"לעיניך בלבד" מאת שמעון שיפר: פרק לקריאה

על קיר העבודה של העיתונאי הוותיק תלויות תמונותיו עם מנהיגי העולם. את כל אלה ראיין וסיקר ב-45 שנותיו ככתב וכפרשן מדיני. בספרו החדש הוא חושף את הסיפורים שמאחורי כמה מהסיפורים הגדולים

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שמעון שיפר. ספרו השלישי
שמעון שיפר. ספרו השלישיצילום: יונתן בלום

פרק 6

חותר לשלום: שנות ה-80 העליזות

באמצע יוני 2011, כמה ימים אחרי שפרסמתי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כתבה תחת הכותרת "חותר לשלום",  הוזמנתי לשיחה עם נשיא המדינה שמעון פרס.

לא הופתעתי מהזימון לשיחה עם הנשיא, שכן הכתבה, שהתבססה על מסמכים מסווגים ביותר, חשפה מערכת יחסים מעוותת בינו לבין יצחק שמיר, שותפו לממשלת האחדות בשנים 1988-1984, שבהן חלקו שני האישים ברוטציה את תפקידי ראש הממשלה ושר החוץ.

בחירות 1984, הראשונות שנערכו אחרי מלחמת לבנון הראשונה ופרישתו של מנחם בגין מהחיים הפוליטיים, הסתיימו ללא הכרעה. הליכוד, בראשותו של שמיר, ירד בכוחו בצורה דרמטית מ-48 ל-41 מנדטים  ולא היה יכול להרכיב ממשלת ימין דתיים ללא תמיכתו של מאיר כהנא, ראש רשימת כך. המערך בראשותו של פרס קיבל 44 מנדטים, אך לא היה יכול להקים ממשלה ללא תמיכת הרשימה המתקדמת לשלום וחד"ש.

מלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על פרס, אבל הוא כשל במשימה. נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, הציע פתרון   ממשלת אחדות עם רוטציה: פרס יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות, ולאחריהן יוחלף בשמיר. יצחק רבין ישמש שר הביטחון למשך כל תקופת כהונתה של הממשלה.
ואכן, כך היה.

***

ממשלת האחדות הלאומית החזיקה מעמד קדנציה שלמה. זה פלא כשלעצמו, שכן היחסים האישיים בין פרס לשמיר התאפיינו בחשדנות עמוקה ואף באיבה אישית עזה. אבל מאזן האימה אִפשר לשני הצדדים לחיות בכפיפה אחת. הממשלה הזאת אף רשמה לזכותה כמה הישגים לא מבוטלים: התוכנית הכלכלית, ששמה קץ לאינפלציה מטורפת של 400% והצילה למעשה את המשק הישראלי מקריסה; הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון; והעלאתם של אלפי יהודים מאתיופיה במסגרת מבצע משה. אבל בתחום המדיני הקיפאון היה מוחלט, מה שהוביל בסופו של דבר לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. אלא שפרס לא שקט על שמריו. האיש, שרבין הדביק לו את הכינוי "חתרן בלתי נלאה",  הצדיק את כינויו כאשר כיהן כשר החוץ תחת ראש הממשלה שמיר.

המסמכים הסודיים שהגיעו לידי, ושעל בסיסם פרסמתי את הכתבה ביוני 2011, מגלים כיצד רתמו פרס ואנשיו את המערכות השלטוניות שעליהן היו מופקדים בניסיון לקדם הסדר עם הפלסטינים, עם מצרים ועם ירדן תוך התעלמות משמיר, שכיהן אז הן כראש הממשלה והן כשר החוץ בממשלת האחדות, ותוך הטעייתו והסתרת המהלכים ממנו. חמור מכך: מאחורי גבו של שמיר העביר פרס לבכירים בממשל האמריקאי, להנהגה הפלסטינית וליועציו של נשיא מצרים חוסני מובארק מידע רגיש ביותר על העמדות של ממשלת ישראל לפני ותוך כדי ניהול שיחות מדיניות.

ההתנהגות הזאת של פרס ושל כמה מאנשיו היתה ראויה בעיני לביקורת קשה, שכן עולה ממנה   ואין דרך קלה יותר להגדיר זאת   ריח של בגידה.
בכתבה, שבעקבותיה זומנתי לשיחת נזיפה אצל פרס, חשפתי לראשונה כמה מהמהלכים המדיניים שניסה להוביל ללא ידיעת שותפו לממשלת האחדות בשנות ה 80 והראיתי כי דפוס הפעולה הזה לא השתנה גם שלושה עשורים לאחר מכן, כאשר כיהן כנשיא המדינה לצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

***

ב-6 באפריל 2011 נפגש הנשיא פרס בוושינגטון עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה. כמה ימים קודם לכן נועד עם בכיר בסביבתו של נתניהו ואמר לו שלא יוכל להמשיך להתאפק עוד זמן רב. "מה הבעיה?" היתמם הבכיר, שהעריך כי פרס רוצה לבחון את תגובתו. "אני מרגיש שנתניהו עבד עלי", השיב פרס, על פי עדותו של הבכיר שעמו שוחח, שאותה הבאתי בכתבה. "הוא לא מתכוון לזוז וליזום שום מהלך לקידום ההסדר עם הפלסטינים. בסופו של דבר אני אצא לציבור ואומר את דעתי. הוא לא משאיר לי ברירה".

בינתיים התגבר פרס על המצוקה הקשה שאליה נקלע בגלל נתניהו. הוא הוזמן לבית הלבן והתקבל שם בחום רב. מארחיו שיכנו אותו בבית ההארחה הרשמי, בלייר האוס. הדוברת שלו דאגה לשלוח לאמצעי התקשורת את תמונת זר הפרחים שקיבל מרעיית הנשיא, מישל אובמה. שיאו של הביקור היה ארוחת הצהריים עם הנשיא האמריקאי במתחם הפרטי של בני הזוג אובמה: 45 דקות ביחידות עם המארח.

פרס, כפי שצוטט לאחר הארוחה, שב והבטיח לאובמה כי נתניהו מחויב לשלום עם הפלסטינים. אבל אחד השרים, הנמנה עם המעגל הקרוב של נתניהו, היה משוכנע כי הנשיא הישראלי העלה בשיחתו עם אובמה גם כמה רעיונות יצירתיים שאמורים לגרום לנתניהו לזוז.

גורמים בכירים בממשל האמריקאי טענו אז באוזני כי אובמה ופרס הסכימו בשיחה בארבע עיניים שההסכם בין ישראל לפלסטינים חייב להתבסס על העיקרון של חזרה ישראלית לגבולות 67' עם תיקוני גבול, או כפי שפרס אמר לאובמה: הפלסטינים חייבים לקבל שטחים שווים בהיקפם לגבולות 67'. במילים אחרות, על כל שטח שישראל תדרוש לספח מהגדה יהיה עליה לשלם בשטחים בנגב. עם זאת, הדגישו הגורמים האמריקאיים, פרס אמר לאובמה שהוא בא אליו לאחר שיחה של ארבע שעות עם נתניהו. ראש הממשלה, הבהיר, ביקש למסור לנשיא האמריקאי כי הוא מתנגד למתווה 67', ואם אובמה יצהיר על כך יביע את התנגדותו הנחרצת לרעיון.

זו לא היתה הפעם הראשונה, ציינתי בכתבה, שפרס מקבל כביכול את מרותו של ראש הממשלה ובה בעת פועל בניגוד גמור למדיניותו. רבין תיאר כיצד בממשלתו הראשונה, בין השנים 1974 ו-1977, חָבַר שר הביטחון "שלו" מאחורי גבו לראשי המתנחלים וסייע להם להקים התנחלויות. יש שהגדירו זאת כך: בעיני עצמו, פרס הוא ראש הממשלה ב-60 השנים האחרונות, גם אם רק בשלוש מהן כיהן בפועל כראש הממשלה.

המקרה הידוע ביותר שבו נהג פרס כראש ממשלה, גם כשלא נשא בתואר, הוא המשא ומתן החשאי שניהל ב-1987 עם חוסיין מלך ירדן במסגרת ממשלת האחדות הלאומית. השיחות הולידו את הסכם לונדון, שבמסגרתו היתה אמורה ישראל לסגת מהגדה המערבית, אשר תהפוך לחלק מקונפדרציה ירדנית פלסטינית. לאחר החתימה על ההסכם סירב פרס להשאיר עותק שלו אצל ראש הממשלה שמיר "מחשש להדלפות". כל מי שהכיר את שמיר ופרס הכיר אותו היטב יודע שזה אבסורד מוחלט: לא היה אדם דיסקרטי ושומר סוד יותר ממנו. את התכונות הללו, ששירתו אותו היטב כמפקד לח"י ובכיר במוסד הביא איתו לפוליטיקה. בסופו של דבר טרפד שמיר את ההסכם, שהושלך אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה.

שמיר לא היה צריך להיות מופתע מההתנהלות הזאת של פרס. באוקטובר 1986, עם מימוש הסכם הרוטציה שבמסגרתו החליף שמיר את פרס כראש הממשלה, נדהמו יועציו של שמיר לגלות שפרס ואנשיו השאירו להם מחשבים ריקים ממסמכים. על הדיונים שהתקיימו מאחורי גבו של שמיר בהיותו שר החוץ למדו רק אחרי שטכנאים הצליחו לשחזר חלק גדול מהמסמכים שנמחקו.

לא רק אל המלך חוסיין שיגר פרס את שליחיו. בכתבה חשפתי כי בעת כהונתו כשר החוץ בממשלת הרוטציה, מ-1986 עד 1988, קיים פרס מגעים עם מנהיגי מצרים, ירדן ומרוקו, עם ראשי מדינות באירופה ועם ראשי הממשל בארצות הברית במגמה לקדם את רעיונותיו להסדר עם הפלסטינים. בשלב מסוים   כשנוכח ששמיר אינו קונה את הרעיונות שלו ניסה לגייס את מובארק ואת הממשל האמריקאי להפלתו.

מתנגדיו יגידו שזהו דפוס קבוע ומטריד של אי קבלת הדין, אי קבלת מרות ופגיעה במשטר הדמוקרטי. מקורביו יאמרו שלמען המטרה של קידום השלום הוא היה חייב לנהוג כך. שמיר קידש את מדיניות ה"שב ואל תעשה", ולפרס לא נותרה ברירה אלא ללכת בדרכים עוקפות.

מבחינה מדינית, שמיר צידד בסטטוס קוו תוך נכונות לשאת ולתת עם הפלסטינים על אוטונומיה. לעומתו, פרס סבר שישראל חייבת להסתלק מהשטחים ולמסור אותם לריבונות משותפת ירדנית פלסטינית. למרות כל ניסיונותיו לשכנע או לאלץ את שמיר להסכים למהלכים שיסיימו   בראייתו   את הסכסוך ויחלקו את הארץ בין שני העמים, הוא נכשל.

מסמכים מאותה תקופה מתארים את הממשלה המקבילה שבראשה עמד פרס, לצד הממשלה החוקית בראשות שמיר. בין השאר הם מספרים את סיפוריהן של ארבע מחלוקות ספציפיות. הראשונה שבהן היתה המאבק על כינוסה של ועידה בינלאומית, שבמסגרתה יתנהל משא ומתן ישראלי ערבי על גורל הגדה והרצועה. שמיר שלל את הרעיון מכול וכול בטענה שבמסגרת בינלאומית ייכפה על ישראל פתרון רע, והיא תמצא את עצמה מבודדת.

המחלוקת השנייה היתה קשורה בסכסוך על טאבה. המצרים טענו שישראל הזיזה את אבני הגבול ודרשו תיקון. שמיר רצה להגיע לפשרה שתשאיר בידי ישראל קילומטרים אחדים ליד אילת, אבל פרס ויועציו פעלו מאחורי גבו וצידדו בגישה המצרית. למעשה, האמריקאים והמצרים ידעו מראש מאנשיו של פרס את העמדות שהוצגו בדיונים החסויים ביותר בין שר החוץ, ראש הממשלה שמיר ויועציהם. לא היה לישראל שום סיכוי להשיג הישג כלשהו בבוררות, משום שהצד שכנגד כבר ידע את עמדותיה ואת הניואנסים הקטנים ביותר של הוויכוחים והמחלוקות בצמרת הישראלית. אי אפשר לנצח במשחק פוקר כשהקלפים שלך מונחים חשופים על השולחן, בשעה שהפרטנר מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה. בסופו של דבר, אחרי שנים של גישור בינלאומי, אכן קיבלו המצרים את כל השטח. שמיר מעולם לא סלח לפרס על התנהלותו.

מחלוקת נוספת התגלעה סביב החוק שאסר פגישות עם אנשי אש"ף. פרס עודד מגעים חשאיים עם אש"ף, ומנכ"ל משרד החוץ בתקופת כהונתו, אלוף (מיל') אברהם (אברשה) טמיר, אף נפגש בחשאי עם יאסר ערפאת במוזמביק, כפי שתיארתי בכתבה.

מחלוקת רביעית נסבה סביב התחושה של שמיר שפרס מנצל את יחסי החוץ של ישראל לקידום שאיפותיו הפוליטיות. המסמכים שחשפתי מאששים את הטענה הזאת.

***

שמש לוהטת, אוויר חם ולחות מעיקה היו הדבר הראשון שזכר אברשה טמיר מהרגע שיצא מהמטוס בנמל התעופה הבינלאומי במפוטו, בירת מוזמביק, באחד מימי הקיץ של 1987. טמיר היה אז מנכ"ל משרד החוץ, תחת שר החוץ פרס. ראש הממשלה היה שמיר. פרס, שעודד אותו לצאת לדרך, היה בין שותפי הסוד הבודדים למטרה האמיתית של המסע. שמיר כלל לא היה בסוד העניינים.

הסיבה הרשמית לביקור במדינה שבדרום-מזרח אפריקה, לחוף האוקיינוס ההודי, היתה הצעה אמריקאית לשיתוף פעולה בפרויקטים חקלאיים. באותם ימים עוד לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל למוזמביק. מארחיו של טמיר הסיעו אותו למלון פולאנה, הוותיק והמפואר שבמלונות העיר, שם המתין לו שלמה דיין, שגריר ישראל בסווזילנד. דיין היה אמור ללוות את טמיר לכל פגישותיו עם בכירי השלטון. לבד מאחת.

לקראת נסיעתו של טמיר שמע ממנו פרס על ההצעה של אוסאמה אל באז, יועצו ואיש סודו הקרוב של נשיא מצרים חוסני מובארק, לארגן פגישה בין טמיר לערפאת. שניהם ידעו שהחוק הישראלי אוסר על פגישות כאלה, אבל הגיעו למסקנה שהגיעה העת לבחון את כוונותיו של המנהיג הפלסטיני. פרס, נהגו לומר יועציו הקרובים, לא יהסס להפוך כל אבן על מנת למצוא פתרון לעימות המדמם.

שעות אחדות לאחר הגעתו של טמיר נעצרה מכונית שרד כהה בפתח המלון, והוא נבלע בתוכה. אחרי נסיעה של חצי שעה הבחין במשמרות צבא שהקיפו את מבנה ההארחה הרשמי של ממשלת מוזמביק. גם במסדרונות שהובילו לחדר ההארחה המרכזי נתקל בחמושים רבים. ערפאת המתין לו בחדר.

הם לחצו ידיים. מה זה לחצו? ערפאת החזיק בשתי ידיו את ידו המושטת של טמיר ולא הרפה ממנה דקות ארוכות. אחר כך התיישבו השניים על שתי הכורסאות שניצבו שם. ערפאת הציג לפני האורח שניים מיועציו הבכירים. אחד מהם רשם את השיחה.

למען הדיוק ההיסטורי: ההצעה המצרית הראשונה היתה של השגריר מוחמד בסיוני, שהציע למובארק להפגיש בחשאי בין פרס וערפאת. הנשיא המצרי דחה את הרעיון, בטענה שערפאת עלול להדליף את דבר הפגישה ולגרום בכך נזק בלתי הפיך לפרס בדעת הקהל בישראל.

טמיר עצמו, כפי שסיפר לי באותם ימים, הגיע להכרה שלא יהיה ניתן להגיע להסדר עם הפלסטינים בלי שילובו של אש"ף בתהליך. הרעיונות שהסתובבו בלשכות של ראשי מדינות באירופה ובאזור דיברו באותה עת על שילובם של הפלסטינים במסגרת המשלחת הירדנית, במטרה להגיע להסכם בין ישראל לקונפדרציה ירדנית פלסטינית. בארצות הברית ובישראל דחו מכול וכול את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בין ישראל לירדן.

טמיר פתח בהצעה שגיבש: הקמת קונפדרציה ירדנית פלסטינית, שתתבסס על חזרה של ישראל לגבולות 67' עם תיקוני גבול מזעריים. כל פתרון אחר, אמר לערפאת, יסכן את קיומה של ישראל.

ערפאת, שלבש מדי זית וחבש על ראשו את הכאפייה המסורתית, הביט בטמיר ושתק. רק כעבור כמה דקות אמר: "אתה הרי מוכר כאסטרטג צבאי. אולי תסביר לי כיצד יכולה המדינה הפלסטינית שתהיה מפורזת לסכן את מדינת ישראל, בעלת העוצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון?"

טמיר השיב שהסיכונים אינם נובעים רק מהמדינה הפלסטינית. "בוא נלך על תסריט אחר", הציע. "מה יקרה אם במדינה הפלסטינית יתפתח מודל של לבנון, וישתוללו בה ארגוני טרור שלממשלה לא יהיו האמצעים והנכונות לדכא? מה יקרה אם במדינה הפלסטינית יצמחו גורמי טרור שימצאו באיראן שותפה להזרמת אמצעי לחימה נגדנו, רק כדי להשתלט עליה?" ואני יכול, הוסיף, לצייר עוד תסריטים שידרדרו את המצב ויאלצו את ישראל להשתלט מחדש על הגדה. מדוע להיכנס מראש להרפתקה מסוכנת שנקראת מדינה פלסטינית?

צילום: באדיבות הוצאת ידיעות ספרים

לחדר הובאו מגשי קפה, תה ומים קרים. ערפאת דיבר בקול שקט ורך: "אתה באמת מאמין שאחרי שנגיע למדינה שלנו, נרצה להתאבד? אנחנו מוכנים להשתלב בקונפדרציה עם ירדן, אבל לפני כן אנחנו רוצים לייסד את המדינה שלנו. לא נסכים לחיות תחת שלטון זר, ירדני או ישראלי, רק במסגרת אוטונומיה. אני רוצה מדינה עצמאית, שבירתה תהיה בירתם של שני העמים שחיים בירושלים. נסכים לתיקונים על גבולות 67', שיבטיחו את הביטחון שלכם. האם נבנה את כל זה כדי שהוא ייהרס בהמשך? כולנו טעינו בעבר, אבל כיום אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להגיע לפשרה. אף אחד לא יכול לקבל הכול. אין לי ספק שניתן להגיע לזה".

טמיר שאל אם הוא לא חושש להגיע לפשרה.

המנהיג הפלסטיני השיב: "אני שולט באש"ף. הרוב בארגון מעניק לי גיבוי ותומך במדיניות השלום שלנו. יש אצלנו קיצונים, כפי שיש אצלכם, אבל אנחנו נבודד אותם".

טמיר חזר לארץ כפי שיצא, בלי שדווח בתקשורת על המסע   לא על הפרויקטים החקלאיים לרווחתם של תושבי מוזמביק ולא על הפגישה הלילית עם ערפאת. פרס קיבל דיווח מפורט מהמנכ"ל שלו, אבל באותה תקופה עדיין האמין שהמלך חוסיין ייטול בסופו של דבר את האחריות על הגדה על כתפיו. עוד הנחה שהתבדתה.

***

ב-9 דצמבר 1987 נקרא שר הביטחון יצחק רבין לטלפון במשרדו של מפקד וסט פוינט, האקדמיה הצבאית האמריקאית השוכנת במדינת ניו יורק. הוא שמע מהרמטכ"ל דן שומרון על מהומות שפרצו בעזה בעקבות מותם של ארבעה תושבי מחנה הפליטים ג'בליה, שנדרסו יום קודם לכן על ידי משאית נהוגה בידי ישראלי. רבין ביקש לדעת אם עליו לקצר את הביקור באמריקה. "לא", אמר שומרון. "מדובר במהומות שמוכרות לנו ונוכל להשתלט עליהן".

שומרון טעה. ההתקוממות הפלסטינית הראשונה, האינתיפאדה, יצאה לדרך. גם יצחק שמיר טעה. הוא הניח שלא יידרש לקבל ב 1988 החלטות לגבי עתיד השטחים וחשב שיוכל להחזיק את הקלפים צמוד לחזה. אבל האבן הראשונה שזרק ילד פלסטיני על חיילי צה"ל הפכה לתמונה המפורסמת ביותר בעולם.

רבין הודה ש"הבעיה קשה יותר מכפי שהערכנו". במצרים נאלץ מובארק להתמודד עם הפגנות אלימות של האחים המוסלמים, כשהוא מתגונן: "אילו הייתי מאמין שניתוק היחסים עם ישראל יפתור את הבעיות, אהלן וסהלן, הייתי מנתק".

הממשלה החליטה לגרש ללבנון תשעה פלסטינים שהואשמו בארגון המהומות. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה, וגורמים בישראל, בעיקר פרס ויועציו, ניסו לשכנע את האמריקאים להניע מחדש תהליך מדיני. הם הציעו לעצב מחדש רעיון ששמיר יירט: הוועידה הבינלאומית, אבל הפעם בעטיפה אחרת   "פתיחה בינלאומית".

המטרה היתה למלכד את שמיר, כך שיוצג כסרבן שלום שאסור להשאיר בידיו את הנהגת המדינה. פרס ויועציו הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להפיל את שמיר היא לחבור למצרים ולשכנע את האמריקאים להציג יוזמה מדינית, שראש הממשלה ידחה. בסוף השנה היו אמורות להתקיים בחירות, ופרס קיווה שמהלך כזה יבהיר לבוחר הישראלי מי רוצה שלום   ומי מכשיל אותו.

ב-22 בינואר 1988 נפגשו אוסאמה אל באז וטמיר בחשאי בפריז. הדיווח של טמיר על הפגישה נכתב לעיניו של פרס בלבד. "המניע המשותף לנו ולהם הוא שניצחון המערך בבחירות הוא תנאי להתקדמות לשלום", כתב. "עם הליכוד לא יכול להיות שלום   כיוון שעבור מפלגה זאת ויתורים טריטוריאליים כמוהם כמו ברית המועצות בלי קומוניזם. לכן יש ליצור רקע לניצחון המערך (להעביר את הליכוד להתגוננות).

"ההצעה של מצרים", המשיך, "מפגש ראשון של שרי החוץ של מצרים, ירדן וישראל to explore [במקרה הזה   המשמעות היא לבחון, לא לחקור] את עקרונות הוועידה הבינלאומית ולדון על פעילויות בעתיד, כולל מפגשים נוספים כדי לפתוח מו"מ באמצעות הוועידה... אפשר להזמין נציגים של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון כמשקיפים, ואת מזכיר האו"ם. הקבוצה הירדנית תכלול פלסטינים שייקבעו על בסיס ההבנות שהושגו. אפשר לזמֵן גם את סוריה ולבנון. כל שרי החוץ יצהירו לפני צאתם למפגש כי הם מברכים על היוזמה המצרית לסלול דרך לוועידה בינלאומית הפותחת מו"מ ישיר בין הצדדים. פרס הודיע שישתתף במפגש". טמיר ואל באז הניחו שהשתתפותו תעניק לו חשיפה אדירה ותסייע לו בדעת הקהל הישראלית.

טמיר ניסח גם את הנימוקים שבהם השתמש מול בן שיחו: "קיפאון עד הבחירות הוא קרקע פורייה לימין. יגידו: בלמנו את פרס מלמכור את ישראל. תוציאו לכם מהראש שתסתדרו עם הליכוד כאשר מדובר על פתרון בקשר לגדה ועזה. עבורם לוותר על סיפוח זה כמו שרוסיה תוותר על קומוניזם.

"פרס הוא המנהיג המקובל על כולם. אין אחר. הוא נאבק כדי לפתוח במשא ומתן, ויש לסייע לו. גם על ידי מציאת פורמולה שתהיה מצד אחד נדבך במסלול של ועידה בינלאומית פותחת, אולם מצד שני זו לא יכולה להיות הוועידה עצמה עד אחרי שנרוויח בבחירות. כיום תוצאות הבחירות בישראל ולא הוועידה הבינלאומית מַתְנות את תהליך השלום. אם המערך לא יֵצא מכריע, לא תהיה ועידה ולא יהיה שום תהליך אחר".

אל באז, כך דיווח טמיר, הבהיר כי "יעשה הכול ליצירת רקע שיסייע למערך לזכות בבחירות בכל דרך אפשרית. אם לא יעשו זאת, יהיה קיפאון ואולי ניצחון לליכוד, ואז זה אסון לנו ולהם. [המצרים] החליטו לעזור לפרס מכעת ועד אפריל כדי להציג לישראל הצעה מעשית לתזוזה. מצד שני, לא רוצים לפגוע באינטרס המצרי לטווח הארוך". הרעיון, אם כן, היה לעזור לפרס על ידי הצגת הצעה אטרקטיבית לישראל.

בסוף ינואר 1988 הגיע מובארק לביקור רשמי בוושינגטון. בסביבה היו גם יועצו של פרס, נמרוד נוביק, ויועץ סתרים שלו, סטיב כהן היהודי קנדי, מרצה לענייני המזרח התיכון. מהדיווח שכתב נוביק אחרי שתי פגישות עם אל באז ניתן ללמוד איך מתהדק המצור על שמיר. במסמך שסווג "סודי ביותר   רגיש" ומוען עבור פרס אישית, תיאר נוביק כיצד ניסו הוא וכהן לשכנע את אל באז לא לדחות את היוזמה האמריקאית: מפגש בינלאומי שיוביל למשא ומתן בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים.

"סטיב ואני בילינו עמו מספר שעות ביום ו' 29.1", כתב נוביק. "סטיב ראה אותו שוב בשבת בבוקר (30.1). אוסאמה 'נכנס' לשיחה כשהוא משוכנע שעל מובארק וחוסיין לדחות היוזמה על הסף. ראה ביוזמה   כפי שהוצגה בפניהם   חזרה לאוטונומיה תוך ניסיון לגמד את הוב"ל [הוועידה הבינלאומית] עד כדי היעלמותה כמרכיב בתהליך. לא הסתיר דעתו זו מהאמריקאים, קיבלנו מהם תיאורים פלסטיים על הדרך בה עשה זאת... תוך שהוא מסביר לנו כי האמריקאים אינם מבינים כאשר מדברים איתם בנימוס".

נוביק וכהן הבהירו לבן שיחם כי "תשובה שלילית על הסף מהמלך וממובארק   לאחר ששמיר מצטייר כמי שהסכים   תחזק את התזה שאין פרטנר", כלומר תציג את הצד הערבי כסרבן שלום   ולא את שמיר. "אוסאמה סיפר", כתב נוביק במסמך, "כי בפגישה עם רייגן ושולץ,  מובארק אמר להם חד משמעית שהוא רואה בתוך ישראל פרטנר אחד ויחיד, לא משום שבכוונתו להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל אלא משום שרק פרס הוא פרטנר לשלום, והשלום הוא אינטרס מרכזי של מצרים. אוסאמה מקבל לחלוטין את התזה שעליו לתרום לכך שאש"ף 'ייעלם מתחת לשטיח' בתקופה הקרובה, ואף לא העלה כל מחשבה/ בקשה/ דרישה לתמורה בהקשר זה או אחר עד לאחר הבחירות בישראל. אוסאמה מבין לחלוטין את המשמעות בדעת הקהל של כל פיגוע טרור והתחייב לפעול ולהפעיל אחרים בהתאם".

עיון בסיכומים המסווגים ובמסמכים שנועדו לעיניהם של פרס ומובארק מוביל למסקנה שבאביב 1988 הלך שמיר ונלכד בתנועת מלקחיים מתוכננת עד לפרטיה האחרונים. וכך, אחרי היסוסים רבים, החל הממשל האמריקאי לתפור את המטרייה שבצלה היו אמורים להתכנס השחקנים באזור ולפתוח בשיחות. לשמיר אמרו האמריקאים כי בשלב הראשון מדובר בחתירה להסכם ביניים בגדה וברצועה, כשהפלסטינים ייוצגו בתוך המשלחת הירדנית. בשלב הזה נעתר שמיר ללחץ האמריקאי. כדרכו, השיב ב"כן" בתוספת "אבל": ראש הממשלה היה מוכן להשתתף באירוע בינלאומי, בתנאי שהנציגים הפלסטינים במשלחת הירדנית יהיו דמויות המקובלות על ישראל, תושבי השטחים, ובשום פנים ואופן לא חברי אש"ף מתוניסיה.

במקביל נמשכו המגעים בין לשכותיהם של פרס ומובארק. נוביק הגיע לרומא לפגוש את אל באז במלון גרנד. "נמשיך לפעול כדי להוכיח לבוחר הישראלי שהמערך הוא הפרטנר היחיד להידברות למען שלום", אמר אל באז. "מובארק מוכן להופיע בתוכנית 'מוקד' בטלוויזיה, ברגע שתגידו שזה יועיל לכם". בימים שבהם היה בטלוויזיה ערוץ אחד בלבד, "מוקד" היתה תוכנית הדגל האקטואלית.
אל באז, כך על פי הדיווח המסווג, הציע לנוביק להמשיך לקיים ביניהם ערוץ הידברות ישיר, אינטימי ודיסקרטי: "אני מעדיף שלא נדבר בטלפון. כוחותינו וכוחותיכם מאזינים. הם לא צריכים לשמוע מה אנחנו מתכננים".

***

בסופו של דבר, שיתוף הפעולה ההדוק בין לשכות פרס ומובארק לא הוליד יוזמה מצרית. ממשלת שני הראשים בישראל גרמה כאב ראש לא קטן בוושינגטון. מזכיר המדינה שולץ הבין שאין לו ברירה אלא להתדיין עם השליחים של פרס ושל שמיר בנפרד. לעתים היה נדמה בבירה האמריקאית שמדובר בשתי מדינות עוינות   מדינת שמיר ומדינת פרס. שמיר שלח את משה ארנס ואת אליקים רובינשטיין, ומיד אחר כך הופיעו בעיר נמרוד נוביק ושמחה דיניץ, שבאו לטעון נגד שמיר.

באחת השיחות שקיים עם דיניץ אמר שולץ, על פי התרשומת: "אני יודע ששמעון כועס עלי שאיני לוחץ יותר חזק למען ועידה בינלאומית. אתם חייבים להבין שאני צריך לעבוד עם ממשלת ישראל כולה, ובעינַי ראש ממשלת ישראל הוא יצחק שמיר".

אבל גם היושרה המופלגת של שולץ, שהחליט לא להיכנס לסדק שבין ראש הממשלה לשר החוץ, לא עצרה את פרס. הוא סירב להיכנע וניסה לגייס את מזכיר המדינה המיתולוגי הנרי קיסינג'ר לקידום רעיון הוועידה הבינלאומית. גם זה לא עבד. דיניץ, שגנב סוסים רבים עם קיסינג'ר כשהיה השגריר בוושינגטון, בתקופת מלחמת יום הכיפורים, נשלח אליו בתחילת פברואר 1988 לשיחת שכנוע. אבל קיסינג'ר סירב להשתכנע: "כשישראל מתאבדת, אינני מוכן להיות שותף למעשה ההתאבדות שלה", צוטט במברק סודי שנשלח בעקבות הפגישה איתו. "אני בעד המערך במהות ובעד הליכוד בנוהל", סיכם.

***

חוסר האמון בין פרס ושמיר משתקף גם בהידברות החשאית שקיימו אנשיו של פרס עם שגריר מצרים בישראל נגד שמיר ויועציו.

ב-15 בינואר 1988 קיבל פרס דיווח רגיש וסודי ביותר על פגישה בין מוחמד בסיוני למנכ"ל משרדו של ראש הממשלה שמיר, יוסי בן אהרון. השגריר המצרי דיווח עליה לנוביק, בעוד בן אהרון לא טרח לדווח לשר החוץ, אולי משום שידע כי מדובר במשחק מכור.

לפי הדיווח של נוביק, מפי בסיוני, בן אהרון הזכיר לשגריר המצרי כי שמיר פנה פעמים אחדות וביקש שמובארק ייזום פגישה ביניהם בקהיר. "עתה, [שמיר] מציע פגישה משולשת בהשתתפות המלך חוסיין, לדון בכל הנושאים ללא תנאים מוקדמים. בסיוני הגיב כי הנשיא ישמח להיפגש רק לאחר שישמע מראה"מ רעיונות חדשים לקידום תהליך השלום".

עוד עולה מהמסמך כי בפגישה "התלונן בן אהרון על ההסתה וליבוי היצרים ע"י התקשורת המצרית. בסיוני ענה כי הנשיא מגלה איפוק מופלג בהתבטאויותיו; מדגיש חשיבות ההתקדמות לפתרון מדיני; לא החזיר השגריר [על רקע אירועי האינתיפאדה] ולא פעל בכל אמצעי לחץ אחר".

העובדה שאיגרות שקיבל שמיר ממובארק, שרובן היו מלאות בטענות קשות כלפיו, הגיעו לידיו של פרס באמצעות השגריר המצרי   ולא מלשכתו של ראש ממשלת ישראל   מצביעה על חוסר האמון החמור בין שני האישים ומעלה תהייה קשה: כיצד נוהלו שאר ענייני המדינה במציאות כה עוינת?

ב-30 באוקטובר 1988, יומיים לפני הבחירות לכנסת, הושלך ביריחו בקבוק תבערה על אוטובוס שעשה את דרכו לבית שאן. רחל וייס ושלושת ילדיה נהרגו. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר לאחר חודשיים.

בבחירות זכה הליכוד ב-40 מנדטים והמערך ב-39. גם הפעם הוקמה ממשלת אחדות, אך ללא רוטציה. שמיר, כך סוכם, יכהן כראש הממשלה לכל אורך הקדנציה, יצחק רבין ימשיך לכהן כשר הביטחון ופרס יהיה שר האוצר. תוצאות הבחירות נקבעו על ידי פלסטיני   ולא בפעם האחרונה.

לימים פנה פרס לערוץ שנראה לו שיבטיח את הפתרון: הוא שלח את עוזריו לשאת ולתת עם נציגיו של ערפאת באוסלו, והשאר היסטוריה.

***

הגילויים האלה, שפורסמו מעל דפי "ידיעות אחרונות", עוררו את חמתו של הנשיא פרס. וכך מצאתי את עצמי ישוב מולו בפינת ההסבה שבלשכתו, כשלצדו יושבת דוברת בית הנשיא, איילת פריש. בלי שום הקדמות לקח פרס חבילה של דפים ובמשך יותר מחצי שעה, בקול רועם שלעתים הפך לצעקות של ממש, הטיח בי דברי תוכחה קשים. חלק מהדברים שפרסמתי, טען, הם שקר מוחלט, ועל מהלכים אחרים, שלפי הכתבה נעשו בשמו, לא ידע כלל.

אבל לא רק אותי הוא תקף בשיחה אלא גם את שותפו לממשלת האחדות, יצחק שמיר, שהעדיף את המדיניות של "שב ואל תעשה" ואת המשך הסטטוס קוו. הדבר חִייב את פרס, להשקפתו, ליזום צעדים שיקדמו הסדר עם הפלסטינים בדרך כזו או אחרת. "מה רצית שאעשה?" צעק, "שאשב ואחכה עד שנידרש להילחם עוד מלחמה מול הערבים?"

כשסיים, פנה אלי ושאל: "מה יש לך לומר?"

"אדוני הנשיא", אמרתי, "אין לי שום כוונה להשיב לך. תסכים איתי שאנחנו לא בשוּק, ולכן אני לא מתכוון להתווכח איתך".

בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, פרס היה אדם שלא נוטר טינה. הוא הביט בי ואמר: "טוב, בוא נעזוב את זה, נדבר על מה שקורה עכשיו".

ודיברנו עוד שעה על בנימין נתניהו.

_____________________

"לעיניך בלבד", שמעון שיפר, הוצאת ידיעות ספרים, 256 עמודים, 98 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ