"שלוש נשים" מאת ליסה טדאו: סיפור לקריאה

במשך שמונה שנים תיעדה עיתונאית את חייהן של שלוש גיבורות ספרה, שבכנות ופתיחות חלקו איתה את התנסויותיהן המיניות, תשוקותיהן, רגשותיהן, אהבותיהן, שיברונות הלב ומחשבותיהן הכמוסות ביותר

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ליסה טדאו. עברה לגור עם שלוש הנשים, הטמיעה את חייה בחייהן ובילתה איתן חודשים ארוכים
ליסה טדאו. עברה לגור עם שלוש הנשים, הטמיעה את חייה בחייהן ובילתה איתן חודשים ארוכיםצילום: באדיבות ידיעות ספרים
הארץ

סְלוֹאן

לסלואן פורד יש שיער ארוך מאוד ויפה מאוד בצבע ערמונים. מין גוון חום חמים שנראה כמעט לא אמיתי, אבל היא לא צובעת. היא רזה, בתחילת שנות הארבעים שלה, אבל יש לה פנים של תלמידת קולג'; פרצוף של אחת שעושה עיניים. היא הולכת הרבה לחדר כושר, והרבה פחות לארוחות צהריים עם אמהות אחרות. היא נראית, ובה בעת לא נראית, כמו אישה שמרכלים עליה. נדמה שהיא כנה אבל יש בה משהו ערמומי, והיא אומרת דברים כמו, הפוליטיקה של השירות מרתקת אותי. היא מתכוונת לאופן שבו חוויה של ארוחה במסעדה היא מיקרוקוסמוס של דינמיקות בין מכרים וזרים שמתקבצים יחד בתנאים שבהם צד אחד משועבד, במובן מסוים, לשירות הצד האחר, לפחות למשך כמה שעות.

היא נותנת תחושה שהיא לא יודעת שמסתכלים עליה. באור מסוים היא נראית כל כך בטוחה בעצמה שזה יכול להיות מפחיד אחת שלא כדאי להרגיז אותה. ברגעים אחרים היא נדיבה ומסורה, כמעט מקטינה את עצמה, עד כדי כך שחברים נשמרים מכל משמר לבל יפגעו בה. השילוב בין הניגודים מפתיע ומושך.

סלואן נשואה לגבר ששמו ריצ'רד. הוא נאה, אבל יופייה עולה על שלו. יש להם שתי בנות תוססות ונמרצות כמוה; יש גם ילדה שלישית, לִילה, בתו של ריצ'רד ממערכת יחסים קודמת. הם משפחה מלוכדת אבל גם מאוּוררת, עם מין ריחוק ידידותי שמאפשר לכל בן משפחה להיות הוא עצמו.

הם גרים ברוד איילנד, בעיר ניופורט השוכנת לחופי מפרץ נָרַנְגַנְסֶט, שבתי האחוזה הג'ורג'יאניים הגדולים בה פרושים לאורך קו החוף הסלעי. הרחוב שלהם צפוף אבל מקסים, מהמקומות שהתיירים בקיץ קונים בהם ממרח דגים וקרקרים ולובסטרים בדוכנים של שוק הדגים. לריצ'רד וסלואן יש מסעדה באחד הרחובות הפנימיים שליד הנמל, לא רחוק מהמעגן שבו הסירות משקשקות ברכּוּת. הוא השף והיא המארחת. היא האישה המושלמת לתפקיד הזה, מהנשים שיכולות ללבוש שמלות מקסי ולא ללכת בהן לאיבוד.

הקיץ שלהם, כמו של כל תושבי האי, עמוס. זה הזמן להרוויח כמה שיותר כסף, כי החודשים הקרים יותר עקרים לגמרי. בינואר ובפברואר התושבים חייבים להתכונן לימי הסערה, להסתגר בבית עם משפחותיהם והכנסותיהם ולאכול פסטו קייל שהכינו מראש.

בחודשים הקרים לתושבים יש גם יותר זמן להקדיש לילדים ולעיסוקי הילדים: בית ספר, רסיטלים, ספורט. אבל סלואן היא אישה שלא מדברת על הילדים שלה, לפחות לא כמו נשים אחרות, שחייהן סובבים סביב סדר היום של הקטנטנים.

אנשים מדברים על סלואן מאחורי גבה. בעיירה קטנה די בכך שהיא הולכת לחדר הכושר לעתים קרובות יותר ממספר הפעמים שהיא נעצרת לפטפט ליד מדפי הנבטים והחסה. אבל זאת לא הסיבה לכך שמדברים עליה.

הקטע העסיסי, הרכילותי, הוא שסלואן שוכבת עם גברים אחרים לעיני בעלה. או שהיא עושה את זה בבית, או שהיא עושה את זה על אי אחר ומצלמת, ואחר כך מראה לבעלה את הווידיאו. אם היא לא איתו היא מסמסת לו תוך כדי, מספרת לו איך הולך. לפעמים היא שוכבת עם זוג אחר.

המסלול שלה אחר, לא מובן מאליו. היא חיה במקום הזה במשך כל השנה, עניין משונה בפני עצמו. משפחות כמו שלה באות בדרך כלל לפרקי זמן קצרים, לשבועיים בקיץ. לפעמים הן מבלות כאן קיץ שלם, או שהאם נשארת כל הקיץ והאב מגיע בסופי שבוע. אבל מִשהות מתמדת, ועוד בחורף, אפשר להשתגע. אין קניונים, אין חנויות גדולות שאפשר ללכת בהן לאיבוד. כל נסיעה, ולו ליום, מלוּוה ברשימת סידורים שיש לבצע בעולם החיצון.

הדרך אל חייה הבוגרים החלה במסיבת חג המולד בבית של הבוס של אבא שלה, אחד האנשים העשירים ביותר בניו יורק. הבית, בפרברי וסטצ'סטר, היה עתיר עמודים יווניים ושטיחים פרסיים וכלי בדולח ששוליהם מעוטרים בזהב. הנשים נעלו נעליים נמוכות עקב.

ענפי העצים שבחוץ היו עמוסי קרח. הרחובות הבהיקו. סלואן באה על תקן בת זוגו של אביה, ובן זוגה היה בחור ששמו בובי. הוא נראה טוב, כמו כל הבחורים שיצאה איתם. סלואן היתה בת עשרים ושתיים, בחופשה מעסקי המסעדות. היא רצתה להתנסות בתיאטרון. היא יצאה כמעט בכל ערב והיומן שלה היה מלא אירועים חברתיים מכל הסוגים, מבירה חמה במועדוני הופעות טחובים ועד מרטיני צונן בבתים כגון הבית ההוא.

אשתו של הבוס של אבא שלה, כסופה ומוקפדת, סֶלְמָה שמה, אמרה: צריך להפגיש את קית וסלואן.

היא אמרה זאת די בפניו של בובי, הדייט של סלואן. זאת היתה מין התגלות. קית, הבן שלהם; וסלואן, הבת של יד ימינם, יפה, דקיקה, מבית טוב. זה היה אלוהי. וכמו שני סוסים, הם היו מוכנים להרבעה. הם גרו במרחק שני רחובות זה מזה. איך לא חשבו על זה קודם!

סלואן לא התעניינה במיוחד בכסף אבל הבחור, קית, היה בכל זאת משופע בממון. שם המשפחה שלו עיטר את מרבית התוכניות בעולם האמנות.

כעבור כמה שבועות סלואן יצאה עם קית. היא שמחה לעשות זאת למען אבא שלה. העובדה שהאנרגיות המיניות שלה היו שימושיות במובן כלשהו בעולם העסקים שלו העניקה לה תחושת כוח.

קית שאל אותה לאן היא רוצה לצאת וסלואן אמרה, ווֹנְג. המקום הבא שאליו תרצה ללכת היה תמיד מוכן על קצה הלשון שלה.

מצחיק, אמר קית, החבר הכי טוב שלי הוא המנהל שם.

סלואן לבשה גולף בצבע זית, מכנסי קטיפה צרים ומגפיים. הושיבו אותם בשולחן הטוב ביותר, על ספה בחיק גומחה פרטית. זה היה שולחן לשישה, אבל באותו לילה הוא נשמר לשניהם בלבד. סלואן היתה רגילה למעמד של אורחת מיוחדת. היא ענדה עגילים קטנים. המסעדה המתה אנרגיות של מקום אופנתי. המלצרים התהלכו במהירות, החליקו זה לצד זה בלי להיתקל זה בזה, כאילו היו חלקם רוחות רפאים. הצלחות היו יצירות אמנות מלבנים אפורים ולבנים של פירמידות ירק עטורות דגים בזיגוג חלקלק, מתוק ושזוף. ריח חומצה וחום. הרדיאטורים חיממו בנדיבות אין קץ.

המנהל, חברו הטוב ביותר של קית, ניגש כדי לבשר שהשף ישלח להם תפריט טעימות מיוחד. קית וסלואן עישנו חשיש לפני הארוחה. סלואן תמיד עשתה סמים כל סם במינון מושלם. לפעמים המינון המושלם היה מינון מוגזם, אז היא זרמה עם זה. אלכוהול, למשל. לפעמים הדבר הנכון היה להיות קצת יותר מדי שתויה, והיא ידעה זאת.

חמש מנות יצאו מהמטבח, כל אחת מעניינת מקודמתה. המנה האחרונה שלפני הקינוח היא שהרשימה את סלואן יותר מכולן. לברק הים השחור, מוגש בשלמותו בלוויית שעועית תאילנדית, ברוטב צמיגי של שעועית שחורה. היא לא הפסיקה להגיד לקית, זאת מנה בת זונה, מדהימה. וקית חייך והביט בה ובמלצרים חליפות. נראה שקצב התנועה המהיר של העולם שעשע אותו. סלואן ידעה שבחורים כאלה יודעים לפעמים, בתוך תוכם, להכיר תודה על עוד ארוחה נחמדה בחברת עוד בחורה יפה. יבוא יום ויהיו לו שולחן ביליארד במרתף, סיגרים שמנמנים ובנים. הלברק הזה ייהפך להליבוט או לטונה צרובה. סלואן תיהפך לכריסטינה או לקייטלין. אבל סלואן, באותו רגע ובמרבית הרגעים, לא היתה כמו המים שגעשו סביבה. הלברק הזה, אמרה ונגעה בפרק כף ידו של קית. איזה דג בן זונה! היה משהו באוכל תמיד היה משהו באוכל שחיבר את סלואן לעולם אחר, עולם שבו היא לא היתה צריכה להיות יפה ואלגנטית. עולם שבו מיצים ניגרו במורד סנטרה.

השף יצא אליהם לקראת הסיום, כשסלואן וקית היו כמעט בסוף הלברק. העצמות החשופות נחו על הצלחת. הם היו שבעים וצחקקו. סלואן אמרה לשף שהאוכל שלו היה נפלא, אבל היא לא היתה ידידותית במיוחד. היא היתה בעיקר מסטולית. היא לא אמרה לו, למשל, עד כמה הדג חימם אותה. העיניים שלה ברקו אליו, אבל היא לא תקשרה איתו בעיניה כמו שידעה שהיא יכולה לעשות, אם תרצה.

הוא לא עשה עליה רושם כביר בכובע הטבחים הלבן שלו. אבל הוא חייך והיה ידידותי והיא נהנתה מהאוכל שלו. החוויה כולה היתה אידיאלית והיא הרגישה במידה רבה שלהיות עם קית זה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות בחייה.

בינתיים השף חזר למטבח ושלח משם קינוח. מוס שוקולד ועוגיות ג'ינג'ר רכות ומבוקעות ברוטב סאקה גרגירי יער. קית וסלואן שתו קפה ודיז'סטיפים. סלואן היתה מודעת לכך שהיא אוכלת אוכל שמרבית בנות גילה לא אכלו ולא יאכלו עד שיהיו בשלהי שנות העשרים לחייהן או בתחילת שנות השלושים שלהן ויתארסו.

בדרך החוצה נפנתה סלואן אל הדייט שלה ואמרה, אם אני איפעם אחזור לעבוד במסעדה, זה יהיה במקום כזה.

קית התוודע במהלך הארוחה לעבר המסעדתי של סלואן. המילה "עבר" היתה טיפשית, כמובן. היא כמו העניקה תוקף לרעיון שקשה לייחס עבודה במסעדות לאישה צעירה כמו סלואן, שמוצאה ממשפחה מהמעמד הגבוה מפרבר ניו יורקי ושהתחנכה בבית הספר הפרטי על שם הוראס מאן, שבו לומדים מושלים לעתיד ומי שיהיו תובעים כלליים. אבל אף שלא נזקקה לכסף בשביל בגדים או איפור, סלואן בכל זאת התחילה לעבוד כמלצרית בגיל חמשעשרה. היא מילאה בשקידה את טופס המועמדות בן העמוד האחד, ובניסיון תעסוקתי קודם ציינה את השעות שהקדישה לתיוק מסמכים במשרד של אבא שלה ואת ערבי השמרטפות לילדי השכנים.

היא נמשכה למסעדות בגלל האווירה. אהבה לשרת אנשים. אהבה ללבוש מכנסיים שחורים ונעלי אוקספורד לבנות ולהיות אחראית על חוויית הסועדים. היא ראתה איך צעירים וצעירות אחרים עוברים בין השולחנות משועממים, נרגזים, מתוחים. בעיקר לא מחויבים, כך הרגישה. הם לא היו נוכחים בתפקיד שמילאו. כי זה באמת היה תפקיד; המלצר הוא שר הטקס. אדון השולחן, נציג המטבח עלֵי אדמת המסעדה. מובן שהיא אהבה את הכסף, את הספרות שקדמו למקף, את המספרים השלמים, המתוקים, מחמאות מתמטיות על איכות תפקודה. או את התשר שניתן במזומן, לרוב בשולחנות על טהרת המין הגברי, שטרות של עשרים מקופלים ותחובים בתאוותנות מתחת לכוסות עם קרח.

בהתחלה סלואן ניסתה לעשות את זה כמו שצריך. היא נרשמה והתקבלה לקולג' המפשייר לאמנויות, קיבלה חדר משותף במעונות, נעלה מגפי בוקרים כשחצתה גשרים מעל אגמים קפואים והלכה בין השיחים הדוקרניים של האקדמיה בניו אינגלנד. היא יצאה לדייטים, הצטרפה לאחווה.

היא נשרה מהלימודים בהמפשייר, ואחר כך חזרה. ואז נשרה שוב. אף אחד מהמהלכים האלה לא תוכנן בקפידה. היא היתה צעירה ולא החלטית. אחיה, גייב, התנהל באותה צורה, כך שבזמן שאחד מהם עשה את הדבר הנכון, האחר היה רשאי לעשות את הדבר הלאנכון. להורים שלהם זה אִפשר להיות מודאגים בחזית אחת ורגועים באחרת.

סלואן לקחה קורסים במקביל לעבודה במסעדות, אבל תמיד הרגישה חסרת מנוח. היא נהגה להסתכל על הסטודנטים האחרים בכיתה; הקֶשֶב האמיתי שלהם נראה לה אקזוטי. זה היה הלך רוח בלתינגיש מבחינתה. היא הרגישה בנוח יותר כשעמדה על הרגליים. לכן חזרה תמיד אל המסעדות ההומות, אל צלצול הכוסות המוּשָקוֹת.

ועם זאת, הלילה ההוא היה שונה. היא הרגישה משיכה כמעט מגנטית. חלפו כמה שנים מאז שמלצרה. היא חזרה ללימודים וביקרה בתיאטראות במרכז העיר, במחשבה שתוכל למצוא את מקומה ולהצליח כמפיקת אירועים. היא ידעה איך לדבר עם אנשים, איך לעניין את העשירים המשעממים במשהו חדש. החברים של אבא שלה, למשל. היא הסתכלה להם בעיניים ואמרה להם שזאת תהיה טעות לא להיות מעורבים בתערוכה של זה, או בקו אופנת הגולף של אחר. היא השתמשה בשיער שלה ובחיוך שלה ובמי שהיא היתה בעולם. היא לא היתה מישהי שמתעלמים ממנה.

ועכשיו היא עם קית, הבן של הבוס. לגמרי כמו שאבא שלה היה רוצה. וגם אמא שלה. מצעים רקומים בראשי תיבות. סלי פיקניק בתא המטען של הריינג'רובר. תאומים בחולצות עם צווארון לבן קטן. צמד המילים "גון פנינה". סיינט ג'ון. חג המולד באספן. טלורייד.

אם אני איפעם אחזור לעבוד במסעדה, זה יהיה במקום כזה.

יכול להיות שהיא אמרה את זה בקול רם מספיק, קול שהגיע לאוזני המנהל.

***

בשבוע שלאחר מכן המנהל התקשר והציע לסלואן עבודה, והיא קיבלה אותה בשקיקה. רק אז הבינה עד כמה התגעגעה לעולם המסעדות, להמיה הבלתיפוסקת ולרעש ולרלוונטיות. זה היה כמעט כמו פוליטיקה.

אף על פי שהתפקיד היה באירוח, ההכשרה של סלואן כללה יום במטבח. הרעיון היה שכל העובדים יהיו מצויים במתרחש, כדי שאם סועד ישאל מארחת על צורת ההכנה של הלברק, היא תוכל לענות לו מתוך ידע אישי.

ההכשרה במטבח כללה בדרך כלל סיבוב עם השף בין כל העמדות הפס הקר, הפס החם, קינוחים וכו'. אבל הפעם השף, ריצ'רד, לא היה מעוניין בסימון וי על הנוהל הרגיל.

הוא פגש אותה באולם הסועדים. בדיוק הספיג את הידיים בסחבה לחה. הפנים שלו היו חדות, זוויתיות, והיו לו עיניים בהירות מהסוג שיכול להיות חמים או ממזרי.

ריצ'רד חייך ואמר, אולי נכין קניידלך?

סלואן צחקה. קניידלך? היא הקיפה במבטה את אולם הסועדים של המסעדה הצרפתיתתאילנדית. ברקע נשמעה מוזיקה עמומה. היא הסתכלה על השטיח, על הדפוסים והצבעים שלו. הוא עורר בה מחשבות על פירמידות בארצות חוֹליות שלא ראתה מעולם. לפעמים הרגישה שהיא בחורה של שומקום, שכל מקום שהיא נמצאת בו יכול להיות כל מקום אחר. ובכל זאת ידעה שלעתים קרובות היא הרוח החיה של המסיבה. היא ידעה שאנשים אומרים, איפה סלואן? אם מגיעה השעה עשר בלילה והם לא רואים אותה בחדר שהיא אמורה להימצא בו. היתה לה מין תחושה עמומה שיבוא יום ונשים אחרות יאמרו, הלוואי שסלואן היתה אמא שלי, אולי אחרי ערב מרהיב של מסיבת יום הולדת לילד בכיתה ג'. אבל הנה היא כאן, עומדת במסעדה הזאת ומרגישה שהיא מאכלסת גוף של מישהי שהיא לא לגמרי מבינה. קצת בגלל הפחד שאין לה זהות. מאחר שלא ממש ידעה אף פעם מי היא, תמיד התאמצה מאוד לא להיות משעממת, לפחות. לפעמים עשתה מעשים נועזים, ממש יצאה מגדרה כדי לוודא שאף אחד לא יקרא לה משעממת. אבל אותם מעשים עוררו בה גם את התחושה שהיא חסרת אהבה, מזויפת וקרה.

צילום: באדיבות ידיעות ספרים

וריצ'רד. השף של המסעדה הזאת, מבוגר ממנה אבל לא במובן של גבר מבוגר. הוא לא היה עשיר וגם לא בלתישפוי. לא היה לו מטוס סילון, לא היה בו שום דבר מושחת. הוא לא הזכיר בשום דבר את הגברים שסלואן הסתובבה איתם בדרך כלל. במיוחד בתקופה ההיא, תקופת הילדים הרעים: בסיסטים, טיפוסים אפלים ובעייתיים שרכבו על אופנועים כבדים. ריצ'רד, לעומת זאת, היה שף בהגדרה, עם כובע הטבחים הלבן והמשרה הקבועה שנזקק לה. בבית, כך שמעה, חיכתה לו תינוקת.

הוא הוביל אותה לתוך המטבח. דלפק ארוך מפלדת אלחלד בהק מולה והיא ראתה בו השתקפות של הסנטר החזק שלה. ההשתקפויות שלה אף פעם לא עוררו בה תסכול. היא היתה מודעת למזלה הטוב. היו לה חברות שלא אהבו לחזות בדמותן המשתקפת אליהן, שהתרחקו מכל משטח חלק ומבריק או להפך, חיפשו בכפייתיות כל הזדמנות להציץ בעצמן. סלואן לא היתה כזאת. כשראתה את דמותה משתקפת בחלון ראווה או בשולחן מתכת זה רק חיזק מה שידעה כבר. כל חייה אמרו לה עד כמה היא יפה. זה התחיל כשהיתה ילדה. מפי דודות, זרים. אנשים ליטפו את שערה בבלי דעת, כאילו היתה גולדן רטריבר השרוע על המדשאה, חלק מטירת המזל.

ריצ'רד הוציא קופסאות של מצות. עוד דבר שסלואן אהבה במסעדות היה הכמויות. קופסאות על גבי קופסאות של מצרכים, אנונימיות ומסודרות. במיוחד רוטב עגבניות. מצא חן בעיניה שאפשר להקיף חדר שלם באותה קופסת שימורים של רוטב שחוזרת על עצמה עד אינסוף.

הם פוררו את המצות לפירורים גסים. הוא כבר הוציא שום, מלח ואבקת אפייה והכניס את המרכיבים לקערה גדולה. בקערה אחרת התחיל לערבב ביצים ושומן עוף. את השמיר כבר קצץ. היא שמה לב שהוא לא ציפה לסירוב כשהציע שיכינו קניידלך, וזה מצא חן בעיניה. סלואן רחשה כבוד לקבלת החלטות. היא אהבה שמחליטים בשבילה. היא חגרה סינר שהוא נתן לה, משהו די סטנדרטי אבל יפה.

הוא שפך את התערובת הנוזלית לקערת התערובת היבשה והורה לה לערבב הכול במזלג, אבל לא לבחוש יותר מדי. אחר כך הראה לה איך להכין את הכדורים באמצעות כף קרה. ידיהם התחככו זו בזו. סלואן הרגישה את להט המשיכה שלו. אבל היה שם גם משהו חדש. היא כבר הרגישה תאווה והתפרצות יצרים. כבר הושלכה על מיטות והרגישה כמו בכנסייה ובגיהינום בוזמנית. אבל זאת היתה תחושה חדשה.

הם הניחו את הכדורים על מגש והכניסו אותו למקרר כדי שהתערובת תתייצב. בזמן שחיכו הם שוחחו. הם התהלכו במטבח שלו וסיפרו זה לזה את הסיפורים שלהם. לא היה שם אף אחד אחר, במובן זה שעובדים אחרים אמנם נכנסו ויצאו אבל הם כלל לא הרגישו בנוכחותם. ריצ'רד סיפר לה על המורשת היהודית שלו, והיא הבינה פתאום שהקניידלך היו אולי דרכו לומר לה, זה מי שאני, זה המקום שממנו אני בא. הוא סיפר לה על הבת שלו, לילה. כמו מרבית הבחורות הצעירות בגילה, סלואן לא יכלה אפילו לדמיין את עצמה כאם. בכל פעם שהיו לה חששות שנכנסה להיריון היא היתה מתבוננת סביבה, בחדר המשותף במעונות או בדירה שחלקה עם חברה או עם חבר, ומנסה לחשוב איפה יהיה אפשר להציב את העריסה. מבטיה היו חולפים על פני בקבוקי וודקה וערימות של גיליונות "ווג", והיא היתה נתקפת בתחושה של חושך וחוסר אוויר. אפילו דודה היא לא היתה.

כשהקניידלך היו מוכנים הם הוציאו אותם מהמקרר והתחילו לשמוט אותם בעדינות אל תוך הציר הרותח. ריח אפורחום, לַחְמי, התפשט באוויר. סלואן אהבה אותו. זה היה ריח של בית. בית שלא הכירה, אבל בכל זאת בית.

היא הרגישה שריצ'רד מסתכל עליה, מציץ בה מבעד לפיתול זרועותיהם מעל הסיר הרותח. היא ידעה בוודאות שהוא יגן עליה מפני כל כווייה, שאם הסיר יתהפך פתאום הוא יעיף אותו כמו נינג'ה לכיוון אחר, או אפילו יספוג את הכווייה בעצמו, יניח לציר לחלחל מבעד למכנסיים השחורים הדקים שלו ולצרוב את עורו בצבע כואב של בשר חזיר נא.

כשהקניידלך התבשלו דיים, הם הוסיפו אותם ליתר המרק והצוות אכל אותם כארוחה משפחתית. סלואן הביטה סביב השולחן במלצרים ובמארחות ובמנהל. כולם נראו לה מנוסים פחות ממנה בעליות ובמורדות של החיים. כך לפחות הרגישה באותו רגע. היא הרגישה כמו אֵלה קטנה ואדומה. ייחודה נבע מחוסר היכולת לקטלג אותה. נדיבה ואכזרית בוזמנית. יפהפייה והמונית. עשירה וענייה, דתית ואישה שאין לה אלוהים. היא היתה מאזן של סתירות, כמו כל הבחורות החתרניות שהיו להן אבות עשירים ומגניבים ואמהות רעננות ועטויות צעיפים יקרים. היא אף פעם לא היתה במקום שבו היתה רצויה אבל תמיד היתה בכל מקום שבו היתה נחשקת. שני העשורים של חייה עברו עליה בעיקר כרוח רפאים בבגדי פשתן בהירים, שותה מיץ תפוזים סביב שולחנות אלגנטיים, מציגה שלמות מעודנת בחג הפסחא. אבל הפעם הרגישה, לראשונה, שאם תצא מהחדר היא פשוט תחסר. זה היה מקומה. היא הרגישה את זה בברכיים. המרק שאכלה חימם את כל כולה.

אחרי היום ההוא במטבח עם הקניידלך, סלואן נכנסה לתפקידה ותפסה את מקומה במסעדה. התפקיד כבש אותה והיא כבשה אותו. הוא השתלט על חייה. את זה ניתן להגיד, במידה מסוימת, על כל עבודה, אבל כשעובדים במסעדה בגלל אופי העבודה, בגלל השעות, בגלל הערבים וסופי השבוע העבודה נהפכת גם לחיי החברה של העובד. העבודה היתה לציר שסביבו סבו חייה. את מרב הזמן לסידור השיער היא הקדישה לפני משמרת ארוכה, כדי שהשיער יהיה נקי וחלק במשך עשר שעות רצופות.

ערב אחד, בערך בשעת השקיעה, היא הרגישה שמסתכלים עליה. כשהרימה את מבטה ראתה את ריצ'רד במטבח. היא לבשה מכנסיים משובצים בגזרת רטרו מחויטת. הם היו צמודים מאוד. היא הרגישה ארוכה ויפה ומועילה. היא חצתה מעדנות את אולם הסועדים כדי לשתול נרות קטנים בצנצנות שלאורך המעקה. היא ידעה שזה יחשוף לעיני ריצ'רד את אחוריה בשיאם. לשם כך רכנה מעל למעקה כפי שרכנה. היא לא הציצה לאחור כדי לבדוק אם הוא מסתכל, אבל הלהט שנורה מעיניו דגדג את עורה.

היתה לסלואן עבודה צדדית נוספת בשעות הבוקר: היא ניהלה בית קפה, "עבודות בניין, קפה וספרים". לא מפני שהזדקקה להכנסה נוספת. יותר כי הרגישה שחלוקת האנרגיה מיטיבה איתה. היא נהנתה ללמוד על מודלים עסקיים שונים. נהנתה לגדל מְחוֹשים. תלמידי הקולג' של אוניברסיטת ניו יורק היו באים בהפסקות. אוכלים גרנולה ויוגורט וחביתיות דרום אמריקאיות מקמח תירס. הם היו באים עצבניים, עם חמרמורת, או מרוצים ונרגשים. והיא היתה מאזינה להם ומתבוננת בהם וסורקת את החדר. היה הרבה יותר נחמד להכיל את החוויות שלהם מאשר לשבת לידם בשיעורים ולתהות איך הם סופגים את כל המידע.

סלואן היתה רוצה לנהל מקום משלה ביום מן הימים. היא נהגה לדבר עם מישהו שעבד בחנות הספרים על קניית מקום שאותו יוכלו אולי להפוך למסעדה ומועדון. זה היה החלום שלה בתקופה ההיא, לשלב אוכל עם מוזיקה במיזם חדשני. מקום שהחבר'ה יוכלו לבלות בו ערב שלם. אחרי סטייק עם צ'יפס וארטישוקים ממולאים הם ימשיכו לסבבים של שתייה וריקודים והופעות חיות.

היא חיפשה משהו באזור וסטברודוויי, מתחת לרחוב קאנאל, שאז היו בו בעיקר מגרשי חניה, חנויות עישון, דוכני מילקשייק ורולרבליידס. עכשיו יש שם בנייני יוקרה עם שוערים וגינות גג, שוקי בוטיק שמוכרים חסוֹת הידרופוניות ובחורים במשקפי רייבאן שמצלמים תמונות סלפי מול תחנת הכיבוי המפורסמת של ניו יורק. זה היה אופייני לסלואן, לזהות מקומות מבטיחים לפני כולם.

בפלחי הזמן הדקיקים שבהם לא עבדה היתה סלואן קופצת לבקר חבר לשעבר ששמו ג'אד, או בחורה צעירה ששמה אריקה. לג'אד היו עיניים כהות, עור חיוור ואופנוע. סלואן אהבה את התחושה של שיער מלוכלך שחוותה אצלו בבקרים שאחרי. הוא לא תמיד מיהר להתקשר, כפי שהיתה מצפה שיעשה. עם אריקה העניינים היו קצת יותר צפויים. ביחסים בין נשים, גם כשיש תוהו ובוהו, עדיין קיים סף ודאות מסוים. הן מִתקשרות יותר, מגיבות מהר יותר. אריקה לא היתה האישה הראשונה של סלואן. היתה איזו בחורה בהמפשייר: ליה. הן יצאו לדייטים, עד כמה שאפשר לצאת לדייטים בקולג'. בערב אחד של חורף, ליה אמרה שהיא זקוקה לפין. הן התקשרו למישהו ששתיהן יצאו איתו פעם, כל אחת בנפרד. כשלישייה היו ביניהם יותר צחוקים מאשר כל דבר אחר. היה שם ערפל של מזמוזים. שבילי הרוק הרבים שהשאירו על הירכיים שלה הדליקו אותה. עם אריקה, בניו יורק, זה היה יותר רציני; חוץ מזה, אריקה בכלל לא היתה בעניין של גברים. סלואן גילתה שיכול להיות גם חוסר איזון ביחסים בין נשים, כשאחת מהן אוהבת לשכב עם גברים והאחרת לא. לפעמים זאת שלא אוהבת מרגישה שהאישה האחרת בוגדת בה. היא עלולה לחשוש שהאישה האחרת רוצה יותר, לא רק פין, לא רק משהו שהוא מעבר ליכולות של ויברטור, אלא את עצם הרעיון של גבר, את הרעיון של מישהו גדול יותר, פיזית, את הרעיון של כניעה אקסטטית לאנרגיה זכרית.

סלואן לא רצתה ולא הצטרכה גבר במובן הזה. אבל היא כן רצתה מהחיים משהו שהוא יותר, כך נראה, ממה שאדם אחד יכול לתת לה. היא רצתה חוויות גדולות. תמיד רצתה שהערב יתפתח לכדי משהו מורכב יותר. היא הביאה את אריקה לוונג, לעבוד כמלצרית. תמיד אהבה לערבב בין העולמות שלה. היא לא פחדה שיזהמו זה את זה; אם כבר, הכאוס הפוטנציאלי רק הלהיב אותה. אחרי העבודה כולם היו מתקבצים יחד לשתות ולסקור את הכישלונות וההצלחות, ותחת ההשפעה של האווירה במקום היו דנים בדרכים לשיפור החוויה של הסועדים העתידיים. היתה אנרגיה מינית באוויר. עריכת שולחן כדרך לארגון העולם הפיחה בסלואן ניצוצות של חיים.

לפעמים, כשהביוספרה של המסעדה סגרה על סלואן וחנקה אותה, כשהיא הרגישה שאריקה קרובה מדי, היא היתה נעלמת לכמה לילות אצל ג'אד. עם ג'אד היא שתתה הרבה, עשתה סמים, הזדיינה בחושך מצרים. ג'אד היה כמו לוֹפט, מחוספס ומגניב. תחושת ה"סיד וננסי" היתה מושכת. היא אף פעם לא ידעה אם הוא חבר שלה, אם היא רוצה שהוא יהיה חבר שלה, אבל מצא חן בעיניה שהשאלה אם הוא יתקשר או לא יתקשר מטרידה אותה. היא אהבה להתכונן לפגישות איתו. מסקרה, קשיות נעוצות במשקאות מזוקקים. במשך כמה חודשים זה היה כמו מערבולת; הם נפרדו וחזרו וחיו יחד ועזבו זה את זה ושוב חזרו. הוא היה משוגע והיא התנהגה במחיצתו כמו משוגעת.

ואז נוספה מערכת היחסים השלישית, עם ריצ'רד השף, אף על פי שבהתחלה זה לא נראה ככה. לא היה שום זיון מפואר, שום לילה של ויסקי ומוזרויות שהרים את העסק. הכימיה בין ריצ'רד וסלואן היתה לוהטת אבל ברורה. הוא לא היה ילד. היתה לו בבית תינוקת בת שמונה חודשים, מאישה שעדיין היתה קרובה אליו אף על פי שהרומנטיקה ביניהם נגמרה. הוא אמנם היה אבא, אבל סלואן לא חשבה עליו במושגים האלה. הוא נראה לה בעיקר כמו משהו בריא. סלואן הרגישה שהיא צריכה להתבגר. או, יותר נכון, ידעה שהיא צריכה להתבגר. אמנם לא ממש ידעה מי היא רוצה להיות, אבל תמיד ידעה מה המטרות שהיא צריכה להשיג. זה היה תוצר לוואי של סוג המשפחה שבה גדלה.

היא אף פעם בעצם לא בישרה לג'אד שזה נגמר. הם פשוט התרחקו זה מזה בתנודות אטיות. היא למדה שהחוכמה היא לא להיות כנה עד הסוף, אבל גם לא ממש לשקר. היא התחילה להישאר במסעדה עד שעות מאוחרות יותר, לשתות בבר בזמן שריצ'רד הוציא לה ולמלצרים האחרים שהשתהו שם מנות ניסיוניות. כיסונים מאודים ממולאים בבשר חזיר פיקנטי עם גבעולי בצל ירוק. ואז הגיע הלילה שבו לא הלכה לג'אד בכלל, והוא התקשר והתקשר, כמו שתמיד רצתה שיתקשר והרבה יותר. לילה לאחר מכן היא הלכה הביתה עם השף.

בבוקר שלמחרת סלואן פקחה את עיניה לתוך עיניו, שכבר היו פקוחות והביטו בה, וזה היה לגמרי מובהק ושלֵו והיא אמרה בנימה מבודחת, אז מה, שננסה זוגיות?

היו שם כמה צעצועי ילדים, מסודרים יפה על מדפי ספרים. וקופסאות של דייסת אורז במזווה, ובקבוקי פלסטיק עם פטמות בצורת פטרייה על מתקן הייבוש.

הראש של ריצ'רד היה מונח על כרית כף היד שלו. פס רחב של שמש האיר את האבק על הרצפה.

חשבתי שאנחנו כבר שם, הוא אמר.

ההתחלה של מערכת היחסים שלהם לא היתה דרמטית, כמו כמעט בכל הקשרים הקודמים של סלואן. היתה לה מהרגע הראשון תחושה שזה בשליטתה. היא לא היתה צריכה לרדוף אחרי החלק ההוא בנשמתו של ריצ'רד שגברים אחרים, כמו ג'אד, שמרו מאחורי מנעול ובריח. זה לא היה אהבה, החלק ההוא, אלא המקום שבו הכול נעצר. הליבה של אדם אחר, זו שנשארת ללא ניע מספיק זמן כדי לאפשר לה להתאים את החלקים שלה לשלו. הוא היה חזק ובטוח בעצמו ועוצמתי. אף פעם לא הביע קנאה ולא היה עוקצני. הוא היה מוכשר ושופע ביטחון ונתן לצוות שלו הוראות באופן שהיה גם אדיב וגם נחוש. ונוסף על כל זה הוא רצה אותה כל כך, רצה אותה כל הזמן. גם היא רצתה אותו, כמובן, אבל הרעב הנלהב שלו אליה, רעב שאין להשביעו, גרם לה להרגיש שהיא האישה הנחשקת ביותר בעולם.

חוץ מזה, הם חלקו אותן מטרות בחיים. שניהם רצו לפתוח מסעדה, ואפילו לא התחרו על אותה עמדה: הוא היה מטבח והיא היתה אירוח. זה היה כמעט טוב מדי. כעבור שבעה חודשים, ביולי, סלואן הביאה את ריצ'רד לניופורט, לבית הקיץ של ההורים שלה על החוף. ריצ'רד התרשם עמוקות, כמו כל המבקרים לראשונה. ההמונים במרכז העיירה ובחופים הידלדלו עם הנסיעה בדרכי העפר אל בתים לבנים, בוהקים, על חופים סלעיים פרטיים. ביצי חווה ושרכי מאכל הוצאו למכירה בדוכנים קטנים ללא מוכרים. את הכסף שלשלו הקונים ל"קופות אמון" קטנות. אבל זה היה גם מעצבן קצת, כמו שכל מקום פופולרי מדי יכול לעצבן. הם הגיעו בשיא העונה ולא מצאו שום מקום פנוי לאכול בו. שפים ומלצרים עבדו בעומס בלתינסבל כדי לשרת את המוני התיירים שנדחקו למסעדות הטובות ביותר על קו המים.

גם כשהשיגו לבסוף שולחן, גילו שהמפה מוכתמת ושלא מחליפים את המפיות בין מחזורי הסועדים. מעל קערת לינגוויני שבה שחו האטריות ברוטב צדפות דליל בצבע של מי אפסיים הביטה סלואן בריצ'רד והוא הביט בה, וההחלטה נפלה ממש באמצע המבט ההוא.

בספטמבר היה להם כבר הסכם רכישה חתום של בית ירקרק מקסים בלב העיירה, עם מסעדה צמודה. זה היה אולי חפוז, הסכימה עם כמה ידידים, אבל לא טיפשי, התעקשה. היא ידעה שריצ'רד הוא השף הטוב ביותר שיֵש. זה היה ברור לה מאז הלברק שהכין בשבילה בלילה הראשון. היא לא היתה בטוחה באותה מידה שהוא בן הזוג הטוב ביותר, אבל היתה נכונה לנסות.

כך תתמודדי למראה בעלך עם אישה אחרת. את צריכה להיות במצב רוח טוב, אבל לא שיכורה. אם תהיי שתויה מדי, תתקוף אותך קנאה משולחת רסן. לא תוכלי לחשוב בהיגיון. לא תהיה לך גישה לחלק הזה במוח שאומר, לא, הוא אוהב אותך, הוא סתם עושה את זה בשביל הכיף.

בעלך חייב להתרכז בך. כן, משהו קורה לו, אבל זו תחושה פיזית. הוא צריך להרגיש אותה, לחוות אותה, ליהנות ממנה, אבל המוח שלו חייב להתמקד בך. במקום הפיזי שלך בחדר, או במקום שבו את משוטטת בתוך מוחך.

אשר לבחורה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. את לא יכולה לשלוט בה. היא צריכה להיות מושכת מאוד אבל פחות מושכת ממך, הן בעינייך והן בעיני בעלך.

איאפשר שזאת תהיה סצנה פורנוגרפית. זה משהו שאתם בוחרים לחוות יחד, כאוּנה אחת במערכת היחסים האוהבת שלכם. אתם חייבים להיות ערים זה לזה, חייבים להיות מודעים.

מודעות. את אולי חושבת שאת מבינה את המילה, אבל את חייבת לספוג אותה לתוכך. בעלך חייב להיות מודע אלייך כאילו הוא בתוך המוח שלך. הרעיון הוא לחרמן אותך, לא את האישה האחרת. אז גם אם הוא מזיין את האישה האחרת, הוא צריך בתודעה שלו לזיין אותך. כל דחיפה פנימה עוברת דרך האישה ההיא ונכנסת אל תוכך.

כבר לא מעט זמן שהם סווינגרס. אפשר לקרוא לזה יחסים פתוחים או חילופי זוגות, אבל זה לא בדיוק זה. המושג "חילופי זוגות" שייך לזמן אחר, לאנשים אחרים שהם לא סלואן. סלואן היא אישה מתוחכמת ומלוטשת וכך גם עולמה, מצעיה והמוח שלה.

יותר נכון לקרוא לזה מיניות ללא גבולות, אבל לא במובן הדוניסטי או היפסטרי. אם נדַמה את חיי המין שלהם לעריכת שולחן, השולחן עצמו יהיה ארוך ועבה, מקושט בקרני איילים ובעצמות אחרות ובפרחים. המשקאות יהיו יין ופורט, והאורחים יאכלו את הסלט ואת הקינוח יחד. יהיו סביב השולחן כיסאות מרופדי קטיפה ושרפרפי בר פשוטים מעץ, אבל האורחים יוכלו גם לשבת על השולחן, בעירום או בשמלת בארוק.

הכול התחיל ביום הולדתה העשרים ושבעה. בשבוע הראשון של יולי, לפני יותר מעשור. המסעדה נפתחה שנתיים קודם לכן. כרכובים לבנים, אור טבעי. היא היתה מרוצה ממה שבנתה. הרגישה שכל מה שעשתה עד אותו רגע מנומק היטב.

היה חם, וניופורט המתה גדודים של נופשי סוף שבוע. סוף השבוע של ארבעה ביולי בישר את תחילת רווחי עונת השיא. אנשי הקיץ קונים פרחים בשוק האיכרים. הם נושאים גבעולים מטפטפים אל מכוניות החוף הממוזגות שלהם, מכוניות סטיישן ירוקות, או מכוניות אדומות מבהיקות פתוחות, עתיקות, משופצות; השלדה החלודה היא בגדר הצהרה. בחורות ארוכות שיער בשנות העשרים המוקדמות לחייהן לובשות חזיות ביקיני ומכנסיים נוחים. בכל שנה יש דגם מועדף אחד של סנדלים.

בבוקר סלואן הלכה למסעדה לטפל בניירת. היא ליטפה את דלפק פלדת האלחלד במטבח, התפעלה מהמקרר המלא ירקות קיץ קרים. מכל המכונות, הבלנדרים התעשייתיים. היא הבעלים של כל הדברים האלה. היא יכולה להאכיל מאות אנשים בכל ערב.

רעש פתאומי מהקצה המרוחק של החדר החריד אותה. היא הרימה את מבטה וראתה את קארין, מלצרית שטיפלה גם בספרי החשבונות של המסעדה. סלואן לא ידעה עליה הרבה, רק שסיימה קולג' לאחרונה. וכמו צעירות רבות בגילה שלא ידעו מה בדיוק הן רוצות לעשות ואיפה הן רוצות לגור, קארין באה לעבוד בניופורט, שם נפשו ההורים של החברים שלה. היא היתה שם בעבר כנערה צעירה ולמדה מה לחמוד. היו לה שיער כהה מאוד ושפתיים כהות, כמעט ערפדיות. כאילו היו מלאות דם קרוש.

סלואן, שהיתה ידועה כאישה גם רזה וגם סקסית, התחילה מיד, בעודה עומדת במטבח, לערוך רשימות. בְּמה היא יותר טובה מקארין, במה קארין יותר טובה ממנה. סלואן רזה יותר. קארין צעירה יותר. סלואן בעלת המסעדה, קארין רק עובדת בה. אבל אולי אפשר לראות את זה הפוך. אולי זה יתרון שקארין היא רק עובדת, יצור צעיר ויפה שמציית להוראות. האין זה חלומו של כל גבר? חשבה סלואן. אבל לא, סלואן מלאת ביטחון עצמי, מנהיגה, שופעת חום אבל מאופקת, בליינית אבל חוזרת הביתה מספיק מוקדם כדי שחסרונה יורגש. קארין ילדה, נטולת עניין כבתשיח, טובה רק להופעות ובמיטה, לרבע השעה הראשונה, לפני שמתעייפים מהחלפת תנוחות. סלואן קיבלה את התחושה שהיא אחת שזזה הרבה, חושפת את כל הקלפים, מחייכת חיוך רחב. זה יכול להימאס די מהר, מהר יותר מכפי שגברים מתארים לעצמם. סלואן, לעומת זאת, ארוכת שיער, יוגית, מפחידה, מרובת שכבות. כל גבר בעולם היה מעדיף בסופו של דבר ללכת אליה ולהישאר שם.

הַיי, אמרה קארין. זאת היתה ברכת שלום יוצאת דופן, חמימה ועוקצנית.

היי, אמרה סלואן. יש לה מין שלום כזה שהוא בוזמנית חקרני, שיפוטי וקצת חושני.

נכון שהיום יש לך יום הולדת?

סלואן הנהנה. הרגישה איך מפציע חיוך. זה באמת כל כך פשוט? חשבה. רק צריך להגיד שיש לך יום הולדת, וכל ההגנות נופלות. כאילו את ילדה בת שבע בשמלה מנוקדת חדשה.

מה שסלואן לא ידעה הוא שכמה ימים קודם לכן קארין הציעה משהו לריצ'רד. היא אמרה, אולי אני אצטרף אליך ואל אשתך במיטה? זה לא בדיוק מה שהיא אמרה כמובן. איאפשר לדעת מה בדיוק נאמר אם לא מקליטים באותו רגע. איאפשר לענות בכנות על השאלה איך ניסחת משפט כזה. סלואן ידעה שאין מקום לכנות מוחלטת בשלישיות ובכלל, בכל מה שקשור לסקס.

סלואן דמיינה את ריצ'רד מרים גבה, דמיינה אותו מבויש ועצבני. אשתו לא היתה בסביבה. הוא היה בעל מסור. הוא אמר, את יכולה להציע את זה לסלואן אם את רוצה. ואז חזר למה שעשה קודם לכן, המשיך להכין אוכל למאות אנשים.

קארין הציעה שהן ייקחו כמה שעות חופש. היא לא הכירה את סלואן מספיק טוב כדי להציע הצעה כזאת, אבל זה בדיוק מה שאִפשר לה לעשות את זה. בואי ניסע לים עם בקבוק שמפניה, היא אמרה ואחזה בידה של סלואן.

הן נסעו לנָפַּטְרי פוינט עם השמפניה ועם הכלב של סלואן. שתי הנשים פרשו מגבות. ציפורני רגליהן היו מרוחות בלק והרגליים וכפות הרגליים שלהן היו שזופות. הים היה גלי אבל שקט; כמו ששמיכת שלג מוחקת את העולם, כך הים ברעש הלבן שלו. הן שמעו מוזיקה מרמקול קטן וחבוט. הן שתו את השמפניה ואכלו ענבים וסלואן הרגישה כמו ילדה. היה בקארין משהו שגרם לה להרגיש לא סתם צעירה אלא ממש ילדה קטנה. וקארין היתה המבוגר האחראי. אולי כי סלואן אפשרה את זה, אבל בכל מקרה זה היה נחמד, להעביר את האחריות למישהו אחר לשם שינוי.

בערך בשקיעה הן חזרו לבית של סלואן וריצ'רד. אחרי יום של שתייה על החוף, היה מוזר להיכנס הביתה עם אישה זרה. היה לזה ריח חומצי, כמו של ורדים כמושים. על לשונה של סלואן עמד טעם ורוד אפרפר. היא היתה חרוכה מהחול ומהשמש, העור שלה היה רך ומחוספס כאחד והערב נראה כאילו הוא יכול להתפתח בכל כיוון. אבל הכיוון הממשי היה כמובן די ברור. בלתינמנע, למעשה.

שתי הנשים היו בעצם לבד בבית. סלואן חשבה לשלוח את קארין הביתה לפני שריצ'רד יגיע. אבל משהו עצר בעדה. האלכוהול, קודם כול. אבל גם התחושה ההומיאופתית הנלווית לפעמים למעשה רע.

בתוך פחות משעה הן שמעו מכונית חונה. ריצ'רד הצטרף אליהן על המרפסת. הוא לא הביא עוגה. גם לא היתה עוגה בבית. יום ההולדת של סלואן חל כמה ימים אחרי ארבעה ביולי, והיא היתה בעלת מסעדה עונתית במקום שבו ארבעה ביולי היה החג החשוב ביותר בשנה. היא אפילו לא זכרה מתי קיבלה עוגת יום הולדת בפעם האחרונה.

שלושתם שתו קוקטיילים ויין. סלואן ידעה שהשתייה היא עניין חשוב באירוע מעין זה. כמעט יותר חשוב מהאנשים המעורבים בו. היא ידעה שהיא חייבת להיות השיכורה המושלמת. היין, יין לבן עדין, התאים בדיוק. ונוסף על האלכוהול, סלואן היתה אומרת, יש עוד רכיב בהיווצרות של שלישייה. והוא מתגלם במילים הידועות.

דבר מוביל לדבר.

נדיר שהמעורבים בדבר יוכלו להצביע על רגע ההיווצרות המדויק. והסיבה לכך היא שזה בלתיאפשרי. מישהו יצטרך להודות בכך שהוא מחפש משהו מפוקפק, זר. בעל שרוצה להיכנס לגוף אחר, לגעת בשד אחר. אישה שרוצה לראות את בעלה רוצה מישהי אחרת כדי שהיא עצמה תוכל לרצות אותו כמו שהיתה רוצה. אדם שלישי, לא ממש אהוב בעולם, שנכנס לחדר כמו רוח שקופה בגופייה. בעל שעושה את הצעד הראשון. אישה שעוצמת את עיניה נוכח הצעד הראשון. אדם שלישי שלא אכל שום דבר כל היום. מישהו שם מוזיקה. מישהו מוזג משקה. מישהי מתקנת ליפסטיק. מישהי עומדת בתנוחה כזאת. מישהו מרגיש פחות פגוע מכפי שהיה אמור להרגיש. מישהי מפחדת מתאוות הבשרים שלה. מישהי חוששת שהיא לא מספיק מינית. מישהו מדליק נר. מישהו סוגר את הדלת למרפסת. הלב של מישהי צונח לתחתונים. זה הכי קשור לגוף וזה בכלל לא קשור לגוף.

דבר הוביל לדבר, וסלואן התחילה להתמזמז עם קארין. להתמזמז פירושו להתגפף, למשש, להיות בקרבה פיזית עם אדם שאין לך איתו מערכת יחסים. הקונוטציה היא שזה דבר קלוש, חולף. אין בו מן הקדוּשה. יש גם תחושה של משהו מוכתם, שגוי. המשפט הזה נצרב בזיכרון של סלואן, והיתה לכך סיבה טובה.

דבר הוביל לדבר וסלואן התחילה להתמזמז עם קארין, ואז ריצ'רד התקרב ונישק את הכתפיים של סלואן בזמן שקארין נישקה אותה על הפה.

סלואן תמיד ראתה במזמוז עם בחורה משהו מפתה. ויותר ממפתה, זה היה פשוט קל. לא היה שום, אוי אלוהים, אני מנשקת בחורה. אפילו לא בקולג', בפעם הראשונה שלה עם ליה. בעיני סלואן תמיד היה משהו בוגר בסירוב לשרטט גבול ברור בין מגדרים ולמקם את הנטיות שלך באחד הצדדים.

אבל הפעם היא היתה נשואה. הבעיה לא היתה הבחורה, אלא בעלה עם בחורה אחרת.

היא ניסתה לחשוב על זה בהיגיון. היא אמרה לעצמה, הבחורה הזאת התחילה איתי. זה לא שריצ'רד אמר, אני רוצה שתתמזמזי איתה. היינו היא ואני, בחוף הים. והוא ואני יחד מההתחלה, הבחורה הזאת היא רק תוסף. היא משהו בשביל הכיף.

שנתיים קודם לכן, כשסלואן החליטה לעבור לניופורט לצמיתות בעצם ההחלטה היתה לא להיות אישה כמו אמא שלה היא עשתה טיול לאי הסמוך, האי בּלוֹק. לאחר שהחנתה את מכוניתה בבטן הספינה, טיפסה לסיפון העליון, שם עמדה בחוץ והתבוננה במים האפוריםכחולים. הרוח הקרה, המלוחה, צלפה בשערה והעיפה אותו סביב ראשה ולתוך עיניה והיא חשבה איזה מין אישה היא רוצה להיות. כל חייה הפכה בשאלה הזאת ברצינות גמורה. אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני". קים נובאק ב"ורטיגו". נשים שחיו מאחורי מסך של עשן וקנוניות. והכי מרענן, הן לא התנצלו על מה שהיו. נדמה שאפילו הולי גולייטלי, עם התנודות התזזיתיות שלה, עשתה עם עצמה עִסקה בכל בוקר, בחדר האמבטיה הזעיר שלה, שזה יהיה היא נגד העולם.

באותו יום, על הספינה, סלואן החליטה שהיא רוצה לשלוט בחייה. לא להיות נתונה לחסדי הזרמים שעשויים להשתנות סביבה. להפקיד את עצמה בידי עצמה. יהיו רגעים שיעמידו אותה במבחן, והיא תתייחס אל כל אחד ואחד מהם כאל כלי למידה. זה היה אחד מאותם רגעים. אישה צעירה וחושנית, בידה כוס יין, ניצבה בביתה.

ובכל זאת, סלואן עוד לא הכירה את בעלה לפנַי ולפנים. הם היו נשואים רק כמה שנים, והבת שלו היתה אצלם חצי מהזמן, וביתר הזמן הכול סבב סביב המסעדה: ההקמה, כתיבת התפריטים, שכירת עובדים, פיטורי עובדים. הכול התנהל בלחץ. סלואן עוד לא היתה לגמרי בטוחה שהוא מעוניין רק בה, שהוא רוצה בעולם רק אותה. אפשר בכלל להרגיש ככה כלפי מישהו? תהתה.

דבר אחד היא ידעה לבטח: שריצ'רד אף פעם לא עשה דבר כזה. בהתחלה הוא נראה מהוסס, אפילו מתוח, ואז מישהו אמר משהו טיפשי ופורק מתח וחומות ההגנה נפלו בכל רחבי החדר ודבר הוביל לדבר.

זה קרה לאט. שתי הנשים התחילו להתנשק, ואז התירו שתיהן את החגורה של ריצ'רד והפשילו את מכנסיו. שתיהן מצצו, בתורות, בחיוך, בנימוס, והכול היה קל בהתחלה, כל העיניים נצצו בגיחוך ובהתלהבות. דבר הוביל לדבר שהוביל לדבר הבא ופתאום קרה שבעלה של סלואן עמד מאחורי האישה האחרת וזיין אותה, ומשהו בתוך סלואן עמד מלכת. לא הלב שלה, ובכל זאת משהו שהניע אותה עד אז. היא ממש הרגישה איך הנשמה שלה נמסה ומחליקה אל מחוץ לחדר. ואז הגוף שלה התחיל לנבול והיא נסוגה לאחור.

ריצ'רד הרגיש בכך מיד. בו ברגע הוא שלף את עצמו מתוך האישה האחרת, ניגש לאשתו ואמר, מה קורה?

היה לי ממש קשה לראות את זה, אמרה סלואן. מבטה היה נעוץ מעבר לו, בנר שעל השידה. בחדר התפשט ריח של תאנים. לא הייתי מוכנה לזה כנראה, אמרה.

טיפשי מצדי להשתמש במילה "מוכנה", חשבה. מתי אפשר בכלל להיות מוכנים למשהו? או שהחיים הם בעצם רצף של דברים שצריך להתכונן לקראתם, ורק עם ההכנה המושלמת אפשר להתקיים בהווה?

סלואן לא ידעה מה הבחורה עושה באותו רגע, וגם לא היה לה אכפת. היו רק היא ובעלה בחדר הדחוס. ובכל זאת היה ראוי לציון בעיניה שאף על פי שקארין צעירה, צעירה מסלואן בהרבה, זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה משהו כזה. משהו בוגר כל כך. הבחורה חיכתה על המיטה. היא ידעה, כנראה, מה קורה במצבים כאלה. ידעה שזה יעבור.

סלואן היתה מבולבלת; היתה לה פנטזיה כזאת, להסתכל על בעלה כשהוא מזיין אישה אחרת, אבל היא מעולם לא הביעה אותה בקול רם. זה קרה רק בראש שלה, ברגעים משמימים מדי. ופתאום היא הרגישה שזאת טעות נוראה. בעתיד הקרוב היא תפנטז שוב על ריצ'רד מזיין את הבחורה וזה יחרמן אותה, אבל כרגע היא מרגישה שהיא דולפת מבפנים. בעלה מנחם אותה בפין זקוף שהיה רק לפני רגע, אל אלוהים, בתוך אישה אחרת שעבדה הבוקר במסעדה שלהם.

דבר הוביל לדבר והם הקימו את העסק לתחייה איכשהו. סלואן החליטה שהיא יכולה להמשיך. זה ממילא קרה כבר. בעלה היה בתוך מישהי אחרת, לעיניה. היא ראתה אותו בפעולה. לא היתה דרך חזרה. סלואן לא יכלה לדמיין, גם בממלכת הכשפים המשוכללת ביותר, מכונת זמן משכנעת מספיק שתחזיר אותם מהרגע הזה.

_____________________

"שלוש נשים", ליסה טדאו (מאנגלית: גליה וורגן), ידיעות ספרים, 352 עמודים, 98 שקלים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ