"איש הלחישות" מאת אלכס נורת': פרק לקריאה

אחרי מותה הפתאומי של אשתו, טום קנדי מאמין שהתחלה חדשה תעזור לו ולבנו הצעיר ג'ייק להחלים. התחלה חדשה, בית חדש ועיירה חדשה – פֵתֶ'רבֶּנק. אבל לעיירה יש עבר אפל עם רוצח סדרתי

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלכס נורת'
אלכס נורת'. אחד הספרים המפחידים של השנים האחרונותצילום: צילום מסך
הארץ

ג'ייק,

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך, אבל תמיד היה לנו קשה לדבר זה עם זה, נכון? ולכן במקום זאת אצטרך לכתוב לך.

אני זוכר איך רֶבּקה ואני הבאנו אותך הביתה מבית החולים בפעם הראשונה. היה חשוך וירד שלג, ובחיים לא נהגתי בזהירות רבה כל כך. היית בן יומיים וקשור בתוך סלקל במושב האחורי, רבּקה נמנמה לידך, ומדי פעם הסתכלתי במראה האחורית כדי לוודא שאתה בסדר.

כי אתה יודע מה? הייתי מבועת לגמרי. גדלתי כילד יחיד, בכלל לא הייתי רגיל לתינוקות, ובכל זאת הנה אני  אחראי לתינוק משלי. היית פצפון להחריד ופגיע כל כך, ואני הייתי כל כך לא מוכן עד שזה נראה לי אבסורדי ששחררו אותך מבית החולים והרשו לך לצאת איתי. כבר מההתחלה לא התאמְנו, אתה ואני. רבּקה החזיקה אותך בקלות ובטבעיות, כאילו היא נולדה לך ולא להפך, ואילו אני תמיד הרגשתי מגושם, פחדתי מהמשקל השברירי הזה בזרועותַי ולא ידעתי מה רצית כשבכית. לא הבנתי אותך בכלל.

זה מעולם לא השתנה. כשגדלת קצת, רבּקה אמרה לי שזה מפני שאתה ואני דומים כל כך, אבל אני לא יודע אם זה נכון. אני מקווה שלא. תמיד רציתי בשבילך משהו טוב יותר מזה.

על כל פנים, אנחנו לא יכולים לדבר זה עם זה, מה שאומר שאצטרך לנסות במקום זאת לכתוב את הכול. את האמת על כל מה שקרה בפֵתֶ'רבֶּנק. מר לילה. הילד שבתוך הרצפה. הפרפרים. הילדה הקטנה עם השמלה המוזרה. ואיש הלחישות, כמובן. זה לא יהיה קל, ואני חייב להתחיל בהתנצלות. במהלך השנים אמרתי לך הרבה מאוד פעמים שאין ממה לפחד. שאין דבר כזה, מפלצות. אני מצטער ששיקרתי.

יולי

1

חטיפה של ילד על ידי אדם זר היא הסיוט הנורא ביותר של כל הורה. אבל מבחינה סטטיסטית, מדובר באירוע נדיר מאוד. למעשה, הסיכון הגדול ביותר לפגיעה ולהתעללות בילדים הוא מצד בן משפחה מאחורי דלת סגורה, וגם אם העולם החיצוני עשוי להיראות מאיים, האמת היא שרוב האנשים הזרים הם הגונים, ואילו הבית הוא לעתים קרובות המקום המסוכן מכול.

האיש שעקב אחרי נִיל ספֶּנסֶר בן השש במגרש השומם הבין זאת היטב. הוא התקדם בשקט מאחורי שורת שיחים, במקביל לניל, ולא הסיט את מבטו מהילד. ניל הלך לאט, לא מודע לסכנה הנשקפת לו. מדי פעם בעט בקרקע המאובקת והקפיץ ערפילית לבנה וגירית סביב נעלי הספורט שלו. האיש, שפסע בזהירות רבה יותר, שמע בכל פעם צליל שפשוף. הוא עצמו לא השמיע רחש.

הערב היה חמים. במשך רוב היום יקדה השמש בעוצמה חסרת רסן, אבל עכשיו היתה השעה שש והשמים היו מעורפלים יותר. הטמפרטורה צנחה ולאוויר היה גוון זהוב. זה היה מסוג הערבים שבהם אנשים עשויים לשבת בחוץ על המרפסת, אולי ללגום יין קר ולִצפות בשקיעה, בלי לחשוב שצריך ללכת להביא מעיל עד שכבר חשוך ומאוחר מכדי לטרוח.

כריכת הספר
צילום: באדיבות ידיעות ספרים

אפילו המגרש היה יפה, שטוף אור ענברי. זאת היתה חלקה של שיחי בר שגבלה מצִדה האחד בכפר פת'רבּנק, ומצִדה האחר במחצבה ישנה ונטושה. פני הקרקע הגליים היו ברובם צחיחים ומתים, אבל פה ושם צמחו סבכי שיחים קשוחים, ששיוו לאזור צביון של מבוך. ילדי הכפר שיחקו שם לפעמים, אף על פי שזה לא היה מקום בטוח במיוחד. במהלך השנים התפתו רבים מהם לרדת אל תוך המחצבה, שדופנותיה התלולים נטו להתפורר. המועצה הציבה גדרות ותלתה שלטים, אבל רוב התושבים המקומיים היו תמימי דעים שעליה לעשות יותר. הרי ילדים מוצאים דרכים לעבור גדרות. הם נוהגים להתעלם משלטי אזהרה.

האיש ידע הרבה על ניל ספנסר. הוא חקר על הילד ועל משפחתו בקפידה, כאילו היו פרויקט. הילד לא הצליח בבית הספר, לא בלימודים ולא מבחינה חברתית, ויחסית לבני גילו נחשל מאוד בקריאה, בכתיבה ובחשבון. רוב בגדיו היו מיד שנייה. בדרכו, הוא נראה קצת בוגר לגילו  כבר עתה הפגין כעס וטינה כלפי העולם. כעבור כמה שנים ייתפס כפרחח וכבריון, אבל בינתיים עוד היה צעיר דיו כדי שאנשים יסלחו לו על התנהגויות פוגעניות. "הוא לא מתכוון לזה," הם נהגו להגיד. "זאת לא אשמתו." בשלב זה, ניל עדיין לא נחשב אחראי בלעדי למעשיו, ולכן אנשים נאלצו לחפש את האחראים במקומות אחרים. האיש חיפש. לא היה קשה למצוא אותם.

ניל בילה את היום בביתו של אביו. אמו ואביו היו פרודים, וזה היה טוב, לדעתו של האיש. שני ההורים היו שתיינים ולא תפקדו ברמה יציבה. לכל אחד מהם נראו החיים קלים במידה ניכרת כשבנם נמצא בביתו של השני, ושניהם התקשו לבדר אותו כשהיה אצלם. בדרך כלל היה ניל צריך להעסיק את עצמו ולדאוג לעצמו, מה שכמובן הסביר במידה רבה את הקשיחות המתפתחת שהאיש ראה בילד. ניל היה סרח עודף בחיי הוריו. בלי שום ספק, הוא לא היה אהוב.

לא בפעם הראשונה, באותו ערב היה אביו של ניל שיכור מכדי להסיע אותו בחזרה אל בית אמו, וכפי הנראה גם עצל מכדי ללוות אותו ברגל. אביו הצדיק זאת כנראה במחשבה שהילד כמעט בן שבע והסתדר היטב בעצמו כל היום. ולכן הלך ניל הביתה לבדו. עוד לא היה לו מושג שהוא עתיד להגיע אל בית אחר לגמרי. האיש חשב על החדר שהכין וניסה לכבוש את התרגשותו.

במחצית הדרך, באמצע המגרש, ניל עצר. האיש עצר בקרבת מקום והציץ מבין השיחים הקוצניים כדי לראות מה משך את תשומת לבו של הילד. מכשיר טלוויזיה ישן היה זרוק ליד אחד השיחים, מִרקָעו האפור בולט אך שלם. האיש הביט בניל כשזה דחף אותו קלות בכף רגלו לניסיון, אבל המכשיר היה כבד מדי, וניל לא הצליח להזיז אותו. הוא בוודאי נראה לילד כמו משהו מעידן אחר, עם סבכות וכפתורים לצד המסך ועם גב בגודל של תוף. מצדו האחר של השביל היו כמה אבנים. האיש צפה בניל מרותק כשניגש לשם, בחר אחת מהן וזרק אותה על הזכוכית בכל כוחו.

פּוֹק.

רעש רם בַּמקום הזה, שמלבד זאת היה שקט. הזגוגית לא התנפצה, אבל האבן חדרה דרכה והותירה בה חור ששוליו בצורת כוכב, כמו יריית רובה. ניל הרים אבן נוספת וחזר על הפעולה, החטיא הפעם, ואז ניסה שוב. עוד חור הופיע במסך. נראה שהמשחק מצא חן בעיניו.

האיש הבין מדוע. ההרס הסתמי הזה היה דומה מאוד לתוקפנות הגוברת שהפגין הילד בבית הספר. זה היה ניסיון להותיר רושם על עולם שנראה כאילו אינו חש כלל בקיומו. וזה נבע מהתשוקה להיראות. לזכות בתשומת לב. לזכות באהבה. זה כל מה שרוצה כל ילד, בעמקי לבו. לבו של האיש, שהאיץ עכשיו את פעימותיו, כאב למחשבה על כך. הוא יצא בשקט מבין השיחים שמאחורי הילד ולחש את שמו.

_____________________

"איש הלחישות", אלכס נורת' (מאנגלית: יעל ענבר), ידיעות ספרים, 416 עמודים, 98 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ