"המצאות מזדמנות" מאת אלנה פרנטה: סיפור קצר לקריאה

ב-2017 הציע העיתון הבריטי "גרדיאן" לסופרת האיטלקיה הכותבת תחת שם עט, לפרסם טור שבועי, ואף שלח לה, לבקשתה, רשימת נושאים. פרנטה נענתה והתוצאה היא 51 מסות אישיות וקצרות

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

להיפרד לשלום

20 באוקטובר 2018

אני נמנית עם סוג האנשים שאחרי ארוחת ערב, אחרי מסיבה, הם האחרונים לפרוש. קשה לומר למה אני מתנהגת כך. אני מרגישה שהמארחים שלי עייפים ומשתוקקים ללכת לישון. אני מבינה היטב שגם אם אסתלק מיד, עוד מחכה להם שעה של עשיית מעט סדר והכנת עצמם ללילה. ובכל זאת אני ממשיכה לזרוק שם שאלות כלשהן, מחכה לתשובות, בקיצור, משתדלת להחזיק את השיחה בחיים.

העניין הוא שאני לא עושה את זה מפני שהערב היה נעים במיוחד וברצוני להאריך אותו ככל האפשר. בדרך כלל אני לא חברותית ביותר בהזדמנויות מן הסוג הזה, אני משתתפת בפטפוטים בביישנות, ואני בטוחה למדי שכעבור שעה יכול כל אחד לקרוא בפני שאני מתה לישון. מכך אני מסיקה שהבעיה שלי היא בדיוק הפרידה. אני לא אוהבת להיפרד מאנשים, אפילו הפרידה ממי שהיחסים איתו שטחיים ביותר נראית לי כמו משב צינה. זה סוג של חרדה מאובדן. אבל מה אני מאבדת?

כריכת הספר
צילום: באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד

ראיתי אנשים אחרים המתנהגים כמוני, גם הם מתחו את ההישארות, אבל מסיבות ברורות יותר מאלה שלי. הם היו אורחים מבריקים, התענגו על הקהל, ולא השלימו עם הרעיון שהמסיבה נגמרה ואורות הבמה כבו. ולעומתם יש אנשים דרוכים תמידית, מי שמרגישים את עצמם קצת מבודדים, מחוץ למעגל החברים הקרובים של בעלי הבית, ולפיכך הם בוחרים לא להסתלק כדי שלא ייאלצו לחשוב שכל זה יכול להימשך בלעדיהם, וכי דווקא רק כשיֵצאו מן התמונה תתחיל המסיבה באמת, והנה כבר מתמוגגים החברים היותר קרובים מן הרכילות על מי שהסתלק.

אני לא כזאת. אולי אני פשוט פוחדת מן הסף. אחרת, לְמה אני מחכה? למשהו רע? או אף גרוע מזה, לכלום? אני אומרת לעצמי: עכשיו אני כאן, יחד עם אנשים שאני מכירה יותר או פחות, שמכירים אותי יותר או פחות, אבל בחוץ אשאר ביני לבין עצמי, עם הגוף הרצוץ הזה, עם הקול הזה שמדבר סגור בתוך הראש, ולכן אני קמה, חוזרת ומתיישבת, בוחנת איזה חפץ שעד היום אף פעם לא עורר בי עניין. אבל לא צריך לחשוב על מי־יודע־איזה מתח פנימי, איזה מֵחוֹש. אני לגמרי בסדר כמו תמיד, אני פשוט מתעכבת. עוזרת לסדר, נעשית קצת יותר פטפטנית מכפי שהייתי כשהיו אורחים נוספים, פתאום מתעורר בי החשק לספר דברים משלי לבעלי הבית, או להמציא דברים אם לא בא לי להיחשף יותר מדי, להטות אוזן לווידויים שלהם, לגעת בזרוע, בכף יד. 

אולי האמת היא שלהיפרד נראה לי כהסתכנות במניעת אותו חום אנושי ולוּ גם מינימלי, המקל על תחושת הבדידות. אני מדברת בעיקר על הבדידות האמיתית, זו המתעוררת במפתיע ונמשכת שניות מעטות, הבדידות הנובעת לא מחוסר חֶברה או חיבה, אלא מהתפיסה הפתאומית של הנפרדות המבנית שלנו זה מזה.

_____________________

"המצאות מזדמנות", אלנה פרנטה (מאיטלקית: רמה איילון), הספריה החדשה/ ספרי סימן קריאה/ הוצאת הקיבוץ המאוחד, 112 עמודים, 92 שקלים למהדורה מודפסת, 42 שקלים למהדורה דיגיטלית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ