"מלחמה וטרפנטין" מאת סטפן הרטמנס: פרק לקריאה

לאחר שבני משפחתו מאסו בסיפוריו, מתיישב אורבה מרטין לכתוב אירועים מילדותו. את שתי המחברות הוא מפקיד לפני מותו בידי נכדו. הנכד, שהוא הסופר, משתמש בחומרים כמפתחות למרתפים נעולים

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סטפן הרטמנס. ספרו הראשון שמתורגם לעברית
סטפן הרטמנס. ספרו הראשון שמתורגם לעבריתצילום: Michiel Hendryckx / ויקיפדיה
הארץ

הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מסבא הוא מחוף הים באוסטנדה – גבר בן שישים ושש בחליפה הדורה בצבע כחול–חצות, שחפר בור רדוד בעזרת כף החפירה התכולה של נכדו ועתה הוא מהדק את תלולית החול שערם כדי שהוא ואשתו יוכלו לשבת עליה בנוחות–מה. את סוללת החול שבגבם הגביה מעט להגנה מפני רוחות אוגוסט, שנשבו על קו הגלים הנסוג ואל הים תחת ענני נוצה גבוהים. הם חלצו נעליים, הורידו גרביים ותחבו את בהונותיהם בהנאה בחול הקריר והלח – פעילות שבגיל שש נראתה לי קלת דעת בשביל הזוג הזה הלבוש תמיד שחור, אפור או כחול כהה. למרות חום היום וחוף הים השאיר סבא את מגבעת הבורסלינו על ראשו הכמעט קירח. הוא לבש חולצה לבנה בוהקת וענב את עניבת הפרפר השחורה שלו, הגדולה ממרבית העניבות ולה שתי כנפות תלויות, כך שממרחק נדמה כי קשר לצווארו צללית של מלאך שחור בעל כנפיים פרושות. אימי תפרה לו את העניבות המיוחדות הללו על פי הוראותיו. בכל ימי חיי לא ראיתי אותו בלי עניבה מעין זו, בעלת שתי כנפות מתנפנפות כמו במעיל פראק. ודאי היו לו עשרות כאלה, אחת מהן תחובה פה איפשהו בין ספריי, שריד מזמנים רחוקים, אבודים.

אחרי חצי שעה נמלך בדעתו ופשט בכל זאת את מקטורנו. הוא הסיר את כפתורי החפתים המוזהבים והטמין אותם בכיס השמאלי של המקטורן. אחר הפשיל את השרוולים, או נכון יותר קיפל אותם בהקפדה פעמיים בדיוק עד המרפק, כל קפל כאורך החפת המעומלן, וישב כשמקטורנו המקופל למשעי, עם בטנת המשי הבוהקת באור הצהריים, תלוי על שמאלו כאילו דגמן לדיוקן אימפרסיוניסטי. מבטו שוטט בין המון האדם, בין הילדים הצווחים שמתיזים מים זה על זה, הנופשים שקוראים בקול, צוחקים ורודפים איש אחר רעהו כמו היו בעצמם ילדים. המראה דמה בעיניו לציור מתנועע של ג'יימס אנסור, אף שכלל לא חיבב את עבודתו של בן אוסטנדה הכופר בעל השם האנגלי. אנסור היה "טייח", וזהו העלבון הגדול ביותר – מלבד "שתיין" ו"אספסוף" – שסבא היה יכול להטיח במישהו. הציירים של היום, "טייחים" ותו לא. הם כבר לא יודעים אוּמנות הציור מהי, לא מכירים את דקויות סגנון הציור האצילי של פעם. הם פשוט מקשקשים משהו, לא מכבדים את חוקי האנטומיה, לא יודעים למרוח גלזורה, כבר לא מכינים בעצמם את הצבעים, משתמשים בטרפנטין בדומה למים, לא יודעים את סוד ההכנה של פיגמנט כתוש היטב, של שמן פשתן משובח או של ההתזה בנשיפה של סיקטיב – אין פלא שכבר אין ציירים גדולים.

הרוח נעשית צוננת. הוא מוציא את כפתורי החפתים מכיס המקטורן, מכפתר את שרווליו יפה–יפה, לובש את מקטורנו ומסייע לאשתו להתקין את המטפחת השחורה על פקעת שערה האפור כהה ולעטוף את כתפיה. בואי, גבּריאל, הוא אומר, והם קמים, נוטלים את נעליהם בידיהם ופותחים בטיפוס לאה בחזרה אל הטיילת. הוא, מכנסיו עדיין מקופלים חמישה–עשר סנטימטרים מעל הקרסוליים, היא, גרבוניה השחורים תחובים בתוך נעליה, וכך אני צופה בארבע שוקיים לבנות תחת גוף כהה הנעות באיטיות מדודה על החול. הם פוסעים בכיוון מדרגות הבְּלוּסטוֹן המובילות אל הטיילת המוגבהת. שם יתיישבו על הספסל הקרוב ביותר, ישפשפו וינערו ארוכות את כפות רגליהם, יגרבו את גרביהם השחורים על רגלי הבהט שלהם וישְרכו את נעליהם במה שנקרא אז "חוטי קשירה" ולא שרוכים.

ואני, אחרי שמערכת המנהרות שבניתי עם חלוקי האבן היקרים שלי התמוטטה, רצתי רועד אל אימי. הגאות מתחילה, אמרה בעת ששפשפה את גופי בתנועות מהירות, וחשרת העננים הראשונה הופיעה מעל הדיונות שבגבנו. הרוח מברישה את ראשי הדיונות, פורעת בנשיבתה את שערות גבעות החול, וחיות חוליות גדולות מתכוננות לְבוא הערב היורד.

סבא כבר מחזיק בידו את מקל ההליכה המבריק העשוי עץ בוקיצה משוח בלכה, ומחכה בקוצר רוח כבוש עד שנגיע אל הטיילת. הוא הולך בראש. הוא אינו איש גבוה – מטר שישים ושמונה, שמעתי אותו מעיד על עצמו פעמים רבות – אבל כשהוא צועד, האנשים מפנים את הדרך. הראש זקוף, מגפיו השחורים המצוחצחים מבהיקים, מכנסיו מקופלים קיפול מדויק, אשתו הדוממת תלויה על זרועו האחת, ובאחרת מקל ההליכה שלו –
כך הוא צועד בראש, מעט חסר סבלנות, מדי פעם מביט לאחור וגוער בנו שאם נמשיך להשתרך נאחר לרכבת. הוא צועד כאיש צבא בדימוס, הליכתו אינה מגושמת, הוא אינו דורך על העקב תחילה אלא מניח את כרית כף הרגל, כמו שצריך – כך כבר למעלה מחצי מאה. ואז איכשהו הוא חומק מתחום זיכרוני, והבהירות הפתאומית של המראה הזה מותירה אותי עייף כל כך עד שאני יכול להירדם בו במקום.

המראה הבא שלו שעולה בעיני רוחי הוא איש המתייפח חרש – הוא ישוב אל השולחן הקטן, שם נהג לצייר ולכתוב, לבוש בחלוקו האפור ועל ראשו מגבעתו השחורה. אור הבוקר הצהוב חודר מבעד לחלון הקטן המוקף בקיסוס. בידיו הוא מחזיק את אחת הרפרודוקציות שנהג לתלוש מספרי אמנות כדי להכין בעזרתן רפליקות (הוא היה נועץ את הרפרודוקציה על מדף קטן שהצמיד לפָּלֶטַת הצבעים שלו בעזרת שני אטבי עץ). הוא מחזיק את התמונה בידו. איני יכול לראות אותה, אבל אני רואה שדמעות מתגלגלות על לחייו ושהוא ממלמל מילים אילמות. עליתי את שלוש המדרגות אל חדרו כדי לספר לו שמצאתי שלד של חולדה, אבל עתה אני נסוג בשקט ובמהירות, סוגר אחריי את דלת החדר, צעדיי נבלעים בשטיח המדרגות. אבל מאוחר יותר, כשהוא יורד לשתות קפה, אני חומק למעלה ומוצא את התמונה על שולחנו: זהו ציור של אישה עירומה ששוכבת בגבה לצופה, אישה רזה כהת שיער, שרועה על מעין ספה או מיטה לפני וילון אדום, פניה השלוות והמהורהרות משתקפות במראה שמחזיק לה קופידון העוטה סרט כחול על כתפו. גבה הארוך והרזה ואחוריה העגולים בולטים לעין. מבטי נודד אל כתפיה השבריריות, אל תלתלי השיער העדינים שעל עורפה, ואז בחזרה אל ישבנה החצוף שפונה לצופה. אני מניח מידי את התמונה בבהלה ויורד בחזרה למטה, שם נמצא סבא במטבח. הוא עומד לצד אימי ושר לה שיר בצרפתית שהוא זוכר מימי המלחמה.

*

סיפוריו של סבא על מלחמת העולם הראשונה גדשו את שנות ילדותי. שוב ושוב סיפר על המלחמה: על מעשי גבורה בשדות בוציים תחת מטר פצצות, טרטור הירי, צלליות צועקות באפלה, פקודות שרועמות בצרפתית – הכול תואר מכיסא הנדנדה שלו בחוש דרמטי מפותח. היו שם גדרות תיל, רסיסים התעופפו ליד אוזנינו, מכונות ירייה טרטרו, פצצות תאורה שרטטו קשת גבוהה על רקע הרקיע הכהה, מסביבנו ירי מרגמות ותותחי הוביצר, אלפי רימונים ופצצות, בעוד הדודות הנהנו בהקשבה בין לגימות התה ואני לא ידעתי אלא שסבי היה גיבור בזמנים הרחוקים כמרחק ימי הביניים שעליהם למדתי בבית הספר. בין כה וכה היה גיבור בעיניי. הוא שלימד אותי סיף, השחיז את אולרי, לימד אותי לצייר עננים בעזרת מריחות מחק עדינות בתוך צורות שציירתי עם פיסת פחם מהאח, או איך רושמים את אינספור העלים בעלוות העץ בלי לצייר אותם אחד–אחד – סודות המקצוע, כך היה נוהג לומר.

כריכת הספר
צילום: באדיבות מודן

סיפורים נועדו להישכח, הרי ממילא חזרו על עצמם, גם הסיפורים המשונים ביותר על אמנות ואמנים. כבר ידעתי שבטהובן המבוגר עבד באובססיביות על הסימפוניה התשיעית כי היה חירש, אבל יום אחד נוסף הגילוי המזעזע שבזמן שעבד לא טרח לבקר בסדירות בשירותים אלא "עשה את צרכיו ליד הפסנתר," ולכן (אני מצטט), "את השיר היפה על אחוות האחים הלחין ליד ערימת חרא." דמיינתי את המלחין הזקן, חירש כמו בול עץ, יושב בחדר מרוהט בסגנון וינאי ובו עמודים מעוטרים בכותרות מוזהבות, עוטה את פאתו הפרועה, מגפי קרסוליות, ולצידו פירמידת צואה בגובה מטר. ובכל פעם שנשמע האדג'יו היפה להפליא מ'הפסטורלית' באחד מצהרי יום ראשון הארוכים והמשמימים, והוריי וסבי וסבתי נמנמו על הספה החומה הפרחונית שמאחורי הרדיו, ראיתי בעיני רוחי הר של חרא ליד פסנתר ספינט שחור משוח לכה, בעוד הקוקייה מווינר בּאלד קוראת בין כלי הנשיפה מעץ והכינורות ועיני סבי עצומות בחוזקה: הכבוד שרחש לגאון הרומנטי, שבו האמין באמונה שלמה, לא אפשר לו ברגעים כגון אלה להתמודד עם עובדת היותם של יושבי הבית אנשים מן השורה. רק לאחר שנים רבות הבנתי שהוא עצמו חי במשך שנה וחצי ליד ערימות חרא – בחפירות הנוראיות, שבהן ברגע שהצצת מעל הפתח כדי לעשות את צרכיך במקום אחר, נענשת בכדור בראש. מה שביקש לשכוח חזר אפוא ברסיסי סיפורים ובפרטים אבסורדיים, ובין שעסקו בגן עדן ובין שבגיהינום נאלצתי להסתפק ברסיסי סיפורים ופרטים אלה כשביקשתי להבין שמץ ממה שהתחולל בקרבו במשך חיים שלמים: המאבק בין הנשגב, אליו כמהּ, לזכר המוות וההרס שלפת אותו, אחז בו ולא הרפה.

*

בבית היה סבא מתהלך בחלוק בד בסגנון מיושן, לבן או אפור בהיר, שלבש מעל חולצתו הלבנה ובעניבת הפרפר. לא משנה כמה פעמים הרתיחו וכיבסו אימי וסבתי את חלוקי הכותנה הישנים האלה, שאותם עטה בהידור מסוים, הם נותרו מוכתמים בכתמים צבעוניים: מריחות צבעי שמן בכל צבעי הקשת, בליל טביעות אצבע, קומפוזיציה של מריחות מרושלות, מרתקות, שארית מרושלת של העבודה האמיתית.

העבודה האמיתית, שבה היה חופשי לעסוק מאז פרישתו המוקדמת לגמלאות בגיל ארבעים וחמש כנכה מלחמה, הייתה לצייר לשם הנאה. מהחדר הקטן שבו עמד יום אחר יום מול החלון עלו ניחוחות שמן פשתן, טרפנטין, בדי קנבס וצבעי שמן. כן, אפילו את ריח המחק הגדול, שנחתך בסכין לפיסות בגודל המתאים, היה אפשר לזהות בבליל הריחות שהעניק לחדר את האווירה המיוחדת לו – זיו אינסוף השעות השקטות שהעביר שם, מחקה בשקדנות חסרת תוחלת את רבי–האמנים הגדולים. הוא היה מעתיק בחסד, שהכיר את כל החומרים והתרכובות ששימשו ציירים מאז הרנסנס. אחרי המלחמה למד בשיעורי ערב לציור ורישום בעיר הולדתו, אף שאביו המנוח, צייר תמשיחים בכנסיות ובבתי תפילה, יעץ לו לא לעשות זאת. הוא עדיין נאלץ לעבוד עבודת כפיים קשה אך לא ויתר, וכשהגיע לגיל הנישואים המקובל השיג תעודה על "מיומנות באמנות הציור והרישום האנטומי".

מחלון חדרו ניבט עיקול נהר הסכלדה. הוא נהג להשקיף על שדות המרעה ועל הפרות הכבדות, על הדוברות הנמוכות העמוסות השטות בבקרים באיטיות, על ספינות הנהר הריקות הגבוהות והמהירות יותר שעזבו את העיר עם בוא הערב. שוב ושוב צייר את הנוף הזה, בכל פעם באור ובגוונים שונים, ברגע אחר של היום, בעונה אחרת, במצב רוח אחר. הוא צייר כל עלה של הקיסוס באופן ריאליסטי – נראה שהאמנות בכל זאת התאוותה לחרוג מדי פעם מציווי האשליה שלה – וכשהעתיק פרט מתוך ציור של טיציאן או רובנס ידע לרשום בסבלנות ובמיומנות את רישום הפחם ביד בוטחת, ידע את סוד ערבוב הצבעים, דילול הפיגמנטים, ייבוש השכבה הראשונה די זמן לפני העלאת השכבה השנייה, אותה שכבה שתיתן את תחושת העומק והשקיפות – סודות האמנות הגדולים.

צמרות עצים היו תשוקתו הגדולה. עלוות צמרות, עננים וקפלי בדים. בתוך צורות חסרות צורה אלה היה יכול לשכוח את עצמו, לשקוע בעולם של אורות וצללים, בענני צבע שמן קרוש, טכניקת קיארוסקורו, עולם שאיש לא יכול להיכנס אליו, כי משהו בו – וקשה לומר מה – היה שבור. בלבביותו הייתה מעורבת תמיד מידה של רתיעה מבוישת, כאילו חשש שיתקרבו אליו אם יהיה ידידותי מדי, ועם זאת חי במעין צורה נעלה, אצילה, של תמימות חביבה, ואותה נאיביות הייתה גרעין מזגו העליז. בעיני מי שלא הכיר את הפרטים נראו נישואיו לגבריאל חסרי דאגות. כרוכים זה בזה כמו שני עצים עתיקים שבמשך עשורים נאלצו לצמוח זה דרך צמרתו של זה במלחמה על האור הדל, כך חיו את חייהם הפשוטים בניחותא, שהופרה רק בעליצותה של בתם היחידה. הימים נבלעו בקפלי הזמן. הוא צייר.

החדר ששימש אותו כסטודיו, במעלה שלוש מדרגות מהמסדרון הקטן, היה גם חדר השינה שלהם. קשה להאמין באיזה מרחב מגורים קטן הסתפקו פעם. לאורך הקיר, מאחורי שולחן העבודה הקטן שלו, ניצבה המיטה, כך שאשתו יכלה להיתמך בקיר בשנתה כי ישנה רחוק ממנו למרות המיטה הצרה. קפלי בד ועננים. צמרות עצים ומים. בטובים מבין ציוריו המסורתיים היו תמיד כמה כתמים חסרי צורה, גופים מופשטים מוזרים שבעיניו העידו על נאמנות לטבע, כאילו צייר את המודל שאלוהים פרש בפניו ואותו פענח בסבלנות אין קץ בעבודתו היומיומית כצייר רפליקות צנוע. אבל זה היה גם העול שנשא בנאמנות על כתפיו כדרך להתאבל על מותו בטרם עת של אביו, פרנסיסקוס, צייר הכנסיות הפשוט.

*

יותר משלושים שנה שמרתי ולא פתחתי את המחברות שבהן כתב בכתב יד מסולסל וקפדני את זיכרונותיו. הוא נתן לי אותן חודשים מספר לפני מותו ב–1981 בגיל תשעים. הוא נולד בשנת 1891 ונדמה שחייו לא היו אלא שׂיכּוּל מספרים. בין שני תאריכים אלה היו שתי מלחמות, טבח והרס, המאה האכזרית ביותר בהיסטוריה, עלייתה ונפילתה של האמנות המודרנית, ההתפתחות העולמית של תעשיית הרכב, המלחמה הקרה, עלייתן ונפילתן של האידיאולוגיות הגדולות, המצאת הבקליט, הפופולריזציה של הטלפון והסקסופון, התיעוש, תעשיית הסרטים, הפלסטיק, הג'אז, תעשיית התעופה, הנחיתה על הירח, הכחדתם של אינספור מינים, האסונות האקולוגיים הראשונים, פיתוח הפניצילין והאנטיביוטיקה, מאי 68', הדוח הראשון של מועדון רומא, מוזיקת הפופ, המצאת הגלולה, התנועה לשחרור האישה, עליית הטלוויזיה, המחשבים הראשונים – וחייו הארוכים כגיבור מלחמה נשכח. אלה החיים שביקש ממני לתאר כשהפקיד בידיי את המחברות. חיים שנפרשו על פני מאה שנה כמעט וראשיתם בכוכב אחר. כוכב של כפרים, דרכי עפר, כרכרות סוסים, מנורות גז, כיורי רחצה, כרטיסי תפילה, ארונות קיר ישנים, זמנים שבהם נשים בנות ארבעים היו זקנות, זמנים של כמרים כול יכולים שהדיפו צחנת סיגרים ותחתונים לא מכובסים, של נערות בורגניות מרדניות במנזרים, תקופה של סמינרים גדולים, של צווים קיסריים וצווי כנסייה, תקופה שהחלה את ייסורי המוות הממושכים שלה כשהסרבי המלוכלך הקטן, גברילו פרינסיפ, ניפץ לרסיסים ב–1914, בירייה שאפילו לא כוונה כהלכה, את האשליה של אירופה הישנה, ובכך הכין את הקרקע לאסון שעתיד היה לגעת גם בו, בסבי תכול העיניים ונמוך הקומה, ולשלוט בחייו לעד.

*

הייתי נחוש לגשת לקריאת מחברותיו רק כשעיתותיי בידי, בהנחה שקריאתן תציף אותי ברגש עז שידחק בי לכתוב את סיפור חייו תכף ומייד. או במילים אחרות, נחוש בדעתי לחכות לרגע שבו אהיה פנוי מכל עיסוק אחר, חופשי לחלוטין להתמסר לשירותו. אבל השנים חלפו, וקרבו הימים שבהם עמדנו לציין את שנת המאה, הבלתי נמנעת, לאסון 1914. שנת המאה הביאה עימה מבול ספרים שהתווספו להר הבלתי נתפס של חומר היסטורי קיים, אינספור ספרים כמספר שקי החול בחזית האיזר, סיפורים ורומנים מתועדים בחריצות, היסטוריים ובדיוניים, בעוד אני, שהחזקתי כזכות יֶתר במחברותיו, השארתי אותן סגורות בקנאות. אפילו את העמוד הראשון לא העזתי לקרוא, בידיעה שזו תהיה בשבילי התחשבנות עם פיסה מילדותי שלי, סיפור שאם לא אזדרז, יצא לאור בדיוק כשהקוראים כבר יפהקו ויפנו עורף לעוד ספר על אותה מלחמה גדולה מקוללת. הותרתי אותן חתומות אף שידעתי שמדובר בדוח יוצא דופן, מדויק ומתועד היטב, שמקומו בארכיון מלחמת העולם הראשונה – במילים אחרות, אף שידעתי שאני, בעצלותי המבישה, מונע מעדות יוצאת מגדר הרגיל ממקור ראשון להפוך לנחלת הכלל. נוסף על כך גם נמלאתי חרדת כישלון ששיתקה אותי עוד יותר. וכששחזרתי בראשי כמה מהסיפורים שסיפר והתחלתי להבין לראשונה את הרקע והנסיבות האמיתיים שלהם, נמלאתי חוסר אונים ואשמה. שוב בזבזתי שנים יקרות, התעסקתי באינספור דברים אחרים והמשכתי להתעלם מהמחברות, עדויות אילמות סבלניות אלה שבהן מאוחסן כמו במקדש צנוע כתב ידו המוקפד, המסולסל, המיושן.

*

אך באותן שנות דחיינות ותחושת אשמה מתמדת התגלה משהו שהפך את הדבר לדחוף עוד יותר. אחד מדודיי, שבא לעזור לאבי להחליף כמה קרשים רקובים ברצפת העץ של סלון הווילה הצנועה שבנה סבא ב–1930, מצא כי בפינה המאובקת והחשוכה ביותר במרתף נמוך התקרה שמתחת נחה מצבה. הוא קרא לאבי, ושניהם זחלו לשם על ארבע, מאירים את דרכם בפנס כיס. זו הייתה המצבה של אימו של סבי. לכל הרוחות, פה החביא אותה! שמעתי את אבי אומר. הם גררו את האבן הכבדה עד לפתח והוציאו אותה. גם במקרה זה לא הבנתי את מלוא משמעות הדברים. סבא הלך לעולמו כעשר שנים לפני כן, ולא הבנתי למה יחביא מישהו מצבה עמוק כל כך במרתף, בידיעה שכנראה לעולם לא תתגלה.

_____________________

"מלחמה וטרפנטין", סטפן הרטמנס (מפלמית: אירית באומן), מודן, 308 עמודים, 98 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ