"איש הסוד" מאת רפי איתן: הפרק האחרון לקריאה

ביום הולדת 10 צפה רפי הנטמן עם אמו בסרט הראשון בחייו - "פרויליין דוקטור". בדרך הביתה אמר לה: "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מרגל לטובת ארץ-ישראל". אוטוביוגרפיה השזורה בתולדות ישראל

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רפי איתן
הארץ

פרק 45 - חזוני המדיני

אני מכיר את הסכסוך היהודי פלסטיני מקרוב. נולדתי לתוכו, התבגרתי בצילו, ליוויתי אותו עשרות שנים, עסקתי בו בצורות שונות מרבית שנותַי. נדמה לי שמותר לי לקבוע שצברתי די והותר ידע וניסיון על מנת להבין מה אפשרי ומה לא, מה ניתן לבצע עכשיו ומה יש לדחות להמשך הדרך, מה סביר להניח שיתרחש או לא יתרחש בעתיד, והעיקר מה דרוש כדי להבטיח שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית.

ובכן, מה שנדרש הוא להיפרד. כוונתי לפעולה חד צדדית שאותה תיזום ישראל. פעולה שאיננה תלויה במו"מ ואיננה כרוכה בהסכמה, כי הסכמה לא תושג בעתיד הנראה לעין. מו"מ תמיד רצוי לנהל, אבל אין לתלות בו ציפיות. לא במקרה הזה. אני לא מאמין בעקירת יהודים מבתיהם ולא בסילוק ערבים מאדמותיהם.

ישראל לא תוכל להמשיך ולהתקיים כמדינה כובשת. היא לא תוכל לשאת את התגית של מדינת אפרטהייד. הלחצים הבינלאומיים לא יאפשרו לה להתקיים ככזאת. הם רק ילכו ויתגברו ויחריפו, ולא יַרְפּוּ. אני חי על האדמה הזו מספיק שנים על מנת לא להקל ראש באופיים של לחצים בינלאומיים וההשלכות שיש להם. אין לישראל היום, כפי שלא היתה לה בעבר וגם לא תהיה לה בעתיד, לגיטימציה לכבוש אוכלוסייה, לגדר אותה, להקים לה מחסומים, להגביל אותה ולרדת לחייה אפילו לא כאשר כל אלה נשענים על נימוקי ביטחון. נימוקי הביטחון, אף שהם מוצדקים כשלעצמם, אינם תופסים אם הם מצריכים צעדי דיכוי. לישראל יש לגיטימציה להגן על עצמה. יש הכרה בינלאומית לצורך הזה. דיכוי מיליוני פלסטינים איננו יכול להיות מנומק בצורך ביטחוני. לכן, הקו שצריך להנחות אותנו הוא שישראל איננה כובשת, אלא מגינה על עצמה, ומקו זה נגזרות דרכי פעולה מסוימות, ונפסלות דרכי פעולה אחרות.

אנחנו חייבים לצאת באופן חד צדדי ממרבית שטחי יהודה ושומרון. אני מדגיש: ממרביתם   לא מכולם. את הטריטוריה שנְפַנֶּה, אנחנו נְפַנֶּה באופן מוחלט. היא תישאר בידיים פלסטיניות. הם יוכלו להקים שם מדינה, עם כל הסממנים, כל המוסדות, כולל צבא. אני לא מרגיש מאוים מהצבא שמדינה כזאת יכולה להקים. אני גם לא מוטרד מהאפשרות שהחמאס ישלוט בה במדינה הזאת. אינני רואה את החמאס, עם כל הרקטות שלו, כאיום של ממש על קיומנו. ההנחה שלי היא שהפלסטינים יהיו נבונים ותאבי חיים דיים, על מנת לא לאפשר לחמאס לשלוט בשטחים שיפונו, אבל זה כבר עניינם הפנימי, וגם אם הנחה זו מוטעית, אין בכך כדי לשנות את דרך הפעולה שאני מציע.

את בקעת הירדן עלינו להשאיר בידינו, אך לא להשקיע ביישובה מעבר לקיים. אל לנו להציף אותה באוכלוסייה. מי שחי שם יישאר שם   יהודים וערבים. אף אחד לא יסולק, אף אחד לא ייעקר, אף אחד לא יפותה לעזוב. שטחי בקעת הירדן שמיושבים בפלסטינים יישארו כמובלעות בשטח שמצוי בשליטה ביטחונית ישראלית. השליטה הביטחונית שלנו בבקעת הירדן תמנע מהמדינה הפלסטינית שתקום בשטחים שנְפַנֶּה ולא חשוב מי ישלוט בה מלחבור לצבא של מדינה ערבית שיצטרף אליה מהגבול המזרחי. השליטה הביטחונית שלנו בבקעה תפריד בין המדינה הפלסטינית לבין שאר מדינות ערב, וזה הדבר היחיד שנוכל לעשות כדי לערוב לשלמותם של המותניים הצרים שלנו, כי אני לא שוכח לרגע שאם אנחנו חוזרים לגבולות 1967, פחות או יותר, שזו ההצעה שלי, משמע שבין הקו הירוק לבין הים התיכון מפרידים 14 קילומטר בלבד.

עם זאת, עלינו לשמור גם על אחיזה כלשהי בגב ההר: אחיזה מינורית, ממוקדת, שמתקיימת רק בנקודות אסטרטגיות, שולטות, שיאפשרו לנו לצפות ולהיערך במקרה הצורך.

לקחנו מהפלסטינים שטח שבראייתם שייך להם? אנחנו צריכים להקשיב לטענותיהם, ואם יש בהן צדק, עלינו להציע להם תחליף הוגן   קמ"ר תמורת קמ"ר. איווט ליברמן דיבר בעבר על העברת השטחים והיישובים הערביים בוואדי ערה לידי המדינה הפלסטינית, אם וכאשר זו תקום, בתמורה לסיפוח שטחים שעליהם יש גושי התנחלויות גדולים לישראל. אני לא שולל את ההצעה הזאת, אבל קשה לי להאמין שאזרחים ישראלים ירצו להפוך לאזרחי פלסטין. אם אני טועה, והם ירצו בכך, צריך לאפשר זאת. אם הם לא ירצו, אסור לכפות זאת עליהם. יש שטחים אחרים, אמנם לא גדולים, שאפשר להציע כפיצוי. אם המכשולים לחילופי אוכלוסין וחילופי שטחים יתברר כבלתי עבירים, אפשר להציע פיצוי הוגן בדרכים אחרות: תמיכה כלכלית, בניית מעבר בין יו"ש לבין עזה על חשבוננו. רק צריך לנהל את המו"מ הזה בראש פתוח, הכל מונח על השולחן, ומתוך גישה מעשית, לא אידיאולוגית.

מה שנשאיר בידינו מן השטח שנכבש ב-1967 ייחשב כפיקדון וישמש אך ורק לצורכי ביטחון, עד שיגיעו ימים טובים יותר, כשהאווירה תשתנה, וכאשר מו"מ על הסכמי קבע יהיה מהלך מעשי ומתבקש, ששני הצדדים בחרו בו וחפצים בו. המצב הזה ייווצר רק בתהליך אבולוציוני, וכידוע, תהליכים אבולוציוניים לוקחים זמן רב. משום כך, אין טעם לעמוד עם שעון עצר ולקבוע תאריכי יעד לא מציאותיים.

את ההפרדה שאני מדבר עליה, ואני מנסה לקדם אותה כבר שנים ארוכות, אני מכנה "הפרדת פסיפס", משום שהיא משאירה מובלעות יהודיות בשטח הפלסטיני ולהפך. בשטחי המובלעות, מי משני הצדדים שיבקש להתפנות יתפנה, ויקבל פיצוי. מי שיביע רצון להישאר במקומו יישאר, ויקבל על עצמו את מה שמתחייב מכך שהוא חי במובלעת. הישובים היהודיים שבתוך המובלעות יוקפו גדר וייסללו אליהם ומהם דרכי גישה למדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק ובגושי ההתנחלויות.

כאמור, את השטחים שייוותרו בידינו נחזיק אך ורק מטעמים ביטחוניים, לא דתיים. גישתנו היא מעשית, וניתן לתמצתה כך: כמות השטחים שאנו חייבים לקחת מהפלסטינים למען ביטחוננו איננה מאפשרת לנו לדרוש מהם חתימה על הסכמי שלום ו"קץ הסכסוך". הם, מצידם, לא יכולים לערוב לביטחוננו. אנחנו לא מאמינים להם, ויש לנו סיבות מוצקות לא להאמין להם.

במקרה הטוב, ההחלטה שלהם לעבור למודוס של דו קיום איתנו תחלחל להכרתם באיטיות רבה עד שתתגבש. הם הרי לא ממהרים, והם מאמינים שהזמן פועל לטובתם. גם אם אין הם אומרים זאת בגלוי, בליבם הם מאמינים שבעתיד, אולי עתיד שאינו נראה לעין כרגע, אבל גם לא רחוק מאוד   עניין של בין שניים לארבעה דורות   המדינה היהודית בשטחי ארץ ישראל לא תשרוד. ומה יהיה עם היהודים? אין זאת אומרת שהיהודים ייזרקו לים, אבל הם יהפכו למיעוט בארץ הזאת, מיעוט ללא זכויות לאומיות, אלא רק דתיות. הפלסטינים אמרו את זה כבר מספיק פעמים על מנת שאאמין להם, ובעניין זה, אבו מאזן לא היה שונה מערפאת. הוא הסביר את החלטתו לדחות את הצעותיו של אהוד אולמרט, שהרחיקו לכת יותר מכל הצעה ישראלית אחרת, בכך "שאולמרט לא היה מסוגל לקיים את התחייבויותיו, כי שלטונו עמד לפני סיומו"... זה נימוק מגוחך, אם לא אידיוטי. אילו חפץ בהסכמי שלום וב"קץ הסכסוך" היה לוקח את מה שאולמרט נתן, ולא מטריד את עצמו ביחס ליכולתו לעמוד מאחורי התחייבותו.

ההתנתקות מעזה הביאה להשתלטות החמאס על הרצועה. אני מאמין שהחיכוכים בינינו לבין החמאס יימשכו שנים, אבל בסופו של דבר יגבר יצר החיים. תושבי עזה ילמדו לשתף פעולה. ההפרדה מחייבת אותם לשתף פעולה, להידבר, ולו לצרכים קיומיים בלבד. בינינו לבין החמאס קיימת הידברות. היא מופרעת בפעולות עוינות שעליהן אנחנו מגיבים בכוח לא פרופורציונלי, אבל במרוצת הזמן תיווצר בין שני הצדדים מערכת יחסים בין שני גורמים עוינים, שחיים זה לצד זה ומדברים רק כשהם חייבים. אף אחד משניהם לא צריך להכיר במשנהו, אבל גם אין צורך להרוג זה את זה. הדיאלוג היומי שמתקיים בינינו לבינם הוא צורך קיומי עבורם: כמה משאיות של מזון ייכנסו היום, כמה משאיות ייכנסו מחר, איך מתבצעת ההעברה של המטענים, איך אנשים יוצאים, איך נכנסים, מי נכנס, מי יוצא. זה יקרה לא רק בעזה, אלא גם בשטחי יהודה ושומרון, אם החמאס ישלוט שם, כי אין להם ברירה.

אני מאמין שהתהליך שאני משרטט כאן יכול להביא להסכמי שלום בטווח של כמה עשרות שנים. הם כבר לא יהיו אוכלוסייה כבושה, הם לא יראו אותנו מול העיניים שלהם בחיי היום יום. אנחנו לא נעצור אותם במחסומים, לא נדרוש תעודות, לא ניכנס לבתים שלהם, לא נסתובב בחצרות שלהם, לא נעלה על הגגות, לא נטיל סגר או עוצר. אנחנו כן נקיים איתם יוזמות כלכליות משותפות, נעסיק אותם בתחומי הקו הירוק, וזה יצמיח דיאלוג בין שני העמים, שאמנם נכפו זה על זה, אבל נאלצו ללמוד לחיות זה עם זה.

אני לא מגדיר את ההצעות האלה שלי כנדיבות, צודקות או מוסריות, אבל הן פרקטיות וריאליות. וזה כל מה שנוכל לעשות, כל עוד המצב הקיים לא ישתנה מיסודו, ושינוי כזה איננו נראה לעין.

***

מערכת היחסים שלי עם אריק שרון נותקה ב-1990, מסיבות שפורטו בפרק על כהונתי כיו"ר "כימיקלים לישראל". יחסינו חודשו בשנת 2000, לאחר מותה של לילי. במהלך שנות הנתק בינינו לא הייתי ער לתמורות שחלו בעמדותיו לגבי יחסינו עם הפלסטינים. לא הייתי ער לכך שהוא הולך ומבשיל לקראת ההתנתקות מעזה. רק ב 2004 נודע לי על כוונתו זו. הוא הזמין אותי אז לחוות שקמים, והתקיימנו בינינו שתיים או שלוש פגישות, שבמהלכן הוא הציג לי את תוכניתו. נימוקו העיקרי היה שלאורך זמן לא יהיה ניתן להחזיק בשטח יהודי מבודד בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית עוינת. הוא גם אמר שיש בדעתו לבצע מהלך דומה ביהודה ושומרון.

את המהלך הראשון   הנסיגה מעזה ופינוי יישובי גוש קטיף   הוא הספיק לבצע. את המהלך השני   פינוי ההתנחלויות המבודדות ביהודה ושומרון   הוא לא הספיק לבצע, בגלל השבץ המוחי. בעינַי, זו בכיה לדורות. אין לי כל ספק שאילו אריק היה נשאר בשלטון עוד שנתיים שלוש, הוא היה מבצע את המהלך הזה, מכיוון שהוא היחיד שיכול היה לבצע אותו, והיינו נמצאים היום (2019) במצב הרבה יותר טוב מכפי שאנו נמצאים בו.

***

הורַי היו בשמאל השמאל הלאומי מיסודה של מפא"י, השמאל של בן גוריון. אני פניתי ימינה. כל חיי הבוגרים תמכתי בהתיישבות ביהודה ושומרון. גם כשישבתי   בתור היועץ לענייני ביטחון   ב"אקווריום" של יצחק רבין, בכהונתו הראשונה כראש הממשלה, גם אז תמכתי בהתנחלות. תמיד שאפתי לארץ ישראל גדולה. גם אריק חשב כך. הייתי אז בקשרים הדוקים מאוד עם דניאלה וייס ומשפחתה. "דניאלה המשוגעת" אני קורא לה בחיבה עד עצם היום הזה. כל ראשי גוש אמונים היו חברים שלי. יחד עם זה, מעולם לא הייתי שותף לאשליה של דניאלה ושל בעלה, אמנון וייס, שיש איזו דרך קסם שבה אפשר יהיה להגיע למדינה יהודית שתשלוט על כל יהודה ושומרון, והפלסטינים שם יהיו אזרחים של מדינה זרה   ירדן   ויצביעו לפרלמנט הירדני.

בהקשר לכך אני נזכר בדיונים שהתנהלו בוועדת החוץ והביטחון בשנים 77 78, ואני השתתפתי בהם בתוקף תפקידי כיועצו לענייני ביטחון של ראש הממשלה בגין. בין שר הביטחון עזר ויצמן לבין שר החקלאות אריק שרון התנהלו ויכוחים מרים לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון. ויצמן גרס: "צריך להתיישב רק בגושים שיש להם קשר גיאוגרפי עם ישראל בגבולות הקו הירוק". זאת משום שבחזונו הוא ראה הפרדה בין ישראל שבתחומי הקו הירוק לבין יהודה ושומרון. אריק, שפעל בכיוון ההפוך, טען: "ניקודים, ניקודים. מתיישבים בכל מקום אפשרי, מפזרים את ההתיישבות על פני כל השטח, כדי שאי אפשר יהיה להפריד".

צילום: באדיבות ידיעות ספרים

באחת הישיבות כתבתי לשרון פתק; "אריק, עזר צודק'. הוא לא השתכנע, והמשיך לפזר התנחלויות בכל מקום, ורק החל משנת 2001, כשנבחר לראשות הממשלה, שינה את דעתו ואימץ את הגישה ההפוכה. וכך, ב 2004, אני מוצא עצמי יושב מולו בחווה, והוא מנסה לשכנע אותי שהתנתקות זה הדבר הטוב ביותר עבור מדינת ישראל.

כדי להמחיש איזו דרך ארוכה שרון עשה, הנה הסיפור הבא: באחת מפגישותינו ב 2004 דיברנו על בית אל, שלמעשה היא "תקועה" בתוך רמאללה. אריק טען שיש לפנות את בית אל. אני חשבתי אחרת. אמרתי לו; "בוא נעשה הפרדת פסיפס. שיהיו יישובים כמו בית אל שתהיה רק דרך אחת להגיע אליהם. לא נוריד אותם, לא נפנה את יושביהם מביתם. הם יהיו מוקפי גדר בתוך טריטוריה פלסטינית".

אריק הגיב בשאלה: "ומדוע אתה חושב שהפלסטינים ישלימו עם קיומם?"
"כי אנחנו בתמורה נצא להם מהחיים", עניתי, "לא נאכוף עליהם משטר כיבוש, לא נרד לחייהם, ניתן להם את מרבית השטח, נכיר בהם כאומה הזכאית להגדרת עצמית, נהיה שכנים טובים, נעסיק אותם אצלנו, בתחומי הקו הירוק, ונבנה עבורם מעבר חופשי שיחבר את יהודה ושומרון לעזה, וישמש רק אותם, לא אותנו".

"ואתה בטוח שמדינות העולם יקבלו את זה?" שאל אריק בספקנות.

"אני מאמין שכן", השבתי. "אם נעשה זאת, אנחנו נחדל להיות מדינה כובשת. אף מדינה בעולם לא מכירה בלגיטימיות של ישיבתנו ברמת הגולן, אבל לא לוחצים עלינו לפנות את רמת הגולן, מפני ששם לא דיכאנו עם שחפץ בעצמאות. שם אנחנו לא עוצרים אזרחים במחסומים, לא נכנסים לבתי מגורים בלילות, לא מטילים עוצר וסגר".

***

ב-2007 כיהנתי כשר לענייני גמלאים בממשלת אולמרט. מסיבות שונות עלה אז שוב נושא רכושם של יהודי ארצות ערב, שאולצו לעזוב את מדינותיהם בעקבות מלחמת השחרור. החומר הרלבנטי רוכז במשרד שלי, מכיוון שרוב הזכאים היו גמלאים. באתי לציפי לבני, אז שרת חוץ, ולאולמרט, ואמרתי להם; "צריך לפצות בכסף את הפליטים   גם את היהודים וגם את הערבים. אבל אף פליט לא יוחזר   לא אצלנו ולא אצלם".

השיחה התגלגלה והתפתחה לדיון מעמיק. אמרתי לאהוד: "בשלב הזה אין סיכוי שתגיע איתם להסכם, הם לא מסוגלים לחתום איתך. לא שהם לא רוצים   הם לא מסוגלים, וזאת משורה ארוכה של סיבות שאנשי אמ"ן, המוסד ושירות הביטחון ניתחו יותר טוב ממני. אני רק מצטט אותם. לכן, אהוד, בוא נעשה את מה שאריק הבין שצריך לעשות ורצה לבצע: הפרדה עכשיו. קח את השטח שאתה זקוק לו לצורכי ביטחון ותן להם את היתר. אל תבקש מהם שום דבר בתמורה".

כידוע, אהוד לא קיבל את עצתי, המשיך במו"מ, הגיע להסכמה עקרונית עם אבו מאזן   אלא שבבוא הזמן לחתימה, אבו מאזן סירב לחתום.

***

נתניהו שמע ממני את התוכנית הזאת ב 2009, כבר בחודש הראשון שבו חזר לכהן כראש הממשלה. מאז הוא שמע את זה עוד כמה פעמים, לא רק ממני. בשלב מסוים, הוא אף ביקש ממני הצעה למפה. הצעתי לו, בכתב, להקים צוות שיבחן בצורה פרטנית את האופציות השונות להפרדה בין האוכלוסיות ביהודה ושומרון".

בתגובה הוזמנתי לפגישה אצל יוסי כהן, אז ראש המל"ל, היום ראש המוסד. הוא אמר לי שראש הממשלה מעוניין לשמוע פרטים. לדבריו, "הרעיון תפס את נתניהו, הוא רואה זאת בחיוב, יכול להיות שמשהו יֵצא מזה, עכשיו צריך לשבת עם מפות וצילומי אוויר ולעבור נקודה נקודה, ולהחליט איך עושים את ההפרדה".

כל זה היה בשנת 2014. כידוע לא יצא מזה שום דבר, ונתניהו לא אימץ את הרעיון, אפילו לא מן השפה ולחוץ.

***

עוד בשנת לימודַי ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", התחיל להתגבש אצלי חזון גלובלי, שהתבסס על הכרתי שהעולם נדרש לעבור מהנהגה של אומות אינדיבידואליות להנהגה קולקטיבית, כלל עולמית. חשבתי שהאיום במלחמה שבה יופעל נשק גרעיני יאיץ את שיתוף הפעולה הבין מדינתי באופן שתוך 50 שנה תוקם הנהגה כזאת, שאותה כיניתי "ממשלת העולם". כידוע, צפי זה לא התגשם.

האיחוד האירופי הוקם ב 1993. ראיתי אותו אז כצעד ראשון בכיוון של הקמת הנהגה כלל עולמית. אז עוד לא התייחסתי לטרור, מפני שאירועי הטרור היו מצומצמים יחסית, הם לא היו בסדר גודל שהצדיק התייחסות גלובלית. אבל השילוב שבין טרור לאטום מחד גיסא, והתפתחות התקשורת במרחב הווירטואלי תגרום לחזון הזה, כך אני מאמין, להתממש.

ב-1982 אמרתי שצפויות לנו עוד מאה שנות טרור. התייחסתי אז לסכסוך שלנו עם הפלסטינים, אבל הסכסוך היהודי פלסטיני איננו מאיים על שלום העולם. מה שמאיים על שלום העולם הוא נשק גרעיני   כשהוא נמצא בידיים הלא נכונות. תרחיש האימים של נפילת נשק גרעיני בידי גורמים קיצוניים, פנאטיים וחסרי שליטה, מדיר שינה מעינַי כבר מראשית שנות ה 50'. עד שתוקם "ממשלת העולם", אפשר לסמוך רק על מדינות ריבוניות שתוכלנה לדכא ארגוני טרור שפועלים בשטחן וממנו. לכן, סכנה גדולה מאוד לשלום העולם מצויה ב"מדינות כושלות" (failed states), שאין בהן שלטון מרכזי חזק, המחויב לחוקים ולהסדרים בינלאומיים מקובלים. אלה הן המדינות שבהן משגשגים ארגוני הטרור, ומהן צפויה הסכנה הגדולה ביותר למלחמת עולם. ארגוני טרור שפעלו בעבר ללא בסיס טריטוריאלי הוכחדו: "הכוכב האדום" היפאני, "באדר מיינהוף" בגרמניה, "הבריגדות האדומות" באיטליה. כך זה לאורך השנים: שְלוֹל מארגוני הטרור את הבסיס הטריטוריאלי שלהם, ועקרת אותם מהשורש. כל עוד דאעש שלט בטריטוריה בגבול סוריה עיראק, הוא שיגשג. כאשר משטרו של אסד, בזכות מאבק נחוש של רוסיה, איראן והחזבאללה, לקח מדאעש את הטריטוריה הזאת   הארגון הרצחני הזה נחלש וכמעט התפוגג לחלוטין.

כדי למגר את בסיסי הטרור דרוש לעשות שני דברים: לכונן מדינות ריבוניות שנושאות באחריות, ולחזק אותן בכוחות בינלאומיים מאוחדים במטרתם: מיגור הטרור. מה שחשוב כאן הוא אחדות המטרה, כי הרי מאחורי כל כוח רב לאומי כזה נמצאת המדינות ששלחו את חייליהם, ולכל מדינה כזאת יש אינטרסים פרטיקולריים משלה. מה הסיכוי שהעולם השוחר שלום, שקט ושגשוג כלכלי יתאחד כולו למען מטרה אחת? מה יכול להכפיף את ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, סין, קוריאה, יפאן, לאותה מטרה? ברור לי מה לא יכול להכפיף: פיגועי טרור מזדמנים שמתרחשים פעם פה ופעם במקום אחר לא יגרמו לאיחוד האינטרסים הנדרש. איום גרעיני   כן. נשק אטומי שייפול, חס ולילה, בידי אחד מארגוני הטרור יגרום לאיחוד אינטרסים כזה. ארגון טרור ששולט בטריטוריה ומקיים מראית עין של מדינה עלול להניח את היד על נשק אטומי. רק מוּדעוּת לאיום כזה תלכד את המערכת הבינלאומית לפעולה מאוחדת שלא תותיר על פני כדור הארץ פיסת אדמה אחת שנתונה לשליטתם של טרוריסטים.

_____________________

"איש הסוד", רפי איתן, הוצאת ידיעות ספרים, 550 עמודים, 128 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ