משהו לקרוא

"לבן קטלני" מאת רוברט גלבריית (ג'יי.קיי רולינג): פרק לקריאה

בספר הרביעי בסדרה על הבלש רוברט סטרייק, הוא והבלשית רובין אלקוט פותחים בחקירה מפותלת שלוקחת אותם אל סמטאות אפלות בפרברי לונדון, אל תוככי בניין הפרלמנט ואל אחוזה אפופת סודות

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום בורק בתפקיד הבלש קורמורן סטרייק
תום בורק בתפקיד הבלש קורמורן סטרייק בסדרה "סטרייק" שעל בסיס סדרת המותחן של רולינג.צילום: BBC
הארץ

לוּ רק היו הברבורים שוחים זה לצד זה באגם הירוק הכהה, התמונה הזאת בהחלט היתה יכולה להיות גולת הכותרת בהישגיו המקצועיים של צלם החתונות.

הוא לא שׂשׂ לשנות את בחירת המיקום של הזוג, מכיוון שבאור הרך תחת חופת העצים נראתה הכלה, עם תלתלי הזהב האדמוניים הפזורים, כמו מלאך בסגנון הציורים הפְּרֵהרפאליטיים, ועצמות הלחיים המסותתות של בעלה הודגשו. הוא לא הצליח להיזכר מתי הזמינו אותו לאחרונה לצלם זוג יפה כל כך. עם הזוג הטרי מר ומרת מתיוּ קַנְליף לא היה צורך בתחבולות זהירות, לא היה צורך להפנות את הגברת בזווית שתסתיר את קפלי השומן שבגב (אם כבר, היא היתה טיפה רזה מדי, אבל זה יצטלם טוב), גם לא צורך להציע לחתן "לנסות אחת בפה סגור", כי השיניים של מר קנליף היו ישרות ולבנות. הדבר היחיד שנדרש היה להצניע, ואפשר יהיה לרטש אותו בתמונות הסופיות, הוא הצלקת המכוערת שלאורך אמת היד של הכלה: סגולה וכחולה, עם סימני ניקוב של תפרים שעדיין נראו לעין.

באותו בוקר, כשהגיע הצלם לבית הוריה, היא היתה חבושה במין כפפת שרוול מכותנה ומגומי. הוא די נבהל כשהסירה אותה לצילומים. הוא אפילו שאל את עצמו אם ביצעה ניסיון התאבדות כושל לפני החתונה. אחרי עשרים שנה במקצוע, הוא כבר ראה הכל.

"תקפו אותי," אמרה גברת קנליף  או רוֹבּין אֵלָקוֹט, כפי שנקראה שעתיים לפני כן. הצלם היה אדם בעל קיבה רגישה. הוא הדף מעליו את תמונת הפלדה המשספת את הבשר הרך והחיוור הזה. עכשיו, תודה לאל, הוסתר הסימן המכוער בצֵל שהטיל זר ורדים בצבע שמנת שאחזה גברת קנליף.

הברבורים, הברבורים הארורים. אם שניהם היו מסתלקים מהרקע זה לא היה משנה, אבל אחד מהם צלל שוב ושוב, והפירמידה הפלומתית של אחוריו בלטה מאמצע האגם כמו קרחון של נוצות, בעוד פיתוליו פורעים את פני המים. ההסרה הדיגיטלית שלהם תהיה מורכבת הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו מר קנליף הצעיר, שכבר הציע את הפיתרון הזה. הברבור השני, בינתיים, המשיך לארוב ליד שפת האגם: מעודן, שָלֵו, ונחוש בדעתו להישאר מחוץ לתמונה.

"זהו?" שאלה הכלה, ואפשר היה לחוש את קוצר הרוח שלה.

"את נראית נהדר, יפהפייה," אמר אבי החתן, ג'פרי, מאחורי הצלם. הוא כבר נשמע קצת שתוי. ההורים של בני הזוג, ועימם השושבין והשושבינות, עמדו כולם בצֵל עצים סמוכים וצפו בהם. היה עליהם למנוע מהשושבינה הקטנה ביותר, פעוטה, לזרוק חלוקי אבנים לאגם, ועכשיו היא עמדה וייבבה לאמה, שדיברה אליה בלחישה בלתי פוסקת, מעצבנת.

"זהו?" שאלה שוב רובין, מתעלמת מאבא של בעלה.

"כמעט," שיקר הצלם. "תפני כלפיו עוד קצת, בבקשה, רובין. זהו. חיוך גדול ויפה. חיוך גדול, עכשיו!"

בין בני הזוג הורגשה מתיחות שאי אפשר היה לייחס אותה במלואה לקושי בצילום התמונה. לצלם לא היה איכפת. הוא לא יועץ נישואים. הוא כבר עמד מול זוגות שהתחילו לצרוח זה על זה בזמן שהוא קרא את מד האור שלו. כלה אחת יצאה בזעם ממסיבת החתונה שלה. הוא עדיין שמר, כדי לשעשע את החברים שלו, את התמונה המטושטשת מ1998 שבה נראה החתן נוגח בראשו של השושבין שלו.

כל כמה שהם נראו טוב, לא היו לו אשליות ביחס לסיכויים של הזוג קנליף. הצלקת הארוכה בזרועה של הכלה דחתה אותו כבר מהרגע הראשון. כל העניין נראה לו מבשר רעות וסר טעם.

"בוא נגמור עם זה," אמר פתאום החתן והרפה מרובין. "צילמנו מספיק, לא?"

"עוד רגע, עוד רגע, השני בדיוק בא עכשיו!" אמר הצלם ברוגז.

ברגע שמתיו הרפה מרובין, הברבור שליד שפת האגם המרוחקת התחיל לדווש את דרכו במים הירוקים הכהים לעבר חברו.

"עושה רושם שהחולירות עושים את זה בכוונה, אה, לינדה?" אמר ג'פרי בגיחוך מדושן לאמה של הכלה. "יצורים מחורבנים."

"מה זה משנה," אמרה רובין והרימה את שולי השמלה הארוכה מעל לנעליה שעקביהן היו מעט נמוכים. "אני בטוחה שיצא משהו."

ג'יי קיי רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלבריית
ג'יי קיי רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלברייתצילום: Debra Hurford Brown

היא פסעה בצעדים רחבים החוצה מסבך העצים אל אור השמש היוקדת, והלאה על המדשאה לעבר הטירה מהמאה השבעעשרה, שם כבר שוטטו רוב המוזמנים, שותים שמפניה ומתפעלים ממראה הגנים המקיפים את המלון.

"אני חושבת שכואבת לה היד," אמרה אם הכלה לאבי החתן.

שטויות במיץ, חשב הצלם במידה של עונג צונן. הם רבו במכונית.

בני הזוג נראו מאושרים למדי תחת מטר הקונפטי שליווה את צאתם מהכנסייה, אבל כשהגיעו לאחוזה ובה בית המלון כבר עטו הבעות נוקשות כשל אנשים שכובשים רק בקושי את זעמם.

"היא תהיה בסדר. היא פשוט צריכה לשתות משהו," אמר ג'פרי בנינוחות. "גש תהיה איתה, מאט."

מתיו כבר פנה בעקבות הכלה שלו, והשיג אותה בקלות בעוד היא מפלסת דרך במדשאה בעקבים הדקים. יתר החבורה פנתה אחריהם, שמלות השיפון הירוקות של השושבינות נישאות בגלים קלים ברוח החמה.

"רובין, אנחנו צריכים לדבר."

"קדימה, תתחיל."

"את לא יכולה לחכות רגע?"

"אם אני אחכה תהיה לנו כל המשפחה על הראש."

מתיו העיף מבט לאחור. היא צדקה.

"רובין "

"אל תיגע לי ביד!"

עטיפת הספר
צילום: הוצאת עליית הגג ומשכל / ידיעות ספרים

הפצע פעם בחוֹם. רובין רצתה למצוא את התיק הגדול שלה ובו שרוול ההגנה הקשיח העשוי גומי, אבל התיק בטח היה איפשהו מחוץ להישג יד, בסוויטת הכלולות, ולכי תדעי איפה היא.

עכשיו אפשר היה לראות יותר בבירור את המוזמנים הרבים שעמדו בצֵל המלון. קל היה לזהות את הנשים הודות לכובעים שלראשיהן. דודה של מתיו, סוּ, חבשה כובע רחב כמו גלגל של עגלה בכחול ירקרק זרחני, וגיסתה של רובין, ג'ני, חבשה יצירה מבהילה של נוצות צהובות. האורחים הזכרים היטשטשו לכדי אחידות בחליפות הכהות שלהם. מהמרחק הזה בשום אופן אי אפשר היה לראות אם קורמורן סטרייק נמצא ביניהם.

"את מוכנה פשוט לעצור רגע?" אמר מתיו, כי הם כבר הקדימו בהרבה את המשפחה, שהתאימה את צעדיה לקצב של אחייניתו הפעוטה.

רובין עצרה.

"הייתי המום כשראיתי אותו, זה הכל," אמר מתיו בזהירות.

"נראה לך שציפיתי שהוא יתפרץ פנימה באמצע הטקס ויפיל את הפרחים?" שאלה רובין.

מתיו היה יכול לשאת את התגובה הזאת אלמלא החיוך שניסתה לכבוש. הוא לא שכח את השמחה שהתפשטה על פניה כאשר הבוס שלה לשעבר הופיע פתאום בטקס החתונה שלהם. הוא תהה אם איפעם יוכל לסלוח על זה שהיא ענתה באמירת הן לשאלה הטקסית של הכומר כשעיניה נעוצות בדמותו המגודלת, המכוערת, המבולגנת של קורמורן סטרייק במקום בבעלה החדש. כל הנוכחים בכנסייה בטח ראו איך אורו פניה כשראתה אותו.

המשפחות שלהם הלכו והתקרבו אליהם שוב. מתיו אחז בעדינות במעלה זרועה של רובין, אצבעותיו סנטימטרים ספורים מעל לפצע הדקירה, והוליך אותה הלאה. היא נענתה ברצון, אבל הוא חשד שהסיבה לכך היא התקווה שהיא הולכת ומתקרבת לסטרייק.

"אמרתי במכונית, אם את רוצה לחזור לעבוד אצלו "

" אז אני 'חתיכת מטומטמת'," אמרה רובין.

עכשיו כבר ניתן היה להבדיל בין הגברים המכונסים ברחבה, אבל רובין לא ראתה את סטרייק בשום מקום. הוא גבר גדול. היא היתה אמורה להבחין בו אפילו בין האחים והדודים שלה, שהיו כולם גבוהים ממטר שמונים. מצב הרוח שלה, שנסק למראהו של סטרייק, צנח ארצה כמו גוזל רטוב מגשם. הוא בטח הסתלק אחרי הטקס ולא עלה על המיניבוס למלון. ההופעה הקצרה שלו היתה מחווה של רצון טוב, אבל לא יותר. הוא לא בא לגייס אותה מחדש לעבודה אלא רק לאחל לה כל טוּב בחייה החדשים.

"תראי," אמר מתיו בנימה חמימה יותר. היא ידעה שגם הוא סרק את הקהל, גילה שסטרייק לא נמצא שם והסיק אותה מסקנה. "בסך הכל ניסיתי להגיד במכונית שאַת זאת שתחליטי מה את רוצה לעשות, רובין. אם הוא היה רוצה  אם הוא רוצה אותך בחזרה  פשוט הייתי מודאג, לכל הרוחות. העבודה אצלו, בסופו של דבר, היתה די מסוכנת, נכון?"

"כן," אמרה רובין, ופצע הדקירה שלה פעם. "זה היה מסוכן."

היא פנתה לאחור לעבר הוריה ושאר בני המשפחה וחיכתה שידביקו אותם. הריח המתוק והמדגדג של דשא חם מילא את נחיריה, בעוד השמש קופחת על כתפיה החשופות.

"רוצָה ללכת אל דודה רובין?" שאלה אחות של מתיו.

גְרֵייס הפעוטה לפתה בצייתנות את הזרוע הפגועה של רובין והתנדנדה עליה, סוחטת יללת כאב.

"אוי, סליחה, רובין  גרייסי, תעזבי אותה "

"שמפניה!" צעק ג'פרי. הוא כרך זרוע סביב הכתפיים של רובין והטה אותה לעבר הקהל המצפה.

הולידיי גריינג'ר ותום בורק בתפקיד הבלשים קורמורן סטרייק ורובין אֵלָקוֹט
הולידיי גריינג'ר ותום בורק בתפקיד הבלשים קורמורן סטרייק ורובין אֵלָקוט מתוך הסדרה "סטרייק" צילום: BBC

שירותי הגברים, כפי שציפה סטרייק מן המלון הכפרי היוקרתי הזה, היו נטולי ריחות וללא רבב. הוא הצטער שלא היה ביכולתו לקחת כוס בירה אל תא השירותים השקט והקריר, אבל זה רק היה מגביר את הרושם שהוא איזה אלכוהוליסט מפוקפק שהשתחרר בערבות מהכלא כדי להגיע לחתונה. העובדים במקום התייחסו לדבריו בספקנות גלויה כמעט כשהבטיח להם שהוא חלק ממסיבת החתונה של קנליףאלקוט.

גם בימים כתקנם היה סטרייק עלול בהחלט להפחיד, בהתחשב בהיותו גדל מידות, שחרחר, בעל מראה רגזני מטבעו וחזות כללית כשל מתאגרף. היום אפשר היה לחשוב שהגיע היישר מהזירה. האף שלו היה שבור, סגול ותפוח כפליים מגודלו הרגיל, שתי העיניים היו חבולות ונפוחות, ואוזן אחת היתה דלוקה ודביקה עם תפרים שחורים טריים. פצע הדקירה בכף היד לפחות הוסווה בתחבושות, אם כי החליפה הכי טובה שלו היתה מקומטת ומוכתמת מיין שנשפך עליה בפעם האחרונה שלבש אותה. הדבר הכי טוב שאפשר היה להגיד על ההופעה החיצונית שלו הוא שהצליח למצוא נעליים תואמות לפני שיצא בדרכו ליורקשייר.

הוא פיהק, עצם את עיניו הדואבות ולרגע השעין את הראש על קיר המחיצה הקר. הוא היה עייף כל כך שהיה בקלות מסוגל להירדם כאן, בישיבה על האסלה. אבל הוא היה צריך למצוא את רובין ולבקש ממנה  להתחנן בפניה אם צריך  לסלוח לו על שפיטר אותה ולחזור לעבודה. הוא חשב שקרא שמחה בפנים שלה כשמבטיהם נפגשו בכנסייה. אין ספק שחייכה אליו במאור פנים כשעברה על פניו שלובת זרוע עם מתיו בדרך החוצה, ועל כן הוא מיהר בחזרה דרך בית הקברות וביקש מהחבר שלו, שַנקֶר, שישן עכשיו בחניה במרצדס שלקח בהשאלה לנסיעה, לעקוב אחרי המיניבוס אל מסיבת החתונה.

לסטרייק לא היה שום חשק להישאר לארוחה ולנאומים: הוא לא אישר את הגעתו בתשובה להזמנה שקיבל לפני שפיטר את רובין. הדבר היחיד שרצה הוא לדבר איתה כמה דקות, אבל עד עכשיו התברר שמדובר במשימה בלתי אפשרית. הוא כבר שכח איך מתנהלות חתונות. כשחיפש את רובין ברחבה הצפופה הוא גילה באינוחות שמאוֹת זוגות עיניים סקרניות מתמקדות בו. הוא דחה הצעה של מלצר לכוס שמפניה, משקה שהוא לא אהב, ונסוג אל הבר כדי לחפש כוס בירה. בחור בעל שיער כהה, דומה משהו לרובין בפיו ובמצחו, בא בעקבותיו, בעוד צחקוקים של צעירים אחרים נשרכים אחריו, ועל פני כולם הבעות דומות של התרגשות שהוסתרה רק בקושי.

"אתה סטרייק, מה?" שאל הבחור.

הבלש הסכים איתו.

"מרטין אלקוט," אמר הבחור. "אח של רובין."

"מה שלומך?" אמר סטרייק והרים את היד החבושה כדי להראות שהוא לא יכול ללחוץ יד בלי כאבים. "אתה יודע איפה היא?"

"מצטלמת," אמר מרטין. הוא הורה על האייפון שהחזיק ביד השנייה. "אתה בחדשות. תפסת את המרטש משָקְלוול."

"אה," אמר סטרייק. "כן."

למרות פצעי הדקירה הטריים בכף היד ובאוזן, הוא הרגיש כאילו המאורעות האלימים שאירעו שתיםעשרה שעות לפני כן קרו לפני הרבה מאוד זמן. הניגוד בין המסתור המטונף שדחק אליו את הרוצח לבין מלון הארבעה כוכבים הזה היה תהומי כל כך, עד שנדמה היה שמדובר במציאויות נפרדות.

אישה בכובעון טורקיז מהודר שרעד על שערה הבלונדינילבן הגיעה עכשיו אל הבר. גם היא החזיקה טלפון, ועיניה נעו במהירות מעלה ומטה, מודדות את סטרייק החי אל מול מה שהיה בלי ספק התמונה שלו במסך שלה.

"סליחה, אני צריך להשתין," אמר סטרייק למרטין ונסוג אטאט לפני שעוד מישהו יספיק לגשת אליו. אחרי שעלה בידו לשכנע את צוות העובדים החשדני לתת לו לעבור, הוא מצא מקלט בשירותים.

הוא פיהק שוב והציץ בשעון. רובין כבר בטח גמרה להצטלם. סטרייק קם בעווית של כאב, כי ההשפעה של משככי הכאבים שנתנו לו בבית החולים התפוגגה מזמן, פתח את הדלת ויצא חזרה אל בין הזרים שבהו בו בפיות פעורים.

רביעיית מיתרים הוצבה בקצה אולם האוכל הריק. הם התחילו לנגן, בעוד בני המשפחה של הזוג מסתדרים בשורה כדי לקבל את פניהם של המוזמנים באופן אישי. רובין הניחה שבטח הסכימה לכך בשלב כלשהו תוך כדי ההכנות לחתונה. היא התנערה מהאחריות לפרטים ארגוניים רבים כל כך עד שכל הזמן חיכו לה הפתעות קטנות שכאלה. היא שכחה, לדוגמה, שהם הסכימו להצטלם במלון ולא בכנסייה. אלמלא מיהרו משם בדיימלר מייד אחרי הטקס, יכול להיות שהיתה לה הזדמנות לדבר עם סטרייק ולבקש ממנו  להתחנן בפניו אם צריך  לקבל אותה בחזרה. אבל הוא הלך בלי שדיבר איתה, ועכשיו תהתה אם יהיה לה אומץ, או אם תמחל מספיק על כבודה, להתקשר אליו אחרי כל זה ולהפציר בו להשאיר אותה בעבודה.

האולם נראה חשוך אחרי הבוהַק בגנים שטופי השמש. הוא היה מחופה בעץ, עם וילונות בְּרוֹקַד וציורי שמן במסגרות מוזהבות. באוויר עמד ניחוח כבד שהעלו סידורי הפרחים, וכוסות וכלי כסף התנוצצו על מפות שולחן צחורות כשלג. צלילי רביעיית המיתרים, שנשמעו חזקים בתיבת העץ המהדהדת של אולם האוכל, נבלעו עד מהרה בקולות המוזמנים המטפסים על המדרגות בחוץ, מתקהלים לפני הכניסה לאולם, מדברים וצוחקים, אחרי שהתכבדו בשמפניה ובבירה.

"קדימה, מתחילים!" שאג ג'פרי, שנראה כי נהנה מאירועי היום יותר מכל אחד אחר. "תכניסו אותם!"

רובין היתה בספק אם ג'פרי היה מסוגל לבטא במלואה את ההתרגשות הנמרצת שלו אילו אמא של מתיו היתה בחיים. גברת קנליף המנוחה שפעה צידודי מבטים צוננים ודחיקות מרפקים, ובלמה דרך קבע כל סימן לרגש נטול רסן. אחותה של גברת קנליף, סו, היתה אחת הראשונות בשוּרת מקבלי הפנים, והדיפה משב של כפור מעודן, שכן רצתה לשבת בשולחן הכבוד ונתקלה בסירוב.

"מה שלומך, רובין?" היא שאלה וניקרה באוויר ליד האוזן של רובין. רובין, שהרגישה אומללה, מאוכזבת ואשמה כיוון שלא היתה מאושרת, פתאום קלטה עד כמה האישה הזאת, דודה של בעלה, לא מחבבת אותה. "שמלה מקסימה," אמרה דודה סו, אבל עיניה כבר נחו על מתיו יפה התואר.

"הלוואי שאמא שלך " היא פתחה, ואז, בנשימה חנוקה, טמנה את פניה במטפחת שכבר היתה מוכנה בידה.

עוד חברים וקרובים התקדמו באיטיות פנימה, מחייכים חיוכים רחבים, מנשקים, לוחצים ידיים. ג'פרי כל הזמן עיכב את התור, העניק חיבוקים דוביים לכל מי שלא התנגד באופן פעיל.

"אז הוא בא בסוף," אמרה הבת דודה האהובה על רובין, קייטי. היא היתה משמשת בתפקיד שושבינה אלמלא היתה בהיריון מתקדם. היום היה תאריך הלידה המשוער שלה. רובין התפלאה שהיא עוד מסוגלת ללכת. הבטן שלה היתה קשה כמו אבטיח כשרכנה כלפיה לנשיקה.

"מי בא?" שאלה רובין כשקייטי התקדמה כדי לחבק את מתיו.

"הבוס שלך. סטרייק. מרטין בדיוק התחיל לנאום לו למטה ב "

"אם אני לא טועה, את יושבת שם, קייטי," אמר מתיו והצביע לעבר שולחן באמצע האולם. "את בטח כבר לא יכולה לעמוד על הרגליים, קשֶה עם החום הזה, אני מניח?"

הולידיי גריינג'ר ותום בורק בתפקיד הבלשים קורמורן סטרייק ורובין אֵלָקוט מתוך הסדרה "סטרייק"
הולידיי גריינג'ר ותום בורק בתפקיד הבלשים קורמורן סטרייק ורובין אֵלָקוט מתוך הסדרה "סטרייק"צילום: BBC

רובין הבחינה רק בקושי בעוד כמה מוזמנים שעברו לאורך השורה. היא השיבה באקראי לאיחולים שלהם, ועיניה נמשכו בלי הרף אל הפתח שמבעד לו נכנסו כולם בזה אחר זה. קייטי באמת אמרה שסטרייק נמצא כאן במלון, למרות הכל? הוא בא אחריה מהכנסייה? הוא עומד להופיע? איפה הוא מתחבא? היא חיפשה בכל מקום  ברחבה, באולם הכניסה, בבר. תקווה גאתה בה, ואז נסוגה שוב. אולי מרטין, שמפורסם בחוסר הרגישות שלו, הבריח אותו? ואז היא הזכירה לעצמה שסטרייק הוא לא בדיוק עלה נידף, והתקווה שוב התחילה לבעבע, ובעוד כל ישותה נתונה בתנודות שכאלה בין ציפייה לאימה, היא לא היתה מסוגלת להעמיד פנים שהיא חווה את הרגשות השגרתיים יותר של יום החתונה, והיא ידעה שמתיו חש בהיעדרם ומתרעם על כך.

"מרטין!" אמרה רובין בחדווה כשהופיע אחיה הקטן, מתודלק בשלוש כוסות בירה יותר מדי, מלוּוה בחבריו.

"אני מניח שכבר ידעת?" אמר מרטין, שהניח שזה מובן מאליו. הוא החזיק את הנייד שלו ביד. בלילה שעבר הוא ישן אצל חבר כדי שאפשר יהיה לארח קרובים מהדרום בחדר שלו.

"ידעתי מה?"

"שהוא תפס את המרטש אתמול בלילה."

מרטין הרים את המסך והראה לה את הידיעה. נשימתה נעתקה בתדהמה למראה זהותו של המרטש. פצע הדקירה שספגה מהסכין של האיש הזה פָּעם באמת היד שלה.

"הוא עוד כאן?" שאלה רובין, מתנערת כליל מהעמדת הפנים. "סטרייק? הוא אמר שהוא נשאר, מרט?"

"תעשו לי טובה," רטן מתיו.

"סליחה," אמר מרטין, שקלט את הכעס של מתיו. "אני מעכב את התור."

הוא התרחק בעצלתיים. רובין פנתה והביטה במתיו וראתה, כמו ברישום חוֹם, את האשמה זוהרת מבעד לו.

"אתה ידעת," היא אמרה, ובהיסח הדעת לחצה את ידה של דודה רבתא שרכנה כלפיה בציפייה לנשיקה.

"ידעתי מה?" הוא סינן.

"שסטרייק תפס "

אבל חברו הוותיק של מתיו ללימודים באוניברסיטה ולעבודה, טום, והארוסה שלו, שרה, תבעו עכשיו את תשומת ליבה. היא שמעה רק בקושי מילה מדבריו של טום, כי עיניה פנו כל הזמן אל הדלת בתקווה לראות את סטרייק.

"אתה ידעת," חזרה רובין ברגע שטום ושרה התרחקו. ואז היתה עוד הפסקה. ג'פרי פגש בן דוד מקנדה. "תגיד את האמת."

"שמעתי את הסוף של הדיווח על זה בחדשות בבוקר," רטן מתיו. הבעת הפנים שלו התקשתה כשהביט מעל לראשה של רובין לעבר הפתח. "טוב, הנה הוא. קיבלת מה שרצית."

רובין הסתובבה. סטרייק נכנס זה עתה לאולם בכתפיים שפופות, עין אחת אפורה וסגולה מעל לזיפי הזקן העבותים, אוזן אחת נפוחה ותפורה. הוא הרים יד חבושה כשנפגשו מבטיהם וניסה לשגר חיוך מתחטא, שהסתיים בעווית של כאב.

"רובין," אמר מתיו. "תקשיבי, אני צריך "

"עוד רגע," היא אמרה בעליצות שבלטה בהיעדרה כל היום.

"לפני שאת מדברת איתו, אני צריך להגיד "

"מאט, בבקשה, זה לא יכול לחכות?"

אף אחד מבני המשפחה לא רצה לעכב את סטרייק, שבגלל הפציעה שלו לא יכול היה ללחוץ ידיים. הוא החזיק את היד החבושה לפניו ופילס את דרכו במצודד לאורך השורה. ג'פרי תקע בו מבט רושף, ואפילו אמא של רובין, שחיבבה אותו במפגש הקודם היחיד ביניהם, לא היתה מסוגלת לגייס חיוך כשבירך אותה בשמה. נראה שכל אחד ואחד מהמוזמנים שבאולם מסתכל עליהם.

"לא היית צריך להיות כל כך דרמטי," אמרה רובין וחייכה מעלה אל הפנים הנפוחות שלו כשסוףסוף עמד מולה. הוא חייך בחזרה, מאוזן לאוזן, עם כל הכאב הכרוך בכך: בסופו של דבר, הנסיעה של שלוש מאות הקילומטרים שיצא אליה בחיפזון כזה היתה שווה את המאמץ רק בשביל לראות אותה מחייכת אליו ככה. "להתפרץ לכנסייה ככה. יכולת פשוט להתקשר."

"כן, סליחה שהפלתי את הפרחים," אמר סטרייק, וכלל בהתנצלות שלו גם את מתיו הקודר והזועף. "דווקא התקשרתי, אבל "

"הייתי בלי הטלפון בבוקר," אמרה רובין, מודעת לכך שהיא מעכבת את התור אבל כבר לא היה לה איכפת. "תעקפי אותנו," היא אמרה בעליזות לבוסית של מתיו, אישה גבוהה אדומת שיער.

"לא, התקשרתי  לפני יומיים זה היה?" אמר סטרייק.

"מה?" אמרה רובין, בעוד מתיו מנהל שיחה מסורבלת עם גֶ'מַיימָה.

"כמה פעמים," אמר סטרייק. "השארתי הודעה."

"לא היו לי שום שיחות," אמרה רובין, "או הודעות."

צלילי הפטפוט הקשקוש והקרקוש של מאות המוזמנים והנגינה של רביעיית המיתרים כמו הוחרשו לפתע, כאילו היא נמחצת תחת בועה עבה של הלם.

"מתי  מה אתה  לפני יומיים?"

מאז שהגיעה לבית של ההורים שלה היתה עסוקה בלי הפסקה במטלות חתונה מייגעות, ובכל זאת הצליחה לבדוק שוב ושוב בגניבה את הטלפון בתקווה שסטרייק יתקשר או ישלח הודעה. באחת בלילה היא בדקה את כל היסטוריית השיחות שלה לבדה במיטה בתקווה נכזבת למצוא שיחה מפוספסת, אבל גילתה שכל השיחות נמחקו. כיוון שישנה רק בקושי בשבועיים שלפני כן, היא הסיקה ששגתה מרוב תשישות, לחצה על המקש הלא נכון, ומחקה אותן בטעות...

"אני לא רוצה להישאר," מלמל סטרייק. "רציתי רק להגיד שאני מצטער, ולבקש ממך לחזור "

"אתה חייב להישאר," היא אמרה, ושלחה יד ותפסה בזרועו כאילו הוא עלול להימלט.

הלב שלה הלם במהירות כזאת שהיא חשה שאין לה אוויר. היא ידעה שהחווירה כשנדמה היה שהחדר ההומה מתנדנד סביבה.

"בבקשה, תישאר," היא אמרה, עדיין מחזיקה בחוזקה בידו, מתעלמת ממתיו שהצטמרר לידה. "אני צריכה  אני רוצה לדבר איתך. אמא?" היא קראה.

לינדה פסעה צעד קדימה מהשורה. נראה שחיכתה לזימון, והיא לא נראתה מאושרת.

"תוכלי בבקשה לצרף את קורמורן לאחד השולחנות?" אמרה רובין. "אולי תושיבי אותו עם סטיבן וג'ני?"

לינדה הובילה את סטרייק הלאה משם בפנים חתומות. נותרו עוד כמה מוזמנים אחרונים שחיכו להביע את איחוליהם. רובין שוב לא הצליחה לגייס חיוכים ומילות נימוסים.

"למה לא קיבלתי את השיחות מקורמורן?" היא שאלה את מתיו בזמן שגבר קשיש דשדש לעבר השולחנות בלי שאף אחד קידם את פניו או בירך אותו לשלום.

"אני ניסיתי להגיד לך "

"למה לא קיבלתי את השיחות, מתיו?"

"רובין, נוכל לדבר על זה אחר כך?"

האמת נחתה עליה בפתאומיות כזאת שהיא נאלצה לנשום נשימה עמוקה.

"אתה מחקת את היסטוריית השיחות שלי," היא אמרה, והמחשבות שלה זינקו במהירות מהיקש להיקש. "שאלת אותי מה הסיסמה בטלפון שלי כשחזרתי מהשירותים בתחנת הדלק." שני המוזמנים האחרונים העיפו מבט בהבעותיהם של החתן והכלה, ומיהרו וחלפו הלאה בלי לדרוש שיקבלו את פניהם. "לקחת לי את הטלפון. אמרת שזה קשור לירח דבש. הקשבת להודעה שלו?"

"כן," אמר מתיו. "מחקתי אותה."

הדממה שכמו מחצה אותה, היתה עכשיו שריקה חדה וצורמת. היא חשה סחרחורת. היא עמדה שם בשמלת תחרה לבנה וגדולה שהיא לא אהבה, השמלה ששינתה אחרי שהחתונה נדחתה פעם אחת, מרותקת למקומה מכורח המחויבויות של הטקס. בשולי שדה הראייה שלה התנועעו מאה פרצופים מטושטשים. האורחים היו רעבים ומלאי ציפייה.

עיניה מצאו את סטרייק, שעמד בגבו אליה, חיכה לצד לינדה בזמן שסידרו עוד מקום בשולחן של אחיה הגדול, סטיבן. רובין דמיינה את עצמה פוסעת אליו במהירות ואומרת: "בוא נסתלק מכאן". מה הוא היה אומר אם היא היתה עושה את זה?

ההורים שלה הוציאו אלפי פאונדים על היום הזה. האולם העמוס חיכה שהכלה והחתן יתפסו את מקומותיהם בשולחן הכבוד. רובין, חיוורת יותר משמלת החתונה שלה, הלכה בעקבות בעלה הטרי אל המושבים שלהם בעוד האולם כולו פורץ במחיאות כפיים.

_____________________

"לבן קטלני", רוברט גלבריית (מאנגלית: אמיר צוקרמן), הוצאת עליית הגג ומשכל / ידיעות ספרים, 688 עמודים, 112 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ