הארץ

עלילה ראשונה

הצגה מוקדמת של העובדות
מאת פֶּרסִי פֵירְבֵּנק

"שלום, יש מישהו בפנים? סייס! שלו־ו־ו־ם!"

"יקירי! למה שלא תחפש את הפעמון?"

"חיפשתי... אין פעמון."

"ואין אף אחד בחצר. כמה מוזר! קרא שוב, יקירי."

"סייס! שלום, יש מישהו בפנים! ס־י־י־ס!"

צעקתי השנייה מהדהדת בחלל ריק ואינה מעוררת איש — בקיצור, לא משיגה כל תוצאה נראית לעין. אני נותר אובד עצות, איני יודע מה אוכל עוד לומר או לעשות. הנה אני, עומד לי בעיירה זרה, בחצרו השוממה של פונדק, עם שני סוסים לתחזק, וגברת לטפל בה. ולהוסיף על דאגותיי, הרי שאחד הסוסים צולע ללא תקנה, והגברת היא אשתי.

מי אני? ודאי תשאלו.

דומה שזמן רב עומד לרשותי להשיב. דבר אינו קורה, ואיש אינו מופיע לקבל את פנינו. הרשו לי אפוא להציג אותי ואת אשתי.

אני הוא פרסי פירבנק — ג'נטלמן אנגלי — גיל (בואו נאמר) ארבעים — פטור ממשלח יד — דעות פוליטיות מתונות — גובה ממוצע — חזות נאה — מזג נוח — הרבה כסף.

אשתי היא גברת צרפתייה. היא נקראה מדמואזל קלוטילד דלורז', כשהוצגתי לפניה לראשונה בביתו של אביה בצרפת. התאהבתי בה... באמת שאיני יודע מדוע. ייתכן שהבטלה המוחלטת שבה הייתי שרוי באותה עת הובילה לכך, לא היה לי שום דבר אחר לעשות. ואולי זה קרה מפני שכל ידידיי אמרו לי שהיא האישה האחרונה שעליי להעלות בדעתי להינשא לה. יש להודות שלמראית עין אין שום דבר משותף בין גברת פירבנק וביני. היא אישה גבוהה; שחורת שיער; עצבנית, רגשנית, רומנטית; בכל דעותיה היא נתפסת לקיצוניות. מה יכולה אישה כזאת למצוא בי? מה יכול אני למצוא בה? איני יודע יותר מכם. באורח מסתורי כלשהו אנו מתאימים זה לזו תואם מושלם. אנחנו נשואים כבר עשר שנים, והחרטה היחידה שלנו היא שלא הבאנו ילדים לעולם. איני יודע מה אתם עשויים לחשוב; בעיניי אלה הם, בסך הכול, נישואים מאושרים.

עד כאן סיפרתי על אודותינו. השאלה הבאה היא — מה הביא אותנו לחצר הפונדק? ומדוע עליי לשמש פועל אורווה ולהשגיח על סוסים?

את רוב זמננו אנו מבלים בצרפת, באחוזה הכפרית שאשתי ואני נפגשנו בה לראשונה. מפעם לפעם, לשם גיוון, אנו נוסעים לבקר ידידים באנגליה. בזה הרגע אנו מצויים בעיצומו של אחד הביקורים האלה. מארחנו הוא ידיד ותיק שלי מהקולג', בעליהָ של אחוזה נאה בסומרסטשיר; ואל ביתו — המכונה פארלי הול — הגענו בשלהי עונת הציד.

ביום שעל אודותיו אני כותב כעת — אשר נועד להיחתם ולהיזכר בלוח השנה שלנו — מתכנסים בפארלי הול כלבי הציד. גברת פירבנק ואני רוכבים על גב צמד סוסים, מהמשובחים שיש לאורוותיו של ידידי להציע. איננו ראויים לכבוד זה, מאחר שאיננו יודעים דבר על ציד ואין לנו בו שום עניין. אולם אנו מתענגים על הרכיבה, ונהנים מרוחות האביב בבקרים ומהנוף האנגלי הנאה והפורה המקיף אותנו מכל עבר. כשהציד מתלקח, אנו דולקים בעקבות הציידים. אך כשהקצב דועך — כשהזמן חולף והסבלנות נשחקת עד דק; כשהכלבים המסוחררים מתרוצצים מפה לשם, ושפה גסה נפלטת מפיהם של ציידים מתנשפים — או אז אנו מאבדים כל עניין בהשתלשלות העניינים. אנחנו מכוונים את ראשי סוסינו לעבר שביל מוריק ומחופה בעצים, למרבה שמחתנו, דוהרים בחדווה לאורכו של השביל ומוצאים את עצמנו במרעה פתוח. אנו מדלגים לרוחב המרעה, ומתחקים אחר נפתוליו של שביל שני. אנו חוצים פלג מים, אנו חולפים ברחובו של כפר, אנו מגיחים אל בדידותן הציורית של הגבעות. הסוסים מטילים את ראשיהם וצוהלים זה לעומת זה, נהנים בדיוק כמונו. הציד נשכח. אנחנו מאושרים כמו שני ילדים; הנה אנו פוצחים בשיר צרפתי... וברגע אחד בא הקץ לאושרנו. רגלו הקדמית של סוסהּ של אשתי נוחתת על אבן רופפת ומועדת. ידה המיומנת של הרוכבת מצילה אותו מנפילה. אבל כבר בניסיונו הראשון לשוב ולהתקדם, האמת העגומה מתגלה — גיד נמתח; הסוס צולע.

מה אפשר לעשות? אנחנו שני זרים באזור נידח של הארץ. אנו סוקרים ביסודיות את הסביבה ולא נגלים לפנינו כל סימנים ליישוב. אין לנו ברירה אלא לרכוב בדרך הסוסים במעלה הגבעה ולנסות את מזלנו עם מה שנמצא מעברהּ האחר. אני מחליף בין האוכפים ומרכיב את אשתי על סוסי. הוא לא רגיל לשאת גברת על גבו; חסר לו הלחץ המוכר של רגלי גבר החובקות את צידי גופו; הוא נע בעצבנות ונרתע, בועט ומעלה אבק. אני צועד ברגל בעקבותיו, מקפיד על טווח ביטחון מפרסותיו, ומוביל את הסוס הצולע. היש על פני הבריאה כולה דבר אומלל יותר מסוס צולע? פגשתי באנשים צולעים ובכלבים צולעים שהיו בריות מלאות שמחת חיים; אך מעודי לא ראיתי סוס צולע שאינו נראה שבור לב בגין אסונו.

במשך כחצי שעה אשתי מקפצת ומדלגת לה משני צידי דרך הסוסים. אני מכתת את רגליי בעקבותיה, והסוס שבור הלב מדדה אחריי. סמוך לראש הגבעה, תהלוכתנו העגומה חולפת על פני איכר מסומרסטשיר העמל בשדה. אני מסמן לאיש שייגש אלינו; האיש מתבונן בי במבט אטום ממרכז השדה ואינו פוסע לעברנו ולוּ צעד אחד. אני שואל בגרון ניחר מה המרחק לפארלי הול. האיכר מסומרסטשיר עונה בגרונו הניחר שלו:

"'רְבַּעֶסְרֵה מיל. תֵּנְטיפה זיידר משו."

אני מתרגם (למען אשתי) מהשפה הסומרסטשיירית לשפה האנגלית. אנו מרוחקים ארבעה־עשר מייל מפארלי הול; וידידנו שׁם בשדה חפץ שנגמול לו בטיפת סיידר על שהואיל לנדב לנו את המידע. הרי לךְ דיוקן עצמי של איכר! חתיכת טיפוס, יקירתי! חתיכת טיפוס!

גברת פירבנק אינה שותפה למשיכתי לחקר טבע האדם הכפרי. סוסהּ העצבני אינו מרשה לה רגע אחד של מנוחה; היא מתחילה לאבד את קור רוחה.

"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה עוד ארבעה־עשר מייל," היא אומרת. "איפה הפונדק הקרוב? שְאַל את פרא האדם שם בשדה!"

צילום: באדיבות "מקום לשירה"

אני מוציא מטבע שילינג מכיסי ומגביה אותו לעבר השמש. השילינג מְפַתֵּחַ איכות מגנטית. השילינג מושך את האיכר אט־אט ממרכז השדה לעברנו. אני מסביר לו שאנחנו רוצים לשכן את הסוסים ולשכור כרכרה שתחזיר אותנו לפארלי הול. היכן נוכל לעשות זאת? האיכר עונה (ונותן את עיניו בשילינג):

"באונדבריג', עלבטוח." (באנדרברידג', על בטוח)

"רחוק מפה לאנדרברידג'?"

האיכר חוזר על דבריי, "רחוקפה לאונדבריג'?" וצוחק מעצם השאלה —"הוּ־הוּ־הוּ!" (אנדרברידג', כך מסתבר, קרובה מאוד... אם רק נוכל למצוא אותה).

"התואיל להראות לנו את הדרך, אישי הטוב?"

"תָ'תתן לי איזה טיפה זיידר?"

אני מרכין את ראשי באדיבות, ומורה על השילינג. התבונה הכפרית מאמצת את כל כוחותיה. והאיכר מצטרף לתהלוכתנו העגומה. אשתי היא אישה נאה, אך הוא לא העניק לה ולו מבט אחד, ומשונה עוד יותר, הוא אף לא טרח להביט בסוסים. עיניו בראשו, ובראשו — השילינג.

אנו מגיעים אל ראש הגבעה, ושורו, מצידה האחר מקננת לה בעמק, מקדש מסע הצליינות שלנו, העיירה אנדרברידג'! כאן תובע מורה הדרך שלנו את השילינג שלו, וזונח אותנו למצוא את הפונדק בעצמנו. אני אדם מנומס מיסודי. אני מברך אותו ב"בוקר טוב" כשהוא נפרד מאיתנו. מורה הדרך מביט בי והשילינג בין שיניו המוודאות כי מדובר במטבע אמיתי. "בָּקֵר!" הוא אומר בפראות, ומפנה לנו את גבו כאילו עלבנו בו. זהו תוצר משונה של התפתחות הציוויליזציה. אלמלא ראיתי צריח כנסייה באנדרברידג', הייתי עשוי לחשוב שתעינו והגענו לאי פראי.

לאחר שאנו מוצאים את העיירה, אין לנו כל קושי למצוא את הפונדק. העיירה בנויה מרחוב אחד שומם, ובמרכזו של אותו רחוב ניצב הפונדק — בניין אבן עתיק, בלתי ניתן לשיקום, למרבה הצער. העיטור שעל השלט נמחה כליל. הווילונות בשורת חלונות החזית הארוכה מוגפים כולם. הבריות היחידות שעומדות סמוך לדלת הן תרנגול ופרגיותיו. לפנינו פונדק עתיק מעידן כרכרות הנוסעים שירד מנכסיו עם בוא הרכבת. אנו עוברים דרך השער המקומר ולא מוצאים איש שיקדם את פנינו. אנו פונים אל חצר האורווה שבעורף הפונדק; אני מסייע לאשתי לרדת... וכך אנו מגיעים למצב שתיארנו בתחילתה של עלילה זו. אין פעמון לצלצל בו. אף בן אנוש לא נענה לקריאתי. אני עומד חסר אונים, אוחז במושכות הסוסים בידי. גברת פירבנק מטיילת בחן לרוחב החצר ועושה... מה שעושה כל אישה שנקלעת למקום זר. היא פותחת כל דלת שנקרית בדרכה ומציצה פנימה.

באשר לי, אני משיב את נשימתי, ומגיע לנקודה שבכוונתי לצעוק לסייס בפעם השלישית והאחרונה, אלא שאז גברת פירבנק קוראת לי פתאום:

"פֶּרסי! בוא הנה!"

קולה חרד ולוהט. היא פותחת את הדלת האחרונה בחצר ונרתעת לאחור ממראה כלשהו שנגלה לפתע לפניה. אני מלפף את מושכות הסוסים סביב מסמר חלוד שמבצבץ מהקיר הסמוך אליי ומצטרף לאשתי. היא מחווירה, ולופתת בעצבנות את זרועי.

"בשם אלוהים!" היא זועקת, "הסתכל שם!"

אני מסתכל — ומה אני רואה? אני רואה אורווה קטנה ומטונפת, חצויה לשני תאים. בתא האחד, סוס לועס תירס. באחר — איש ישן על מצע הקש.

איש לאה, נרעד ועגום למראה, לבוש בגדי סייס. לחייו השקועות והקמוטות, שערו הקלוש והמאפיר, עורו היבש והצהוב מספרים את סיפורי הצער והייסורים שחווה. גבותיו זועפות כאות מבשר רעה; בצד פיו קמט כואב ומתוח. בהצצה הראשונה פנימה אני שומע אותו מתנשף כאחוז עווית; הוא מצטמרר ונאנח בשנתו. אין זה מראה נעים לעין, ואני פונה מתוך דחף פנימי אל אור השמש שבחצר. אשתי מסובבת אותי חזרה לעבר דלת האורווה.

"חכה!" היא אומרת, "חכה! אולי הוא יעשה את זה שוב."

"מה הוא יעשה?"

"כשהסתכלתי פנימה הוא דיבר מתוך שינה, פרסי. הוא חלם חלום נורא. שקט! הוא מתחיל שוב!"

אני מתבונן ומקשיב. האיש מתהפך על מיטתו העלובה. הוא מדבר בלחישה מהירה וחדה מבין שיניו החשוקות. "תתעוררו! תתעוררו, כבר! רצח!"

_____________________

"אשת החלום", וילקי קולינס (מאנגלית: יהונתן דיין), מקום לשירה בשיתוף עמדה, 103 עמודים, 49 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ