משהו לקרוא |

"שירת סרטני הנהר" מאת דיליה אוונס: שני פרקים ראשונים

רומן ביכורים שהוא בה בעת תעלומת רצח, סיפור התבגרות וחגיגה של טבע פראי. מבט מבעד לעיניה של ילדה נטושה, שבבידודה פוקחת את עינינו אל פלאות הנוף וסכנות עולמה הפרטי

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דיליה אוונס
דיליה אוונס. בילתה עשרות שנים במדבריות בוצוואנה וזמביה. את רוב חייה העבירה הרחק מבני אדםצילום: צילום מסך
הארץ

פרולוג

1969

בִּיצת החוף אינה ביצה רגילה. ביצת החוף היא מרחב של אור, שעשב גדל בו במים, ומים זורמים לתוך שמים. נחלים מתפתלים בזרימה איטית, נושאים איתם את גלגל השמש אל הים, וציפורים ארוכות־רגל מתרוממות מהן בחינניות לא צפויה — כאילו לא נבראו לעוף — כשברקע צווחים אלפי אווזי שלג.

ובתוך ביצת החוף, פה ושם, מתגנבת ביצה אמיתית אל מישורי המים הנמוכים, חבויה ביערות טחובים. מי הביצה עומדים ואפלים, משבלעו את האור בגרונם הבוצי. אפילו תולעים ליליות פעילות ביום במסתריה. יש בה קולות, כמובן, אבל לעומת ביצת החוף, הביצה האמיתית שקטה, כי ריקבון מתרחש ברמת התא. החיים נמקים ומצחינים וחוזרים אל שכבת הרקב; מֶסֶס חריף של מוות שמוליד חיים.

בבוקר 30 באוקטובר 1969 נחה גופתו של צֵ'ייס אנדרוּז במי הביצה, שהיתה סופגת אותה בשקט, כדרכה. מסתירה אותה לעד. בִּיצה יודעת כל שיש לדעת על מוות, ולא בהכרח מגדירה אותו כטרגדיה, ודאי לא כחטא. אבל הבוקר שני בנים מהכפר רכבו על אופניהם אל מגדל התצפית הישן, ומפניית המדרגות השלישית הבחינו בז'קט הג'ינס שלו.

1.

אמא

1952

הבוקר בער בחום־אוגוסט נורא, ההבל הלח של ביצת החוף אפף את האלונים והאורנים בערפל. חלקות הדקלים הננסיים עמדו שקטות שלא כהרגלן, להוציא את נפנופן האיטי והשקט של כנפי אנפה שהתרוממה מהלגונה. ואז קאיָה, רק בת שש באותה עת, שמעה את דלת הרשת נטרקת. ממקומה על השרפרף היא הספיקה לקרצף שאריות דייסה מהסיר והנמיכה אותו אל תוך כיור של בועות מהוהות. שום קול עכשיו להוציא נשימתה שלה. מי יצא מהצריף? לא אמא. היא אף פעם לא הניחה לדלת להיטרק.

אבל כשקאיה רצה למרפסת הכניסה, היא ראתה את אמה בחצאית חומה ארוכה, בועטת בקפלים המלחכים את קרסוליה בעודה צועדת בשביל החולי על עקבים גבוהים. הנעליים הקטומות היו עשויות עור תנין מזויף. נעלי היציאה היחידות שלה. קאיה רצתה לצעוק אליה אבל ידעה שאסור לה להעיר את אבא, ולכן פתחה את הדלת ועמדה על מדרגות העץ־ולבֵנים. משם היא ראתה את תיק הרכבת הכחול שאמא החזיקה בידה. בדרך כלל, בביטחון של גוּר, קאיה ידעה שאמא תחזור עם בשר עטוף בנייר חום שמנוני או עם תרנגולת, שראשה מידלדל כלפי מטה. אבל היא אף פעם לא נעלה את נעלי התנין, אף פעם לא לקחה תיק.

אמא תמיד הסתובבה להביט במפגש השביל עם הכביש, בזרוע מונפת אל־על, כף יד לבנה מנופפת, כשפנתה אל הדרך שהתפתלה בין יערות ביצה, לגונות סוּף, ואולי — ברצות הגאות — בסופו של דבר העירה. אבל היום היא המשיכה ללכת, מתנודדת בינות לתלמים החרוצים. דמותה הגבוהה הגיחה מפעם לפעם מבעד לפרצות ביער, עד שרק רצועות צעיף לבן הבזיקו בין עלים. קאיה רצה במהירות אל הנקודה שבה ידעה שאפשר לראות את הדרך; אמא בלי ספק תנופף משם, אבל היא הגיעה בדיוק בזמן לראות את התיק הכחול — הצבע כל כך לא התאים ליער — נעלם. כבדוּת, עבה כמו בוץ אדמה שחורה, הדפה את חזהּ כשחזרה למדרגות לחכות.

קאיה היתה הצעירה בחמישה אחים, השאר מבוגרים ממנה בהרבה, אבל בהמשך היא לא תזכור את גילם. הם גרו עם אמא ואבא, דחוסים יחד כמו ארנבים במכלאה, בצריף הגולמי שמרפסת הכניסה המרושתת שלו לטשה עיניים גדולות מתחת לאלונים.

ג'וֹדי, האח הכי קרוב לקאיה, אבל עדיין מבוגר ממנה בשבע שנים, יצא מהבית ונעמד מאחוריה. היו לו אותם עיניים שחורות ושיער שחור; הוא לימד אותה ציוצי ציפורים, שמות כוכבים, איך לנווט את הסירה בתוך העשב הדוקרני.

"אמא תחזור," הוא אמר.

"אנ'לא יודעת. היא לובשת ת'נעלי תנין שְלה."

"אמא לא עוזבת ת'ילדים שְלה. זה לא קורה."

"סיפרת לי שהשועלה הזאתי עזבה ת'גורים שְלה."

"כן, אבל השועלה הזאתי נחתכה לה כל הרגל. היא היתה מתה מרעב אם היתה מנסה להאכיל תַ'צמה ות'גורים שְלה. היה לה טוב יותר לעזוב 'תם, להתרפא, ואז ל'מליט עוד כשתוכל לגדל 'תם כמו שצריך. אמא לא מתה מרעב, היא תחזור." ג'ודי בכלל לא היה בטוח כמו שהוא נשמע, אבל אמר את זה בשביל קאיה.

גרונה התכווץ, היא לחשה, "אבל אמא סוחבת ת'תיק הכחול כאילו היא הולכת לאַנשוּ גדול."

הצריף ניצב מאחורי הדקלים הננסיים, שהשתרעו על מישורי החול עד למחרוזת לגונות ירוקות, ומרחוק — כל ביצת החוף שמעבר. קילומטרים של להבי עשב עמיד כל כך, שהוא גדל במים מלוחים שנקטעו רק בידי עצים כפופים כל כך עד שלבשו את צורת הרוח. יערות אלונים הצטופפו משאר עברי הצריף וחיפו על הלגונה הקרובה יותר, שפניה תססו מרוב חיים שרחשו בהם. אוויר מלוח ושירת שחפים ריחפו בין העצים מהים.

תביעת חזקה על שטח לא השתנתה הרבה מאז המאה השש־עשרה. חלקות האדמה הפזורות בביצת החוף נעדרו תיאור משפטי, רק נתחמו טבעית — גבול נחל פה, אלון מת שם — בידי המנודים. אדם לא הקים לו מחסה מכּפות דקל בביצה, אלא אם נמלט ממישהו או הגיע לקצה דרכו שלו.

מן הים גונן על ביצת החוף קו־חוף קרוע, שמגַלים קדומים כינו "בית הקברות של האוקיינוס האטלנטי" כי זרמים חזקים, רוחות זועמות ושוניות רדודות טרפו ספינות כמו כובעי נייר לאורך מה שעתיד להיות חופי קרוליינה הצפונית. באחד מביטאוני הימאים נכתב, "שייטנו מול החוף... אך שום כניסה לא נמצאה לנו... סערה עזה תפסתנו... אילצתנו לצאת אל הים, לביטחוננו וביטחון ספינתנו, ומהירות הזרם החזק נשאתנו...

צילום: באדיבות הוצאת כנרת

"הארץ... כולה ביצה ושדות־מים, חזרנו לספינתנו... רפיון רוח לכל שיבקש להתיישב באזורים אלה".

מי שחיפשו קרקעות רציניות המשיכו לפנים הארץ, וביצת החוף הנודעת לשמצה הזאת היתה לרשת, שגרפה ערב־רב של מלחים מרדנים, מנודים, בעלי־חוב ועריקים ממלחמות, של נָסים מפני מיסים וחוקים שלא היטיבו עמם. מי שלא הרגה המלריה ולא בלעה הביצה, התרבו לכדי שבט של שוכני יערות בני גזעים אחדים ותרבויות מרובות, שכל אחד מהם ידע לכרות פיסת יער קטנה בגרזן ולסחוב צבי שנצוד כמה קילומטרים. כמו חולדות נהר, לכל אחד היתה טריטוריה משלו, ובו בזמן היה עליו להשתלב איכשהו בשוליים או פשוט להיעלם יום אחד בביצה. מאתיים שנה לאחר מכן הצטרפו אליהם עבדים נמלטים, שברחו לתוך ביצת החוף וכונו מָרוּנים, ועבדים שיצאו לחופשי, חסרי כול ורדופים, שנפוצו אל מישורי המים בהיעדר אפשרויות.

אולי היתה זאת ארץ אכזרית, אבל לא ענייה. שכבות של חיים — סרטני־חול משורבטים, סרטני־נהר שוכני בוץ, עופות מים, דגים, חסילונים, צדפות, צבאים ואווזים שמנמנים — נערמו ביבשה או במים. אדם שאינו מתבייש לחפש את מזונו, לא ירעב בה לעולם.

השנה היתה עכשיו 1952, כך שאחדות מהחלקות הוחזקו בידי שורה של אנשים בלתי קשורים ובלתי מתועדים על פני ארבע מאות שנה. רובן לפני מלחמת האזרחים. אחרים פלשו לאדמות בתקופה מאוחרת יותר, במיוחד לאחר מלחמות העולם, כשגברים חזרו מרוששים ונשברו. ביצת החוף לא תחמה אותם אבל הגדירה אותם, וכמו כל אדמה קדושה, שמרה את סודותיהם במעמקיה. לאיש לא היה אכפת שהם החזיקו בקרקע, כי אף אחד אחר לא רצה בה. אחרי הכול, היה מדובר באדמות־בּוּר מוצפות מים.

בדיוק כמו את הוויסקי, שוכני ביצת החוף ייצרו בעצמם גם את חוקיהם — לא חוקים כמו אלה החקוקים בלוחות אבן או כתובים במסמכים, אלא עמוקים יותר, טבועים בגֶנים. עתיקים וטבעיים, כאילו בקעו מיונים ונצים. כשאדם מוצא את עצמו נדחק לפינה, נואש או מבודד, הוא נסוג אל האינסטינקטים המכוונים להישרדות. מהירים וצודקים. תמיד יהיו בנמצא קלפים שליטים, כי הם מועברים מדור לדור בתדירות גבוהה מגֶנים מעודנים יותר. זו לא מוסריות, אלא מתמטיקה פשוטה. בינן לבין עצמן, יונים נלחמות לא פחות מנצים.

אמא לא חזרה באותו היום. אף אחד לא דיבר על זה. פחות מכול אבא. מסריח מדגים ואלכוהול חבית, הוא קירקש במכסי סירים. "איפה הארוחת ערב?"

בעיניים מושפלות, האחים והאחיות משכו בכתפיים. אבא קילל כמו כלב וצלע החוצה בחזרה לתוך היער. היו ריבים בעבר; אמא אפילו עזבה פעם־פעמיים, אבל תמיד חזרה, גרפה לזרועותיה את כל מי שאפשר לחבק.

שתי האחיות הגדולות בישלו ארוחה של שעועית אדומה ולחם תירס, אבל אף אחד לא ישב לאכול ליד השולחן, כמו שהיו עושים עם אמא. כל אחד דלה שעועית מהסיר, זרק עליה חתיכת לחם תירס, והלך לאכול על מזרן הרצפה שלו או על הספה הדהויה.

קאיה לא היתה מסוגלת לאכול. היא ישבה על מדרגות הכניסה, הסתכלה על השביל. גבוהה לגילה, רזה כמו עצם, עורה שחום עמוק ושערה חלק, שחור ועבות כמו כנפי עורב.

חשֵכה שמה קץ לתצפיתה. צפרדעים מקרקרות יטביעו את קולם של צעדים; למרות זאת היא שכבה על מיטת המרפסת שלה והקשיבה. רק הבוקר התעוררה לרחש רצועות חזיר מיטגנות במחבת הברזל וניחוח לחמניות משחימות בתנור העצים. היא לבשה את האוברול שלה ורצה למטבח לערוך את הצלחות והמזלגות. לדלות את החיפושיות מדייסת התירס. ברוב הבקרים אמא חיבקה אותה בחיוך רחב — "בוקר טוב, ילדתי המיוחדת" — ושתיהן ביצעו את המטלות כבריקוד. לפעמים אמא שרה שירים עממיים או דיקלמה שירי ילדים: "החזירון הקטן הזה הלך לשוק". או היתה סוחפת את קאיה לג'יטֶרבּאג, רגליהן היו חובטות ברצפת הדיקט עד שהמוזיקה שבקעה מהרדיו המופעל בסוללות גוועה, נשמעת כאילו היא שרה לעצמה מקרקעית חבית. בבקרים אחרים אמא דיברה על דברים של מבוגרים שקאיה לא הבינה, אבל היא הבינה שהמילים של אמא צריכות מקום ללכת אליו, אז היא ספגה אותן דרך עורה בעודה תוחבת עוד עץ מתחת לכיריים. הינהנה כאילו היא מבינה.

ואז, המהומה של הקמת כולם והאכלתם. אבא לא שם. היו לו שני מצבים: שקט וצעקות. אז זה היה מאה אחוז כשהוא ישן לאורך הארוחה, או לא חזר הביתה בכלל.

אבל הבוקר אמא היתה שקטה; חיוכה אבוד, עיניה אדומות. היא קשרה לעצמה צעיף לבן כמו של פיראטים, נמוך על המצח, אבל השוליים הסגולים והצהובים של חבּוּרה נשפכו החוצה. מיד אחרי ארוחת הבוקר, עוד לפני שהכלים נשטפו, אמא הכניסה כמה חפצים אישיים לתיק הכחול והתרחקה בשביל.

למחרת בבוקר קאיה שבה ותפסה עמדה על המדרגות, עיניה הכהות חופרות בַּשביל כמו מנהרה שמחכה לרכבת. על ביצת החוף שמעבר התפרש צעיף ערפל נמוך כל כך, שתחתיתו הרכה נחה ממש על הבוץ. קאיה רקעה ברגליה היחפות, שיחקה בעלי־עשב בטחביות, אבל ילדה בת שש לא יכולה לשבת זמן ארוך, וכעבור זמן קצר היא התחילה לצעוד במישורים המוצפים, בהונותיה מעלים קולות יניקה. היא רכנה בשולי המים הצלולים והביטה בדגיגונים מתרוצצים בין כתמי אור לצל.

ג'ודי צעק לה מבין הדקלים. היא לטשה עיניים; אולי יש לו חדשות. אבל בזמן שהתפתל בין הכפות הדוקרניות, היא ידעה לפי צורת ההליכה שלו, אגבית, שאמא לא בבית.

"רוצה לשחק מגלֵי ארצות?" הוא שאל.

"אמרת ש'תה גדול מדי לשחק מגלי ארצות."

"לאאא, סתם אמרתי את זה. אין גדול מדי. תחרות!"

הם קרעו את המישור, ואחר כך רצו דרך היער אל החוף. היא צווחה כשעקף אותה וצחקה עד שהגיעו לאלון הגדול שפרש זרועות עצומות מעל החול. ג'ודי ואחיהם הגדול, מֶרף, דפקו במסמרים כמה לוחות על הענפים על תקן של מגדל תצפית ומצודת עץ. הרבה מזה כבר קרס, השתלשל עכשיו ממסמרים חלודים.

בדרך כלל, אם הרשו לה להשתתף בכלל, זה היה בתור ילדה שפחה שמביאה לאחֶיה לחמניות חמות שסחבה מהתבנית של אמא.

אבל היום ג'ודי אמר, "את יכולה להיות הקפטן."

קאיה הרימה את זרועה הימנית לאות הסתערות. "גרשו את הספרדים!" הם שברו מקלות־חרב ופרצו בין השיחים הקוצניים, צועקים ודוקרים את האויב.

לאחר מכן — העמדת פנים באה והולכת בקלות — היא ניגשה אל בול עץ טחוב והתיישבה. הוא הצטרף אליה בשקט. הוא רצה להגיד לה משהו כדי שלא תחשוב על אמא, אבל שום מילים לא יצאו, אז הם צפו בצלליהם השוחים של רצֵי־מים.

מאוחר יותר קאיה חזרה למדרגות הכניסה וחיכתה הרבה זמן, אבל גם כשישבה והביטה בקצה השביל, היא לא בכתה. פניה היו דוממות, שפתיה קו פשוט ודק תחת עיניה הסורקות. אבל גם ביום הזה אמא לא חזרה.

2.

ג'וֹדי

1952

אחרי שאמא עזבה, במהלך השבועות הבאים, אחיה הבכור של קאיה ושתי אחיותיה נסחפו גם הם, כאילו על פי הדוגמה שנתנה. הם נשאו את התקפי הזעם אדומי־הפנים של אבא, שהתחילו כצעקות, ואחר כך הסלימו למכות־אגרוף או חבטות גב־יד, עד שבזה אחר זה נעלמו. הם הרי היו כמעט מבוגרים ממילא. ובהמשך, כשם ששכחה את גיליהם, גם לא הצליחה להיזכר בשמותיהם האמיתיים, רק שכינו אותם מיסי, מֶרף ומֶנדי. על מזרנה במרפסת הכניסה מצאה קאיה ערימה קטנה של גרביים שאחיותיה השאירו לה.

בבוקר שבו ג'ודי היה האח היחיד שנשאר, התעוררה קאיה לקול קרקוש ושמן חם של ארוחת בוקר. היא פרצה למטבח במחשבה שאמא בבית מטגנת לביבות תירס. אבל זה היה ג'ודי, שעמד ליד הכיריים ובחש דייסת תירס. היא חייכה להסתיר את האכזבה, והוא ליטף את קודקודה, היסה אותה: אם לא יעירו את אבא, יוכלו לאכול לבד. ג'ודי לא ידע איך מכינים לחמניות, ולא היה להם בייקון, אז הוא בישל דייסה וביצים מקושקשות בשומן, והם ישבו יחד והחליפו בשקט מבטים וחיוכים.

הם שטפו את הכלים במהירות ויצאו החוצה בריצה אל ביצת החוף, הוא בראש. אבל בדיוק אז אבא צעק והתנדנד לעברם. כחוש להחריד, גזרתו כמו מתנופפת בשל כבידה גרועה. ניביו צהובים כשיני כלב זקן.

קאיה העיפה מבט בג'ודי. "אנחנו יכולים לרוץ. ליתחבא איפה שהטחב."

"זה בסדר. יהיה בסדר," הוא אמר.

ראיון עם דילייה אוונס על הספר

מאוחר יותר, סמוך לשקיעה, ג'ודי מצא את קאיה על החוף בוהה בים. הוא נעמד לידה, אבל היא לא הסתכלה בו אלא המשיכה להביט בגלים העכורים. אף על פי כן, היא ידעה לפי צורת הדיבור שלו שאבא הִכה אותו בפרצוף.

"אני מוכרח ללכת, קאיה. לא מסוגל לחיות פה יותר."

היא כמעט הסתובבה אליו, אבל לא הסתובבה. רצתה להתחנן שלא ישאיר אותה לבד עם אבא, אבל המילים נתקעו.

"כשתהיי גדולה מספיק תביני," הוא אמר. קאיה רצתה לזעוק שהיא אולי קטנה, אבל היא לא טיפשה. היא ידעה שאבא הוא הסיבה לכך שכולם עזבו; מה שתהתה הוא למה אף אחד לא לקח אותה איתו. גם היא חשבה לעזוב, אבל לא היה לה לאן ללכת, ולא היה לה כסף לאוטובוס.

"קאיה, תיזהרי, שומעת. אם מישהו בא, אל תיכנסי הביתה. יכולים לתפוס 'תך שם. תברחי עמוק לביצה, תתחבאי בשיחים. תמיד תכסי את העקבות שְלך; כמו שהראיתי לך. ואת יכולה ליתחבא גם מאבא." כשעדיין לא דיברה, הוא אמר שלום וחצה את החוף אל היער. ממש לפני שנכנס אל בין העצים, היא הסתובבה לבסוף והביטה בו מתרחק.

"החזירון הקטן הזה נשאר בבית," היא אמרה לגלים.

היא שברה את הקיפאון ורצה לצריף. צעקה את שמו במסדרון, אבל החפצים של ג'ודי כבר נעלמו, מזרן הרצפה נותר חשוף.

היא צנחה על המזרן שלו וצפתה בשארית היום גולשת במורד הקיר. אור המשיך להשתהות אחרי השמש, כדרכו, חלקו נקווה בחדר, כך שלרגע אחד קצר המיטות הגבשושיות וערימות הבגדים הישנים לבשו צורה וצבע יותר מהעצים בחוץ.

רעב מכרסם — דבר כל כך רגיל — הפתיע אותה. היא הלכה למטבח ונעמדה ליד הדלת. כל חייה היה החדר חמים מאפיית לחם, בישול שעועית או נזיד דגים מבעבע. עכשיו הוא היה תפל, שקט וחשוך. "מי הולך לבשל?" היא שאלה בקול רם. היתה יכולה לשאול, מי הולך לרקוד?

היא הדליקה נר וחיטטה באפר החם מתחת לכיריים. המקרר שימש כארון כי לא היה חשמל ליד הצריף. חובט זבובים תקוע בדלת שתישאר פתוחה נגד העובש. אף על פי כן, ורידים שחורים־ירקרקים של עובש צמחו בכל חריץ.

היא הוציאה את השאריות ואמרה, "אני אקפיץ ת'דייסה בשומן, לחמם 'תה." זה מה שעשתה ואכלה מהסיר, מסתכלת מהחלון אם אבא בא. אבל הוא לא בא.

כשהאור מרבע הירח נגע בסוף בצריף, היא זחלה למיטת המרפסת שלה — מזרן גבשושי על הרצפה עם סדינים אמיתיים בעיטורי ורדים כחולים קטנים שאמא קנתה במכירת חצר — לבדה בלילה בפעם הראשונה בחייה.

בהתחלה, מדי כמה דקות, היא התיישבה והציצה דרך הרשת, מטה אוזן לצעדים ביער. היא הכירה את צורתם של כל העצים; אבל חלקם נראו כאילו הם מתרוצצים הנה ושמה, נעים עם הירח. לרגע גופה התקשח כל כך שהיא לא היתה מסוגלת לבלוע, אבל כאילו על פי אות מילאה את הלילה שירתם המוכרת של צפרדעי העצים והחגבים. מרגיעה יותר משלושה עכברים עיוורים עם סכין חיתוך. האפלה אצרה ריח מתיקוּת, הבל אדמה של צפרדעים וסלמנדרות ששרדו עוד יום חם והביל. ביצת החוף הצטנפה אליה בערפל נמוך, והיא נרדמה.

אבא לא חזר שלושה ימים, וקאיה בישלה עלי לפת מהגינה של אמא לארוחת בוקר, צהריים וערב. היא יצאה אל לול התרנגולות לחפש ביצים אבל מצאה אותו ריק. לא ביצים ולא תרנגולות.

"תרנגולות 'חורבנות! כולכן חבורת תרנגולות 'חורבנות!" היא התכוונה לטפל בהן מאז שאמא עזבה, אבל לא עשתה יותר מדי. אז עכשיו הן ברחו כמו איזו כנופיה מעורבת, קירקרו עמוק בין העצים. היא תצטרך לפזר גרגירי תירס, לראות אם תצליח לשמור אותן בסביבה.

בערב היום הרביעי אבא הופיע עם בקבוק והשתרע על המיטה שלו.

כשנכנס למטבח למחרת בבוקר, הוא צעק, "לאיפה כולם נעלמו?"

"אני לא יודעת," היא אמרה בלי להסתכל עליו.

"יודעת פחות מכלב פחדן. שום תועלת, כמו ציצים על חזיר־בר."

קאיה חמקה בשקט ממרפסת הכניסה, אבל כשצעדה על החוף וחיפשה צדפות, היא הריחה עשן והרימה את עיניה וראתה עמוד עולה מכיוון הצריף. היא רצה מהר ככל יכולתה ופרצה מבין העצים וראתה מדורה בוערת בחצר. אבא עמד וזרק את התמונות והשמלות והספרים של אמא לתוך הלהבות.

"לא!" צרחה קאיה. הוא לא הביט בה, אבל זרק לתוך האש את הרדיו הישן שהופעל על סוללות. פניה וזרועותיה שרפו כשהושיטה את ידיה לתמונות, אבל החום הדף אותה אחורה.

היא רצה לצריף לחסום את אבא שחזר לקחת עוד. מבטה ננעל במבטו. אבא הניף את גב היד לעבר קאיה, אבל היא לא זזה מילימטר. פתאום הוא הסתובב וצלע לעבר הסירה שלו.

קאיה שקעה על מדרגות העץ־ולבֵנים, צפתה בציורי הביצה של אמא מתפוררים לאפר. היא ישבה עד שהשמש שקעה, עד שכל הכפתורים זהרו כמו רמצים, וזיכרונות ריקודי הג'יטרבאג עם אמא התמוססו בלהבות.

במהלך הימים הבאים קאיה למדה מהטעויות של האחרים, ואולי עוד יותר מהדגיגונים, איך לחיות איתו. פשוט לדאוג לא להיתקל בו, לא לתת לו לראות אותך, לברוח מכתמי האור אל הצללים. היא קמה ויצאה מהבית לפני שהוא קם, חיה ביערות ובמים, וחזרה בצעדים שקטים לישון במיטה במרפסת הכניסה, קרוב ככל יכולתה לביצת החוף.

אבא נלחם בגרמניה במלחמת העולם השנייה, ושם עצם הירך חטפה רסיס והתרסקה, מקור גאוותם האחרון. המחאות הנכוּת השבועיות שלו היו מקור הכנסתם היחיד. שבוע אחרי שג'ודי עזב, המקרר עמד ריק ולא נשארה כמעט שום לפת. כשקאיה נכנסה למטבח באותו בוקר יום שני, אבא הצביע על שטר מקומט של דולר וכמה מטבעות על השולחן.

"זה בשביל אוכל לשבוע. אין דבר כזה נדבות," הוא אמר. "כל דבר עולה משהו, ובשביל הכסף את צ'כה לסדר ת'בית, ל'ביא עץ לתנור ול'שות כביסה."

לראשונה בחייה קאיה הלכה לבדה לכפר בַּרקלי קוֹב לקנות מצרכים — החזירון הקטן הזה הלך לשוק. היא שקעה בחול עמוק או בוץ שחור לאורך שבעה קילומטרים עד שהמפרץ התנוצץ לפניה, הכפר הקטן וחופו.

מלחות רטובות הקיפו את הכפר, מסכו את ערפיליהן המלוחים בערפילי הים שנישאו על גלי הגאות מעברו השני של רחוב מֵיין. ביצת החוף והים חצצו בין הכפר לשאר העולם, כשהחיבור היחיד היה דרך חד־נתיבית שצלעה לתוך הכפר על בטון סדוק מלא בורות.

היו בו שני רחובות: מֵיין נמשך לאורך קו החוף עם שורת חנויות; מכולת "פּיגלי ויגלי" בקצה, "וֶסטֶרן אוֹטוֹ" בקצה השני, הדיינר באמצע. ביניהם היו גם "קרֶס'ס פַייב אֶנד דַיים" ו"פֶּני'ס" (קנייה באמצעות קטלוג בלבד), "המאפייה של פארקר" וחנות הנעליים "באסטר בראון". ליד "פיגלי" היה בית הבירה "דוֹג־גוֹן", שמכרו בו נקניקיות צלויות, צ'ילי חריף וחסילונים מטוגנים מוגשים בסירות נייר מקופלות. נשים או ילדים לא נכנסו לשם כי זה נחשב לא הולם, אבל היה חלון חצוב בקיר כדי שיוכלו להזמין נקניקיות וקולה "ניהַיי" מהרחוב. לצבעונים היה אסור להשתמש בדלת או בחלון.

הרחוב השני, בְּרוֹד, נמשך מהכביש הישן ישר לעבר הים והסתיים ברחוב מֵיין. כך שהצומת היחיד בכפר היה של מיין, ברוד והאוקיינוס האטלנטי. החנויות ובתי העסק לא היו צמודים זה לזה כמו ברוב העיירות, אלא מופרדים זה מזה במגרשים קטנים ריקים מכוסים עשבי חוף ודקלים ננסיים, כאילו ביצת החוף הזדחלה העירה בן לילה. במשך יותר ממאתיים שנה שחקו רוחות מלח עזות את הבתים המצופים ארז לצבעה של חלודה, ומסגרות החלונות, רובן בצבעי לבן או כחול, היו מקולפות וסדוקות. יותר מכול, הכפר נראה כאילו נמאס לו להילחם באיתני הטבע, והוא פשוט רפס.

המזח המקומי, טובל בחבלים שחוקים ושקנאים מזדקנים, הזדקר אל תוך המפרץ הקטן שמימיו, כשהיו רגועים, שיקפו את האדומים והצהובים של סירות דיג־החסילונים. דרכי עפר שבתי ארז קטנים ניצבים לאורכן התפתלו בין העצים, סביב לגונות ולאורך הים משני עברי החנויות. בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות־פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח.

קאיה, יחפה ולבושה אוברול קצר מדי, עמדה בנקודת המפגש של שביל ביצת החוף עם הכביש. נושכת את שפתה, רוצה לברוח הביתה. לא היה לה מושג מה לומר לאנשים; איך תדע לשלם על המצרכים. אבל רעב הוא דבר דוחק, אז היא פנתה לרחוב מיין וצעדה בראש מורכן לעבר "פיגלי ויגלי" על מדרכה מתפוררת, שהציצה פה ושם בינות לקווצות העשב. כשהתקרבה ל"פַייב אֶנד דַיים", היא שמעה המולה מאחוריה וזינקה הצדה בדיוק כששלושה בנים, מבוגרים ממנה בכמה שנים, עברו במהירות על אופניים. הילד בראש הסתובב לעברה וצחק על כך שכמעט נפגעה, ואז כמעט התנגש באישה שיצאה מחנות.

"צ'ייס אנדרוז, תחזור לפה מיד! שלושתכם." הם דיוושו עוד כמה מטרים, ואחר כך נמלכו בדעתם וחזרו אל האישה, גברת פֶּנסי פּרַייס, זבנית של בדים ואביזרי תפירה. למשפחתה היתה פעם חווה גדולה בשולי ביצת החוף, ולמרות שנאלצה למכור אותה מזמן, היא המשיכה למלא את תפקידה כבעלת־קרקעות מעודנת. לא משימה קלה כשגרים בדירה זעירה מעל הדַיינֶר. גברת פנסי חבשה על פי רוב כובעים בצורת טורבן משי, והבוקר הוא היה בצבע ורוד, ששימש תפאורה לשפתון אדום וכתמי סומק.

היא גערה בילדים. "אני לגמרי 'תכוונת לספר לאימהות ש'כם על זה. או יותר טוב, לאבות. לרכב ככה מהר על המדרכה, כמעט לדרוס 'תי. מה יש'ך ל'גיד ל'גנתך, צ'ייס?"

האופניים שלו היו הכי מצוחצחים — כיסא אדום וידיות כידון מכרום, מוגבהות. "אנחנו מצטערים, גברת פנסי, לא ראינו 'תך כי הילדה הזאתי שם נתקעה לנו בדרך." צ'ייס, שזוף עם שיער שחור, הצביע על קאיה, שנסוגה קודם צעד לאחור ועמדה בתוך שיח הדסים.

"תעזוב 'תה. 'תה לא יכול ל'אשים בחטאים ש'ך מישהו אחר, אפילו לא זבל ביצה. אז עכשיו 'תם צריכים ל'שות מעשה טוב, לפצות על זה. הנה שם גברת אָריאַל עם המצרכים שְלה, לכו ת'זרו לה לסחוב 'תם לטנדר. ותכניסו ת'חולצות."

"כן גיברת," אמרו הבנים ודיוושו אל גברת אריאל, שלימדה את כולם בכיתה ב'.

קאיה ידעה שההורים של הילד שחור השיער הם הבעלים של חנות "וסטרן אוטו", ושבגלל זה הוא רוכב על האופניים הכי מדונדשים. יצא לה לראות אותו פורק קופסאות קרטון גדולות של סחורה מהמשאית, מכניס אותן פנימה, אבל היא אף פעם לא החליפה מילה איתו או עם השאר.

היא חיכתה כמה דקות ואז, בראש מורכן שוב, צעדה לעבר חנות המכולת. בתוך "פיגלי ויגלי" היא בחנה את מבחר גרגירי התירס ובחרה שקית של חצי קילו צהוב טחון גס, כי תגית אדומה השתלשלה מקצהָּ — מבצע השבוע. כמו שאמא לימדה אותה. היא הסתובבה בעצבנות במעבר עד שאף לקוח לא עמד ליד הקופה, ואז ניגשה והתייצבה מול גברת סינגלטארי הקופאית, ששאלה, "איפה אמא שְלך?" שערה של גברת סינגלטארי היה גזור קצר, בתלתלים הדוקים, וצבוע בסגול כמו אירוס בשמש.

"עושה סידורים, גיברת."

"טוב, יש לך כסף בשביל התירס, או אין לך?"

"כנגיברת." מאחר שלא ידעה לספור את הסכום המדויק, היא הניחה מידה את הדולר כולו.

גברת סינגלטארי תהתה אם הילדה יודעת להבדיל בין המטבעות, ולכן הניחה את העודף בכף ידה הפתוחה של קאיה וספרה אותו לאט, "עשרים וחמש, חמישים, שישים, שבעים, שמונים, שמונים וחמש ושלושה פני. כי התירס עולה שנים־עשר סנט."

קאיה נתקפה בחילה. האם היא אמורה לספור משהו בחזרה? היא בהתה בחידת המטבעות בכף ידה.

גברת סינגלטארי כמו התרככה. "או־קיי, אז קדימה."

קאיה פרצה מהחנות והלכה מהר ככל יכולתה לעבר שביל ביצת החוף. הרבה פעמים אמא אמרה לה, "אף פעם אל תרוצי בכפר כי אנשים יחשבו שגנבת משהו." אבל ברגע שהגיעה לשביל החולי, היא רצה לפחות קילומטר. ואז הלכה במהירות את שארית הדרך.

בבית, במחשבה שהיא יודעת לבשל דייסה, היא זרקה את הגרגירים לתוך מים רותחים כמו שאמא עשתה, אבל כולם נדבקו יחד לכדור אחד גדול שנשרף בתחתית ונשאר נא באמצע. כל כך צמיגי שבקושי היתה מסוגלת לאכול כמה ביסים, אז היא חיפשה שוב בגינה ומצאה עוד כמה עלי לפת בין פרחי שרביט הזהב. היא הרתיחה אותם ואכלה את כולם, ושתתה את שארית מי הבישול.

בתוך כמה ימים היא למדה להכין דייסה, אבל לא משנה כמה בחשה, בכל זאת היו בה גושים. בשבוע שלאחר מכן היא קנתה עצמות — מסומנות בתגית אדומה — והרתיחה אותן עם תירס ועלי קוֹלַרד למחית בעלת טעם סביר.

קאיה עשתה הרבה כביסה עם אמא, אז היא ידעה איך לקרצף בגדים על לוח הקרצוף מתחת לברז בחצר עם חפיסות סבון כביסה. האוברול של אבא היה כל כך כבד כשהיה רטוב, שהיא לא הצליחה לסחוט אותו בידיה הזעירות, ולא הצליחה להגיע לחבל לתלות אותו, ולכן היא פרשה אותו ספוג מים על ענפי הדקלים בשולי היער.

היא ואבא כמו רקדו יחד מרחוק, חיו בנפרד באותו הצריף, לפעמים בלי לראות זה את זה ימים שלמים. כמעט בלי לדבר. היא סידרה אחריה ואחריו, כמו אישה קטנה רצינית. היא היתה רחוקה מלהיות טבחית שיכולה להכין לו ארוחות — והוא בדרך כלל לא היה שם ממילא — אבל היא סידרה לו את המיטה, הרימה דברים, טיאטאה ושטפה את הכלים רוב הזמן. לא משום שאמרו לה, אלא משום שזאת היתה הדרך היחידה לשמור את הצריף במצב סביר לקראת שובה של אמא.

אמא תמיד אמרה שירח הסתיו זורח לכבוד יום הולדתה של קאיה. אז אף על פי שלא זכרה את תאריך הלידה שלה, ערב אחד כשהירח עלה מלא ותפוּח וזהוב מהלגונה, קאיה אמרה לעצמה, "נראה לי שאני בת שבע." אבא אפילו לא הזכיר את זה; בטח שלא היתה עוגה. הוא לא אמר שום דבר גם על זה שתלך לבית ספר, והיא, שלא ידעה על זה הרבה, פחדה להעלות את זה.

אמא בטח תחזור ליום ההולדת שלה, אז בבוקר למחרת ירח הקציר היא לבשה את שמלת הכותנה ולטשה עיניים בשביל. היא ציוותה על אמא לצעוד בשביל אל הצריף בנעלי התנין והחצאית הקצרה שלה. כשאף אחד לא בא, היא לקחה את סיר הדייסה וחצתה את היער אל חוף הים. בידיים על פיה היא הטתה את ראשה לאחור וקראה, "קי־אָאוֹ, קי־אָאוֹ, קי־אָאוֹ," נתזי כסף הופיעו בשמים ממעלה החוף ומורדו, מעל קצף הגלים.

"הנה הם באים. אני לא יודעת לספור כל כך הרבה כמו שיש שחפים," היא אמרה.

הציפורים, צורחות וצווחות, הסתחררו וצללו, ריחפו ליד פניה ונחתו כשזרקה אליהן גרגירי דייסה. בסופו של דבר הן נרגעו ועמדו וניקו את נוצותיהם, והיא התיישבה על החול, רגליה מקופלות הצדה. שחף אחד גדול התמקם על החול לצדה.

"היום זה יומולדת שלי," היא אמרה לציפור.

_____________________

"שירת סרטני הנהר", דיליה אוונס (מאנגלית: שאול לוין), הוצאת כנרת, 365 עמודים, 98 שקלים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ