"דיסאוריינטלית" מאת נֶגאר גָ'וואדי: פרק לקריאה

קימיה סאדר נולדה בטהראן והיגרה לפריז בגיל עשר. בגעגועים ובהומור היא שוזרת את סיפורה המשפחתי בסיפור הפוליטי של ארצה. על החיים באיראן, על קשיי ההתערות בצרפת ועל התהום והגשר שבין מזרח ומערב

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אישה מצטלמת על גשר ברקע העיר טהראן, ארבעים שנה למהפכה
אישה מצטלמת על גשר ברקע העיר טהראן, ארבעים שנה למהפכה האיראנית ב-1979צילום: Arash Khamooshy / The New York Times
הארץ

אתמול אחר הצהריים עמדתי בפתח הדלת, נכונה לצאת לעבודה, כשליילי טלפנה. "דוד סאדק..." היא אמרה באותו קול עמום שבו בישרה לי על מותם של כל הדודים ושל אבינו. הייתי צריכה לנחש שמשהו קרה אם היא מטלפנת בשעה כה מאוחרת. ליילי מתקשרת אלי רק מוקדם בבוקר, בדרכה לאנשהו, בהולה וקצרת נשימה, פותחת בהתנצלות על שהעירה אותי. בכוחו של מחסום נפשי כלשהו היא מסרבת להפנים שאני ישנה רק שעות מעטות, וגם אז, בעין אחת פקוחה. אף על פי כן קורה שהיא מזכירה את נדודי השינה שלי בפני אחרים, וזאת כדי להוליך את השיחה אל הצורך הנואש שלה עצמה בשינה, צורך שעשרות השנים של חיי המשפחה והעבודה שלה מסכלים. אבל כשהיא לבד איתי, צצה ההתכחשות. אחת מני רבות.

"הוא מת בבוקר, בסביבות אחת־עשרה..."

ברגע זה ממש ראיתי תיקן רץ לאורך הפנל בכניסה ומתגנב פנימה. כל מעייני היו נתונים לכתם הבוהק שנמלט לכיוון חדר האמבטיה. הם פשטו על הדירה בשבועות האחרונים בגלל המסעדה בקומת הקרקע. לא משנה כמה שעות הקדשתי לניקיון ולריסוס כל פינה בתכשירים רעילים יותר ויותר, נדמה שאי אפשר לבער את הפולשים האלה.

בזמן שליילי דיברה, הצלחתי לדרוך עליו. לחצתי כל־כך חזק, כדי לא לחשוב על דוד מס' 2, עד שנדמה לי ששמעתי את קול הפצפוץ הלח של קרביו הנמרחים על הפרקט. "את מקשיבה לי בכלל?" שאלה ליילי ברוגז. "כמובן," שיקרתי, ואספתי את שרידי התיקן במפית נייר ישנה שמצאתי במעמקי הכיס.

כל מה שרציתי היה לנתק, אבל שמעתי את ליילי בוכה. זוהי ליילי, חשבתי לעצמי. שוחה בחלוק הלבן שלה, מן הסתם עומדת ליד אחד החלונות הגבוהים במרפאת העיניים שלה שברובע הרביעי, עצמות הבריח שלה בולטות וקצה אפה קר, מבקשת כהרגלה שינחמו אותה. ליילי, אחותי הבכורה, עדינה ושברירית כמו תחרה ישנה. פשפשתי במוחי אחרי משהו לומר בתקווה קלושה לפייס אותה, אבל לפני שמצאתי את המשפט המעודד שיאפשר לנו להזכיר את דוד מס' 2 בחיוך, שאלתי:

"את תספרי לאמא?"

מאז שחלתה, אני קוראת לה 'אמא'. אין לי מושג איך זה קרה, באיזה רגע בדיוק הפסקתי לקרוא לה בשמה. אני לא יודעת אם אחיותי הבחינו בזה, אם דיברו על כך ביניהן. אם כן, הן לא שיתפו אותי. הן עדיין קוראות לה שרה.

"אני לא יודעת... אני לא יודעת אם שרה..."

ליילי השתתקה. כמו מנגינה שמזהים כבר מהתווים הראשונים, הכרתי את הדממה היבשה שמקדימה את הבכי. דממה שמסכמת את מהותה של שרה בשלמותה ואת כל מה שאינה עוד. וליילי פרצה בבכי.

שרה הייתה: גבוהה (1.72 מ') ורזה (57 ק"ג), בעלת גזרה סוֹפיהלורנית, כמו שאמרו בטהראן. שׂערה ועיניה היו שחורים, הגבות שלה נתלשו בקפידה, ובבסיס האף הייתה לה גבנונית קטנה. שפתיה, זהות בצורתן לאלה של אימה, אֶמָה אַסלָניאן, רמזו לעין אתנומורפולוגית על שורשיה הארמניים.

שרה הייתה: מצחיקה. היא יכלה לדבר צָ'לֶמֵיידוּני, העגה של טהראן, וגרמה לנו לגעות בצחוק.

שרה הייתה: אמא, מורה להיסטוריה ולגיאוגרפיה, מתנגדת לשלטון, נשיאת איגוד בעלי הבתים, נשיאת ועד הורי התלמידים, העורכת הראשית של העיתון ג'וֹמבֶּש (תנועה) שייסדה עם בעלה. היא קמה בחמש וחצי בבוקר והלכה לישון בין חצות וחצי לאחת.

שרה הייתה: שופעת אהבה וחרדה לאנושות כולה. עם הנץ החמה, עוד לפני שהציבה רגל על הרצפה, כבר חשבה מה תבשל, תקנה ותכין כדי להסב עונג לבני המשפחה ולחברים. כשהעירה אותנו (עם מוצרט) בשש ארבעים וחמש בדיוק, ארוחת הצהריים כבר הייתה מוכנה וכן ארוחת הערב, השירותים וחדר האמבטיה מצוחצחים, הצמחים מושקים ולהקת חתולי הרחוב מתגודדת שְׂבֵעָה מאחורי חלון המטבח. כינינו אותה "הגנרלית", "רב־טוראית סאדר", וגם "אסוֹשייטד פְּרס", בגלל הזיכרון יוצא הדופן שלה.

היא זכרה הכל. כל מה שאי פעם ראתה וחוותה, כל מה שסיפרו לה. דחוס וקומפקטי, הזיכרון שלה קרא תיגר על הזמן והמדע, ועל אנשים שחשבו שפטפוטיהם מתאדים באוויר. היא זכרה בעל־פה את כל מספרי הטלפון, הכתובות והתאריכים: תאריכים היסטוריים, עם דגש על המאורעות הקשורים לשני גיבוריה, נפוליאון בונפרטה ומוחמד מוסאדק; תאריכי לידה, לרבות אלה של אינספור אחייניה ואחייניותיה, עמיתיה, חברותיה, השכנים שלנו, הילדים שלהם, ואפילו האחים של אבי, בזמן שהם בעצמם בקושי זכרו שנולדו אי פעם.

עד שיום אחד, כלום. אַין.

מוחה טבע במים. פקק שעם שצף על פני תהום הנשייה. זה קרה חודשים אחדים אחרי האירוע.

זמן רב הוספתי להאמין שהיא זקוקה לי, לנוכחות שלי, כדי להבריא. זו הסיבה שבגללה חזרתי לפריז והתחלתי לאט לאט לנהל אורח חיים מיושב יותר, במטרה המופרכת להקל עליה. אלא שהיא לא הייתה זקוקה לי, לא יותר מאשר לטלוויזיה הדולקת כל היום בפינת חדרה.

שרה הייתה אימי. האחרת נהייתה אמא.

אחרי שניתקתי וקלטתי באבחה שאני נמצאת באמצע הרחוב, עלתה בעיני רוחי דמותו של דוד מס' 2. הוא עמד מולי בלב ההמולה של שכונת בלוויל: דמות ברורה ומובחנת כמו היצאניות הסיניות הנטועות על המדרכה.

אנסה לצייר לכם אותו, על צבעיו הדהים וחיצוניותו שהושחתה בידי גחמות הקיום, כמו אותם סרטי סופר־8 שנהג לצלם במצלמה מתוצרת "בּוֹלייֶה" על חוף הים. דמיינו את דמותו הדקיקה והנוקשה יורדת בגרם המדרגות הראשי של ביתו, מוארת באור היקרות של נברשת הבדולח הגדולה. מגולח למשעי, שערו זרוע חוטי כסף ומסורק לאחור, חזהו חנוט במקטורן טוויד הגזור למידתו ורכוס בגנדרנות על בטנו. ממחטה כתומה, מכנסי קורדרוי חומים. נעלי העור השחורות בוהקות על שטיח המשי הכחול המעוטר בעיגול פרחוני גיאומטרי האופייני לשטיחי איספהאן. בהילוכו הגאה סאדק כמו יצא מקומדיה אמריקאית של שנות השבעים בכיכובו של פיטר סלרס, שבה מילא את תפקיד בעל ההון הפותה. והנה הוא פוסע לקראת שרה, שיושבת ליד השולחן בסלון. זוהי שעת בוקר ושרה שותה את התה שלה בכוס גדולה עם ידית. "איזה שִיק!" היא מצטהלת בחיוך גלוי לב, שעה שמאחוריה, ליילי ומינה מצחקקות לתוך מפית מוכתמת בריבת חבושים (ואילו אני, מרגע ששמעתי את דוד מס' 2 יוצא מחדרו, ממתינה ליד הדלת הפונה אל הגינה כדי לבקש ממנו רשות לצאת לשחק בחוץ). סאדק מרכין ראש לצד ימין וצוחק כמו נער מבויש שקיבל זה עתה מחמאה מהיפה בנערות השכונה. שיק (מבוטא באיראנית: שִיִיק), היא המילה האהובה עליו. לה הוא מייחל מדי בוקר, לה הוא ראוי בכל מצב.

צילום: הוצאת חרגול / מודן

התמונה הזאת משובצת בחורף 1978, חודשים ספורים לפני סיום המהפכה שחלקה עבר עלינו בביתו, בבית שהורי נישאו בו. לא זכור לי שירד שלג בחורף ההוא, למרות שבטהראן השלג מצטבר במשך חודשים ונערם כמו חומות. האם לא שמעתי את שרה אומרת שזהו "חורף פריזאי"? האם דיברה על החורף ההוא, או על חורף אחר? נצרתי את הביטוי אף כי לא ידעתי מהו חורף בפריז. אבל הוא נדמה לי פלאי, כמו כל מה שהיה צרפתי; החל בממשל וכלה בניחוח השמפו. בשנים שקדמו למהפכה שרה לקחה אותנו לסופרמרקט צרפתי שנפתח באחד הרחובות האופנתיים בצפון העיר. החנות הייתה נקייה עד אימה וגדושה שלל סחורות שהילכו עלינו קסם בזרותן. פיסות קטנות של צרפת, שנלקחו מתוך שלם נשגב כמו חלום, שבכוחו הפלאי של הנפט עשו את דרכן עד אלינו. "ואש קי רי", "נוטלה", יוגורט "דנונה", קממבר "קפריס דה דייה", סבון "זֶסט", סיגריות "ז'יטאן". המוצרים הנתונים באריזות מבריקות היו ערוכים על מדפי ברזל, גלויים לעין וזמינים ליד, ולא מגובבים בערימה רעועה כמו אצל החנווני שלנו, אגא מוֹהַבּאטי. המחירים, מוצגים בטוֹמאנים ובפרנקים, היו כה גבוהים, עד שלא יכולנו להשׂביע ולוּ מחצית ממאוויינו. יצאנו משם עם שקיק ותחושה שהשארנו מאחורינו עולם מכושף שעלול להיעלם לעולמים, כמו בסרטים המצוירים.

יום אחד, בשובי מבריסל, סיפרה לי שרה שדוד מס' 2 ואשתו עברו לדירה ליד מרכז העיר. שנים אחדות קודם לכן, בזמן מלחמת איראן־עיראק, היסודות של ביתם הישן התרופפו בגלל ההפצצות, ותהליך השיפוץ הבלתי נגמר חרג מהאמצעים שברשותם. הבית העצום היה בסמטה צרה במרכז טהראן. גרם מדרגות הוביל לחדרים רבים שכתליהם עמוסים במראות. שטיחי קיר וחפצי חן שירש מאבותיו ניצבו לצד רהיטים כבדים, עשויים עץ ועיטורי זהב שנקנו מסוחרי עתיקות בשוק הפשפשים (מַרצֶ'ה אוֹ פּוּס) של פא־ריס. הסך הכל היה התנגשות בין תקופות ושלל סגנונות צורמים ובלתי הולמים, והותיר רושם מבהיל של טעם רע.

אני מקבלת את הידיעה בשוויון נפש מחושב, נחושה לא להניח לשרה לעורר בי געגוע כואב ובה במידה חסר תועלת. ידעתי שדוד מס' 2 חולה, תקוע בבית ומרותק למיטתו. ידעתי זאת כמו שיודעים משהו שאי אפשר לאמוד את היקפו: רעידת אדמה, פיצוץ, מציאות רחוקה המזעזעת את הקיים בלי שתחדור להווה. לא הייתי מסוגלת לדמיין איך הוא נראה, שקוע בזיקנה ובחולי. באיזו מיטה שכב? באיזה חדר, באיזו דירה, באיזו שכונה? וגם אילו ידעתי את שם השכונה החדשה, הרי לא אדע איפה היא. מאז השלטון האיסלאמי הוחלפו כל שמות הרחובות והשכונות לשמות אייתולליים ועירפלו את נקודות הציון והזיכרונות. יכולתי לטלפן אליו, אבל מה אגיד לו?

"אל תדברי," אמרה לי שרה. "את לא צריכה לדבר. רק תגידי שלום והדוד והדודה שלך ידברו בשבילך!"

אבל גם זה היה למעלה מכוחי. לשמוע את קולותיהם, לדמיין אותם במקום האחר ההוא שבו היה לי פעם מקום משלי, שהייתי מאושרת בו כפי שלא אהיה עוד, מן הסתם, לעולם. איך ייתכן שהמקום הזה עדיין קיים ולי אין שום חלק בו עוד? איך נוצר בכלל מצב מופרך כזה? מובן שידעתי את התשובה לכל השאלות הללו, ולרבות אחרות, אבל לא היה בה די כדי להסביר את תחושת האכזריות והעוול שהכריעה אותי, ועודה מכריעה אותי כל אימת שאני חושבת על זה. האמת היא שדוד מס' 2 נעלם מזמן, והבשורה על מותו רק אישרה את מה שידעתי זה מכבר: שלא אראה אותו עוד, כשם שלא אראה עוד את איראן. ידעתי זאת ברגע שכפות רגלי, הנתונות במגפיה של אימי, חצו את קו הגבול המדומה בין איראן לטורקיה, בסביבות ארבע וחצי בבוקר ה־25 במרס 1981.

משלל סיבות הוא היה הדוד הקרוב אלי ביותר מבין כל הדודים. שהינו בביתו לראשונה באוגוסט 1978. תנועת המחאה נגד משטר השאה הקצינה במהלך הקיץ. בזמן שבערים המרכזיות ההפגנות התרחבו ונעשו עקובות מדם לפרקים, הדיכוי הלך והחריף, והגיע לשיאו עם ההכרזה על ממשל צבאי. לא עבר יום מבלי שמתנגדים פוליטיים ייעצרו או ייהרגו. לבקשתו של סאדק, שכנינו, בני משפחת נאסר, הביאו אותי אליו למחרת היום שבו שרה הובלה לבית החולים בעקבות מריבה אלימה עם הגנרל מנצור רחמאני, קצין בכיר שנתקף תשוקה עזה להרוג את אבי. דריוש, שהיה מבוקש על ידי הסאוואכ (המשטרה החשאית), מצא מסתור אי שם בתוך קרביה של טהראן. הוא עזב את דירתנו יומיים קודם לכן, בצהרי יום קיץ מהביל, מלוּוה בידידים שנראו מודאגים ודחקו בו לברוח. הצתת בית הקולנוע רֶקְס, בעיר אבאדאן, העלתה את מפלס המתיחות בימים האחרונים. זו הייתה הפעם הראשונה שדריוש לא מחה והסכים ללכת, אך פניו, כשחצה את מפתן הדירה, היו מובסות כפניו של שוער כדורגל שחטף בעיטת עונשין. מאותו יום ואילך הוא פתח בשורה של היעלמויות בעלות משך משתנה, אשר נחתמו בירידה ארוכה למחתרת שממנה הגיח רק בפברואר 1979, שבועיים אחרי שובו של ח'ומייני לאיראן.

ליילי ומינה כבר שהו בביתו של דוד מס' 2 כשהגעתי. הוא גר בגפו. ליתר דיוק, בגפו עם ביבי, המשרתת הנאמנה שבאה לכאן בעקבות נוּר מהאַנדרוני של אביה. אשתו של סאדק, יורשת אמידה למשפחה נכבדה אחרת ממאזנדראן, אוטונומית ומתנשאת באופן חביב, פרשה אל אדמותיה המאזנדראניות, הרחק משאון המהפכה. שני ילדיהם חיו את חייהם: הבת, נשואה ואם לשלושה, גרה במרחק כמה רחובות מבית המשפחה, והבן בזבז את כספי הוריו בארצות־הברית.

דוד מס' 2 היה נחוש להעניק לנו מקלט מוגן היטב בביתו הסגור והמסוגר, שכל רמז לעולם החיצון — טלוויזיה, רדיו או מפתח הדלת לגינה — נעלם ממנו שעות אחדות אחרי בואנו. במשך היום הוא לימד אותנו לבשל, לתפור, לסרוג, להכין בובות סמרטוטים ולקשט כרים. הוא שמר עלינו במצב של נורמליות מדומה, מחוץ לזמן, כמו יתומות באגדה של אנדרסן, שלמרות הכל יש להכינן לחיי נשים מהוגנות. בערבים נהג לספר לנו את סיפוריו, שבסופם האֵם הייתה תמיד קדושה מעונה, והוא — בדמעות.

בתור האפוטרופוס של האגדה המשפחתית, והודות למזיגה נבונה בין מציאות לבדיון, גיבש דוד מס' 2 ברבות השנים ממרבית סיפוריו גירסה אישית שדומה כי התאימה לאחים, דודים, דודות, דודנים ודודניות מדרגות קירבה שונות. בערבי הקיץ, במרפסת הבית שלו במאזנדראן, היה יושב בכיסא שמשך אל מול הים הכספי ומגיש לנו את סיפוריו בתאוותנות, יונק פתאום מהנרגילה ומפליא לשלוט בפעלוליו ההיתוליים. לפעמים היה פורץ בעצמו בצחוק, מטה את ראשו הצידה ובוחן מזווית עינו את הקהל שלו, וגם אנחנו צחקנו; והמבוגרים, שהבינו את הרמיזות המיניות, צחקו בקול רם עוד יותר מהילדים.

אולם מהיום שאסף אותנו אליו, פלשו לסיפורים שלו גרורות של אסונות. לא זו בלבד שחדלנו לצחוק, אלא שבסופם תמיד היינו חבוקים יחד, מקהלה מטולטלת על ידי יפחותיו של דוד מס' 2. ליילי, הלהוטה אחר הסברים וניתוחים, טוענת שעצבותו של הדוד לא נבעה מאהבתו הטרופה לאֵם, אלא לאבינו. בסופו של דבר, גרסה ליילי, האימה השתלטה על הסיפורים, מחקה את הרגעים המבדחים והחליפה אותם ברגעים אחרים, מבעיתים: מכות, התעללות, עינויים ורציחות. כל הזוועות שהורינו הפעילים הפוליטיים הסתכנו בהן בכל רגע.

לילה אחד, בעודי רוקמת תוכנית מילוט חשאית כשאפי דבוק אל שמשת החלון, משכה ליילי בזרועי והחזירה אותי למציאות באבחה אחת.

"את כל־כך אנוכית שאת אפילו לא קולטת שהוא מטפל בנו. הוא מעמיד פנים שהכל בסדר, אבל בלילה הוא נשבר! קוראים לזה דיכאון!"

אוצר המילים של ליילי, שהתעשר להדהים בזכות הספרים שקראה, טמן בחובו מילים שחרגו מטווח השגתי. כל המילים האלה היו בצרפתית, שפה שלמדה מגן חובה ועד לתיכון ראזי היוקרתי — בית הספר הפרטי הצרפתי ששכן בשכונת מגורים בצפון טהראן. על אף שכר הלימוד השערורייתי, שרה התעקשה לרשום אותנו אליו. הסיבות שבעטיין החליטה על כך, בסתירה מוחלטת לחיים שניהלנו בשכונה של המעמד הבינוני, להשקפתה הפוליטית ולמשלח ידה כמורה בתיכון ציבורי, היו סבוכות. נכון שביקשה להעניק לנו את מרב הסיכויים להצליח, דבר שפירושו היה, באופן חד־משמעי, ללמוד לימודים גבוהים בחוץ לארץ; נכון שציפתה כי בתום הלימודים האלה נחזור לאיראן ונתרום את חלקנו להתפתחות הארץ. אולם התכליתיות המובהקת הזאת הסתירה תשוקה עזה לצרפת, ארץ שחייתה בה שנה הודות למלגה אוניברסיטאית שקיבלה כשכתבה עבודת תזה על ז'אן־ז'אק רוסו. שנה אחת ויחידה, שהייתה כמו חזיון תעתועים באמצע המדבר. כפי שאימהות מסוימות, שחלמו להיות מלכות יופי, רשמו את בנותיהן לתחרויות יופי, כך רשמה אותנו שרה לתיכון ראזי.

בניגוד לאחיותי, לא אהבתי את הצרפתית, שנדמתה לי פתלתלה ומליצית, וסירבתי לקשור איתה כל קשר שהוא מחוץ לכותלי בית הספר. לא נגעתי בספרי "הספרייה הוורודה" ו"הספרייה הירוקה", ירושה מאחיותי, ששרה סידרה בקפידה על המדף שמעל מיטתי. ואת אסטריקס וטינטין לא קראתי בצרפתית, אלא בפרסית, והכרחתי את עצמי לצחוק בקולי קולות כדי לעצבן את אחיותי, שסברו כי התרגום מחריד.

למען האמת, לא את הצרפתית דחיתי מעלי, כי אם את החובה המושתקת, המשותפת לתלמידים האיראנים של תיכון ראזי, שהגיעו ממשפחות רמות יחס ועשירות להכעיס, לראות בה שפה הנעלה על הפרסית. מכאן נבעה הוודאות שאם ישלטו בשפה הזו, הם עצמם יהיו נעלים על יתר האיראנים, המון קולני ונבער שמגשש באפלה בנבכי המזרח התיכון ואוכל אורז בכף כאילו היה מרק. בכיתה הייתה תחרות מי מיטיב להתבטא בצרפתית, מי מבלה את החופשות הכי ארוכות בצרפת, קונה את בגדיו אצל "קשארל" ונועל מוּן בּוּטְס בחורף. אחדים אף דיברו צרפתית עם האחים והאחיות שלהם, וקראו לאביהם "פָּפָּה" במקום ה"בָּבָּה" הגס והנחשל. התלמידים הצרפתים נחשבו אלים שגילו אצילות נפש כשירדו אל העם וחננו אותנו באנינותם. הניסיון להתקבל לחבורה שלהם היה עיקר הפעילות בהפסקות. בזתי ליהירותם, אף על פי שבסתר ליבי גם אני חלמתי שיהיו לי מוּן בּוּטְס.

כעבור שבועיים שוחררה שרה מבית החולים, רזה יותר וחיוורת. אחרי שבוע של התאוששות בבית דוד מס' 2 (שבו חזרו והפציעו כבמטה קסם הטלוויזיה, הרדיו והמפתח לגינה), היא הזמינה מונית וחזרנו הביתה. אושרי השכיח ממני את השהות הקלאוסטרופובית שבמהלכה אמנם למדתי לתפור, לרקוח ריבת חבושים ולהכין מציות ממולאות עשבי תבלין.

חרף איומיו היומיומיים של הסאוואכ, שהמשיך ברדיפתו האנטיגונית אחרי רעיית הפעיל הפוליטי, שרה עמדה על כך שנחזור לדירה שלנו בקומת הקרקע. היא ידעה שאירוע נוסף וחמור יותר יגרש אותנו ממנה בקרוב, אבל בינתיים נדרשנו להפגין חזית מוצקה. אנחנו, המשפחה של דריוש סאדר, שעיתונאי זר כינה לאחרונה "הסָחָרוב של איראן".

"אין שום סיבה לפחד מהתנים האלה, יקירותי. אדרבה, הם אלה שצריכים לפחד מאיתנו!" היא הכריזה כעבור כמה שעות, כשהציבה את מזרני המיטות הישנים שלנו כנגד חלונות החדרים.

אל תטעו. המזרנים האלה, שהקפדנו להספיג בשתן שלנו, נועדו לבלום את הכדורים שהתנים היו עלולים לירות בנו באישון לילה!

ארבעתנו היינו במרפסת, ואחיותי עזרו לשרה. התבוננתי בהן בספקנות. איך יצליחו הגרוטאות הדקיקות האלה להגן עלינו? איך שרה מסוגלת לחשוב שהסאוואכים יתייאשו למראם וילכו לסיים את הלילה במקום אחר? אם הייתי סאוואכית — דמיינתי אותם שריריים וחמושים כמו הרוצחים בסרטים האמריקאיים האהובים על דריוש — הייתי מדלגת מעל המרפסת, בועטת במזרנים המטונפים הצידה ומרוקנת עלינו את המחסנית. כבר עמדתי לפתוח את הפה ולשתף אותן במחשבות שלי, כשלפתע מינה, שכנראה טיפחה אותם ספקות כמוני, תקעה לי מרפק בבטן. מבטה המצמית — את לא רואה שזה מרגיע אותה, מפגרת שכמותך? — השתיק אותי בו־במקום.

נֶגאר גָ'וואדי נולדה באיראן ב-1969 למשפחה של אינטלקטואלים שהתנגדו למשטרי השאה וח'ומייני והייתה בת אחת-עשרה כשהגיעה לצרפתצילום: JOEL SAGET / AFP

המשכתי להתבונן באימי כשהשלימה את יצירת כפיה המופרכת, אחוזת פחד. עד שלא העלתה את האפשרות שנקפד את חיינו מחוּררות בכדורים, המחשבה הזאת לא חלפה במוחי. שהדירה שלנו נתונה למעקב: כן. שהורינו ייעצרו ויובלו למתקני הכליאה החשאיים של המשטר: כן. שדריוש יצא לאחת האספות הפוליטיות שלו ולא יחזור לעולם: כן. אבל לא שנמות. מרגע זה ואילך, כל אימת שהעפתי מבט בחלונות החסומים של חדר השינה שחלקתי עם מינה, נהמה בתוכי האימה כמו חיית פרא. לא ישנתי. עיני נשארו פקוחות כל הלילה, והתכווצתי לשמע כל רחש בעודי מתפללת לאלוהים, לא שיחוס עלינו — התוהו ובוהו עלי אדמות נדמה לי מחוץ להישג ידו — אלא שהכדורים יפגעו בכולנו בעת ובעונה אחת. אלי, עשה שאימי, אחיותי ואני נמות יחד!

לפני שאספר לכם על המריבה של שרה עם גנרל רחמאני, עלי להציג בפניכם תחילה את בַּרתלמי שומאן.

ברת שומאן, יליד ניו יורק, היה עיתונאי פעיל שמאל שגלה מארצות־הברית בשנות השישים עקב פעילותו הענפה בתנועות המחאה נגד מלחמת וייטנאם. הוא עקר ללונדון (קרוב של ברטראנד ראסל), והגיע לאיראן בזמן המהפכה. בדומה לעיתונאים מערביים רבים, הוא יצר קשר עם דריוש וראיין אותו כמה פעמים. אך בניגוד לאחרים, הוא בחר להתגורר בשכונה שלנו והיה יוצא ובא בביתנו, ולא פעם נשאר לארוחת צהריים או ערב. אחר הצהריים היה לוקח אותי לפעמים לסייר ברחובות המבעבעים של טהראן ומשתמש בי כבמתורגמנית. היינו זוג מוזר: הוא, ג'ינג'י גבוה ומגודל שיער, ואני, שחרחורת קטנה וקצוצת שיער, והפנינו אחרינו לא מעט ראשים. כשאנשים התיזו בפניו בבוז "US go home", הוא ביקש שאסביר להם את מאבקו המר באימפריאליזם האמריקאי. עשיתי כמיטב יכולתי, ולרוב המאמץ השתלם. כך נרקמה בינינו מערכת יחסים קרובה, גם משום שלא היו לו ילדים ונראה שהוא מצר על כך. בנובמבר 1979, כשסטודנטים איראנים השתלטו על שגרירות ארצות־הברית ומסמכי הארכיון נחשפו ברבים, התיאוריה ששומאן הוא למעשה מרגל אמריקאי נעשתה סבירה מספיק כדי שיסולק מהארץ עם איסור לחזור אליה.

ב־24 באוגוסט 1978 שודר ב־BBC ריאיון שערך ברת. הנושא היה: "איך גנרל מנצור רחמאני הופיע בביתו של דריוש סאדר ואיים להרוג אותו, במילותיה של בתו בת השבע, שהייתה עדה למתרחש." אני בטוחה שלא שמעתם אותו.

הוא הוקלט ברשמקול קטן באותו יום ממש, בזמן שאכלתי ארוחת בוקר אצל השכנים שלנו, משפחת נאסר (קרקוש הכלים מאפיל לרגעים על קולותינו), נשלח מייד אחר־כך ל־BBC ושובץ בתוכנית שהוקדשה למהפכה האיראנית.

שבועות ספורים אחרי האירוע, שלח לי שומאן עותק של הריאיון בקלטת שמע, לצד מכתב נוגע ללב שבו ביקש שאעניק לו ריאיון נוסף (הוא כתב שהוא עובד ברדיו אמריקאי מחתרתי שבסיסו בטורונטו).

לא השבתי לבקשתו ולא האזנתי לקלטת אלא שנים רבות אחרי כן, פעם אחת, כשעברתי דירה. אנסה בכל זאת לתמלל אותה כאן עבורכם.

ב. שומאן: את יכולה להסביר לי מה קרה אתמול?

ק. סאדר: הייתי בבית עם אמא ופתאום שמענו רעש בקצה הרחוב, שם... אנשים צעקו כל מיני... אהה...

ב. שומאן: סיסמאות?

ק. סאדר: כן, סיסמאות.

ב. שומאן: מי היו האנשים האלה?

ק. סאדר: אני לא יודעת... אנשים שהפגינו.

ב. שומאן: ולמה הם היו בקצה הרחוב שלך?

ק. סאדר: כי גנרל רחמאני גר שם.

ב. שומאן: אנשים הפגינו מול הבית של גנרל רחמאני?

ק. סאדר: כן. בהתחלה לא ידענו למה הם שם, אבל אז מישהו דפק על החלון שלנו, ואמא פתחה. זה היה צלם. הוא רצה להתחבא אצלנו כי המשטרה רדפה אחריו. אמא אמרה לי להסתיר את המצלמות שלו בתוך מכונת הכביסה. הוא זה שהסביר לנו מה קורה.

ב. שומאן: אז היית לבד בבית עם אמא שלך.

ק. סאדר: האחיות שלי נמצאות אצל חברה ואבא שלי הסתלק אתמול. לאמא היה כאב ראש נוראי. היא שכבה בחדר השינה כששמענו את הרעש.

ב. שומאן: ומה קרה אחר־כך?

ק. סאדר: הצלם נכנס איתנו לסלון... מישהו דפק בדלת. אמא ביקשה שאלך לפתוח. הסתכלתי קודם דרך העינית, אבל אצבע חסמה אותה מבחוץ. הסתכלתי על אמא, היא אמרה שלא אפחד ואפתח. פתחתי. גנרל רחמאני עמד מולי עם אקדח. מאחוריו היה חייל שמשך לילד בשיער. התחלתי תכף לבכות. רחמאני כרע על ברכיו לפני ואמר לי: "אל תבכי, אני לא אפגע בך. אבל את האבא הזבל שלך אהרוג." אחר־כך הוא קם וכיוון את האקדח שלו אל התמונה של אבא. אמא התחילה לריב איתו... (הפסקה ממושכת).

ב. שומאן: מה היא אמרה לו?

ק. סאדר: היא תפסה במדים שלו וצעקה: "אף אחד לא יהרוג את בעלי!" רחמאני תקע את האקדח ברקה שלה וצעק: "אז אני אהרוג אותך!" הוא אמר שאבא שלח אנשים לחסל אותו, אותו ואת המשפחה שלו. אמא צעקה שהוא מדבר שטויות... שאבא עיתונאי, לא רוצח.

ב. שומאן: ואת, מה את עשית בזמן הזה?

ק. סאדר: פחדתי... התגנבתי בין הרגליים של החייל ורצתי לקרוא לשכן, מר נאסר. ביקשתי שיבוא כי רחמאני הולך להרוג את אמא שלי. הוא בא וניסה להרגיע אותו. רחמאני היה מאוד מעוצבן, הוא לא הפסיק לצעוק. הוא דחף את אמא, אבל היא לא עזבה אותו. היא נאחזה בו. אז הוא הסתער על הדלת והיא נפלה על הרצפה. הוא גרר אותה אל הדלת. גברת נאסר מיהרה אליה להרים אותה. אני רצתי למטבח כדי לקחת סכין ויצאתי אחריו לחצר, לראות שהוא לא חוזר. מר נאסר תפס אותי וחטף ממני את הסכין.

ב. שומאן: ומה קרה אחר־כך? אמרו לי שרחמאני מת.

ק. סאדר: כן. אנשים חיכו לו ליד השער, בקצה החצר. מר נסאר ביקש ממנו לא לצאת, אבל הוא לא הקשיב לו. ברגע שהוא יצא, הם התנפלו עליו ו... (שתיקה) אני לא יודעת איך להגיד את זה.

ב. שומאן: ביצעו בו לינץ'...

ק. סאדר: הם גררו אותו אליו הביתה, כל הרחוב היה מלא דם. מר נאסר כיסה לי את העיניים עם היד שלו כדי שלא אראה. אחר־כך הוא החזיר אותי הביתה. אמא שלי שכבה על הספה, והמון אנשים היו סביבה. שכנה הגיעה וצעקה: "זה נגמר, הוא מת!" אמא התחילה לבכות ואמרה שיש לו ילדים, שהוא לא היה צריך למות. אחר־כך אישה אחת באה והראתה לה שהיד שלה מלאה דם, ואז היא... השתגעה...

ב. שומאן: לקחו אותה לבית חולים?

ק. סאדר: כן, אמבולנס הגיע והם לקחו אותה...

_____________________

"דיסאוריינטלית", נֶגאר גָ'וואדי (מצרפתית: רמה איילון), הוצאות חרגול ומודן, 311 עמודים, 98 שקלים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ