משהו לקרוא

"הבית ברחוב מנגו" מאת סנדרה סיסנרוס: שני פרקים לקריאה

אספרנסה היא נערה ממוצא מקסיקאי הגדלה בשכונה גדושת מציאות בשיקגו. היא לא מרגישה שייכת לשם וגם לא לציפיות הנמוכות של העולם ממנה. קול של מהגרת צעירה התובעת את זהותה שלה

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תלמידות תיכון בשיקגו
נערות בשיקגוצילום: Whitten Sabbatini / NYT
הארץ

1

לא תמיד גרנו ברחוב מנגו. לפני זה גרנו בלוּמיס בקומה השלישית, ולפני זה גרנו בקילֶר. לפני קילֶר היה את פאולינה, ולפני זה אני לא זוכרת. אבל מה שאני זוכרת יותר מהכול זה שעברנו הרבה. בכל פעם נראה שהולך להתווסף אלינו עוד מישהו. כשהגענו לרחוב מנגו כבר היינו שישה - אמא, אבא, קרלוֹס, קיקי, אחותי נֶנִי ואני.

הבית ברחוב מנגו הוא שלנו, ואנחנו לא צריכים לשלם שכירות לאף אחד, או לחלוק את החצר עם האנשים מהקומה למטה, או להיזהר שלא לעשות יותר מדי רעש, ואין בעל בית שדופק על התקרה במטאטא. אבל עדיין, זה לא הבית שחשבנו שנקבל.

את הדירה בלוּמיס היינו צריכים לעזוב מהר. הצנרת התפוצצה, ובעל הבית לא הסכים לתקן אותה מאחר שהבית היה ישן מדי. היינו צריכים לעזוב בזריזות. היינו משתמשים בשירותים בדירה ממול וסוחבים אלינו מים בבקבוקי חלב ריקים. בגלל זה אמא ואבא חיפשו לנו בית, ובגלל זה עברנו לבית ברחוב מנגו, הרחק משם, בצד השני של העיר.

הם תמיד אמרו לנו שיום אחד נעבור לבית, בית אמיתי שיהיה שלנו לתמיד כדי שלא נצטרך לעבור כל שנה. ובבית הזה יהיו מים זורמים וצנרת שעובדת. ובתוכו יהיו מדרגות אמיתיות, לא מסדרון מדרגות, אלא מדרגות מבפנים כמו בבתים בטלוויזיה. ויהיה לנו מרתף ולפחות שלושה חדרי שירותים כדי שלא נצטרך לספר לכולם כשאנחנו הולכים למקלחת. הבית שלנו יהיה לבן וסביבו יהיו עצים, וחצר גדולה ודשא שצומח בלי גדר. זה הבית שאבא דיבר עליו כשהוא החזיק כרטיס לוטו ביד, וזה הבית שאמא העלתה בדמיונה בסיפורים שסיפרה לנו לפני השינה.

הבית ברחוב מנגו
צילום: עיצוב העטיפה: נדב שלו, אסיה הוצאת לאור

אבל הבית ברחוב מנגו הוא בכלל לא כמו שהם סיפרו. הוא קטן ואדום עם מדרגות דחוקות מקדימה וחלונות קטנים כל כך שאפשר לחשוב שהם עוצרים את נשימתם. לבֵנים מתפוררות בכל מיני מקומות, והדלת הקדמית נפוחה כל כך שצריך לדחוף חזק כדי להיכנס. אין חצר קדמית, רק ארבעה אוּלמוּסים קטנים שהעירייה שתלה לצד המדרכה. מאחור יש חניה קטנה למכונית שעוד אין לנו, וחצר קטנה שנראית קטנה עוד יותר בין שני הבניינים מכל צד. יש מדרגות בבית שלנו, אבל במסדרון מדרגות רגיל, ולבית יש רק חדר שירותים אחד. כולם צריכים לחלוק חדר שינה - אמא ואבא, קרלוֹס וקיקי, אני ונֶנִי.

פעם כשגרנו בלוּמיס, נזירה מבית הספר שלי עברה וראתה אותי משחקת בחוץ. קרשים כיסו את הכניסה למכבסה בקומה למטה כי היא נשדדה יומיים קודם, והבעלים כתב בצבע על העץ כן אנחנו פתוחים כדי שלא להפסיד לקוחות.

איפה את גרה? היא שאלה.

שם, אמרתי והצבעתי על הקומה השלישית.

את גרה שם?

שם. הייתי צריכה להסתכל לאן שהיא הצביעה - הקומה השלישית, הצבע המתקלף, קורות עץ שאבא מיסמר לחלונות כדי שלא ניפול החוצה. את גרה שם? הדרך שבה אמרה את זה גרמה לי להרגיש כאילו אני כלום. שם. אני גרה שם. הינהנתי.

ידעתי אז שאני חייבת בית. בית אמיתי. כזה שאני יכולה להצביע עליו. אבל זה לא הבית. הבית ברחוב מנגו הוא לא הבית. לבינתיים, אומרת אמא. זמני, אומר אבא. אבל אני יודעת איך הדברים האלה עובדים.

2

אין דבר כזה יותר מדי שמיים. את יכולה להירדם ולהתעורר שיכורה משמיים, ושמיים יכולים לשמור עלייך כשאת עצובה. כאן יש יותר מדי עצבות ופחות מדי שמיים. הפרפרים גם הם מעטים וכך גם הפרחים ורוב הדברים היפים. ובכל זאת, אנחנו לוקחים את מה שאנחנו יכולים ונהנים ממה שיש.

דריוס, שלא אוהב את בית ספר, שהוא לפעמים טיפש ולרוב דביל, אמר משהו חכם היום, אם כי רוב הזמן הוא לא אומר כלום. דריוס, שרודף אחרי בנות עם זיקוקים או עם מקל שנגע בחולדה וחושב שהוא קשוח, הצביע מַעְלה היום כי העולם היה מלא בעננים, מהסוג שדומים לכריות.

כולכם רואים את הענן הזה, השמן הזה שם? אמר דריוס, רואים אותו? איפה? זה שליד ההוא שנראה כמו פופקורן. זה ששם. רואים אותו. זה אלוהים, אמר דריוס. אלוהים? מישהו קטן שאל. אלוהים, הוא אמר, ועשה את הכול לפשוט.

*

אני רוצה בית על גבעה כמו אלה עם הגינות איפה שאבא עובד. אנחנו נוסעים לשם בימי ראשון, היום החופשי של אבא. פעם הייתי נוסעת. עכשיו כבר לא. את לא אוהבת לבלות איתנו, אבא אומר. גדולה מדי בשבילנו? סנובית מדי, אומרת נֶנִי. אני לא מגלה להם שאני מתביישת - כולנו בוהים מבעד לחלון כמו אנשים רעבים. אני עייפה מלהביט במה שלעולם לא יהיה שלנו. כשנזכה בלוטו... אמא מתחילה, ואז אני מפסיקה להקשיב.

סנדרה סיסנרוס
סנדרה סיסנרוסצילום: Russell Contreras/אי־פי

אנשים שחיים על גבעות ישנים קרוב כל כך לכוכבים שהם שוכחים את אלה מאיתנו שחיים יותר מדי על הקרקע. הם לעולם לא מפנים את מבטם מַטָּה אלא כדי להיות שבעי רצון מלחיות על גבעות. אין שום קשר בינם לבין הזבל משבוע שעבר או פחד מחולדות. לילה מגיע. שום דבר לא מעיר אותם מלבד הרוח.

יום אחד יהיה לי בית משלי, אבל אני לא אשכח מי אני או מאיפה באתי. קבצנים חולפים ישאלו, אפשר להיכנס? אני אציע להם את עליית הגג, אזמין אותם להישאר, כי אני יודעת איך זה להיות בלי בית.

יהיו ימים שאחרי ארוחת הערב, האורחים ואני נשב מול האח. לוחות הרצפה יחרקו מעלינו. הנהמה של עליית הגג.

חולדות? הם ישאלו.

קבצנים, אני אגיד, ואהיה מאושרת.

_____________________

"הבית ברחוב מנגו", סנדרה סיסנרוס (מאנגלית: תום דולב), אסיה הוצאה לאור, 162 עמודים, 84 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ