"ההכנה הכֵּנה ללידה" מאת קרן בויקו: מונולוג לקריאה

הביטוי "קשר שתיקה" עולה לא פעם ביחס לתיאור התקופה שלאחר הלידה. ספר חדש, הכולל 13 מונולוגים כנים של אמהות צעירות ו-13 פרקים מקצועיים, מבקש לספק "חוכמת שבט" עדכנית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קרן בויקו

קרן בויקו

40, אמא לעומר

שמי קרן. אני בת ארבעים. לפני ארבעה חודשים ילדתי את עומר המתוקה, בהורות משותפת עם האקס. כבר התחלה מורכבת, אבל לא על זה הסיפור שלי. אני יושבת עכשיו בבית קפה, מנסה לפרום את העבר הלא מאוד רחוק, ולהתנסח בהצלחה מתוך המצב שאני מכנה ‘פוסט טראומה של התקופה אחרי הלידה‘. אם הייתי יודעת מראש חלק ממה שאני עומדת לספר, אין לי ספק שדברים היו נראים אחרת.

כשאני נזכרת בהיריון עולה בי חיוך גדול. זה מרגיש כמו לפני עידנים. כל כך אהבתי להיות בהיריון, אהבתי את תחושת המלאות, את הגוף שהשתנה, את האנרגיה השמחה שהציפה, כאילו המלאות החיצונית זלגה לזו הפנימית. הבחנתי שדברים שנטו לערער אותי בעבר, כבר לא נגעו בי. חשתי מבורכת וקרנתי מאושר. כמו כולן, עברתי אינספור בדיקות, מעקב היריון, קורס הכנה ללידה (באיכילוב, שם התכוונתי ללדת – אך הגיוני, לא?), קורס “הטרימסטר הרביעי“, דולה, ספרים, סיפורים, עוד סיפורים, כל כך הרבה אינפורמציה, לכי תדלי עיקר ותפל.

השתדלתי לא להקשיב לסיפורי לידה קשים, לא רציתי להכניס לעצמי תרחישים מיותרים לראש. כמו כל ההריוניות אני מניחה, התכוננתי בעיקר ללידה. גם הסביבה וכל הקורסים למיניהם הכינו אותי רק ללידה. “הוא ישן ואוכל,“ נעניתי כששאלתי ״אבל מה עושים איתו?״ בספרים, אם כבר מופיע איזה תיאור לא רפואי-טכני, זה משהו בסגנון, “בסביבות גיל שישה שבועות מופיע חיוך חברתי, שהוא תגובה מודעת לגירוי חיצוני.“ אוקי...

אז בסדר, לא כל כך ישנים. צריך להיפרד מהחיים הקודמים. לכל אלה הייתי מוכנה. אל החזרה הביתה מבית החולים התייחסתי כמו אל מעבר למאדים – עד שלא נמצאים שם, אי אפשר באמת לדעת איך זה. לא החזקתי אפילו בדימוי אחד שלי עם הבייבי לעתיד. כן דמיינתי אותה פה ושם כילדה צוחקת שאוחזת בידי, אך לא כתינוקת בת יומה. הכנתי תוכנית לידה מפורטת, אפידורל (בגלל הפחד מכאב), איסור לחתוך את הפרינאום ואת חבל הטבור (עד שיפסיק לפעום), ואי-הפרדה. סידרתי את הבית מראש עם כל מה שצריך, ומה שנקרא קיננתי. ניסיתי לא לדאוג יותר מדי והקשבתי לעצתה של מישהי: תני ללידה לקחת אותך.

שבוע 40. למרות ההתנשפויות אחרי כל מדרגה, אני עדיין הולכת עם חברה לים. אמצע מאי והמים עוד קרים. אנשים בוהים לי בבטן, אבל לא אכפת לי, אני כבר רגילה. איש מימין מציע לנו אבטיח, שואל אם זה בן או בת ומפציר, “אל תוותרי לה, תהיי חזקה!“ “בטח!“ עניתי.

באותו ערב בסביבות שש, התחילו הצירים. לא יודעת אם צירים זה המונח המדויק, יותר כמו כאבי מחזור. אבי, אבא של עומר, הוריד את האפליקציה של הצירים, ובזמן שתהינו אם זה הדבר האמיתי, די מהר נוצרו מרווחים של חמש דקות. אוקי, זה זה. כתגובה, המוח שלי כיבה שאלטר - פשוט הפך לעיסה גלית, פלט להתראות! וטרק אחריו את הדלת. נכנסתי למקלחת ארוכה, ובינתיים אבי קרא לדולה המחליפה. הי, נעים מאוד, איההההה!! הדולה החלה מעסה לי את עצם הזנב וברגיעה בין הצירים ביקשתי שתבדוק לי פתיחה. מסתבר שדולות לא אמורות לבדוק פתיחה אז הכנסתי את היד פנימה. נכנסו שלוש אצבעות.

יצאתי מחלוק האמבט, התלבשתי, ארזתי דברים אחרונים וסימסתי לחברה אם היא רוצה לבוא ללידה, היא רוצה. וכך יצאנו ארבעתנו באחת עשרה בלילה אל המיון, נושאים מבחר תיקים, נרות, רמקול ותוף אינדיאני. שישה צירים בנסיעה של חצי שעה.

נשלחתי לבדיקת שתן ואכן אני מה שנקרא “מוכנה ללידה“. מיד הוכנסתי ל“חדר המוניטור״: גומחה הגובלת בשני וילונות, בצדה האחד מיטה ובאחר כיסא קטן מול מוניטור, להלן חדר המוניטור, אבל בעצם זה חדר עינויים קטן כי מצמידים לבטן חגורה עבה מגומי עם שני פלסטיקים, וכל זה לוחץ חזק, מכפיל את עוצמת הכאב. “תורידו לי את זה בבקשה!“ פיללתי לשווא. הדולה עיסתה לי את עצם הזנב בכל ציר ואחות באה לבדוק לי פתיחה.

איך אומר? היא לא באה לי טוב. 2.5 אצבעות. עכשיו, אני יודעת שזה לא יכול להיות, כי בבית זה היה 3 וזה היה מזמן. אולי נסגרה קצת בגלל הנסיעה. ביקשתי שאחות אחרת תבדוק אותי. נענו לבקשתי ואכן הגיעה מישהי עדינה יותר, הרפיתי, פתיחה 5. חיכינו שיתפנה חדר לידה כי כולם היו תפוסים, אז לפחות הסכימו להוריד לי את סד הגומי. איזו הקלה. רק פנטזתי להגיע אל חדר הלידה, יותר נכון למקלחת, כי עוד בבית גיליתי שזרם מים על עצם הזנב העלים לי לחלוטין את הכאב.

קיבלנו חדר והתחלנו להתמקם: סגרנו את האור, הדלקנו נרות ושמנו מוזיקה. החלפנו חיקויים שלי מהצירים, חיקויים של הצוות מעכל אותנו, והוצפנו כולם בהתרגשות של ממש. במקלחת שוב נעלמו הצירים כאילו כלום. “לא יוצאת מפה בחיים!“ הודעתי מאנית. אחרי כמה זמן קראו לי לצאת לקבל את האפידורל שביקשתי מראש. פתאום פחדתי מהזריקה, התבאסתי ממש לשים חזרה את סד המוניטור, רק רציתי להישאר במקלחת, אוףףףףףףף.

חבל שאי אפשר לחזור בזמן. הייתי חוזרת לנקודה הזו בדיוק ומוותרת על האפידורל. אבל...

שאלתי והדולה אישרה שהם לא יכולים לחייב אותי לשים מוניטור, אז הודעתי רשמית שאני לא מתכוונת לשים אותו ושזו זכותי. אוהוהו איזו טעות. נכנסו פנימה כמה נשים, ולאחר שהמלווים שלי הוצאו לכבוד זריקת האפידורל, הן החלו צועקות עליי שהן לא יכולות להיות אחראיות ללידה בלי מוניטור. המרדימה צעקה עליי שהיא לא תזריק לי אפידורל בלי מוניטור, המיילדת צעקה עליי שאני חייבת מעקב בלידה ושהיא לא אחראית ליילד אותי ככה, ולקינוח מנהלת המחלקה צעקה עליי שוב. התחלתי למרר בבכי, הסכמתי למוניטור בקול רפה, הדולה לא היתה לידי כדי לעסות לי את הגב בצירים, כאב לי מאוד והייתי מפוחדת.

הורו לי להרפות, תוך שאני בוכה, בשביל הזריקה. היא כאבה לי כמו שלא כאב לי שום דבר אחר בחיים. נשכבתי על הגב. גל עולה של מי גומי שחור הציף אותי והקאתי לעצמי על היד. לא זזתי מהתנוחה. האחות צעקה עליי שהיא שמה לידי שקית הקאה ולמה אני לא מקיאה בתוכה. כולי מסוממת בעיניים חצי עצומות, לא במצב בכלל להגיב, נהמתי לה הברה. רק רציתי להיעלם, רציתי שכולם ייעלמו. איך הגעתי למצב הזה, רק לפני רגע היה כל כך כיף.

החדר התרוקן, נשארה רק המיילדת. החבורה התכנסה מחדש. כולם הבחינו מיד שאני רחוקה שנות אור ממה שהשאירו אותי וניסו לעודד בכל כוחם. ניסיתי להתנחם בכך שהאפיזודה הזו מאחוריי. סיפרתי בחצי חיוך ועין עצומה את סצנת הקיא והאחות. המוניטור הראה שהצירים ירדו לאחד לחצי שעה. הלידה נעצרה.

14 שעות. 3 מנות פיטוצין. 3 משמרות של מיילדות. דיבורים על וואקום, אולי קיסרי. ואני מכה על חטא, למה, למה עשיתי את הזריקה הארורה, ואני כבויה, אבל לא מספיק כדי להירדם. אבי בינתיים מתופף וכולם שרים, “עומר, עומר, צאי כבר, עומר.“ מירב החברה נרדמת לפרקים, מחליפה שירים ברמקול, הדולה מעסה, מנסה עליי צמחי מרפא מזרזים, ונדמה שגם כמה לחשים. האפידורל שכך כבר מזמן, ורק אחרי שביצעתי את כל ארסנל תנוחות הלידה, ונראה לי גם שהמצאתי כמה, ודחפתי ודחפתי ודחפתי, לבסוף היא יצאה, הונחתה על עורי.

“אימא!! אמא׳לה!!!“ היה ״הרגע המאושר בחיי״. אשכרה יצא מתוך הגוף שלי יצור, חי, שנדמה לי לראשונה כמו ג׳וק ענק, הנוסע השמיני שלום, איך הגודל הזה יצא ממני? ואיזה פחד זה גם זז!! כובד האחריות נחת עליי לראשונה, לא 3.5 קילו, אלא 3.5 טון, “לא לחתוך את חבל הטבור!“ נהמתי מהערפילים, ׳זה תינוק, ככה זה נראה,׳ הודעתי לעצמי, ואז המיילדת הביאה כאפה חזקה לגבה של עומר וניערה אותה בגסות, כי ״היא מאפירה״, ואז עוד פעמיים כאלה, ואני, מזועזעת עמוקות, חשבתי שאני תיכף מביאה לה בחזרה. מירב שמה את השיר “עכשיו הכול בסדר“, כעבור דקה התעשתנו כולם, הללויה, הילדה בריאה ושלמה.

אני לא כל כך מצליחה לשחזר את התחושות שהיו לי אז. אני כן זוכרת הימצאות בתוך ענן. ענן קסום, ענן חלום. בפירוש הזמן עצר מלכת, ולא אגזים ואומר ששרתה אווירה של קדושה. היצור הקטנטן הזה סוף כל סוף מולי, כזה חסר אונים, וגם אני חסרת אונים, מזל שיש מישהו שאומר לנו מה לעשות ולאן ללכת עכשיו, כי אני לא ממש פה, אני בציפה רצינית.

אבל... באי-הפרדה, מסתבר לי רק עכשיו, אין עזרה של אחיות. אנחנו ברשות עצמנו. מה? מאיפה לי לדעת מה עושים? אני לא מכירה תינוקות, אני הראשונה בחברות שהביאה, ותיכף מפנים אותנו, תודה שילדת, שלום, הבאה בתור. הדולה צריכה לזוז, בכל זאת, עברה איזו יממה, כל הכבוד לה אני חושבת, מזל שהשכלתי להקשיב לעצת חברה ולדאוג שתהיה. רק מה עושים עכשיו? ולא רק זה, גם אפשר רק עוד אדם אחד איתי בלילה, לכן אבי צריך ללכת ומישהי עם ניסיון צריכה לבוא. או! בדיוק למקרים כאלה יש דולה ללילה שלוקחת 1200 שקל לשש שעות. אז אותה דולה חפרה לי כל הלילה תוך שאני מנסה לישון בין הנקה להנקה, ללא כל הצלחה. יותר מדי אדרנלין או אוקסיטוצין, או שניהם. אבל בגדול זה לא עד כדי כך שינה לי, כי ענן הקסם ליווה אותי כל הזמן.

עומר בת שבעה חודשים. כשלתי בניסיונותיי להיזכר ולתאר את שקרה. מלבד אילוץ האין-לי-דקה, קשה לי לחזור לתקופה ההיא, של המיד-אחרי-לידה, שמרגישה ממרחק הזמן כמו חלום רחוק, כזה שלא שהייתי רוצה לזכור על כל פרטיו. מבינה שהמוח שלי עושה כל מה שהוא יכול כדי לשכוח. אז נעזרתי בחברה שלא פגשתי מאז ההיריון, ואחרי גמגומים רבים, סוג של מיני היפנוזה וקוסם, נזכרתי והקלטתי בטלפון.

אז... קראנו לדולה ללילה, לילה נוסף ללא שינה. הייתי בענן, או אקווריום, בכל אופן היה רדיוס של מטר שהכיל אותי ואת עומר, ומסביב – מיוט. כל כך הרבה הכנה ומאמץ לקראת הרגע הזה. ומה עכשיו?

נזלתי מכל כיוון אפשרי. במקום שאהיה עטופה בקרוביי אני עם אדם זר במיטה זרה, עם תינוקת בת שבע שעות. השעות נוקפות, המיטה סופגת עוד ועוד דם, המוח שלי סופג מההיא עוד ועוד חפירות ואני מבקשת עוד ועוד אקמול (בכל הנקה הרחם מתכווץ חזרה וזה כואב כמו צירים).

אימא שלי באה מוקדם בבוקר, אחר כך אבי הצטרף וב-14:00, סוף סוף, תודה לאל, הורשינו לעבור למלונית. עד היום אני רוצה לחזור לשם. תינוקייה 24/7, עזרה מכל כיוון, מתנות ופינוקים, בדיקות רופא, אוכל שף. מקלחת! קרמים! חלום. היה באמת נעים, עומר ישנה או ינקה, והתפאורה לא היתה של בית חולים אלא של בית מלון. אפילו רכשתי מבעוד מועד חלוק אה-לה-דיינסטי לרגע הזה, כן, אניק אותה כשאני מביטה מהחלון ברגליים משוכלות ושיר בלב. בפועל את בתחתוני רשת, הבטן שלך משתפכת, הגוף עיסת כאב והמוח לא מעכל. כל טרנינג רחב עושה את העבודה. בלילה החלטתי לישון, בכל זאת, לילה שלישי ללא שינה זה לא להיט, אז הפקדתי אותה בתינוקייה ובשעה טובה נרדמתי.

התעוררתי ב-5:00, יצאתי לתינוקייה והחזרתי אותה לחדר ואז היא המשיכה לישון עוד 10 שעות רצוף. עשר שעות שבהן סמי-טלטלתי אותה כדי שתתעורר. לשווא. בכיתי בהיסטריה, מה עשיתי מה עשיתי, נתנו לה תמ“ל, היא בכלל צריכה קולוסטרום, היא מורעלת, ועוד תסריטים מאוד הגיוניים. בסוף היא התעוררה והקיאה. נרגעתי. לאחר מכן נכנסתי איתה לייעוץ הנקה כי כאב לי להניק. שם התוודעתי למבחר סיפורים קסומים של עצירת לידה בעקבות אפידורל, שחלקן הסתיימו בוואקום, חלקן בקיסרי חירום.

בדיעבד אין סיכוי שהייתי לוקחת אפידורל. מסתבר שהרבה פעמים אפידורל פשוט עוצר לידה. אחרי מחקר לא מייצג מצדי הגעתי למסקנה הבאה: אם הלידה מתקדמת מהר ובריא (כמו במקרה שלי) סביר להניח שהאפידורל יעצור אותה. אם היא מתקדמת ממש ממש לאט, האפידורל דווקא יכול לזרז.

דבר שני – ואיך לא בדקתי את זה קודם, הלם – עוצמת הצירים לא ממש עולה, אלא התדירות! זה אומר שאם שרדתי את הצירים יפה עד האפידורל, יכולתי להמשיך בשקט (כמובן עד שלב הלחיצות, אבל הוא ממש קצר, אבל גם הזריקה עצמה כואבת ממש). יעני יכולתי להיות במים, מים! עם דוש על עצם הזנב!

חזרנו הביתה. התגעגעתי למוכר. לצ‘רלי הכלבלב. לבית. פתאום הכול היה לי חדש, מנצנץ כמעט. עולמי התחיל ונגמר בגבולות גופה. נעתי עם כל תנועה שלה, נרגעתי בכל מנוחה שלה, הייתי מהופנטת. המוח היה מחורר וגופי, הו גופי. אולי אם הוא לא היה כל כך דואב, היה לי הרבה יותר פשוט. אבל זה לא הסיפור. לבקש ממני לתפקד במצבי זה כמו לבקש מנכה בכסא גלגלים לרוץ מרתון, כי זה בדיוק מה שנאלצתי לעשות.

אתחיל בתפרים. למה אף אחד לא אמר לי, “תעשי כל, אבל כלללללל מה שאת יכולה, כדי שלא יהיו לך תפרים“? כן המליצו לעשות עיסוי פרינאום, אבל לא הדגישו עד כמה תפרים זה עניין כואב ומשבית. כשניסיתי לעסות לבד לא הצלחתי להגיע למקום בלי שזה ילחץ לי חזק על הבטן. אז הודעתי לעצמי בסדר, תפרים, מי ישמע, לכולן יש.

אז ככה: תפרים זה השטן. כל פיפי שורף למות. גם אם משתינים במקלחת כנגד זרם חלש של מים קפואים, עצם המפגש עם כל זרם שהוא לא סטטי - מכאיב. לשבת אי אפשר כי זה מושך ולוחץ על המקום, וכמו אחרי כל ניתוח ותפרים – כל תנועה מגרה את האזור המאוד מרכזי הזה וגורמת לכאב שמקרין לכל הגוף. וגם לא מדובר פה בסתם איבר, לא שאיבר אחר הוא סתם, אבל זה וואחד איבר. אונה שלמה במוח עסוקה רק בכאב הזה, באיך לא להעצים אותו ובכמה כאב תעלה לי התנועה הבאה. רק חיכיתי להקלה. ביום העשירי הכאבים התגברו לרמה כזו שלקחתי את עצמי למיון תוך נהיגה צידית על הירך. אחותי אמרה שאצלה תפרו יותר מדי, ואחרי שפרמו לה תפר אחד העניינים הסתדרו.

אני זוכרת שעברתי דרך קינג ג׳ורג׳, מביטה בערגה מעבר לזגוגית, נפעמת מהאנשים שמתהלכים להם חופשיים וואו איזה מגניבים כולם ואיך האוויר סביבם מרצד והמלאכים שרים ואני פה בתוך האקווריום אוטו, האם יום יבוא ואהיה כמותם? הגעתי לאיכילוב. קולטת שאין עליי תינוק = סוג של נופש. בתום שלוש שעות המתנה ובדיקה כואבת הרופא הודיע, ״הכול בסדר.״ “אבל כואב לי ממש, וגם יש שם גושים,“ “הכול תקין.“ מההה. כמה ימים מאוחר יותר שמעתי ממישהי שביום העשירי התפרים מתחילים להתמוסס, לכן זה כואב במיוחד.

צילום: באדיבות הוצאת מרקם

נמשיך בכתובת ליד: התחת. חודש לפני הלידה קראתי מאמרים על מחקרים שנעשו לגבי פעולת הדחיפה בלידה. בשורה התחתונה אסור לדחוף, רק בסוף. זה עובד על אותו עיקרון של עשיית קקי. כמו שלא דוחפים בקקי, אלא מאפשרים לו לצאת ורק בסוף דוחפים, כך גם פה. הצירים דוחפים את התינוק. הצירים הם כיווצים של הרחם וזה תפקידם. הפעולה האקטיבית של הדחיפה, חוץ מלייצר מאמץ יתר מתיש ומתסכל ברמות ופגיעה באיברים הפנימיים, לא תורמת בכלום בשלבים הראשונים, בדיוק כמו שדחיפה בתחילת קקי לא באמת תקדם אותו.

אבל, בגלל שהלידה נעצרה, בגלל שנתנו לי שלוש מנות פיטוצין, בגלל ההפחדות שעברתי (“זה לוקח יותר מדי זמן! בסוף נצטרך לעשות לך ואקום או קיסרי חירום!“) זרמתי עם המיילדות ודחפתי ארבע שעות רצוף. ואם לא יכולתי לשבת שבועיים בגלל התפרים, נוספו לזה עוד שבועיים בגלל התחת. מלבד פעימות הכאב התוצאה בדרך כלל היא נפילת הקיר האחורי של האגן. בבדיקה הראשונה אצל אוסטיאופתית רצפת אגן, כשכל צעד שלי מלווה ביבבה של קשיש חבול, היא הודיעה לי שהכבד שלי עבר לאמצע הגוף, הקיבה עלתה למעלה, הרחם נדבקה לדפנות, שלפוחית השתן צנחה וקיר האגן האחורי נפל. היא גם העירה את תשומת ליבי לכך שהמותן שלי בלטה מאוד בצד אחד ולא בשני והסבירה שזה כי ילדתי על הצד. יופי, עכשיו גם נכנסתי להלם כי לא קלטתי את זה עד עכשיו.

אמשיך למוקד הבא, הציצים. קרוב לשבועיים, כל הנקה התחילה בצעקה. יועצות הנקה, משחות, רפידות רפואיות, זוויות הנקה מגוונות, כלום לא עזר. לבסוף אחרי חיפוש נחוש באינטרנט עליתי על זה! כל העטרה (או לפחות רובה) צריכה להיות בפה. לא רק הפטמה. הפטמה צריכה להיכנס למעלה, לחיך, ולא להיות מופקרת לחניכיים שלועסות ופוצעות אותה. למה למה למה לא קראתי/שמעתי/ראיתי – “אם לא תכניסי את כל העטרה לפה יהיו לך חתכים בפטמה ותחווי כאבי תופת בכל הנקה“? במשך כמה ימים ניהלתי עם עומר מאבק של ממש להכניס לפה את כל העטרה, מוציאה את הציצי ומכניסה שוב ושוב, עד שינקה נכון. וזה עבד! הפצעים החלימו סופית הודות לשיקוי היחידי שעבד לי: שמן קוקוס מעורבב בשמן קלנדולה שהסרתי לפני כל הנקה.

אלה היו שלושת מוקדי הכאב שהקשו עליי מאוד, הקשו לתפקד, הקשו לחשוב, הקשו להתמסר ולשמוח. הגוף, שנהיה רגיש לכל תנועה, ישיבה או הרמה, נדמה שלא יכול היה לייצר עוד מחשבות משל עצמו מלבד “איייייי“. שילוש קדוש, שסביר לומר שיכולתי למנוע אם רק הייתי יודעת... את ההמשך המתואר פה אולי לא יכולתי למנוע, אבל בהחלט יכולתי להתכונן אליו, או במילים אחרות, לדאוג למטפלת כבר מהיום הראשון.

עומר המתוקה, אותו יצור קטנטן שזה עתה יצא לאוויר העולם, דרשה התייחסות של 24/7. מה זה התייחסות? כל משאביי, חושיי והכרתי היו נתונים לה. למרות שתכננתי היריון שנע על מי מנוחות בתקווה שייצא לי תינוק זן, יצאה פצצת אנרגיה צהובה, מה שנקרא דירוג אנרגטי A. היא התפתלה בלי סוף ועשתה עשרים פרצופים בשנייה (לכן היתה גם קורעת ומהפנטת באופן כללי). נזכרתי ברופא שבדק אותה בבית החולים, שהודיע לנו בחיוך שמדובר בתינוקת ״רעבתנית״ ו-״טיפוס״. פה חשדתי. גם נראה היה שהיא לוקה בשמיעת יתר. אחראים להתעוררויות: בליעת רוק, קנאק של רהיט, נוכחות. גם אם נרדמה והועברה בעדינות תוך לקיחת רוורס של נמר בסוואנה, תוך כמה דקות היתה קולטת שהיא לא עליי ומתעוררת. הרגע שבו נפקחו עיניה אחרי שרק הושכבה לוו בצלילי הכינורות של פסיכו. בעגלה בכתה, גם למיטחברת לא התחברה. מנשא גם לא בא בחשבון כי היה קיץ והמתאם לארגו זה פוך קטן. וביתר המנשאים היא, כמה מפתיע, בכתה.

לא ממש ידעתי מה עושים איתה או איך זה אמור לעבוד. רק ניסיתי שיהיה לה כמה שיותר נוח, כמה שיותר רחם ובעיקר שתישאר בחיים. אז פשוט החזקתי אותה בידיי כשהיא מונחת על חזי, המקום היחידי שבו לא בכתה, תוך שאני נשענת על הצד (לשבת כאב) בכורסה הרחבה, דולפת. מוצפת. מהכול. מה לי ולתינוקות? מתי יש הפסקה? והיא בוכה ואני לא יודעת למה. חם לה קר לה היא חולה היא רעבה היא מפוצצת מאוכל יש לה גזים למה היא בוכה??? צריך לראות לרופא? וגם אני בוכה, ה-BPM שלה כל כך מהיר, שואב אותי לגמרי, ואני רגילה לקצב איטי, אני בכלל בדואית, רגע, מי אני בכלל? מי זוכר... העייפות משתלטת עליי, משתלחת בכל חלקה טובה שעוד נותרה באישיותי.

הורות מבוגרת באה עם מחיר של הורים מבוגרים מאוד. אבא שלי חצי סיעודי ואימא שלי איתו כל הזמן. ובפעמים שהיא כן הגיעה, לצערי, רק עלתה לי על העצבים. נאומים על מה אני עושה לא נכון, מה צריך, איך הבית נראה, איך היא הסתדרה יופי איתי, למה אין לילדה מגבת נורמלית, וכך זה נמשך ונמשך, ועוד ללא יכולת (טכנית שלה) להקשיב כי היא לא שומעת טוב. אז צריך לדבר ממש חזק ואז היא או לא שומעת או נעלבת כי למה אני צועקת.

הורות מבוגרת באה עם מחיר פיזי של החלמה איטית יותר. כמו אותה עקיצה שגירדתי לפני כמה חודשים וטרם החלימה סופית. אבל הלבד הזה שהייתי בו היה הכי כואב. אחותי הגדולה לא היתה כמעט בתמונה, יש לה חיים משלה, עבודה, ילדים... ולמעשה לא היתה אצלי חצי שנה. אבי שהיה די בבית פתאום מצא עבודה והוא לא נכח כמעט. החברה הטובה בדיוק אימצה גורה שהיתה בעייתית במיוחד ודרשה המון התייחסות וגם בקושי נראתה באופק. ועליהם בניתי ממש. יתר החברים גם התאדו וגם לא הרגשתי הכי בנוח להכניס אותם לאינטימיות הלא פשוטה הזו. מה גם שחזרתי למרכז רק לפני שלוש שנים אחרי שנים רבות בצפון הארץ. אז יצא שהייתי בעיקר לבד. עולה בי כאב גדול כשאני כותבת את השורות האלה. כמה כמהתי לחברה. חשבתי שיהיה לי קשה להכניס למקום האינטימי הזה מטפלת שאני לא מכירה, או להתחבר לאימהות טריות על בסיס תאריך ילודה. היום ברור לי כשמש שזו טעות גדולה. שזה קריטי לא להיות לבד. אני באמת לא מבינה איך אפשר לצפות מיצור שזה עתה עבר פיגוע בגופו-הוא, גם להחלים בלי מנוחה, גם לטפל 24/7 ביצור אחר, וגם לספק לעצמו את צרכיו הבסיסיים.

כי מלבד אלו הבסיסיים – מים בהישג יד (יש התקף צמא בכל תחילת הנקה), אוכל ופיפי – יש גם לנקות, לסדר, להכין את האוכל, לעשות כלים, כביסה (כמה כביסה!), להחליף טיטול, לקלח, לישון, לשאוב חלב, להקפיא אותו, לענות לטלפונים מהעבודה, לטלפונים בכלל, להתמודד עם בירוקרטיה, להוציא את הכלב, ללטף את הכלב, להשקות עציצים, להחליף מצעים, להדליק את האור, להנמיך את הרדיו, לנשום, לעשות סטריליזציה לבקבוקים (שאגב מסטריליזטור שעולה מאות שקלים הייתי מצפה להוציא לייזר וברקים, לא פלסטיק שממלאים במים ושמים במיקרו), להתמתח, לקרוא פיסקה כלשהי. לסדר כבר אמרתי? כי ל-OCD סדר שאני זה עושה טיקים. על שירותים רציני אין מה לדבר, זה מותרות, מקלחת ברור שלא, ואם כבר יוצא לך להתקלח את שומעת אותה בוכה, סוגרת בבהלה את המים, וקולטת שזה בראש שלך. ואז שוב. ושוב. תגלית: האוזניים שלך גם ילדו – סינתיסייזר עם פונקציה יחידה – להפוך כל צליל מתמשך לבכי. עד היום.

קראתי איזה סטטוס: ״מספיקה בהפסקה של חמש דקות גם לאכול, גם לשתות, גם לעשן וגם לישון שעתיים.״ ממש כך. כל התקופה הזו ממנפת את מושג המולטיטאסקינג לליגה משלה, אחרי מדף המדע בדיוני. דברים שלא חשבת עליהם לפני הלידה: הפעולות הכי טריוויאליות כמו להתקלח, הופכות למבצע צבאי מורכב. ואני אומרת לעצמי שיש אימהות יחידניות!! לתאומים!! ואני לא מבינה את זה לוגית, פיזיקלית, ציורית. זה באמת נשגב ממני איך זה בכלל אפשרי. אני מבינה לגמרי את ביונסה שלקחה 30 מטפלות לתאומים שלה. לגיטימי לחלוטין, מצב לבסיסי.

יום אחד נחתה עליי ההכרה על כמה זה לא טבעי להיות עם מישהו שלא מתוך בחירה, אלא מחובה. ברור שבחרתי בה ואני מודה לאלוהים והכול, אבל יש את הרגעים האלה שאת רוצה לברוח וברור שאת לא יכולה, וזה מנוגד לכל אינסטינקט בריא שגידלת עד כה של ׳לא טוב לך? קומי ולכי.׳ ערימות של תסכול נאגרו בתוכי ונאגרו... לפחות פעם בשבוע הכתה בי התובנה העמוקה שעדיף לעומר שמישהו אחר יטפל בה, שאיכשהו הכי נכון לשתינו אם, ובכן, אמות.

אבל אין לי למי להעביר אותה, אני האחרונה בשרשרת האחריות, והיא חייזר כל כך שברירי, שתלוי בי, בי! ואני שברירית בעצמי, מחפשת על מי להיתלות בעצמי, חשה עשרים תחושות בשנייה, מחפשת נחמה, חוף להיעלם בו, רחם לחזור אליו. כל כך שיוועתי למנוחה. מנוחה אמיתית. שכיבת פרקדן בכיסא נוח על איזו פיסת ים, ושקט...

גם סתם כמה ימים כדי להחלים ולישון היו עושים את העבודה, אבל... זה לאסוף את עצמך כל פעם מחדש, להתעלות מעל לכאב כדי להחליף לה טיטול, להחליף לי תחבושת, לקום ולנענע אותה כשבוכה, להיות מוצפת ברגש, בסערה, להתנהל מתוכה, ואני לא רגועה, אני לא רגועה, לא רגועה, ומרגישה אשמה, כי אני כל כך רוצה ליהנות ממנה. כי אני לא מצליחה להיות האימא שרציתי להיות. הלוואי ויכולתי להישאר על כורסת ההנקה לכל אורך “חופשת“ הלידה, מוקפת בעוזרים ופיות כמו ביונסה. אז יצא שרק הגבתי.

זה מצב שמשול לחייל במלחמה, ממש כאילו זרקו אותי היישר לשוחה, אין זמן לחשוב, הכאבים יורים עליי, הטיפול בה, בי, כל פעם קורה משהו שאני מגיבה אליו, אין מסלול מתוכנן, אין מפקד שיגיד לי מה לעשות, ואני יורה חזרה, חושבת רק כמה דקות קדימה, מחר זו שמועה.

אני לא רוצה לדלג ולייפות את המציאות, או לעשות אותי איזו סופר-אמא, כי אני לא. התמודדתי עם משהו שלא הייתי מוכנה אליו, מסתבר, בשום צורה. מניחה שגם אלו המוכנות, לא באמת מבינות את תעצומות הגוף והנפש הלא הגיוניים הנדרשים לכל זה.

שבעה חודשים עברו מאז הלידה, וחוץ מאותו לילה במלונית לא יצא שישנתי יותר משלוש שעות רצוף. אז הגוף מתרגל בשלב מסוים להתעורר כל שעתיים, להניק ארוכות, להרדים ולחזור לישון. אבל עד שהוא מתרגל את יכולה לישון גם שעתיים בודדות ביום שלם, את יכולה לא לזכור מי את ולמה את ערה, לתהות למה היא בוכה? למה??? אה, כן, היא רעבה! הנה, ציצי, ואת יכולה גם להזות. מה זה אומר? זה להתעורר ולצעוק בבהלה כי את בטוחה שיש מישהו בחדר (זה וילון כהה, לא דמות ענקית רכונה). ואז שוב (זה אותו וילון כהה! תזכרי!). זה לעצום עיניים ולראות צורות מתגבשות לכדי דמויות נעות, ואת מבינה שככה מתחיל חלום אבל את ערה לגמרי. זה להיות בדמיונות חרדתיים שנשענים על היגיון קלוש, אם בכלל. הורמונים בשילוב חוסר שינה זה באותה ליגה של כדורים ואלכוהול.

אולי זה הזמן לעבור לנושא הכן מדובר: השינה. נראה שזה מה שהכי מפחידים אותך מפניו. כידוע, מניעת שינה היא עוד דרך לענות שבויים. רבות נכתב על מחסור בשינה, אציין את מה שעלה ראשון בגוגל: החלשת המערכת החיסונית, דיכאון, אובדן שליטה, עלייה במשקל, ירידה באינטליגנציה הרגשית, הגדלת הסיכון לדלקות, נזק לעור, שחרור כמות עודפת של הורמון הלחץ קורטיזול, הצטברות של פסולת עצבית, פגיעה בכושר השיפוט (חוסר שינה פועל כמו סוג של סם או אלכוהול), ירידה בכושר המנטלי, וכמובן שמחסור בשינה גורם לאנשים לתפקוד ירוד במצבי לחץ, להחלטות פזיזות ואף שגויות, להחלשת הגוף ולהגברת כאבים כרוניים.

יותר מכל אלה, העייפות התבטאה אצלי בעצבים, בואכה הצפה פסיכוטית. במקום “דיכאון אחרי לידה“ הייתי ב״עצבים אחרי לידה“. הייתי בלתי נסבלת, בעיקר לעצמי. כמה מודעוּת שלא השקעתי בדבר הזה, הוא היה חזק ממני. סערות השתלטו עליי, התפרצויות שלקח לי שעות וימים להירגע מהן כי אני לא בן אדם שצועק.

לצערי הרב יצא ששאגתי על אימא שלי לא פעם, וכמובן מיד בכיתי מאשמה. פנטזתי להגיע ליער כלשהו שם אוכל לצרוח את נשמתי ולדפוק על עצים עד שהכול יצא ויתנקה, אבל איפה אני ואיפה יער אני לא מצליחה להגיע למקלחת. הדבר הראשון שעזר לי להתאזן היו פרחי באך שרקחה חברה, ובהמשך גם טיפות הומיאופתיות. אך בעיקר זמן. עוד דבר שעזר לי היה משפט שקראתי באיזה ספר שמתאר כיצד הצליחה הגיבורה להתגבר על פרידה קשה: ״לתלוש את הכאב מהזיכרון״.

יש שיגידו נו בטח, למה לא עשתה ״אימון שינה״ (נותנים לתינוק לבכות עד שהוא מתייאש ונרדם). אבל לתפישתי זה ביטוי מכובס לנטישה. סורי. ראיתי בזמנו את הסרט ״בייביז״, שמתעד ארבע לידות ברחבי העולם, ארבע גישות ומנהגים מרגע הלידה ואת התוצאות. ורואים שככל שצורת ההורות פחות מערבית, כך התינוקות יותר סבבה, ובאופן מובהק. וזה אומר לינה משותפת, הנקה ארוכה, המון מגע וקרוב. אחר כך התוודעתי לספר ״עקרון הרצף״, שמתאר תינוקות בשבט אפריקאי, שבו התינוקות מאושרים ולא בוכים. אז כן, אני לא בשום שבט לצערי כי רב, אבל עשיתי כל שביכולתי להמשיך עבורה את חוויית הרחם והקרבה. אני לא יודעת כמה זה השפיע וכמה מזה מולד, אבל כיום עומר היא הדבר הכי חברותי, שמח, בוטח, לא בוכה ובעל ביטחון עצמי שיש.

אקנח בנושא הבא: יכולת קוגניטיבית. המממ, איך להגדיר את זה, ובכן, אין. פשוט אין. את רואה כתבה בעיתון. את יודעת שזה אמור לעניין אותך, יש אפילו תמונות. את קוראת שתי שורות. שתיים! ואז מתרחש הפלא הבא: בא קוסם ולוקח אותן. “מה זה היה?...“ את תוהה לשווא. אקרא שוב. אוקי מה הטעם. כמובן זה ממשיך לזיכרון המיידי של ״למה קמתי״ המוכר גם ללא קשר ללידה, אבל בשיחות עם חברה זה פחות מגניב. כמו שיחת סטלנים רק בלי הצחוקים. ואת חושבת שזה יישאר לנצח, ואת לא מזהה את עצמך, יש הבזקי זיכרון עמומים מפעם, אבל גם הם נעלמים. והפעם שמצאתי את הטלפון במקרר. והאוטו ששכחתי להזיז שהתמלא בדוחות. והפעם ששכחתי איך אומרים... נו... כביש.

ואז, באורח פלא, כמו עם בחילות ההיריון שעברו בול אחרי שלושה חודשים, גם פה אחרי שלושה חודשים שמתי לב שהצלחתי לקרוא פסקה שלמה! ואף זכרתי תוך כדי על מה היא! לגבי החזרה לעצמי... זה קצת יותר מורכב... זה כמו פאזל שהתנפץ, אבל הוחלפו ונוספו לו מלא חלקים חדשים, ועכשיו לכי תרכיבי אותו ואין לך אפילו תמונה. ואת גם אומרת בטח עכשיו מה כולה שלושה חודשים אבל בזמן תינוק זה שלוש שנים.

אז אני חושבת לעצמי שאולי אם לא הייתי כל כך לבד, ואולי אם היה לי בן-זוג תומך שהיה אומר לי כל יום ״את כה נהדרת!״ ואולי אם היה פחות קשה פיזית, ואולי אם היא היתה תינוקת זן, אז אולי... ואולי לא... אין לי דרך לדעת. ושואלים אותי מה שלומך, ואני עונה הכול בסדר, ואם שואלים שוב מציפות אותי דמעות לא רצוניות, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. ניסיתי לטפל בעצמי. אמרתי שאלה דברים חיצוניים, שאני כמו אחרי ניתוח ואני צריכה להחלים, שהנה, תיכף עוברים הכאבים ואז הכול יירגע.

ובתוך כל זה אני מנסה לייצר שמחה והכלה ונתינה והסתגלות. לא שאני לא מצליחה. יש המון רגעי אושר ופליאה, וחיבור שמתחזק מיום ליום ליצורה הקטנה, וצחוקים על הסיטואציה, ואף איזה בית קפה פה ושם, אפילו שאת תוהה בו אם לאכול ממש מהר מבלי ליהנות כדי לשבוע, או לאכול באיזי אך בחרדה שהיא עוד שנייה תתעורר.

אני מרגישה כישלון של איך לא ידעתי מראש, שיכולתי להיערך אחרת, התמימות הזו שהיי, אני רגועה, תקתקנית, אופטימית וחזקה, אצליח להתמודד, הרי כולן יולדות כולן עוברות את זה, הכול בלחיצת כפתור ממני, כמה כבר מסובך זה יכול להיות. אבל בפועל כל הדבר הזה אמור לקרות בכלל בשבט ואני חוצבת את כל זה לבד.

והאם אני יכולה להתקרבן אם חצי מהאנושות עברה את זה? למה אצל כולן זה נראה יותר קל? מה לא בסדר אצלי? הרגשתי שאני בכלל בסצנה מסרט, שבו שמו לי שק על הראש, חטפו אותי לעולם מקביל, כל האנשים נראים מוכרים והם אפילו מזהים אותי, אבל הזמן מזדחל לו באיטיות, בלופ אינסופי, ואני עבד במעצר בית, נשללו לי הזכויות הבסיסיות, נשלל לי הרצון, נלקחה הזהות ואני חבולה. התגמול הכמעט יחידי הוא רגעי פלא והיקסמות כי לילדה הזו פיללתי, תגמול שלא מצליח להדוף את גלי ההלם מלהתנפץ שוב ושוב אל מוחי הריק. איך זה יכול להיות שזה ככה.

כן מצאתי נחמה ב“הבית של ג‘ולי“, מקום לא רחוק ממני ביפו, שמוקדש לאימהות אחרי לידה. פגשתי שם בנות במצבי, שוחחנו, אכלנו, שמרו לנו על הבייביז, קיבלתי מסז‘. אחת לשבוע הרגשתי שפויה. שם פגשתי את שירלי אדלר ובהשראתה הפסקתי לשאוב חלב ולשלב תמ״ל בימים שיש מטפלת (שהתחילה לבוא כשמלאו לעומר חודשיים). בכך השתחררה לי רבע אונה שחישבה תמידית כמויות חלב שאוב/קפוא/יש לי/אין לי/מתי אתפנה לשאוב/האם החמיץ. בעקבות העבודה על הספר שמעתי יותר ויותר עד כמה כולן חוות קשיים רגשיים. שמונים אחוז לפי הסטטיסטיקה. זה פשוט לא מדובר. זה אומר שמי שעוברת את התקופה הזו בטוב נמצאת באחוזון העשרים והיא זו, שסטטיסטית, לא נורמלית.

היום אני בטוחה שהייתי יודעת להתארגן כך שכל החוויה תהיה לי הרבה פחות טראומטית. הייתי מתארגנת על מטפלת מהיום הראשון, הייתי הולכת לספא, לים, הייתי מתעקשת להיפגש עם חברים ולא ממוססת את זה כי “אני לא במצב“, הייתי יודעת לא לקחת אפידורל ופיטוצין, הייתי הולכת לאוסטאופתית רצפת אגן עוד בהיריון, מרבה בשיעורי יוגה ויניאסה (מותר לעשות שם את רוב התנועות בזמן היריון, וגם, תגלית מרעישה, גוף חזק מייצר נפש חזקה), הייתי מתעקשת לא לדחוף כל כך הרבה, הייתי חוברת לקבוצות פייסבוק רלוונטיות מבעוד מועד, הייתי מקיפה את עצמי כמה שאפשר באנשים. בנשים. מייצרת לי את הווילג׳ הזה שצריך – מראש. וזה מה שכל כך חשוב לי להעביר לעוד קלולסיות כמוני. ואני לא מקרה מיוחד או משהו. רוב הנשים לבד בזה רוב היום גם ככה (כרגע אין חופשת לידה לבני הזוג יחד), וזה יכול לפעמים להיות נורא, כי יש אלף דברים לעשות בכל כך מעט זמן, ואת לבד, לבד כמו הגר במדבר, זה אולי דרמטי אבל זה ככה, כי את דרמטית.

בשעה טובה כל הכאבים האקוטיים הסתיימו. ההכרה שלי פחות או יותר נרגעה, הצלחתי להבין משפט מורכב ואף להתנסח. וכן, אני מוצפת ברגשות המופלאים האלה של האימהות, אימהות חדשה, מאוחרת, אחרי ארבעים שנה של אני ועצמי. אהבה שלא ידעתי מעולם, שלפעמים גדולה מלהכיל. הלב גדל לאזור הבטן והידיים. אבל זה קרה רק ארבעה חודשים לאחר הלידה, כאשר התפניתי יותר פיזית ונפשית.

אבל אז פתאום התחלתי לחוש כאבים מוזרים, וכאב מאוד לי להרים את עומר. רופא אבחן: דלקת פרקים אחרי לידה. מסתבר יש כזה דבר, ומצבי עוד נחשב לקליל. זו מחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו. הבנתי שזו תגובה לטראומה. לא מהסוג הקיצוני שקוראים עליו בעיתון, אלא כזו שנולדה מתוך זמן ארוך מספיק של הוויית פריז, פייט או פלייט.

בעצת חבר שהוא גם מטפל התחלתי לכתוב על מנת לפרוק. אחרי שכתבתי באמת הרגשתי קצת יותר טוב, ואמרתי לעצמי שהלוואי והייתי יכולה לקרוא את מה שכתבתי, לפני הלידה. כמה כאב היה נחסך ממני. זה בשילוב של יצירת סמול טוק עם הריוניות במכולת, ״אל תזלזלי בתפרים נשמה, מטפלת מההתחלה זה בגדר מציל חיים״ וכו׳, העלה את הרעיון לאגד עוד סיפורים כאלה שאולי יהיה בכוחם לעזור לאחרות.

הבנתי גם שהגוף שלי היה משאב רציני בחיי, ושבניתי עליו. הייתי בטוחה שאשאר חזקה כמו בהיריון, מינוס הבטן המגבילה. פתאום המשאב הזה לא היה שם עבורי בכלל, ולא היה לי על מה להישען. הזנתי והזנתי ולא היה מי שיזין אותי, כולל אני את עצמי. ואז, איכשהו, לאט לאט, כמו הספינקס, עליתי בכוחות עצמי מתוך התהומות, חדשה, מחוזקת, אחרת.

אולי העברתי פה תחושות כל כך קשות, שהאפילו על האור האדיר החדש שבחיי, האור שהיא. זה לא יאומן רמות המתיקות, היופי והתום שהיא מקרינה, רמות האינטימיות שמחברות אותי חזק חזק להווייתה, להווייתי, לאדמה. רגשות קדומים, חייתיים, פראיים. ילדתי את הלב שלי והנה הוא בידיי, הנה הוא צוחק, הנה היא, הפלא עולם הזה. היומיום שלי קיבל עוד מאתיים מימדים לכל חוויה שהיא, והיא חזקה ואינטנסיבית ואני מודה עליה כל כך. כמעט ולא סיפרתי על תחושות ההתעלות, על הלב המתפוצץ מאהבה, על השמחה והצחוק והנס הזה שהיא ואנחנו.

אסיים ואומר לך, הריונית או אימא יקרה, כל הכבוד לך, את אלופה, את נהדרת, וכל מה שאת חשה הוא זמני, החזיקי מעמד, את בעצמך נולדת מחדש ואלו הם כאבי גדילה. האושר הגדול נמצא ממש מעבר לפינה ותיכף הוא שלך.

_____________________

"ההכנה הכנה ללידה", קרן בויקו, הוצאת מרקם, 384 עמודים, 119 שקלים. ניתן להזמין דרך אתר עברית ובעמוד הספר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ