"שיחה לא מזוהה" מאת שולמית גלבוע: שני פרקים לקריאה

גידי וטליה נפגשים בפאב תל-אביבי, מתאהבים ומקימים בית, אך אשליית הביטחון מתפוגגת כשקולות לא מזוהים מטרידים אותם טלפונית. צמיחתם מפצעי ילדותם, אהבתם והשינויים שעברו - הם עלילתו של הספר הזה

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שולמית גלבוע
צילום: ירון קמינסקי
הארץ

גידי

גידי נולד לארבע אמהות ולכן הוא משולל ציפורים ולילדותו גרסאות שונות. אמא אחת העבירה אותו תחת שמלתה בליל אימה וסער מתחת לאפו של מחבל; אמא אחרת נשאה אותו על כתפיה לגן באחת משכונות ירושלים; אמא שלישית גרה עם אביו בסמיכות לבית יתומים ועבדה כטבחית, נהנית לראותו מתרוצץ עם חבורות הילדים כאחד מהם, יודעת, אולי רק מרגישה, שהוא יתום כמותם.

גם על האמהות האלה לא סיפר לטליה. עבורה המציא במיוחד אמא רביעית, פולנייה שמקמרת את גבה אל מכונת התפירה או אל בד וילונות כבד, אצבעותיה מדממות. "היא הכינה אוכל בבוקר," סיפר לטליה, "אחר כך תפרה, וכשחזרנו מבית הספר יצאה לצעוק ברחובות."

לשמלת האם הראשונה היה ריח לא מוכר שבבגרותו יכיר, כתפי השנייה היו גרמיות וננעצו באחוריו הרזים, והמטבח הלבן של השלישית, על סכיניו המפחידות, לא הציע לו עוגות ומרק חם, אלא מלפפון ירוק, קוביות עגבנייה ופרוסות לחם עבות. אבא לא היה. היה, אבל לא ממש זכור. זכור, אבל מפחיד. אולי סבא? איש רחב גרם, כיפה על ראשו השחוח, נושא ריבועים ענקיים של זכוכית במתלה בד ושק, עובר ברחובות ירושלים וצועק: "זגג! זגג!" לימים, כשיראה בסינמטק את צ'רלי צפלין הבא לתקן זגוגיות לאחר ששלח את הנער להשליך אבנים כדי לשבור אותן, ינסה לפשפש בזיכרונו אם גם אביו השתמש בו בילדותו באופן זה, ויבין פעם נוספת, אחת מני רבות אחרות, שגם שימוש הוא סוג של קשר, בעוד שלו זכורים רק כאב פיזי וניתוק מתמשך.

ארבע אמהות, אב אחד, וסוג אחר של חיים שנבנו במאמץ רב ובגלגולים אחדים.

ארבע אמהות דורשות חמש נשים או אף לא אחת. טליה היא כולן ואולי אף אחת. גם היא לפעמים חושבת שיש בה רבות נוספות.

בגיל שש או שבע ראה גידי את שני אחיו מקיימים יחסי מין. דוד, אחיו הבכור, תפס בכתפו, "קח כסף, לך תקנה גלידה," וטפח על אחוריו, מכוון אותו אל הדלת. גידי לא זוכר במדויק מה אמר, גלידה או פלאפל, אולי עוגה, אבל הוא זוכר את מטבעות השקל ששרפו את כף ידו שהתאגרפה סביבן. הוא אמר, "שלום," טרק את הדלת והתגנב בחזרה על קצות אצבעותיו, מנסה לאתר את אחיו.

כשגדל, תמה על עורמת הילד שרצה לבדוק מה מתרחש. מה הניע אותו? חוסר אמון באח שמעולם לא נתן לו משהו סתם כך, ודאי שלא כסף? תחושה עמומה לגבי טוב ורע, שניסיון חייו המוגבל החל לגבש? כמו הפעם שבה אחיו חטף ממנו גביע גלידה וסיים אותו בעצמו, או הפעם שבה ראה אותו פורץ את תיבת דן חסכן שלו, מנסה להוציא ממנה את דמי החנוכה הגבוהים שקיבל מדודה שרה, וכשהבחין שנתפס, זינק אליו וכיסה את פיו המתעוות לבכות או לצעוק בכפו הגדולה, ואת אצבעות ידו השנייה העביר על צווארו בתנועת עריפה, שפירושה, שתוק או שאהרוג אותך, היה ברור לו גם בגילו הרך. ואולי רק תום של סקרנות ילדית הניע אותו? טיל ממוקד של ערנות ודריכות וציפייה כשהשקלים המתלחלחים ביד הקפוצה הם הדלק.

גידי הילד טפף בזהירות ורכן אל דלת שקולות התנשמות ומיאון, ואולי פיוס או ריצוי, נשמעו מאחוריה. הוא לא הבין דבר, אבל מתח השרירים שבגופו וידו הרועדת על הידית המתינו למשהו שהוא חייב לראות.

הוא דחף את הדלת באטיות, פותח סדק רחב דיו כדי לראות את שניהם שוכבים עירומים זה מעל זה, צר דיו כדי להינעץ בזיכרונו כרומח ולעורר שאלות, שזיכרון היד העורפת בלם את ביטוין בקול.

ישבניהם הבוהקים ותנועות הגו התואמות הקפיאו אותו. פסל יצוק, נציב מלח, חושש ומבולבל. גם בבגרותו לא יצליח להגדיר במילים חדמשמעיות את מה שחש באותו רגע. הוא זכר שגופו הגיב. כל חושיו נפערו, כל עצב קלט ושידר, כל נים התכווץ ונמלא. ריח ארוחת הצהריים שמתחממת במטבח נתקע בנחיריו, לובן הישבנים צרב את עיניו, צורח לעומת הרגליים והגב השזופים כברונזה. קולות מוזרים, אנחות קטועות, חדרו לגופו וחתכו בחזהו, נשימתו נעתקה, השד יודע אם בכלל נשם. ברור שנשם. האוויר, שחדר כששאף ונפלט כשנשף, עורר במיתרי קולו רטטים של צווחה שנבלמו מיד. מוחו ששידר אזעקת בריחה לשריריו בלם אותה. בלם ושידר ובלם. משחק סכום אפס. מותיר אותו מאובן, בוהה, נבהל. הכסף צורב בכפו על אף הזיעה.

החל באותו בוקר פתח במעקב. תחילה בשבתות, אחר כך בפגרות מהלימודים, וכשלא ראה דבר בימי החופשה ניסה להישאר בבית בהיחבא בימי חול רגילים, לחזור בשעות לא צפויות או להִתחלות והכול לשווא. התמונה שנחרתה בו לא חזרה, עד שכעבור שבועות אחדים מיין אותה כחלום בהקיץ, כמופע עוועים, ומה שנגוז נגנז. גידי היה משוכנע שדמיונו שיטה בו, אבל הערנות המתוחה, הגרויה, שליוותה את שהותו בבית, השתלטה על חייו גם בחוץ. "פרא אדם", כינתה אותו המורה בחיבה. תלתליו השחורים ועיניו החמות הזכירו לה אהוב נעורים.

חלפה שנה עד שנחשף שנית למופעים דומים, מורכבים יותר וכבר לא חדמגדריים. הפעם היו התמונות ברורות מכדי שייהפכו לחלום גם אם הוא סיוט. שני אחים, שתי אחיות (הקטנות, גילה ושרית, עדיין לא היו ביניהן), כמה צירופים אפשריים! תחלופה מתמדת של משתתפים, אבל המופע אחד. כושר ההמצאה של האחים יבש, כמה שליחויות ושוחד עוד יציעו? די להם בדלת נעולה. הוא התקשה להאמין, מבין ולא בדיוק מבין, אבל מרגיש בכל קצות עצביו שמשהו כאן אסור, אסור מאוד. הוא הִרבה להסתובב ברחובות, חזר הביתה רק כשהיה מוכרח לאכול או לישון, לא מבין איך יש לו ארבע אמהות והן אינן רואות דבר. איך יש לו אבא או סבא, וגם הוא אינו רואה דבר. להפך. הכול משכימים כל בוקר לעמל יומם וטורחים ומכינים כל אחד מה שהוטל עליו להכין, אם אלה ביצייה או כריך, ואם אלה שיעורים לבית הספר, או שטיפת כלים או תיקון חלונות שבורים בבתים שגרות בהם משפחות אחרות. כולם משתתפים במחזה ואינם רואים זה את זה. האם הם משתתפים בעל כורחם? כך לפעמים נראה לו, לפחות לגבי חלקם, אבל לשתוק הכול שותקים מרצונם. גם הצופים, הקהל, שותקים. גידי התחיל להבין שגם הוא שותק.

כריכת הספרצילום: באדיבות ידיעות ספרים

אם לא נמצאו לו המילים לומר מה שראה, איך ידבר על מה שהוא מרגיש?

שנים אחר כך, כשגבי, הצעיר בשנה מדוד הבכור, הציע לו להצטרף ליומיים של כיף בכנרת עם האחיות, החליט שהוא בוגר מספיק להימלטות. הוא היה אז בן ארבע עשרה וחצי והניח שהוא מוצלח דיו להסתדר בעולם. בחודש האחרון נהג להמתין מחוץ לסופר השכונתי בכל יום אחר הצהריים, חייך לנשים שדחפו עגלות עמוסות, סייע להן להכניס את הקניות למכונית ולהחזיר את העגלה. מאה השקל שאסף בשלושה שבועות נראו לו הון עתק. בית הספר נועד לתינוקות, המריבות עם האב הסלימו והאם המשיכה להתפצל. הפרטים התגבשו: הוא יעזוב את הבית, את המשפחה ואת העיר וייסע למישור החוף, לגור עם חיותה, שנישאה ועקרה לגבעתיים.

ללא מקהלה יוונית ובלי גזירת גורל, אלא מתוך החלטה אישית, הוא יהפוך סוףסוף להיות אח יחיד. ובעיקר, אשרי, יתום אני.

כעבור שנים לא מעטות וגלגולים אחדים, תכיר אותו טליה ותתאהב בו.

טליה

טליה לא נולדה מכרוב, לא עלתה מגלי הים ולא הובאה להוריה על ידי חסידה. היא גם לא הפרתה את עצמה מעצמה, על אף שבצעירותה חשבה שלו רצתה בכך היתה מסוגלת. במשך השנים גילתה שהקשר בין רצונה לבין יכולותיה עלול להיות מטעה ולא חדכיווני, ולכן נמנעה מלבלוט והקפידה לממש רק מה שנראה לה סביר ומקובל.

למשל, גם עכשיו היא לא מחזיקה רשמקול בארנק.

מחברת הציטוטים, שתפחה בשנות בית הספר היסודי ואבדה בחטיבת הביניים, הותירה בה זיכרון חמוץ של שקדנות. עם היעלמותה נאלמו שנינותו של אוסקר ויילד, בדיחותיו של וודי אלן ואוסף פתגמים מחוכמת העמים (בעיקר הסינית, למשל: כשהדלות נכנסת דרך הדלת האהבה פורחת דרך החלון, או: לא הבאר יבשה אלא החבל קצר), שהעתיקה בדקדקנות מארון הספרים המגוון של הוריה. כפיצוי לאובדנה (כריכה שחורה, שוליים אדומים) גדשה את כיסיה בפנקסים זעירים ומילאה אותם בציטטות נבחרות ממשפטיו מלאי הסתירות של ניטשה ומעצותיו של פאולו קואלו. אבל גם הם התייתרו עם השנים. משפטים אחרים, אישיים, דחקו אותם. היא רשמה אותם בכתב יד עכבישי, נוטה לאחור, בפרץ של הארה וחשיבות עצמית ולא חשוב היכן: בדפי מחברת סליל, בדפתר, בפנקס זעיר. בריכוז רב נהנתה לערסל את המילים במוחה ולהתענג על הצליל שלבש התוכן. כל רעיון התעלס עם עצמו, הרה את זולתו, התעגל למילה, למשפט, לאמרה, מקסימום לפסקה. חם ונעים היה לטליה בבית המילים. ללא עין זרה יצרה סערות פנימיות אינסופיות, שהבטיחו שהכול יהיה ממשי ואם לא אז אפשרי.

בת יחידה שוגה בחלומות. "מעופפת," אמר אביה, אבל אוּנוֹ ידעה שהוא טועה. ממחפורה, כמו זרע מעוכב צמיחה הממתין לתנאים המתאימים, היא ידעה שבגלל נוכחותה המתמדת טליה תבחר, ברגע האמת, במציאות ולא בהרפתקה, מקורית ומרתקת ככל שתהיה. גם לאונו היה חם ונעים בבית המילים, הן נעו סביבה במערבולות רכות, לא נוגעות, אפילו אוויליות משהו, אינן מחייבות אותה לדבר. אונו יודעת שיש הבדל בין התבוננות ב לבין לחיות את. ואם היתה מסוגלת לצטט היתה אומרת: ישחקו הנערות לפנינו. אבל היא, בקליפתה הקשה, אינה מאפשרת למילים לחדור. היא כאן כדי לעשות מה שצריך כשצריך. הרי לשם כך נוצרה. מי יצר את מי, היא את טליה או טליה אותה, כבר אינו חשוב.

הן היו בנות חמש. רק אתמול למדה איפה צד ימין ומהו צד שמאל. "היד שאת מציירת ואוכלת איתה," אמרה אמא, "זה ממש קל לזכור. תאכלי, זה בריא," המשיכה, מושיטה לעברה גוש חום חלקלק, שטעמו שנוא. "את רואה איזו יד הזזת? זאת יד ימין, זה צד ימין שלך. פשוט מאוד. תאכלי, כבד נותן כוח. יש בו הרבה ברזל." אבל לטליה גם הפשוט לא פשוט. יש טעים ויש לא טעים. יש מותר ויש אסור. אין באמצע? או בצדדים? מלפנַי? מאחורַי? איך תדע לבחור? איך תזכור הכול? כל כך הרבה יש יש בעולם והרוב מסקרן וחדש ומדהים. מרוב שהיא שמחה להכיר היא מרבה לשכוח.

בחצר האחורית של הבית המשותף שיחקו האחים הגדולים של חברותיה סטנגה, ומישהו מהם צעק, "תכוון לפה, אידיוט, ימינה." המישהו הזה גר דלת לידם. קווצת שיער בהיר היתה שמוטה על עיניו. טליה ניסתה להבין לאיזה צד התכוון הצועק. היא הושיטה את ידיה לפנים והתבוננה בהן, מי מהן אחזה בגוש הצמיגי והשליכה אותו בהסתר. עד היום, אם תישאל, תזכור היטב את הלבטים ואת רגשות האשם כשהחליטה להשליך את הכבד לחתולים. גם את המגע, ששנים אחר כך תכנה צלופחי, תזכור, אבל לא איזו יד אחזה בו. שום שִחזור לא ממחיש כלום. יד ככל יד. אם היתה מדביקה על היד המשליכה את מדבקת סופרמן שקיבלה כשירדה לחצר, כל הבעיה היתה נפתרת. "היד שאת מציירת ואוכלת איתה," אמרה אמא בחוסר סבלנות, אבל קודם עליה לצייר כדי לדעת באיזו יד היא מציירת. ואין איתה טוש. יש לה זיכרונות, אך הם מתפרעים ומתבלבלים משפע האירועים, מהעליצות שבמשחק, מהצעקות ומהקפיצות של הבנים ומהשמש המאירה בנדיבות רבה. השערות על עיניו של השכן עדיין התנופפו. אחת האמהות צעקה משהו. מורן, החברה הטובה מהגן, אמרה שהיא מוכרחה ללכת הביתה. הכדור כבר נבעט וטליה לא הספיקה לראות איך מכוונים לימין. "קורה!" צעקו כולם. "טמבל," צעק השכן מהדלת ליד כשהכדור פגע באופניים ששימשו קורת שער. הוא כיוון לימין ופגע בשמאל? חשבה טליה והחזירה את המבט לידיה, אצבעותיה הקלידו באוויר, ואולי לא פספס את הכיוון אלא החטיא גול? מה זה גול היא ידעה. בעוד שבוע או חודש, מקסימום חודשיים, תזכור מהו ימין ומהו שמאל, ולכן היא אינה מוכנה להודות שההיסוס הטיפשי הזה, הארעי כל כך, מצדיק את לידתה של אונו. נוח לה להאמין שאונו נוצרה מתישהו במהלך גיל ההתבגרות. ממה חושבים עלי, מי אני, מה אומרים עלי עכשיו האחרים, ואלו הן בהכרח שאלות מתמשכות ועמוקות בהרבה מההתלבטות בין ימין לשמאל. אמנם גם הן לא אמורות להפוך אדם למעשי וענייני כלפי חוץ ועדיין לשמֵר את הבלבול והנבוכות שבתוכו, אך יש בהן הסבר כלשהו. אונו מגחכת כשטליה מנסה להתכחש לעצמה ומחפשת סיבה לקונפורמיזם המעשי שלה. אם היא מעדיפה להאמין שהיא קלילה, מעופפת (כמו שאבא אמר) וחיננית ללא גבולות, מי אונו שתפריע לה? היא גם לא נפגעת. שתחשוב מה שבא לה ובכל זמן שבא לה. אונו נותרת שלווה. זאת מהותה ומכאן כוחה. ברור לה שלולא ההחלטות הנכונות שהובילו למעשים הנכונים, כלומר לולא השפעתה המוחלטת, טליה לא היתה יכולה לאפשר לעצמה להיות מעופפת.

אונו משוכנעת שהיא השולטת בטליה, אבל טליה פיקחית ממנה. כבר אז, בחצר האחורית, בשעת הבוקר המאוחרת, או הצהריים המוקדמת, כשהילדים המשתוללים במשחקיהם הטילו צל גמדי, קלטה טליה שגם אם אינה יודעת להבדיל בין ימין לשמאל אפשר להיות שמחה. היא סירבה להישמע לאמה שקראה לה לחזור הביתה ונשארה בחצר, לשחק עם כולם, מתברר שלא חשוב אם זוכרים או לא זוכרים כשעסוקים בלראות ולשמוע ולהשתתף. כשתגדל תקרא לכך לחוות. בינתיים אוצר המילים שלה משקף רק את מה שנתקלה בו ביומיום.

טרום עידן המחברות.

_____________________

"שיחה לא מזוהה", שולמית גלבוע, ידיעות ספרים, 232 עמודים, 98 שקלים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ