"עצם חשופה" מאת רוני גרוס: פרק לקריאה

ספר אוטו-פיקשן שנכתב במהלך שנה סוערת בחייה של הכותבת ומורכב משבעה פרקים אישיים. בכל אחד היא צוללת אל התנסויות הקשורות ליופי, חולי, פציעה קשה, ילדות, מיניות, דיכאון ותשוקה

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוני גרוס. חותמת על כל סיפור בשמה, אישי וחושפני ככל שיהיה
רוני גרוס. חותמת על כל סיפור בשמה, אישי וחושפני ככל שיהיהצילום: ויטלי פרידלנד
הארץ

ארבעה תאים

"חיה לבד ללא תמיכה", מסמנת האחות בגיליון האלקטרוני לאשפוז במחלקת נשים. לוקח לה רגע למצוא את התשובה הנכונה בין התשובות האפשריות. החץ הקטן מרצד מעלה-מטה על המסך, בין "חיה עם בן זוג", "חיה עם ההורים", ועוד כמה אפשרויות שאני לא מספיקה לקרוא.

נשלחתי לכאן ממיון נשים, אחרי שמקור הדימום שפוקד אותי מזה מספר שבועות טרם נמצא. דימום מוזר הוא הדימום הזה: נעלם בפתאומיות כלעומת שבא, לעתים קרובות באמצע הלילה, ולעולם אינו מכאיב. היעדר הכאב הוא תעלומה בעיני, כיצד יכול לקלוח ממני דם בלי שאדע מהיכן? כיצד איני כואבת את אובדנו? כיצד אדע מהו הדבר שיש לטפל בו? בשלב הזה בחיי מיפיתי היטב את מחזור הדימום החודשי שלי, ואני יודעת לזהות בדיוק רב את הסימנים המקדימים ולחזות באופן ודאי כמעט את השעה שבה יופיע. זה לא המצב כעת. רק כשידי מגששת בחשיכה בין רגלי, לאחר שגופי התעורר כמו מעצמו, ואני חשה בנוזל החם שכבר הספיק להתייבש על פנים ירכי והדביק את תחתוני לעורי, אני קמה וחופנת את הפתח המדמם – שלא להכתים את השטיח – ומתיישבת באמבטיה, שם אני משחררת את שרירי רצפת האגן – שבאורח פלא מתכווצים מעצמם בעתות חירום, כמו יודעים את תפקידם – ופרץ של נוזל אדום קולח אל פתח הניקוז עד שהוא פוסק. פתאום.

זה לא הסיפור שאני מספרת לאחות במיון, גם לא לרופאה; לא ככה – תחתונים דבוקים לגוף, דם על השטיח – יש לספר לרופאים מה עובר עלייך.

הלכתי למיון נשים, שהוא טוב יותר ורע יותר ממיון רגיל. טוב יותר, כי אין שם זקנים או ילדים שאת חוליים קשה לשאת, ואת מרגישה אשמה אם מטפלים בך בזמן שאמא מותשת צורחת על אנשי הצוות המותשים אף יותר שהבן שלה מקיא כבר שעתיים בחדר ההמתנה. ורע יותר, כי סיבת הגעתך למיון נשים היא תמיד מבישה, אבל כולם צריכים להעמיד פנים שהיא לא. לא משנה מה הסיבה – זה תמיד בקשר לכוס שלך, וזה תמיד באשמתך. אולי יגידו לך שלא, אבל יגרמו לך להרגיש שכן. עשית משהו לא בסדר, יוכיחו אותך המבטים. לא הצלחת לשמור על תקינותם של האיברים הרגישים ביותר, אלה שכל אישה צריכה לדעת כיצד לשמור עליהם בלי שאפילו יסבירו לה. אה, לא ידעת שאת צריכה ל...? ואיך לא עשית...? ולמה הזנחת את...? אה, יגידו, כשתספקי את ההסבר היחיד שיש לך ברהיטות המירבית. אה. אוקיי, אז שבי פה ותמתיני.

אפופות הילה ונטולות אשמה הן הכורעות ללדת, והנשים האשמות חולקות איתן את חדר ההמתנה. ייתכן שזה העונש הקשה ביותר במיון נשים; מושיבים אותך באותו מסדרון יחד עם נשים שהגיעו לשם לרגל מאורע משמח, ולמרות שהמאורע הזה מתרחש בדרך כלל באשמתן המלאה של היולדות, הן זוכות ליחס חמים ואוהד מצד הצוות הרפואי. ובעוד הצוות נחפז לקראת היולדות, את, האשמה, נחפזת אחריו, ולכן נוספת לך אשמה נוספת – על שהעזת לגזול טיפול מחיים חדשים כדי לשמור על חייך שלך, שכבר קשה לומר עליהם שיש בהם איזה חידוש.

באמצע חדר ההמתנה המלבני המאורך יש דלפק בצורת חצי סהר, ומאחוריו יושבות – במקרה הטוב, אם אין תקלות יוצאות דופן – שתי אחיות: אחת לאשמות, אחת ליולדות. אין שלט שמכוון נשים לאחות הנכונה; עלייך לגלות בכוחות עצמך שאת צריכה לפנות רק לאחות זו ולא לאחרת, ולשבת בספסלים מצד זה ולא מצד זה, על אף שבמבט ראשון הכל נראה זהה. בתוך זמן קצר תביני שלא. אם תיגש אשמה תמימה לאחות המופקדת על שלומן של היולדות החפות – היא תסורב, ולא תקבל טיפול. גם היולדות לא תמיד מקבלות שירות מהאחות של האשמות – אם כי הן לפעמים דווקא כן זוכות לכך. כך, את יושבת לצד חברותייך לצרה המובנת מאליה – על אף שאצל כל אחת היא קצת אחרת – אך מתבוננת דווקא ביולדות היושבות מולך, והן כל מה שאינו את.

ראשית, לרובן יש גבר. אמנם הוא חסר אונים ונבוך, לעתים רחוקות נאה, ולעתים קרובות נראה כמי שמבקש את נפשו למות, אבל הוא שם. וזה כבר משהו. לצדך אין גבר, וגם לצד רוב חברותייך לאשמה אין גבר. יש כאלה שאפשר לחשוד בהן שיש להן גבר, אבל הוא לא פה. לא עכשיו. כשתהיי בצד השני של החדר? כנראה שהוא יבוא. עכשיו – לא. שנית, הנשים מולך הן ברובן צעירות למדי. חלקן צעירות ממך, חלקן צעירות כמוך, חלקן קצת מבוגרות יותר ממך. אבל את כבר לא צעירה מאוד, ובעצם יכולת להיות בצד השני, במקומן, עשרות פעמים. מאה פעמים. אבל לא היית. הנשים לצדך הן בדרך כלל מבוגרות יותר מהנשים מולך, לפעמים אפילו מבוגרות מאוד, וחלק מהן להפך – צעירות יותר, צעירות מאוד-מאוד. המבוגרות מגיעות לבד. אחת אפילו לובשת חצאית עיפרון מחויטת ונועלת סנדלי עקב מחודדים, אודם משוח על שפתיה, כאילו קפצה רק לרגע לפני שתשוב לשגרת יומה. הצעירות מאוד מלווות בהוריהן, לובשות טרנינג רחב ואוחזות בבטנן, מבטן מיוסר – רמז לכך שהן כאן בפעם הראשונה, וייתכן שזוהי גם הפעם הראשונה שהן כואבות את החלקים האלה בגופן. האבות הדאוגים של הצעירות-מאוד נוטים אמנם לשתוק, אבל הם הרבה פחות נבוכים מהגברים בצד השני של החדר.

אני המוזרה כאן, זה ברור. אני אמורה להיות בצד השני, זה ברור. למה אני כאן? זה לא לגמרי ברור. הדם, אני לא יכולה להסביר מאיפה הוא מגיע. רק לספר שהוא מגיע פתאום, באמצע הלילה, ואז הזרם נפסק. איך זה ייתכן? מבטם אומר, אולי את במחזור? אני נוקבת בתאריך התחלת הווסת האחרונה, ואפילו מדקלמת את קוטר הזקיק שנצפה בשחלה הימנית שלי כשהגעתי לכאן שבוע וחצי לפני, מאותה סיבה בדיוק – הדם. המידע על הזקיק מיותר, אבל אני מנסה להרשים אותם – אלה הסיפורים שצריך לספר בתקווה שייקחו אותי יותר ברצינות וידעו להבדיל ביני לבין אשמה אחרת, שצריכה להרהר רגעים ארוכים בטרם תדע להגיד מתי קיבלה בפעם האחרונה (את לא יודעת מתי..?). זו טקטיקה שלפעמים עובדת; הם אוהבים שיתוף פעולה מתון – כזה שמספק להם מידע מקיף מסוג מסוים, בלי להקשות בשאלות מיותרות.

את השאלות המיותרות אני שומרת לאחר כך. כרגע, נתונים יבשים על איברי הרגישים מרשימים את האחיות, ואני מקווה שבזכותם לא ישכחו אותי לגמרי כשלחדר תיכנס יולדת נוספת.

אמנם הייתי כאן לפני שבוע וחצי, בגלל הדם שמקורו לא ברור, אבל הייתי גם לפני ארבע שנים, ואז זה היה בגלל משהו אחר. גם אז היה ליל שבת, וחשדתי שאני עלולה למות לבד במיטה, ושותפתי לדירה תמצא אותי עם החתולה מכורבלת בין היד לבטן. סיפור לא כל כך מוצלח. אבל אז זה היה אחרת. אז לא היה דם, רק בטן נפוחה מאוד – כמו בטן הריון – ותחושה של מלאות מוזרה, כאילו משאבה מילאה את השחלות שלי במים. זה הפתיע אותי אז, איך תחושות מיתרגמות למילים. אני מרגישה כאילו השחלות שלי מלאות במים. מהיכן באו אלי דווקא המילים האלה? רופאים חושדים במילים כאלה, שאינן שייכות לתחום הנתונים היבשים. ולכן הסיפור שסיפרתי להם היה אחר: לפני כך וכך ימים עברתי הליך כזה וכזה, טופלתי במחלקה הזו בבית החולים הזה, ומאז הכל היה בסדר, עד שפתאום אתמול התחילה הבטן להתנפח, ולכן הגעתי לבדיקה.

הגעתי עם אבי. לא היו יותר מדי ברירות. יש מעט דברים גרועים יותר מלהגיע עם אביך למיון נשים כשאת אישה בוגרת. זה מוסיף בושה על בושה, במיוחד כשהבטן שלך נפוחה כך שאת נראית בהריון. אנשים מתבלבלים. רוצים להפנות אותך לצד השני, הלא נכון, בחדר ההמתנה. עם רוב הנשים זה ברור מיד. אבל אני כבר התרגלתי לטעויות האלה בשבועות הארוכים לפני הביקור ההוא, כשהייתי מגיעה כמעט מדי יום למחלקה להפריה חוץ גופית, ובכל פעם מחדש הייתי צריכה לענות לדברים כמו "כדאי לך להעלות את רמת הברזל לקראת ההחזרה" במילים "לא תהיה החזרה". רק שאיבה היתה, ואז הקפאה. אבל כל הזמן אנשים המשיכו לטעות. כמה כמוני יש? אין. אני הייתי המוזרה שם.

מי שהעלה את כל הרעיון של שימור פוריות – מושג שמתאר בשתי מלים קצרות תהליך לא קצר בכלל – היה הרופא שלי, שהתעקש שכדאי עכשיו, כי אחר כך מי יודע מה יהיה. ליתר דיוק, הוא כבר ראה מספיק מקרים של אחר כך כדי לדעת בדיוק מה יהיה, והתשובה היא שלא יהיה טוב. טוב זה הריון, כמובן. אבל את זה אף אחד לא אומר. אומרים שלא יהיה טוב. בשל מצבי המיוחד ויוצא הדופן – עבר של סרטן, לא עלינו, שמעמיד (כך אומרים, אם כי לא לגמרי בטוחים) את הפוריות שלי בסימן שאלה גדול, ובלי תוכניות להקמת משפחה בעתיד הנראה לעין – הוא הזמין אותי לבדיקות אצל מנהל המחלקה באופן לא רשמי, הכניס אותי בין התורים, גילה כלפי נדיבות ומשך אותי פנימה כדי לשכנע שכדאי עכשיו, לא אחר כך. אחרי שהשתכנעתי שאולי באמת כדאי, נשלחתי לרצף בדיקות שאיששו שהוא צודק – כדאי. אלה אמנם בדיקות מאוד לא אמינות, אבל אלה הבדיקות שיש, וזה מה שהן הראו – שכדאי מאוד עכשיו, ובעצם היה כדאי כבר מזמן, אבל את זה אי אפשר לתקן. אז עכשיו.

במחלקה להפריה חוץ גופית אין צדדים. שם כולן יושבות יחד בחדר ההמתנה. מרבית הנשים יושבות לצד גברים – יחד הם שותקים בכישלונם, חלקם דבקים זה בזו, חלקם מפנים גב זה לזו, ומיעוטן – מבוגרות יותר, לעתים מבוגרות באופן מתמיה – האמנם יצליחו להרות? – יושבות לבד. פעם אחת, בהמתנה לבדיקה, כשישבתי בפינה ונמנעתי מליצור קשר עין עם הנוכחים במקום, קמה אחת הנשים המבוגרות שהמתינה לבדה, בגדיה מוקפדים, ונעמדה באמצע החדר כשהיא מנופפת בידה בערימת דפים – הפניות, מרשמים. הם רוצים להגביל את הסבבים! היא צעקה. זה לא ייתכן! הם רוצים להגביל את הסבבים, ואחר כך מה? גם אם אתן מאלה שהצליחו אחרי סבב או שניים, תחשבו על האחיות שלכן – כאן האטה את צעקותיה, מדגישה את המילים – תחשבו על החברות שלכן! תחשבו על כל מי שלא מצליחות. אנחנו חייבות להילחם על עוד סבבים! שתי נשים הנהנו במרץ ואמרו, נכון, נכון, את צודקת, זה לא ייתכן, אבל כשהתברר שלאישה הצועקת יש רק מושג מעורפל על זהות ה"הם" שרוצים להגביל את הסבבים וכיצד ניתן לפעול – גווע קולן, והאישה חזרה למקומה, מובסת.

על קירות המחלקה תלוי ערב-רב של תצלומים ממוסגרים של תינוקות חייכניים – חלקם חדשים, חלקם כבר דהויים – וחפצי נוי שונים, מצלחות ברזל עם פיתוחים עד שעוני קרטון מהודרים, שעליהם חרוטות בכתב מסולסל שלל ברכות-תודה על הולדת התינוק המיוחל. פרט לכך, המחלקה דומה לרוב המחלקות האחרות; אותם כיסאות בצבעי ורוד מעושן וירוק בהיר, אותם קירות בהירים, אותן מזכירות שיושבות מעבר לדלפק ומדברות על הכל בקול רם. הן לא מאפשרות לך לחמוק מזה: כולן יודעות מה המצב שלך. רק שאיבה, הייתי חוזרת בכל פעם שהגעתי למחלקה, אני פה רק לשאיבה. אה, הן היו אומרות, אה. ואז צועקות אחת לשנייה, זאתי רק לשאיבה!

יום אחד, אחרי פגישה נוספת אצל מנהל המחלקה, לקח אותי הרופא שלי לסיבוב. walk with me, הוא אמר, אני צריך להגיע ליולדות. הלכתי איתו דרך מסדרונות מתפתלים וקרירים בזמן שהוא הסביר לי: אחרי שתזריקי לעצמך במשך כחודש  הורמונים לבטן – את זה הוא לא אמר, אבל זה כבר היה ברור וידוע – נשאב ממך את הביציות. מה שכדאי לעשות אז זה להפרות אותן במבחנה, ורק אז להקפיא. להפרות? נבהלתי, אבל הייתי חייבת להמשיך ללכת מהר כדי להדביק את הקצב שלו. אף אחד לא הזכיר הפריה עד לאותו רגע. דיברו על בדיקות, הזרקות, על שאיבה והקפאה. אבל כן, הוא היה נחרץ, אפילו לא הביט בי, עיניו נעו אל עבר העיקול הבא. להפרות לפני ההקפאה. כששתקתי, לא לגמרי מבינה, הוא הרחיב: את תלכי לבנק הזרע ותקני זרע, ואיתו נפרה את הביציות, נכין עוברים, ורק אז נקפיא.

נחרדתי. מהרעיון עצמו, אבל לא פחות מכך מהאגביות שבה הוא התייחס למצב. כעת כבר היינו במחלקת יולדות ועמדנו זה מול זו. הוא – גבוה, אדיש, ידיו שלובות על חזהו, עיניו נעוצות בי כאילו ציין באוזני עובדה טריוויאלית במיוחד. אני – דחוקה אל קיר ירקרק, מביטה עליו מלמטה, תוהה כיצד נקלעתי למצב הזה: עומדת במחלקת יולדות כשמסביבי צרחות שמאיימות לקרוע את עור התוף של נשים שברגעים אלה ממש, בחדרים הסמוכים, יוצרות חיים חדשים, ומולי גבר זר שדן איתי בשלווה בלתי ניתנת לערעור על עוברים שייווצרו, לדבריו, ממפגש בין הביציות שלי לבין זרע של גבר זר, ואז יוקפאו כדי שאוכל לעשות בחלקם – אך לא בכולם ככל הנראה – שימוש בעתיד כלשהו. לעשות בהם שימוש זה ללדת אותם בסופו של דבר.

לא הבנתי מאיפה הוא פתאום מפיל עלי עוברים. בעיני רוחי ראיתי עשרות מבחנות ובהן עוברים זעירים מסודרות במקפיא בחדר לבן, ומסביבם אנשים בחלוקים לבנים, מסיכות וכפפות, שממתינים להוראה: להפיח בעוברים חיים או לקטול אותם. כשאחליט, האנשים בחלוקים הלבנים ישלפו מבחנה או שתיים. עד אז, יחכו המבחנות על המדף.

צמרמורת תקפה אותי. אמרתי לרופא שאני לא יכולה להעלות בדעתי אפשרות כזאת. זאת היתה טעות: דיברתי באופן רגשי על המצב, לא התייחסתי לנתונים היבשים. נתון יבש אחד: עוברים שורדים הקפאה באחוזים גבוהים יותר מביציות לא מופרות.  נתון נוסף: כשרופא אומר עובר, הוא מתכוון לארבעה תאים לכל היותר. רק ארבעה תאים שמחכים להם במבחנות. זה הכל, הרופא סיכם.

ידעתי שהפסדתי מראש. כי מה זה באמת ארבעה תאים? ארבעה תאים זה לפני שיש חבל טבור שמקשר בין גופך לבין גופו של האדם הפוטנציאלי שצומח בתוכך; לארבעה תאים אין לב, מוח, ריאות, אין צורה מובחנת של אדם, כזו שמתנוססת על שלטים שנועדו להרתיע נשים מלעבור הפלה; כשיש ארבעה תאים, אי אפשר אפילו לדעת שעומד להיות שם אדם – אף בדיקה לא תזהה זאת; ארבעה תאים זה אפילו לא ממש הריון; נשים רבות ידממו את ארבעת התאים האלה לפני שאי פעם הם יספיקו להפוך לשמונה, שש עשרה ואז טריליוני תאים.

ועם כל זאת –  ארבעה תאים הם התחלה שלא רציתי בה. אמרתי לרופא, אנחנו מדברים בשפה אחרת. והוספתי, אני לא מצפה ממך להבין אותי. כרצונך, הוא ענה, אבל אל תגידי שלא אמרתי לך, הזהיר, ונכנס באותה זריזות שבה צעד קודם לכן לאחד החדרים שבקעו ממנו צרחות עזות במיוחד.

כריכת הספר
צילום: באדיבות פרדס הוצאה לאור

ייתכן שאישה צעירה ונשואה הכמהה בכל מאודה לילד היתה שמחה להכיר רופא שמכניס אותה בין תורים, מפגיש אותה עם ראש המחלקה ואומר לה walk with me למרות שהוא לא חייב. ייתכן שמחשבה על עוברים קטנים במבחנות הייתה מרגיעה ומעודדת אותה. אלא שאני לא האישה הזאת.

מי אני? כשניהלתי את שיחת המסדרון ההיא במחלקת יולדות באותו יום, הייתי בת עשרים ושבע ועל סף טיול ארוך – הראשון מסוגו בחיי – בהודו. אפילו אמרתי את זה לרופא, שלא התעניין בכך בכלל, ואף על פי כן נאלץ לדעת את הפרט הזה על חיי, שכן גם אם הייתי בוחרת להישמע לעצתו ולהפגיש את הביציות שלי עם זרעים, הדבר היה יכול להתרחש רק חודשים ארוכים אחרי השיחה, לאחר שובי מהודו. והרי כבר ביססנו בינינו את ההבנה שאחר כך זה פחות טוב. להריון כמובן. אבל זה היה המצב. ולמרות האכזבה שגרמתי לרופא – זעזוע אי-רציונלי בשל יצורים ארבע-תאיים, נסיעה תמוהה להודו  – הוא נראה כמי שמתחיל לפקפק בכוונות הטובות שהרעיף עלי – אני מצידי שמחתי מאוד כשהבנתי שאני לא מתכננת להקדיש את החודשים הקרובים לתוכניות, שיחות או  מחשבות על עתידי כיולדת.

אני לא זוכרת הרבה מהשנה שבמהלכה הייתי בת עשרים ושבע. היא תיזכר, כנראה, כשנה ההיא שבין גיל עשרים שש – תאונה, אבדן האמון בחיים; לגיל עשרים ושמונה – הודו, השבת התקווה לחיים. שנת הבין לבין התנדנדה שוב ושוב בין אובדן אמון לתקווה. בבקרים הייתי הולכת לעבודה, ובשובי הביתה הייתי יושבת על המרפסת הפונה לרחוב בדירת השותפים השכורה שלי, מביטה בעוברים ושבים במשך שעות, עד שהיה מחשיך, וגם אז הייתי לפעמים מוסיפה ויושבת, עד ששכבתי לישון. התקשיתי להבין את כל אשר אירע לי עד לאותו זמן, ולכן התקשיתי לדמיין עתיד כלשהו, על אף שידעתי שעתיד הוא אפשרות סבירה. פשוט קרו עד אז יותר מדי דברים רעים ומעט מדי דברים טובים, והדברים הרעים כמו ארבו בדממה עד שהחליטו לקפוץ עלי ולנסות לשים קץ לחיי. בנחישות אבל בלי סיבה. כלומר, בשרירותיות גמורה. ומה יותר מפחיד מזה?

לא היה בי אז את הכוח להפוך את העצוב לשמח, לא עשיתי שום תוכניות – רק קניתי כרטיס טיסה להודו וחיכיתי על המרפסת. לכן אותה שיחה עם הרופא שלי במסדרון, על עוברים שעתידים להפוך – או לא להפוך – זה תלוי בי! – לתינוקות – שלי! – לא היתה השיחה שייחלתי לה אז.

בלילה שאחרי אותה שיחה חלמתי חלום, ובו שכבתי למרגלותיה של אישה זקנה ששערה הארוך, הלבן, גלש על כתפיה, ועיניה קרנו. היא רכנה לעברי ולחשה, הכל יבוא על מקומו בשלום. התעוררתי רגועה; קיבלתי את האישור הסופי: אני לא עושה את זה. אני לא עושה שום דבר שדומה לזה. לא שאיבות, לא הקפאות, בטח לא עוברים, ומה שיהיה יהיה. אם נגזר עלי לא להרות לעולם, אקבל זאת בהשלמה, ומי שיהיה איתי – אם יהיה מישהו כזה – יקבל זאת בהבנה, ואהבתו אלי אף תוסיף ותגדל. כיצד זה ייתכן? כי לעולם לא אקשור את חיי בחייו של מישהו שלא ירגיש בדיוק כך.

כך קרה שנסעתי להודו ושבתי ממנה שמחה יותר, מיואשת פחות, אחרי שישה חודשים שבהם אכלתי בין ארבע לשש ארוחות ביום, ואת הזמן ביניהן העברתי בבהייה בשמש העולה על פסגות ההרים בבוקר ובעננים שחולפים בשמיים במרחק נגיעה.

בדרכי הביתה, בשדה התעופה ההודי, הסתובבתי בין חנויות התמרוקים, בוחנת מוצרים בזהירות ובהתפעלות של מי שיצאה למסע רחוק וכמעט שכחה את שפת אמה. כשהחלטתי בגחמה של רגע לרכוש אודם, מבחר הגוונים האדיר הפיל עלי אימה.  התאורה בחנות הדיוטי, שאמורה היתה להחמיא למביטה בבבואתה, הבליטה את כל מה שלא התייחסתי אליו במשך זמן רב כל כך: הייתה זו הפעם הראשונה שפגשתי את דמותי במראה מזה כחצי שנה, מגלה נקודות חומות קטנטנות, בגודל ראש סיכה, שניקדו את העור שמעל שפתי העליונה; שבילי פצעונים אדמדמים על עצמות לחיי; משהו שנראה כמו קמט חדש; ובעיקר – כמה קילוגרמים נוספים. שערי נח שטוח על ראשי לאחר שאיבד את צורתו כי גזרתי לעצמי את הפּוֹני בלי לחשוב על ההשלכות שבוע קודם לכן, וגופי היה עטוף במעיל פליז מכוער שהיה גדול עלי בכמה מידות. נקשרתי אליו מאוד, למעיל המכוער הזה. חציתי איתו נהרות ומדבריות קרח, ישנתי איתו בחדרי עץ מעופשים ביערות, ורקדתי איתו במסיבות שבהן כולם איבדו את שפיותם מתישהו, ואני תמיד רק כמעט.

ברחבי שדה התעופה חצו את דרכי נשים הודיות לבושות במדים אחידים ונוקשים בצבע מנטה, אותם מדי-עמל שממלאים שדות תעופה בכל העולם. הן זזו כמו צללים, שערן פקוק ברשתות שיער המוצמדות ברצועות גומי לשולי הפנים, כאלה שכולאות בתוכן גם את האוזניים. הנשים נעלמו במהרה אחרי שפינו בשקט מגשים משולחנות סניף של רשת בתי קפה.

יש אנשים שמדברים על שדות תעופה באהבה גדולה – ההרפתקה שטרם התגלתה, או הגיעה כעת לסיומה; הקרבה הכפויה לזרים גמורים שבן רגע יכולה להפוך לאינטימיות טומנת-סוד. אבל אני תמיד נחנקת, מרגישה כמו חיה כלואה שמחפשת את הפינה השקטה שלעולם לא תימצא בחללי הענק האטומים האלה שאוצרים ריחות גוף ובצק ארוז בניילון נצמד ואיתם ריחות שתפקידם לחטא, לסרס, לנגוד כל מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים במסעדות המזון המהיר ובמרחבים סביבם.

שוב בארץ, התהלכתי ברחוב בטוחה יותר, מתמסרת לשמש. גברים הביטו בי, נשים הביטו בי. הרגשתי בשלות שכמותה לא ידעתי. הייתי אדישה לשינויים שחלו בי; קיבלתי את הקילוגרמים הנוספים שנאספו בישבן ובירכיים כעובדת חיים חדשה, עדות לנשיות שהולכת ומוצאת את מקומה בחיי. ממימדי אגן של גיל עשרים ושמונה, כך חשבתי אז, כבר אין דרך חזרה. את בגדי הישנים חילקתי בין חברותי והחלפתי אותם במלתחה חדשה, שנרכשה בתוך ימים ספורים בחסות מזגני הקניון.

גרתי בדרום העיר בדירה גדולה עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות. כשחזרתי היה חם, אחר כך קר, ואז נעים. הרגשתי לראשונה משוחררת מהחשש שעולמי עומד להתמוטט עלי. אלא שכמה חודשים אחרי שובי לארץ, כשחזרתי יום אחד לדירתי, משהו לא היה בסדר. סגרתי אחרי את דלת חדרי, העפתי אל השטיח את הבגדים והספרים שהיו מונחים באי-סדר על הכיסא ליד המיטה והתיישבתי עליו, אוחזת את ראשי בידי. חום הגוף שלי זינק ואז קרס. נשמתי כמה נשימות עמוקות והמתנתי. פעם, מזמן – אחרי הסרטן, סיפור אחר – הרגשתי הרגשה דומה מאוד, ולכן ידעתי שבתוך חצי דקה, אולי דקה, אחזור להרגיש את האוויר בחדר בטמפרטורה האמיתית שלו: אביב פושר.

דקה לאחר מכן הכל באמת חלף. מסך זיעה דק כיסה את רקותי, שערי היה דבוק למצחי, חולצתי ספוגה, מצטננת במהירות. בריזה מהים נכנסה דרך החלון. אור אחר צהריים עדין נפל על מיטתי. התחלתי לרעוד. גופי התאמץ לווסת את עצמו מחדש. ידעתי שזה לא סימן טוב – גלי חום זה לא משהו שבחורה בסוף שנות העשרים לחייה אמורה להתרגל אליהם.

כעסתי. זה לא הזמן לזה. לא עכשיו. לא כשאני לומדת לענטז בלי בושה. ואז: זרם של חום שוב מכה בי, אך הפעם זה היה חום מסוג אחר; לעולם לא יהיו לי ילדים, ידעתי. אימה מסוג חדש. חזרתי לרופא שלי בראש מורכן, בהכנעה גמורה: עשה בי מה שלדעתך צריך לעשות. הוא ספק כפיים מרוב שביעות רצון – גם אם לא באמת ספק את כפותיו, זה מה שמבטו אמר – והתחיל לרשום ולתקתק ולהסביר ולהדפיס ולהפנות ולחרוץ ולמנות אפשרויות ולענות לעצמו על אפשרויות שונות שהעלה. אני ידעתי שבשלב הזה אין לי מילה, ושכדאי לי להנהן ורק אחר כך, לבד, להחליט. רופאים לא אוהבים שאלות מיותרות. ועדיף שהרופא שאחראי כעת באופן בלעדי לקיומם או אי-קיומם של ילדי העתידיים יאהב אותי. או לכל הפחות לא יזכור אותי לרעה. כשהם זוכרים אותך לרעה, את בבעיה; יוצא לך שם של טראבל-מייקרית, כזאת שנותנים לה אצבע והיא רוצה את כל היד, ואז הם פשוט מתנערים ממך, ועכשיו לכי חפשי אותם בסיבוב.

עשיתי את מה שהורה עליי הרופא לעשות. הביציות נשאבו ועברו להקפאה. שוחררתי וחזרתי לדירתי. נחתי וחיכיתי לשובו של הדם שיעיד שהכל חוזר לסדרו. ואז קמתי עם בטן כמו-הריון. השותפה לדירה נקראה לחוות את דעתה. היא נבהלה; זה הספיק. נסעתי עם אבי ובת זוגו למיון נשים. שם ישבתי בצד של האשמות שסיבת בואן אינה ברורה ויחד עם זאת ברורה כשמש, והודיעו לי, אחרי שעות רבות של המתנה, ששחלותי מלאות במים. לא אמרתי להם שידעתי, כי אני רק הרגשתי שהשחלות שלי מלאות במים ואילו הם ידעו – ידעו באמת. אמרו לי, את בסדר גמור. אמרו לי, את פשוט אמורה לשתות שלושה ליטר מים כל יום. את שותה שלושה ליטר מים כל יום? לא, אני לא שותה שלושה ליטר מים כל יום, אמרתי, אף אחד לא אמר לי שזה מה שעלי לעשות. לא ייתכן, הם פסקו – כבר ידעתי שיפסקו כך, ברגע שהמשפט האחרון יצא מפי – תמיד אומרים למי שעברה שאיבה שהיא צריכה לשתות שלושה ליטר מים כל יום. תמיד. מבטם אמר: אין לך מה לבוא אלינו בטענות – אנחנו את שלנו עשינו. ואם אליהם אי אפשר לבוא בטענות, יש רק אדם אחד שאפשר לבוא אליו בטענות – הם לא אומרים את זה, כמובן – והאדם האחד הזה הוא הוא את. כלומר אני.  

ומאז יש לי ביציות ששמורות היטב במקפיא במסדרון המוביל למחלקה שבה אני מאושפזת עכשיו. הן שם כבר כמה שנים, ואני פה עכשיו לא בשבילן, ואני לא יודעת אם אי פעם אחזור בשבילן בעתיד.

כך הכרתי את מיון נשים, ולכן לא היה לי דחוף במיוחד להגיע לשם באמצע ליל שבת. אלא שקשה היה להתווכח עם הדם. כאב או לא כאב – כששכבתי באמבט שעל רצפתו נקווה עוד ועוד נוזל אדום, שוב לא הצלחתי לסלק מראשי את האפשרות שכוחות כיבוי ייאלצו לפרוץ לדירתי לאחר שבמשך יום או יומיים אף אחד לא יצליח לתפוס אותי בטלפון, וגם כשידפקו על דלתי לא יישמע מענה, וכך תתגלה גופתי לאחר שדיממתי למוות בשנתי בדירה שאני שוכרת לבד. החתולה, כמובן, תימצא שוכבת מכורבלת בין זרועי לבין בטני. היא חייתה לבד, ללא תמיכה, יכתבו בעיתון. החתולה לא היתה מוכנה להיפרד מהגופה. עכשיו זה חתיכת סיפור מוצלח.

במחלקת נשים שאני מאושפזת בה עכשיו – לא בגלל מים לכודים אלא בגלל דם ניגר – אפשר לנחש בגדול מה קורה עם כל אחת מהמאושפזות, ולפעמים אפשר פשוט לשמוע את האחיות מדברות עליה. מה שכן, יש פה אופטימיות; כמעט כולן בשיא חייהן, ובני משפחה רבים באים לבקר – בעלים, ילדים, הורים, אחים ואחיות – רבים מהם מגיעים עם שקיות, פותחים שולחן, פורסים עוגה, צופים בסרטוני תינוקות שנשלחו בוואטסאפ, צוחקים.

הארוחות מוגשות באזור המכונה לובי – לא פחות ולא יותר – שנראה כמעט סביר, עם שולחנות פורמייקה נקיים וצילומים של נוף ארץ-ישראלי צבעוני על הקירות – שלדג יושב על ענף; מי הבניאס קולחים על פני סלעים וצמחייה. יש פה אפילו אקווריום גדול וכחול עם דגי נוי צבעוניים, שבניגוד למה שחשבתי כשראיתי אותו לראשונה המים בו דווקא נקיים, ודומה שהדגים חיים בו בטוב.

בשעות המתות, כשאין בני משפחה בסביבה, מתגודדות חלק מהנשים בלובי, שותות נס קפה עלית שנמצא בחינם ליד מיחם בכוסות פלסטיק כחולות בלי ידית. השעה היא שעת ארוחת הבוקר, אנחנו יושבות סביב שולחנות מלבניים ונועצות מזלגות בירקות שנחתכו לילה לפני. אישה אחת, כבת ארבעים, עם משקפיים וטרנינג שחור, מספרת לכל מי שמוכנה לשמוע שהיא משתחררת היום אחרי שבועיים של אשפוז. די, נמאס, היא אומרת. כמה אפשר להיות פה. הילדים מתגעגעים, רוצים אוכל של אמא. אישה אחרת, שיושבת במרחק מה, מרימה את ראשה בחיוך, מהנהנת. שערה מוחלק, היא לובשת שמלה צמודה עם מחשוף נדיב, ופניה מאופרים היטב. גם לה יש ילדים, גם היא משתחררת היום. מישהי נוספת מופתעת: את מאושפזת פה? היא שואלת את האישה היושבת במרחק מה. כן, היא עונה, איך שהתאשפזתי אמרתי לבעלי, מייד תביא לי את האיפור והשמלות. כל בוקר קמתי – יום חדש. איפור והכל. יש מה ללמוד מזה, עונה האישה בטרנינג ומהנהנת. המופתעת, שיושבת בחלוק בית חולים, שערה אסוף ברישול ופניה נקיים מאיפור, מפטירה, למי יש כוח, אבל ניכר בה שהיא מרגישה כושלת. אני לא מתאפקת, ובניגוד להרגלי להעמיד פני עציץ אני מתערבת בשיחה כדי לעודד אותה. לא כולן צריכות אותו דבר, אני אומרת.

שתי נשים מבוגרות בחלוקים ובשיער קצוץ קושרות שיחה על ילדיהן; גם אצל זו וגם אצל זו הילדים ממעטים לשמור על קשר. בנים גידלתי ורוממתי, אומרת אחת, והשניה קופצת על ההזדמנות ופוצחת בסיפור משלה על ילדיה שהפקירו אותה. קולותיהן מתנגנים באותה נימה של התגוננות מוגזמת. אני? רק טוב נתתי להם, אומרת אחת, ומנענעת בראשה מצד לצד, גבותיה מורמות ושפתיה מתוחות מטה. ואני מה? אומרת השנייה, גם אני רק טוב נתתי. ההצגה מיותרת; המעורבים בדרמה אינם כאן כדי לצפות בה. 

כולן חושבות שאני צעירה מכפי גילי. אז למה את פה? שואל מבטן. אף אחת לא מנסחת את השאלה, אבל הן עסוקות בחישוב התשובה, ולרוב די קל לעשות זאת – לפי הגיל, המראה, המבקרים. יש נשים שלא קיבלו את המזכר שמסביר שהן אשמות, ולכן הן חולקות מידע באופן חופשי – כריתת רחם, זיהום. אבל לשאול אסור. לכל אישה הזכות להחליט בעצמה אם לשתף. רק אחת הנשים, מבוגרת ששערה קצוץ, מפרה את החוקים ושואלת נערה בת שמונה עשרה שעברה הפלה: למה את פה? צעירה כל כך, חבל עלייך. הנערה, במכנסי ג'ינס קצרצרים שחושפים את התחת, לא מתבלבלת ועונה בנועם, לא הרגשתי טוב.

הנערה הגיעה יום אחד לפני. היא התיישבה לידי במסדרון מחוץ לחדרים. הבטתי בה: יפה, שערה ארוך וחלק, חולצת בטן עם צווארון גבוה, ג'ינס צמודים, צמידים גדולים, תיק גב שחור עם פאייטים כסופים נוצצים. היא לא הביאה סווטשירט. ישר נתתי לה סווטשירט. וישר ידעתי: היא פה לבד. היא עוברת הפלה.

אישה כבת ארבעים, לבושה בחלוק בית חולים רחב שמתחת לו מבצבצת בטן הריונית וגוררת לצדה עמוד אינפוזיה, עוברת ליד המיחם. למראה הנערה היא נעצרת. מה שלומך? היינו יחד ב... היא לא מסיימת את המשפט, רק מחווה בידה באוויר. הנערה מהנהנת, מחייכת ועונה, אני בסדר, כבר אחרי. אצלי זה יקח יותר זמן, משתפת ההריונית, ומוסיפה בלי אשמה, כך נדמה, אך בקול מהוסה יותר: לידה שקטה, זה אחרת, ונכנסת לחדר שהנערה ישנה בו בלילה החולף – החדר הפרטי. כעת אני מבינה שהן היו יחד בוועדה להפסקת הריון – רק שם יכלו להכיר. אחרי האישה נכנס לחדר גבר. הגבר שלה. מרגיש פה ממש כמו באילת, אני שומעת אותה אומרת לו רגע לפני שהדלת נסגרת אחריהם, ושניהם צוחקים.

חברים באים לבקר אותי. אמא מגיעה. ואז אחותי ואחי עם אשתו שבהריון. לא כולם יחד – בנפרד. אני נראית צעירה, אבל אני כבר לא. גופי לא רק שהשיל את הקילוגרמים שהעליתי בגיל עשרים ושמונה, אלא אף השיל עוד כמה קילוגרמים מאז.

אני מוסיפה לשבת עם הנערה, צוחקת איתה על שטויות עד שהיא משתחררת, לבושה שוב בבגדים הצמודים שאיתם הגיעה. היא חולקת אתי ופלים זולים. בתוכה כבר צמחו חיים שעליהם ויתרה, לא בלב קל, אבל גם לא בלב כבד, כך אמרה לי. כשליטפתי את ראשה יום קודם לכן, כשהיא נתקפה כאבים עזים, היא אמרה לי בבכי, זה לא אשמתו – היא התכוונה לעובר. וגם, אני לא רוצה את זה. וגם, את לא יודעת איך זה מרגיש. חשבתי לעצמי, אני באמת לא יודעת, לא יודעת מה זה הדם הזה שיוצא ממני, לא יודעת עוד הרבה דברים, אבל לה אמרתי, אני מבינה, ששש, אני מבטיחה לך שעוד מעט הכל יהיה בסדר.

_____________________

"עצם חשופה", רוני גרוס, פרדס, 156 עמודים, 88 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ