לכל נקבה שני איברי מין נקביים. זהו מידע משמח, אך מעורר שאלות. מדוע יצר הטבע מערכת מיותרת כזו של איברי רבייה? מילא שני איברים שונים, אבל האיגואנה היא כפולת איבר אך חד־מינית. יש עובדות שידיעתן משככת כאבי לב. יש מידע המרדד מעט את תחושת הזרות. למשל: שני איברי מין. נהדר.

עובדה שנייה: איגואנה צעירה יוצרת ברגליה בועות אוויר במים. בועות האוויר יוצרות אשליה של ריחוף. זו עובדה מעוררת השראה.

ממרחק נראית האיגואנה כמהלכת על פני המים.

איגואנה ירוקה, חיה שדונית שכמוה, מהלכת על פני המים, ושני איברי המין הזהים שצימחה מתלחלחים בקצף הלבן הבוקע מבין ציפורני רגליה. כמו כישוף קדום מתקדמת היא על פני הנהר, מהירה היא מישו שהידס לאטו על פני הכנרת.

האשליה של האיגואנה מדגישה את עליבותי.

הנה יצור שלא מסתפק באיבר מין כפול, אלא גם מתעקש להלך על פני המים. והנה אני. אני בורח ממחשבותי. מה היכולת הנסתרת בי? מה האשליה שאני יוצר? מה התכונה הייחודית או הלכאורית בי?

עובדה מספר שלוש איננה אשליה: האיגואנה בבגרותה מזדווגת במשך דקות ספורות בלבד. זה כל הזמן הנדרש לה.

שני איברי מין, הליכה על פני המים, על שניהם אני מוותר.

אני, לוּ רק תינתן לי כעת הבחירה לקחת משהו מהאיגואנה, הרי זו בחירתי: הזדווגות נוספת. שיהיו הדקות ספורות. אפילו חיבוק בלבד. מגע אחד אמיתי שישוב ויפריד בין האשליה לחיי. עוד חיבוק אחד ודי.

אחריו גם אני אלך על פני המים.

"אתה שם... אתה שומע?"

...ואתה, שם... דוקטור... תגרום לה לרכון לעברי. אני רוצה לחוש את תנוך אוזנה...

_____________________

"תמיד היא", דורון שנער, כנרת-זמורה, 248 עמודים, 96 שקלים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ