"האישה עם הזאבה" מאת רנה ויויאן: שלושה סיפורים קצרים לקריאה

קובץ, שחלקו כתוב בסגנון שעל התפר בין פרוזה לשירה, מבוסס לעתים על דמיון פורה ולעתים על ההיסטוריה או המיתולגיה. כולם מעלים על נס את עליונות האישה על הגבר ואת ערך החברות בין נשים

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רנה ויויאן בסביבות 1905. תרגום ראשון לעברית מיצירותיה
הארץ

אחיות לשתיקה

שמעתי אנשים מדברים – פעם לשבח, פעם בזלזול – על אותו מנזר חילוני שבנה יגון של אישה למען יגונן של נשים אחרות. היה זה מקום שופע אחווה וקדושה, העידו אחדים, שבו הייאוש נוצק לכדי התכנסות עצמית. אחרים ראו בו רק גחמת לב חולה של ברייה שהצער שיבש את דעתה.

החלטתי לבוא ולראות, ויום סתווי אחד שמתי פעמַי אל מנזר החולין.

המנהלת קיבלה את פנַי בחן שתקני. הכול בה קרן מהרמוניה אפורה: השיער והעיניים המדומדמות ואריג הצמר הגס בקפלי שמלתה הנוגים.

"האם תוכלי לומר לי..." פתחתי במבוכה ובסרבול.

"אל תשאלי אותי שאלות," קטעה אותי האישה האפורה בקול שלא נעדר ממנו
רוך. "שכן השאלה היא הפרה בוטה של הזכות והחובה לשתוק. הביטי, התבונני, לִמדי בכוחות עצמך, בלי לשאול דבר ברייה השרויה כולה בטעות ובחוסר ודאות לא פחות ממך."

וזה מה שראיתי ולמדתי במנזר החילוני המשונה שבנה יגון של אישה למען יגונן של נשים אחרות.

המנזר החוויר במרכז גן ענקי זרוי עלי כותרת של פרחים צחורים בתוליים, פרחי העקרוּת והמוות. רק הצעירות הפרושות הורשו להעניק לצמחים ולעלוות העצים את הטיפול העדין שעל פי רוב מבצעים הגננים כדי לצאת ידי חובתם. שכן לפי חוקי המנזר, ידו הגסה של גבר אינה רשאית לטמא את הפרחים.

דממה מכשפת שרתה על המקום. אלה ביניהן שהוסיפו עדיין להתענות מזכר הדיבור היו פוקדות לעתים רחוקות את אולם הדיבור, שבו חזרו לכמה רגעים לעיסוק הכוזב בשפת האנוש. לאחר מכן שבו בחדווה שלֵווה אל חֵיק חלום הפרישות.

הטקסים במעון זה של התבודדות ומנוחה נערכו במהלך השקיעות המיוסרות. הנערות שופעות השיער ליחשו פזמונים או מלמלו לחנים נדכאים. כמה אדוקות מתבודדות שוטטו בין הגזוזטראות, עיניהן שבויות בקסם הציורים והפסלים. אחרות ליקטו פרחים חיוורים מהחממות או מהגינות, או עצרו להתבונן בְּאינסוף בין-הערביים והים.

בדומה לקן נשרים, המשכַּן החסוד חסה בין מצוקים. עוברי האורח חששו מפני הריחות המשכרים שהפיץ. פעם, ניחוחם האכזר של פרחי ההדר המית בתולה.

למרגלות המנזר הכחילה תהום, מושכת יותר מנחשולי הים התיכון. החלונות היו גדולים, ובעודם פתוחים תמיד לרווחה אל הים, חבקו את הקשת בענן במלוא תפארתה המזדהרת. כאשר העוּגב שפך את סערת הברק והרעם שלו, כשהכינורות ייללו את מלוא האימה האלוהית, הגלים נסכו בתפילות את נצחיות מקצבם החד-מיתרי.

הנזירה הצעירה ביותר ניגשה אלי כמו התגלמות של היפה במחשבותי. שמלתה היתה עשויה מאותה סגלגלות של הערב. האישה הזאת הזכירה לי את שבריריות הצדף ואת עצבותם הגאה של הברבורים השחורים בשובל אונייה אפל. בתגובה לשתיקתי, היא לחשה:

"בחושך הזה ביקשתי לא את השלווה, כמו הגולֶה המתדפק על שערי מנזר, אלא את האינסוף."  

וראיתי שפניה דומות לפניה השמֵימיות של הבדידות.

***

הטוהר הפרדוקסלי

רצה המקרה והגעתי אל גנואה. זה שלושה ימים הייתי אורח העיר, והמסע, מפרך וממושך, לא גרע ולו כזית מהמרץ ומהעזוז שבי, אם אתם יורדים לסוף דעתי. "הגבר אינו אלא כלב מיוחם," אמר איש חכם. בקיצור, הבדידות בלילות מרטה את עצבַּי. החלטתי לפנות לשירותיה של מאהבת לשעה.

אחד מידידַי, ששיתפתי אותו במבוכתי, הציע לקחת אותי אל הסרסורה מרים, שנודעה בחריפות עורמתה. מקיאבלי עצמו היה סוגד לה באלם. היה לה מבחר הנשים הנאה ביותר והיא הפליאה לעשות במלאכתה.

הפאלאצו שלה נחשב לחיזיון פלאים.

הלכתי בעקבות חברי אל הסרסורה. הרושם הראשוני לימדני שידידי לא הגזים בדברי השבח למקום: עלינו במדרגות משיש לבן זך, שהזכיר במראהו שדה שלג. על מעקה הברונזה גולפו דמויות של הָמָהדריאדות רוטטות, רכונות אל הנהרות ופלגי המים כדי להטות אוזן ללחישת הנאיאדות.* פסלים רבי-הוד האירו את אפלולית בבואותיהן המלוטשות.

שתי שפחות מוּריות הוליכו אותי אל אולם רחב ידיים, ספון קטיפה בגון השני. התבוננתי בפיתוחי האח המפוארת. כוהנות וסטליות השגיחו על האש. האור פגע בציור של ציידות המעניקות לאלה ארטמיס את קשתותיהן עתירות הניצחונות.

גוֹני המרבד הרכים העלו את זכר ממלכת פרס המתה. אגרטלי הקרמיקה, החרסינה והמתכת המעובדת היו מלאכת מחשבת, ראויים לפרחים. קיץ לוהט של ורדים התכלה בניחוחות. מִפְתח החלונות העצום גילה את הים, שהתנוצץ לעינינו המסונוורות, קילוח כסף מותך וזָרוּע בדולח.

אישה נכנסה. מימַי לא נתקלתי ביופי רב-חסד כזה. אותו שׂגב מזרחי של היהודיות כלילות החן קרן ממנה. חיוור מהיפעמות, התבוננתי בבוהק הכחול-אדמוני של שערהּ השחור. עיניה היו כעין הצימוקים. הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מִסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה. שפתיה היו אדומות כמו אבטיח טרי.

האישה הזאת היתה תאווה לעיניים... היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות. דבר-מה חמור סבר ומרוחק בה עורר, או ליתר דיוק תבע, יראת כבוד בלתי-נשלטת.

ידידי השתחווה בהערצה. "זה חבר שלי, מרים," אמר.

התבלבלתי. הברייה הזאת, יפה יותר מהיפה בקורטיזנות, היתה הסרסורה!

היא חייכה. איזֶבֶל, מפודרת בזהב ובאבנים טובות, ודאי חייכה אותו חיוך מופקר ומלכותי.

"אתה תהיה מסוחרר, סיניור," היא הבטיחה ונעלמה מאחורי ענן הווילונות האדום.

בן-לווייתי הביט בי בסקרנות.

"אבל אותה אני רוצה!" קראתי, מכושף מהתפעלות ומתדהמה.

הוא משך בכתפיו.

"תיזהר לא להפנות אליה את תשוקתך," יעץ לי. "היא בלתי-מושגת כמו פסגה של הר עשוי משלג וזכוכית."

"לא ידעתי שאתה יודע להתלוצץ ככה, ידיד יקר."

"אבל לא התלוצצתי כלל. מרים טהורה. אומרים שהיא בתולה. היא סוחרת בחסדים של אחרות, בזמן שעל חסדיה שלה עצמה היא שומרת מכל משמר. היא מכירה בערך של מה שהאחרות מוכרות או נותנות בקלות יתרה. יתר על כן, משלח ידה ודאי טיפח בלִבה רתיעה ודחייה מפני גברים. אני חוזר ואומר לך, עקור את המחשבה הזאת מראשך."

אלא שאני הקלתי ראש בהיתול אווילי זה ופלטתי קריאה של קוצר רוח... ברגע זה נפתחו הדלתות לרווחה ולהקה של נשים צעירות, ורדרדות כשלוש הגראציות, נכנסה בזמזום רוחש. האוויר נמלא ניחוחות. אבל אני לא ראיתי אלא את מרים, שמש שחורה בינות לכוכבים. מעולם לא הבנתי, הרגשתי ואהבתי באותו עומק ובאותה עוצמה את זוהרן הגא של הברונטיות.

"זו מיְרטוֹ הסיציליאנית," אמרה מרים. "מבשרה נודף ריח של תפוחים בשלים. והנה פרח מספרד, ויולנטֶה. כשמה כך היא מרהיבה. וזו לוֹליָה, שמנגנת בגיטרה בכישרון של ונציאני, ונֶאיס, שרוקדת כמו פאונה. וזו נֶמֶאָה, בלונדינית כמו זהב בשמש."

"אני אוהב בלונדיניות," אמר ידידי. "וזו בהירה כלבבי. קצף גלים צחור!"

הוא הלך אחרי נמאה, שמשכה אותו ביד.

למראה קרירותי נוכח ההרמון שלה, לחשה מרים על אוזני:

"אם אתה נוהה אחרי מישהי רמת-ייחוס, אכיר לך מרקיזה בת לשושלת מהוללת. אבל היא דורשת שבועה לפני המדונה על דממה מוחלטת לפני שתסיר את המסכה שלה. היא יפה וענייה."

סירבתי בהינף יד.

"אני מנחשת את מחשבותיך. אתה מאוהב. והאישה סוררת. עלם חן אבירי, לחש לי את שמה של קהת הלב. איש לא מפליא ממני לזקק מילים חודרות ומשכנעות. אם אינה קרה כמו פסל, אשלח אותה אליך בעוד ימים אחדים. ואם היא מתעקשת להתבצר בתוך קרירות האבן והשלג, אמצא לך אישה צעירה בדמותה, שתדמה לה כשתי טיפות מים, אבל תהיה ענוגה ומסורה יותר למאווייךָ."

נתתי בה עין בוחנת. היא הניחה את ידה על זרועי, והיד הקרירה הזאת שרפה אותי.

קולה של מרים התרכך עוד יותר.

"אני רוצה לדבר איתך, בפרטיות," שיסעתי אותה.

היא חייכה במלוא פניה השחומות.

"לכו עכשיו, יונותַי."

הדמויות הנאוות נעלמו מן העין.

הסרתי מעל אצבעי אבן אודם נדירה, מרהיבה כמו דם של אישה פצועה, והטלתי אותה לצד הארנק הכבד שלי על שולחן האוניקס.

"קחי אותם, מרים. וקחי גם את אבן הספיר הזאת, הכחולה כמו הים התיכון. בתמורה, תעניקי לי את נשיקותייך המיומנות ביותר."

היא שבה וחייכה, אם כי חיוכה היה חד יותר.

צילום: באדיבות אפרסמון הוצאה לאור

"אתה טועה, סיניור," השיבה בשלווה גמורה. "אני סוחרת, אינני הסחורה."

פגשתי את מבטה היהיר.

"את פתיינית מהשורה הראשונה," גיחכתי. "אבל מוצאת חן בעינַי. כל זהב שתבקשי ממני, אשפוך לתוך כפות ידייך."

"אני מוכרת את האחרות, לא את עצמי."

מטורף מתשוקה, משכתי אותה אלי.

"תאהבי אותי, כי אני אוהב אותך."

והצמדתי את נשיקתי הקדחתנית לשפתיה הקרות.

היא נסוגה, נחלצה מחיבוקי וסטרה לי כה חזק, שהתנדנדתי.

"צא מכאן," ציוותה.

אבל תאוות הזכר התקוממה בי, וגמרתי אומר להכריח את האישה הזאת לסור למרותי.

קרבתי אליה, חושַי מלוהטים עד כדי אינוס. ידי חיפשה את שדיה הפראיים, שהתנשמות קצרת רוח הרימה בגאון.

זריזה יותר מנסיקה של סנונית, היא תפסה פגיון, שילוב נשגב של הטְבעת נְיֵילוֹ ואבני חן שעיטר את חגורתה, ונעצה אותו בחזי... נפלתי... כאב חד כתער פילח את לִבי... שקעתי במצולות לילה אדום...

הרופאים הדגולים ביותר חילצו אותי במאמץ עליון ממלתעות המוות הצבתניות. החלמתי הודות לפלא נעורַי האיתנים.

מאז לא פקדתי את הסרסורה, אותה אישה משונה, פרוורטית וטהורה, מופקרת ובלתי-מושגת...

***

הרדיד של ושתי

"ברת לב כמו ישוע, שמת למען בני האדם, היא הקריבה את עצמה למען הנשים"

(גוסטב פלובר, הפיתוי של אנטוניוס הקדוש)

המלכה ושתי ערכה משתה נשים בבית המלכוּת אשר למלך אחשוורוש. 

חצר הארמון הפיצה זוהר כמו שקיעת השמש. רצפת בהט, דַר וסוֹחֱרֶת דיממה מוורדים. עמודי השיש היו מעוטרים בפרחי דטורה. מעל מיטות זהב, וילאות חוּר, כרפס ותכלת היו אחוזים בחבלי בוּץ על גלילים של כסף.

המשתה נמשך שבעה ימים. השפחות מזגו משקאות לכלי מלכיט בשלל תבליטים ויין מלכות רב כיד המלך נשפך כמים.

ביום השביעי ושתי, מוקפת בנסיכות פרס ומָדַי ובנשות הפרתמים ושרי המדינות, האזינה למוזיקאיות. הן שרו על עוצמתן וחוכמתן של מלכות הודו, שלקחו להן למאהבים את הנחשים האפלים.

ושתי היתה טובת מראה כמו הלילה. גביניה הגאים ציירו שער ניצחון. עפעפיה השתפלו בחגיגיות כמו עפעפיה הסגלגלים של השינה. ועיניה השחורות, שחבּש כולה זרחה מהן, היו ארצות גדולות לא-נודעות.

המוזיקאיות השתתקו. שפחה יהודייה זקנה גוללה את האגדה על איבליס ועל לילית* זו, שנוצרה לפני חוה והיתה האישה הראשונה.

"...ולילית, שלִבה היה גס באהבת הגבר, העדיפה את חיבוקו של הנחש. לפיכך נענשת לילית לדיראון עולם. היו שראו אותה, לאור הירח הנוגה, מקוננת על הנחשים המתים. היא משולה לחלומות העל-טבעיים של הנפשות הגלמודות. היא מייסרת את תמימות השינה בחזיונות. היא הקדחת, היא התשוקה, היא הפרוורטיות. למעשה, נענשת לילית לדיראון עולם משום שדבר לא ישביע את תאבונה למוחלט."

"יכולתי להיות לילית," חשבה המלכה ושתי בקול רם.

"איבליס, בדומה לבת-לווייתו בת-התמותה, מקולל, הו, מלכתי. איבליס הוא הכוכב הנופל ששוקע במצולות. כיוון שהוא חלם להשתוות לאלוהים."

"יכולתי להיות איבליס," חשבה המלכה ושתי בקול רם.

"איבליס הוא ראשון המנוצחים, הו, מלכתי... כיוון שאיבליס רצה את הבלתי-אפשרי."

"אני אוהבת את המנוצחים," לחשה ושתי. "אני אוהבת את כל מי שמבקש את הבלתי-אפשרי."

היהודייה הזקנה, שהיתה בקיאה בידיעת העִתים, התכנסה כמדומה בתוך עצמה. ושתי תלשה לוטוס ורוד.

רעם של צחוק זִעזע את עמודי השיש והרעיד את רצפת הדַר והבהט. היו אלה אנשי החצר, שיכורים מהוד רוממותו של המלך. המלך, שרוחו עלצה מיין, דִרבן אותם.

ושתי השפילה את עפעפיה על מנת להסתיר את הבוז במעמקי עיניה החבשיות. גופה הדיף ניחוחות ושמן מור ובשמים שרווחו בקרב הנשים.

וילאות החוּר, הכרפס והתכלת הוסטו... ושתי כיסתה את פניה ברדיד אפור, משובץ אבני בֶּריל, שדמה לשקיעה על הים.

בצעדיהם המהוסים נכנסו שבעת הסריסים המשרתים לפני המלך אחשוורוש. נסיכות פרס ומדַי חדלו מלחשושיהן וממלמוליהן... הסריסים כרעו ברך לרגלי המלכה ושתי והשמיעו לה את פקודת המלך אחשוורוש. ושתי סקרה אותם מבעד לרדיד האפור, עיניה כעיני אריות משועממים. 

בדממה שהשתררה אחרי דברי השליחים נשמע רחש תלישת עלי ורד.

ושתי קמה ממיטת הזהב שלה ודיברה, נישאה ומלכותית:

"הו, נסיכות פרס ומדַי. המלך אחשוורוש הורה למהומן, בזתא, חרבונא, בגתא, אבגתא, זתר וכרכס, שבעת הסריסים המשרתים אותו, להביא לפניו את המלכה ושתי, עטורה בכתר המלכות, כדי להראות את יופייה לעמים ולשרים..."

דממה מתוחה השתררה. פקודה זו מפי המלך אחשוורוש היתה למעשה דבר שאין דומה לו בתולדות בני פרס ומדַי, ובתולדות הודו, ובתולדות חבש. שהרי אסור למבטם הטמא של הגברים לחלל את המסתורין בפניה של אישה.

המשיכה ושתי ולאטה:

"זו תשובתה של המלכה ושתי למלך אחשוורוש: כשקיבלה המלכה ושתי מהסריסים את הפקודה של המלך אחשוורוש, סירבה המלכה ושתי לבוא."

הסריסים נסוגו כלעומת שבאו. תמורות ניכרו בכל הפנים. נסיכה פרסייה שמטה את הגביע שממנו שתתה, ויין המלך נשפך על רצפת הדַר והבהט... יין המלך נשפך, אדום כמו קילוח דם. היהודייה הזקנה קרעה את שמלתה והלמה על חזהּ:

"אוי לך ולנו, הו, מלכה!"

נוקשה כמו פסל שיִש שעיניו אבנים שחורות, אמרה ושתי כך לנסיכות פרס ומדַי:

"לא אגלה את מצחי הקדוש מול המון של אנשי חצר שיכורים. אסור שמבטם הטמא של הגברים יחלל את המסתורין שבפנַי. פקודת המלך אחשוורוש היא ביזוי גאוותי כאישה וכמלכה."

היהודייה הזקנה אחזה בכלי הקטורת, כיסתה את ראשה הלבן באפר, וקוננה:

"מרד הוא דבר הרה אסון, הו, מלכה! חשבי על המרד של איבליס... חשבי על המרד של לילית... חשבי על עונשם הנצחי של לילית ואיבליס!"

"זה לא משנה!" אמרה המלכה ושתי. והשמיעה את המילים החגיגיות האלה:

"לא רק מתוך מחשבה על המלך אחשוורוש פעלתי כפי שפעלתי... כי דבר המעשה הזה יגיע לכל הנשים, והן יאמרו: המלך אחשוורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה. ומאותו יום יֵדעו נסיכות פרס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האישה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו."

נסיכות פרס ומדַי קמו והביטו אלה על אלה במבט חדש, שברקה בו הגאווה של אדם משוחרר.

היהודייה הזקנה הוסיפה לקונן...

וילאות חוּר, כרפס ותכלת הוסטו בפעם השנייה, ושבעת סריסי המלך אחשוורוש שבו והופיעו.

וכך דיברו שבעת הסריסים, מהומן, בזתא, חרבונא, בגתא, אבגתא, זתר וכרכס, למלכה ושתי:

"הו, מלכה, כששמע המלך את תשובת המלכה ושתי למלך אחשוורוש, קצף המלך מאוד וחמתו בערה בו. ויאמר המלך לחכמים יודעי העִתים, והקרובים אליו כרשנא, שתר, אדמתא, תרשיש, מרס, מרסנא, ממוכן, שבעת שרי פרס ומדַי, רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות: כדת, מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשוורוש ביד הסריסים? ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים: לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש. כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן באומרן: המלך אחשוורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה. והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדַי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך: וכְדַי ביזיון וקצף. אם על המלך טוב, יצא דבר מלכות מלפניו, וייכתב בדתֵי פרס ומדַי, ולא יעבור: אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשוורוש, ומלכותה ייתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו, כי רבה היא, וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, למגדול ועד קטן."

וייטב הדבר בעיני המלך והשרים.

נסיכות מדַי ופרס בכו בשקט.

ושתי קמה והסירה מעל ראשה בתנועה יהירה את כתר המלכות. היא הסירה גם את הפנינים מעל צווארה, את אבני הספיר החיוורות מעל אצבעותיה, את הבריל מעל זרועותיה ואת הברקת מאבנטה. היא פשטה את שמלותיה העשויות בוּץ וארגמן ולבשה את הטוניקה הקרועה של היהודייה הזקנה. אחר כך עיטרה את מצחה בפרחי לוטוס ורודים והתעטפה כולה ברדיד המדומדם.

"לאן את הולכת, גברתי?" התייפחה היהודייה הזקנה בקידה.

"אני הולכת אל המדבר, שם בני האדם חופשיים כמו אריות."

"אף אחד לא חזר מעולם מהמדבר, גברתי, ואף אישה לא העזה אי פעם להרחיק עד לשם."

"אולי אמות ברעב. אולי אמות בין שיני חיות הטרף. אבל מאז המרד של לילית, אני האישה הראשונה החופשייה. דברי יצא אל כל הנשים, ואלה המשמשות שפחות בבית בעליהן או אביהן יתקנאו בי בסתר. הן יהרהרו במרד המהולל שלי ויאמרו: ושתי בזה למלכוּת כדי להיות חופשייה."

וּושתי הלכה אל המדבר, שם הנחשים המתים קמים לתחייה תחת קרני הירח.*

***

* במיתולוגיה היוונית ההמהדריאדות הן נימפות עצים והנאיאדות הן נימפות מים.

* איבליס הוא דמות מהקוראן. מסופר שאחרי שסירב להשתחוות בפני אדם, אלוהים קילל אותו וגירש אותו מגן עדן, ומאז הוא משול בתרבויות שונות לשד או לשטן. לילית היא מלכת השדים במיתולוגיה היהודית, המופיעה בדמות אישה יפהפייה במטרה לפתות בני אדם ולהטותם מדרך הישר. האגדה מספרת שלילית היתה רעייתו הראשונה של אדם, אך זיווגם לא צלח והיא גורשה מגן עדן לבקשתו של אדם, שביקש לעצמו אישה צייתנית וכנועה יותר.

* כל הציטוטים, מלאים או חלקיים, מובאים ממגילת אסתר, פרק א.

_____________________

"האישה עם הזאבה", רנה ויויאן (מצרפתית: רמה איילון), אפרסמון הוצאה לאור, 110 עמודים, 84 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ