"וידויה של מסכה" מאת יוקיו מישימה: פרק לקריאה

רומן אוטוביוגרפי שראה אור ב-1948 ונחשב לאחת מהקלאסיקות של הספרות היפנית המודרנית. סיפורו של ילד שגדל אצל סבתו השתלטנית בתנאים קשים ומתמודד בכאב עם התחושה שאינו כמו האחרים

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יוקיו משימה. תהליך התבגרותו של נער המגלה את היותו הומוסקסואל בחברה מסורתית
יוקיו משימה. תהליך התבגרותו של נער המגלה את היותו הומוסקסואל בחברה מסורתיתצילום: יח"צ
הארץ

אומרים שהחיים הם במה. אבל איני סבור שיש הרבה אנשים כמוני, שמתום תקופת הנעורים שבויים בהכרה מתמשכת שהחיים הם במה. זו הייתה ידיעה ברורה אחת, אבל היא הייתה מעורבת כל כך בנאיביות ובחוסר ניסיון, שאף שהייתה בלבי מודעות לכך שאנשים לא יוצאים אל החיים כפי שעשיתי זאת אני, הצלחתי לשכנע את עצמי שכולם מתחילים את החיים באופן כזה. כך או כך, האמנתי באופטימיות שכאשר תיגמר ההצגה, המסך יֵרד. להנחה שלי שאמות בגיל צעיר היה חלק בדבר הזה. אבל אחר כך האופטימיות הזו, או שמא עלי לומר חלום השווא הזה, ספג גמול קשה.

כדי לחדד את הדברים אוסיף, כי מה שאני מנסה לומר כאן אינו עניין של ״מודעות עצמית״. זהו עניין פשוט של תשוקה מינית, ועדיין אינני מנסה לומר כאן שום דבר אחר.

בעוד שמה שמכנים "תלמיד גרוע" הוא תוצר של תורשה, כדי להתקדם בסולם הכיתות כמו שאר חבריי, נקטתי דרך לא לגמרי הוגנת. העתקתי בחשאי את תשובותיהם של חבריי במהלך הבחינות בלי להבין דבר ממה שכתבתי, והגשתי את המבחן הגמור בארשת של חפות מוחלטת מפשע. יש מקרים שבהם שיטה כזו, חסרת תחכום ובושה יותר משהיא ערמומית, נראית על פניה כהצלחה, והתלמיד עולה כיתה. אבל עד מהרה, השיעורים מתקדמים בהתבסס על ידע שנרכש בכיתות הנמוכות ורק התלמיד אינו מבין דבר. גם אם הקשיב בשיעור, הוא אינו מבין דבר. בשלב זה נפרשות בפניו רק שתי דרכים: האחת היא סטייה מדרך הישר אל העבריינות, והשנייה היא להעמיד פנים בכל כוחו שהוא מבין. באיזו דרך יבחר, דבר זה ייקבע על פי איכותה של החולשה או של האומץ שבו, ולא על פי כַּמותם. כל אחת משתי הדרכים דורשת אותה כמות של תעוזה, או של חולשה. וכל אחת מהן גם דורשת סוג של צמא לִירִי ותמידי לעצלות.

יום אחד הצטרפתי לחבורה של בני כיתתי, שהלכו מחוץ לחומת בית-הספר ודיברו בקולי-קולות על השמועה שאחד מידידינו, שלא נכח במקום, התאהב בכרטיסנית באוטובוס שבו נסע לבית-הספר. עד מהרה הפכה הרכילות לוויכוח תיאורטי על מה שאנשים עשויים למצוא בכרטיסניות אוטובוס. ואז אמרתי, בנעימה קרירה באופן מודע, כאילו זורק את המילים:

״זה המדים. הם צמודים לגוף, וזה בטח מדליק אותו.״

מובן מאליו שאני עצמי מעולם לא חשתי אפילו שמץ של משיכה מינית אל כרטיסניות באוטובוס.

זו הייתה אנלוגיה, אנלוגיה מוחלטת, אבל, גם ההתרברבות שהתאימה אז לגילי, הרצון להיראות כאילו אני תאוותן שראייתו את העולם מלאת ציניות בוגרת, הם שגרמו לי לומר דבר שכזה.

התגובה הייתה מיידית ומוגזמת. בקבוצה הזו היו תלמידים מצטיינים, שהתנהגו תמיד ללא רבב, מאסכולת הנערים ה״מתונים״ שיש בכל בית-ספר. פה אחד הם מחו על הערתי.

״אתה ממש דוחה!״

״לי נראה שרק מי שיש לו ניסיון עשיר בדברים כאלה יעז להגיד את מה שאמרת...״

״אתה ממש מפחיד!״

הביקורת התמימה-אך-נרגשת הזאת גרמה לי לחשוב שייתכן שהחץ שלי חדר עמוק מדי. יש דרכים אחרות, פשוטות יותר, לומר את מה שאמרתי באופן פחות צורם לאוזן, וייתכן שבחירה כזו הייתה מסייעת לי להיראות כאדם עמוק ורציני יותר. הרהרתי בכך שהיה עלי לגלות יותר התחשבות ולהתאים את דבריי למאזינים.

אני חושב שכאשר נער בן חמש-עשרה או שש-עשרה מפגין מודעוּת שאינה הולמת את גילו, הוא טועה טעות שקל לעשות בחשבו שרק הוא מסוגל לכך בשל יכולתו המפותחת לגילו. אבל מבחינתי, לא כך היה הדבר. תחושות אי-נוחות וחוסר הוודאות שלי בעולם הן שאילצו אותי לערוך סדר בתודעתי מוקדם מכולם. תודעתי לא הייתה אלא כלי שנועד לבלבלני, והשימוש שלי בה לא היה אלא מסכת של ניחושים חסרי ביטחון, מכוונים לפי מראית העין. על פי הגדרתו של שטפן צוויג, ״מה שאנחנו מכנים רוע הינו חוסר שלווה הטבוע בכל בני האדם, והוא מניע את האדם אל משהו בלתי נתפס מחוצה לו, מעבר לו. וזה, ממש כאילו הטבע הותיר בנשמתנו, מתוך האנדרלמוסיה של העבר, ערעור חסר תקנה.״ והחלק הזה של אי-שקט גורם מתח ו״מנסה לכונן את עצמו על יסודות על-אנושיים, על-חושיים״. ובמקום שבו התודעה אינה אלא כלי להבהרה וביאור, אך הגיוני שלא יהיה לאנשים צורך בה.

לא הרגשתי שמץ של משיכה מינית כלפי כרטיסניות אוטובוס, ובכל זאת ראיתי שמילותיי, שנאמרו בכוונה, הן בגלל האנלוגיה והן בגלל השיקולים האחרים שהזכרתי באשר לנסיבות בהן נאמרו, לא רק שהפתיעו את ידידיי וגרמו להם להסמיק במבוכה, אלא אף עוררו בהם ריגוש מיני מעורפל, בגלל הרגישות האסוציאטיבית הטבועה בנערים מתבגרים. כשראיתי זאת, התעוררה בי באופן טבעי תחושה של עליונות קנטרנית. אבל הרגשות שלי לא נעצרו שם. עתה הגיע תורי להיות מרומה. התפכחתי מתחושת העליונות שלי התפכחות חד-צדדית. זה קרה כך:

חלק מתחושת העליונות שלי נהיה ליוהרה, לשיכרון מראיית עצמי כמהלך צעד לפני האנושות. ואז, כשהחלק השיכור הזה התפכח מהר יותר מכל שאר החלקים, ומבלי להתחשב בעובדה שחלק ממני עדיין היה שיכור, טעיתי טעות מרה ושפטתי הכול באמצעות תודעתי המפוכחת. לכן, המחשבה המשכרת "אני מקדים את הזולת", תוקנה למחשבה הענווה, "לא, אני אנושי כמו כל השאר". ובגלל הטעות, המחשבה התעצמה לכדי: "לא זו בלבד, אלא שאני אדם כמוהם בכל המובנים." (את ההתעצמות הזו אִפשר החלק שבי שעדיין לא התפכח. הוא שגרם לה ותמך בה). ולבסוף היא הובילה אותי אל המסקנה החצופה ש"כולם כמוני". תודעתי, שלא הייתה אלא ״מצפן מקולקל״, פעלה בעוצמה רבה בשלב הזה... ובאופן זה הושלמה ההונאה העצמית שלי. ומשם ואילך ההונאה העצמית הלא הגיונית, האידיוטית והמזויפת הזו, שאפילו אני הבחנתי בכך שהיא מזויפת, השתלטה על לפחות תשעים אחוזים מחיי. יש לתהות אם היה אי-פעם אדם תלותי ממני.

האם ברור לקוראי שורות אלה, שהעובדה שהצלחתי להעיר הערה מינית, ואפילו פעוטה על כרטיסניות אוטובוס נבעה מסיבה פשוטה באמת, ואשר בדיוק בנקודה הזו לא הבחנתי בה? זו נקודה באמת פשוטה ביותר, והיא מתמצית בכך שבכל הקשור לנשים, לי לא הייתה הביישנות הטבעית שיש לנערים.

כדי להימלט מן הביקורת שאני מנתח את מחשבותיו של הנער שהייתי אז באופן החשיבה שלי כיום, הרשו לי לצטט כאן קטע ממשהו שכתבתי בגיל חמש-עשרה:

...ריוֹטַארוֹ היה להוט להיהפך לחלק ממעגל חדש זה של חברים מהר ככל האפשר. הוא האמין בביטחון שיוכל לכבוש את המלנכוליה והשעמום חסר הפשר שלו על ידי כך שיתנהג בעליזות, או שיעמיד פנים שהוא אפילו קצת עליז. האמונה העיוורת, שנמצאת ביסודה וגם בשיאה של האמונה, הותירה אותו במצב של רגיעה יוקדת. בכל פעם שהצטרף לאיזו בדיחה אווילית או מתיחה טיפשית, הוא תמיד אמר לעצמו: "עכשיו אינני עצוב, עכשיו איני משועמם." הוא קרא לזה "לשכוח את הדכדוך".

אנשים מתחבטים תמיד בשאלה האם הם מאושרים, האם הם שמחים. כיוון שהספק הוא עובדה אמיתית ביותר, הרי שזה מצב האושר הנכון.

ורק ריוטארו קבע ״אני שמח", ושכנע את עצמו בכך.

זה האופן שבו נוטה לבו של הכלל אל מה שריוטארו כינה "שמחה מוחלטת".

לבסוף, הדבר, שלמרות קלישותו, הוא עובדה, מוחזק במכונת שקר חזקה. המכונה מתחילה לעבוד במלוא העוצמה. והאנשים אפילו לא שמים לב לכך שהם נמצאים במנגנון של הונאה עצמית...״

״המכונה מתחילה לעבוד במלוא העוצמה...״

האם המכונה אכן עבדה בעוצמה?

זוהי חולשת נעורים, להאמין שאם תהפוך את השד לגיבור הוא יבוא על סיפוקו.

ובכן, הגיעה שעתי לצאת אל החיים בצורה כזו או אחרת. את הידע שהיה צידתי למסע סיפקו בראש ובראשונה הרומנים הרבים שקראתי, מדריך למין, ספר פורנוגרפי שעבר מיד ליד בקרב התלמידים, ושלל בדיחות מלוכלכות אך תמימות ששמעתי מחברים במהלך תרגילי שדה ליליים... דברים כאלה. ולבסוף, וחשובה אף יותר מכל אלה, סקרנותי הבוערת, שתהיה בת לווייתי המסורה במסעי. כדי לעמוד בשער מוכן ליציאה הספיקה הנחישות להיות "מכונת שקר".

למדתי רומנים רבים בפרוטרוט ובדקתי איך אנשים צעירים בגילי מרגישים לגבי החיים, איך הם מדברים אל עצמם. לא לקחתי חלק בחיים במעונות, לא לקחתי חלק בשיעורי ההתעמלות בבית-הספר, יתר על כן, בית-הספר שלי היה מלא בסנובים קטנים, שבתום תקופת המשחק ״מלוכלך״ שתיארתי קודם, לא היה להם כמעט דבר עם עניינים וולגריים. ומעל הכל, הייתי מופנם בצורה קיצונית. כל אלה הקשו עלי לנסות ללמוד את פרצופם האמיתי של חברי ללימודים, ולכן היה עלי לנסות להסיק מתוך עקרונות כלליים מה מרגיש "נער בגילי" כשהוא לבדו. את הסקרנות הבוערת שבי חלקתי עם חבריי בתקופה שנקראת גיל ההתבגרות. נראה כי בהגיעם לגיל ההתבגרות, נערים אינם עושים דבר חוץ מאשר לחשוב על נשים, להצמיח פצעונים ולכתוב שירים מתקתקים מתוך מוחות קודחים תמידית. מחקר אחד על מין סיפר על ההשפעות המזיקות של אוננות, אבל אחר דיבר בצורה מרגיעה על כך שאין לה שום השפעות מזיקות, ונראה שמי שקראו אותו נהיו למאוננים נלהבים. וגם אני הייתי שותף להם בעניין זה! אבל למרות אופייה הזהה של הפעולה הגופנית, ההונאה שלי התעלמה מן ההבדל הברור במה שנוגע למושאי אהבתו של ה"הרגל המגונה" שלי.

ההבדל העיקרי היה שהנערים התגרו באופן קיצוני מעצם המילה ״אישה״. פניהם הסמיקו עם עליית המילה במוחם. אצלי, לעומת זאת, לא עוררה המילה "אישה" רושם חושני עז יותר מן המילים "עיפרון", או "מכונית", או "מטאטא". גם בשיחותי עם ידידיי התגלה לעתים קרובות חסך דומה ביכולתי האסוציאטיבית, כמו במקרה של אמו של קטקורה, וגרם לי שאשמע כאדם בלתי קוהרנטי מיסודו. לכן חברי חשבו אותי למעין משורר, ודבר זה הניח את דעתם בעניין. ואילו אני, בהחלט לא רציתי להיחשב למשורר (שמעתי שנשים דוחות תמיד את הגזע שנקרא משוררים), ולכן, כדי שהדברים יעלו בקנה אחד עם שיחות שניהלו חבריי, סיגלתי, באופן מלאכותי לגמרי, את היכולת לעשות את אותו הקשר רעיוני שעשו הם.

לא ידעתי שהם נבדלו ממני הבדל ברור, לא רק ברגשותיהם הפנימיים אלא גם בסימנים אחרים שלא נראו כלפי חוץ. כלומר, לא הבנתי שברגע שראו תמונה של גופה העירום של אישה, הייתה להם זקפה. שרק לי זה לא קרה. וגם, שהאובייקטים שעוררו זקפה אצלי (שמלכתחילה נבחרו, בקפדנות מוזרה, על פי מאפיינים שמייחדים סטייה), למשל פסל עירום של נער הֶלֶנִי, לא יכלו לעורר אותה אצלם.

בפרק הקודם כתבתי בפרוטרוט על זקפות, ולא במקרה. הסיבה לכך היא העובדה שההונאה העצמית שלי הייתה עיוורת באשר לנקודה זו. בשום סצנה של נשיקה ברומן לא היה תיאור כלשהו של זקפה. זה היה דבר טבעי, לא משהו שצריך לכתוב אותו. גם באותו מחקר על מין לא היה שום תיאור לזקפה שמתרחשת שלא בעת נשיקה. בקיצור, אני קראתי שזקפה מתרחשת לפני יחסי המין או כתגובה למחשבה על המעשה. חשבתי שכשיגיע הזמן, גם אם לא תתעורר בי שום תשוקה, גם לי פתאום תהיה זקפה, ממש כאילו הייתה התגלות שמימית. ספק קטן בתוכי המשיך ללחוש: "אולי רק במקרה שלי זה לא יקרה." הספק הקטן הזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות של חוסר ביטחון. אבל האם פעם הצלחתי אפילו לדמיין בלבי איבר כלשהו של אישה בזמן ה"הרגל המגונה" שלי? אפילו לשם הניסוי?

לא. תירצתי זאת לעצמי פשוט כסימן לעצלות, לא יותר!

בקיצור, לא ידעתי דבר וחצי דבר על בנים אחרים. לא ידעתי שבכל לילה היו לבנים אחרים, חוץ ממני, חלומות שבהם נשים שראו להרף עין אתמול בפינת רחוב, התהלכו עירומות בזו אחר זו לעיניהם. לא ידעתי שבחלומות של בנים היו שדי נשים צפים מתוך ים לילי ומרחפים על פני המים כמו מדוזות יפהפיות. לא ידעתי שבחלומות האלה יפתח האיבר היקר של אישה את שפתיו הלחות וישיר שירת סירנה, עשרות פעמים, מאות פעמים, אלפי פעמים, לנצח...

מתוך עצלות? האם באמת מתוך עצלות? הספק ניקר בי. כל רצינותי כלפי החיים בכללותם ניעורה מתוך החשד הזה, שאני עצל. כך או כך, בסופו של דבר הרצינות שלי כילתה עצמה בהגנה על נקודה זו של עצלותי, והבטיחה שהעצלנות תוכל לנוח בעצלתיים.

ראשית, עלה בי הרעיון לאסוף את כל זכרונותי על נשים, מן ההתחלה. למרבה הצער, האוסף היה דל ביותר.

פעם, כשהייתי בן ארבע-עשרה או חמש-עשרה, קרה מקרה כזה: ביום שבו עבר אבי להתגורר באוסקה במסגרת עבודתו, נסענו עם כמה קרובי משפחה נוספים לתחנת הרכבת של טוקיו כדי ללוות אותו. בדרך חזרה מתחנת הרכבת התעכבו הקרובים וביקרו בביתנו. ביניהם הייתה דודנית שנייה שלי בשם סוּמִיקוֹ. היא הייתה אז כבת עשרים ועדיין לא נשואה.

צילום: באדיבות אפרסמון הוצאה לאור

שיניה הקדמיות של סומיקו בלטו מעט, כמו שיני ארנבת. הן היו לבנות מאוד ויפות. כאילו כדי להבליט את יופיין עוד יותר, כשסומיקו צחקה, נצנצו ראשית השיניים האלה, והעיוות הקטן הזה הוסיף לצחוקה קסם שובה לב. הצרימה הזו של שיניה הבולטות כמו טפטפה טיפת בושם להרמוניה ששלטה בעדינות בפניה היפים ובגזרתה, העצימה את שלמותם והוסיפה תבלין ליופייה.

אם המילה אהבה אינה קולעת במקרה הזה, הרי שחיבבתי מאוד את דודניתי סומיקו. משהייתי ילד אהבתי לצפות בה ממרחק. הייתי יושב לידה ללא מעש כשרקמה, לעתים גם שעה שלמה, ובוהֶה בה.

ובכן, באותו יום פרשו דודותיי ואמי אל חדר אירוח פנימי, וסומיקו ואני נותרנו בחדר ההסבה הגדול, יושבים זה לצד זה בשתיקה. מהומת הפרידה בתחנת הרכבת שמילאה את ראשנו עדיין לא שככה. הייתי עייף מאוד.

״אני עייפה,״ היא אמרה בעודה מפהקת פיהוק קטן, וטפחה בלֵאות על פיה בארבע אצבעותיה הלבנות במְעֵין מחווה נגד מזל רע. ״אתה לא עייף, קו-צ׳אן?״

אינני יודע מדוע הליטה סומיקו פניה בשרוולי הקימונו שלה, ואז הניחה את ראשה על ברכי. לאחר מכן החליקה לאט את לחייה, הפנתה את פניה כלפי מעלה ונותרה כך ללא תנועה לזמן מה. מכנסי מדי בית הספר שלי רעדו מהכבוד לשרת לה ככרית. ריחות הבושם והפודרה של פניה שיכרו אותי והביכוני. צדודיתה הקפואה של סומיקו, כשעיניה הצלולות והעייפות פקוחות לרווחה, בלבלה אותי עד מאוד...

זה כל מה שקרה. אבל מעולם לא שכחתי את תחושת הכובד השופע ששהה לזמן מה על ברכי. זו לא הייתה תחושה מינית, אלא מעין שמחה שופעת מאוד. כמו כובד של מדליה על החזה.

באוטובוס שלקחתי לבית-הספר פגשתי לעתים גברת צעירה ומעט אנמית למראה. התנהגותה הקרירה עוררה את התעניינותי. היא תמיד הביטה מבעד לחלון כאילו היא משועממת מאוד מכל דבר, והעיקשוּת שעל שפתיה הקפוצות תמיד משכה את עיניי. כאשר היא לא הייתה באוטובוס, משהו חָסַר לי, ולפני שהבנתי זאת, גיליתי שאני מצפה לה בכל פעם שעליתי לאוטובוס. אולי זאת אהבה, חשבתי.

לא ידעתי בכלל. לא היה לי מושג כיצד אהבה ומין קשורים זה לזה. מובן שבתקופת ההתאהבות באומי לא עשיתי דבר כדי להחיל את המילה אהבה על הקסם השטני שהוא הטיל עלי. ובעודי תוהה אם הרגש המעורפל שחשתי כלפי הנערה באוטובוס יכול להיות אהבה, באותו רגע ממש, הרגשתי משיכה דווקא לנהג האוטובוס הצעיר והמחוספס, ששערו הבהיק מן המשחה המבושמת שבה היה משוח בכבדות. בורותי הייתה כה עמוקה עד שלא קלטתי את הסתירה. לא ראיתי שהמבט שלי בצדודית של נהג האוטובוס הצעיר היה משהו שקשה להימנע ממנו, מחניק, כואב, מדכא, ואילו במבטיי החטופים בצעירה האנמית היה משהו מאולץ, מלאכותי ומייגע. אף שכלל לא הייתי מודע לשוני המובהק בין המבטים האלה, שכנו שניהם בתוכי יחד, בלי להטריד זה את זה, ללא כל תלונה או ביקורת.

יחסית לנער בגילי נראה כאילו אני חסר ”טוהר מוסרי”, או אם לומר זאת אחרת, חסרה בי היכולת לשלוט בעצמי. סקרנותי, המוגברת יתר על המידה, לא כיוונה אותי באופן טבעי להתעניין במוסר. היא דמתה יותר לכיסופים חסרי תקווה אל העולם שבחוץ, כיסופים שחש חולה המרותק זמן רב למיטת חוליו. מצד שני, סקרנותי הייתה קשורה באמונה בבלתי אפשרי. והשילוב בין אמונה לא-מודעת לייאוש לא-מודע, דרבן את רצונותיי כל כך עד שנראו כמו שאפתנות נואשת.

אף שהייתי עדיין צעיר, טיפחתי בקרבי את הרעיון הברור של אהבה אפלטונית מבלי לדעת זאת. האם היה זה חוסר מזל (אך עבורי, איזו משמעות יכולה להיות לחוסר מזל מן הסוג הרגיל)? חוסר הנוחות המעורפל שחשתי כלפי תשוקתי המינית, הביא לכך שתאוות הבשרים נעשתה עבורי אובססיה. סקרנות רגשית פשוטה זו לא הייתה שונה בהרבה מצמא של נער בגילי לידע, אבל פיתחתי מיומנות כזאת בשכנוע עצמי שהסקרנות הזו היא בעצמה תאוות בשרים, עד שלבסוף הולכתי את עצמי שולל, בכישרון, לחשוב שיש לי פשוט מוח מלוכלך. הדבר גרם לי לראות את עצמי כמבוגר אופנתי, איש העולם. העמדתי פנים כאילו פשוט נמאס לי לחלוטין מנשים.

הנשיקה הייתה הדבר הראשון שפיתחתי אובססיה כלפיו. למעשה, הפעולה הנקראת נשיקה לא הייתה בשבילי אלא סמל למשהו שנפשי מבקשת בו מחסה. זאת אני יכול לומר עכשיו אבל באותו זמן, כיוון שהאמנתי בטעות שהתשוקה הזאת היא מינית, היה עלי לעטות על עצמי שלל תחפושות. תחושת האשמה הלא מודעת, שנבעה מהעמדת פנים, דחפה אותי בעקשנות להמשיך במודע במשחק הכוזב. אבל, במחשבה שנייה, האם יכול אדם באמת להתכחש לחלוטין לאופיו האמיתי ולבגוד בו, אפילו לרגע?

אם התשובה היא לא, אין שום דרך להסביר את התהליך הנפשי, מסתורי ובלתי מובן, שבו השתוקקתי לדברים שבעצם לא רציתי כלל. וכי יכול להיות לו הסבר? אם נציב אותי כניגוד מוחלט לאדם מוסרי, המונע מעצמו להשתוקק לדברים שהוא משתוקק אליהם, האם זה אומר שאני נושא בלבי רצונות בלתי מוסריים? ואם כן, האם אין רצונותיי תמימים מדי? האם רימיתי את עצמי לגמרי ופעלתי מהתחלה ועד הסוף כשבוי של המוסכמות?

מאוחר יותר תגיע העת שלא אוכל עוד להתחמק מבחינה מדוקדקת של השאלה הזו.

עם תחילת המלחמה סחף גל של סטוֹאִיוּת מעוּשָׂה את המדינה כולה. אפילו בתי-הספר הגבוהים לא הצליחו להימלט מהלך הרוח הזה. גם הכמיהה לגדל שיער, דבר אליו נכספנו לאורך כל תקופת חטיבת הביניים, לא נראתה עומדת להתגשם עם תחילת הלימודים בבית-הספר התיכון. שיגעון הגרביים הצעקניים היה גם הוא לנחלת העבר. תחת זאת, תרגילים צבאיים הפכו תכופים באופן כמעט לא הגיוני, וכל מיני חידושים ורפורמות מגוחכות הוכנסו בהם. ואולם, הודות למסורת רבת השנים של בית-הספר שלי לשוות לעצמו מראית עין אמינה של קונפורמיזם, הצלחנו להמשיך בשגרת הלימודים שלנו מבלי שההגבלות החדשות ישפיעו עלינו יותר מדי. הקולונל שמשרד המלחמה הִקצָה לבית-הספר שלנו היה אדם נעים והגיוני, ואפילו רב-סמל בכיר במילואים, שאנחנו כינינו ״המפקד סוּסוּ״ בגלל ההגייה הכפרית שלו את הצליל סוּ, ועמיתיו רב-סמל טומטום ורב סמל חוטם, בעל האף הסולד, הבינו את רוח בית-הספר, והתנהלו בו יפה למדי. מנהל בית-הספר היה אדמירל זקן בעל גינונים נשיים, ובתמיכת משרד הפנים הקיסרי הוא המשיך בתפקידו במדיניות של מתינות בלתי מתחייבת ולא מזיקה בכל התחומים.

בתקופה הזאת למדתי לעשן ולשתות. כלומר, למדתי להעמיד פנים שאני מעשן ושתיין. המלחמה לימדה אותנו מין התבגרות סנטימנטלית. המחשבה על החיים כעל משהו שעלול להסתיים בפתאומיות בשנות העשרים שלנו: לא חשבנו כלל על מה שעומד לקרות מעתה. החיים נראו לנו משהו נטול דאגות באופן מוזר. ממש כאילו החיים שגיל עשרים הוא קו הגבול שלהם, הם ימת מלח שריכוז המלח בה נהיה פתאום כה גבוה עד שגופנו צף על פני המים. כיוון שהרגע שבו יֵרד המסך לא היה רחוק כל כך, יכולתי לשחק בחריצות רבה יותר במסכה שהכנתי כדי להראות לעצמי. אבל בעודי אומר לעצמי שאצא אל מסע החיים שלי מחר, מחר בטוח אתחיל, הדבר נדחה ביום ועוד יום, והשנים חלפו בלי שום סימן ליציאה לדרך.

האם לא הייתה זו תקופה מיוחדת של אושר בשבילי? כן. אם היה שם אי-נוחות, הוא היה קלוש. לי הייתה עדיין תקווה. המחר נראה תמיד תחת שמיו הכחולים והלא מוכרים של העתיד לבוא. חלומות בדמיון על מסע, חזיונות ההרפתקה הטמונים בו, הבבואה הנפשית של האדם שבוודאי אהיה יום אחד בעולם, דיוקנה של כלתי היפה שעוד לא ראיתי, תקוותי לתהילה... באותה התקופה, בה הדברים הללו נחו מסודרים בקפידה במזוודתי וחיכו ליציאה, בדיוק כמו מדריך טיולים, מגבת, מברשת שיניים ומשחת שיניים, חולצת כפתורים, גרביים להחלפה, עניבה וסבון, מצאתי שמחה ילדותית במלחמה. הדמיונות המוגזמים שבהם האמנתי באמת ובתמים, שגם אם יפגע בי כדור לא אחוש כאב, לא הראו שום סימני דעיכה. המחשבה על מותי שלי הרטיטה אותי בשמחה שלא הכרתי. הרגשתי כאילו הכל בבעלותי. מה הפלא. משום שאין זמן שבו אנו בעליו של מסע והוא שייך לנו, מקצתו אל קצהו, כמו אותם רגעים שבהם אנו עסוקים עד מעל לראש בהכנות לקראתו. אחר כך נותרת רק פעולת המסע עצמו, ששוברת את בעלוּתנו עליו. זה הדבר העקר וחסר-הערך שהוא מסע.

בסופו של דבר, מצא הקיבעון שלי לנשיקה מקום על זוג שפתיים אחד. הכוח שהניע אותי לכך היה כנראה הרצון שלי להראות שחלומותי בעלי ייחוס. כמו שאמרתי קודם, אף שלא חשתי תשוקה או כל רגש אחר כלפי השפתיים האלה, בכל זאת ניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שאני משתוקק אליהן. במילים אחרות, בטעות ראיתי כתשוקה אמיתית את התשוקה נטולת ההיגיון הזו, שרציתי בכל מאודי להאמין שהיא תשוקה. את התשוקה העזה והבלתי אפשרית לא לרצות להיות עצמי החלפתי בטעות בתשוקה מינית של איש העולם, שהיא התשוקה הנובעת בדיוק מהיות הוא עצמו.

באותה תקופה היה לי חבר קרוב שאיתו התרועעתי, אף על פי שלא היה לנו מכנה משותף או על מה לדבר. היה זה בן כיתה קל-דעת ושטחי בשם נוּקָדָה, שכנראה בחר בי כשותף נוח ונעים הליכות, שיתקן את שגיאותיו ויענה על כל מיני שאלות שהיו לו בשיעורי גרמנית למתחילים. אני, שתמיד מתלהב מדברים חדשים רק כאשר הם עדיין חדשים, נחשבתי לתלמיד טוב וכישרוני בגרמנית למתחילים. ייתכן שנוּקָדה הבין באופן אינטואיטיבי עד כמה תיעבתי בלבי את תווית התלמיד המצטיין הזו שהדביקו לי (תווית שעדיף להצמיד לתלמיד לתיאולוגיה למשל, ולמרות זאת לא מצאתי שום דבר אחר שיעניק לי תעודת ביטוח טובה יותר), ועד כמה השתוקקתי ל"שם רע". בידידותו של נוּקָדה היה משהו ששיחק לידי החולשה הזו שלי, כי הוא היה מושא לקנאה מצד "הנערים הטובים" בבית-הספר שלנו, כי היה אפשר לקלוט ממנו הדים קלושים על עולמן של הנשים באופן שבו מדיום מתקשר עם עולם הרוחות.

המדיום הראשון שקישר ביני לבין עולם הנשים היה אוֹמי. אבל באותו זמן הייתי קרוב יותר למי שהייתי באופן טבעי, וראיתי את כישוריו המיוחדים של אומי בתור מדיום כחלק מיופיו, ודי היה לי בכך. תפקידו של נוקדה כמדיום, לעומת זאת, יצר מסגרת על-טבעית לסקרנותי. ייתכן שזה נבע מהעובדה שנוקדה לא היה יפה כלל.

״השפתיים הראשונות״ היו שפתיה של אחותו של נוקדה, שהופיעו כשהלכתי לבקר אותו בביתו.

היפהפייה הזו בת העשרים וארבע התייחסה אלי ללא כל קושי כאל ילד. כשראיתי את הבחורים שהקיפוה התבהרה בי ההבנה שאין בי אפילו מאפיין אחד שנשים ימצאו מושך. לא יכולתי להיות אומי בשום פנים ואופן, וכשהפכתי בדבר השתכנעתי בכך שמשאלת לבי להיות אומי הייתה למען האמת אהבתי אליו.

כך גם שכנעתי את עצמי שאני מאוהב באחותו של נוקדה. התנהגתי ממש כפי שעושים תיכוניסטים טירונים בני גילי. שוטטתי ללא תכלית בשכונה שבה שכן ביתה, השתהיתי זמן רב בחנות הספרים שבקרבת ביתה וחיכיתי להזדמנות להיתקל בה כשהיא עוברת ברחוב. בלילות חיבקתי את הכרית ודמיינתי אותה בזרועותיי, ניסיתי לשרבט את שפתיה שוב ושוב וניהלתי שיחות נואשות עם עצמי. מה זה יכול להיות? המאמצים המלאכותיים האלה חוללו עייפות מוזרה, כמעט מאלחשת, בלבי. החלק האותנטי של לבי הבחין בחוסר הטבעיות של הצהרות האהבה אליה שהשמעתי באוזני עצמי ללא הרף, והתנגד להן באמצעות העייפות הזדונית הזו. נדמה שבתשישות הנפשית הזו טמון רעל נורא.

בהפוגות שבין מאמצי הנפש המלאכותיים הללו, תקפה אותי לעיתים מין ריקנות משתקת שכדי לברוח ממנה עברתי ללא בושה לחלומות בהקיץ אחרים. וכשעשיתי כך הייתי נמלא מיד בחיוּת, חוזר לעצמי ומתחיל לבעור אל מול החזיונות המוזרים שהעליתי בדמיוני. יתר על כן, הלהבות הללו נותרו בלבי, ואני הדבקתי להן את הפרשנות המאולצת, כאילו להט הרגשות הזה היה מיועד לה.

כך הולכתי שולל את עצמי שוב ושוב.

אם יש אנשים שיאשימו אותי בכך שהתיאורים שתיארתי עד כה הם כלליים מדי או מופשטים יתר על המידה, אין לי אלא להשיב ולומר שלא התחשק לי לתת תיאור מייגע שלמתבונן מהצד ייראה כמו תמונת חיי ההתבגרות של נער רגיל. אם נוציא מכלל התייחסות את נבכיה המביכים של נפשי, הכתוב לעיל הוא תמונה מדויקת לחלוטין של התקופה הזו בחייו של נער רגיל, עד לנבכי נפשו, ובשלב זה אני דומה להם לגמרי. כל שיש לדמיין הוא תלמיד תיכון, עדיין לא בן עשרים, בעל ציונים לא רעים, בעל סקרנות נורמלית, שאיפות נורמליות מהחיים, אולי קצת מופנם ומכונס בתוך עצמו בגלל התענגות יתרה על נבירה בנבכי נפשו, נוח להסמיק בגלל מילה שנאמרה, חסר ביטחון במראהו החיצוני שאינו נאה דיו לגרום לנערות לכרכר סביבו, ושקוע בספריו. ואם יוכל הקורא גם לדמיין לעצמו, באיזה אופן נמשך נער כזה לנשים, באיזה אופן צורב הדבר את חזהו, באיזה אופן הוא מתייסר. האם אפשר לדמיין דבר פשוט וחסר ברק מזה? אך טבעי שאשמיט תיאור משעמם החוזר בדיוק על מה שכולם יכולים לראות בעיני רוחם. בתקופה חסרת הצבע להחריד הזו בחייו של תלמיד מופנם וביישן הייתי אני בדיוק אותו הדבר, ונשבעתי אמונים ללא תנאים לבמאי.

באותה תקופה התחילה המשיכה שהרגשתי קודם רק כלפי נערים בוגרים, לעבור אט-אט גם לנערים צעירים יותר. זה היה טבעי כי אפילו הנערים הצעירים ממני כבר היו בני גילו של אומי כשהייתי מאוהב בו. אבל העברה זו של אהבתי לאנשים בגילאים אחרים הייתה קשורה גם לשינוי מהותי יותר בטבעה של האהבה. בדיוק כמו קודם, זו הייתה אהבה פראית, משהו שהחרשתי בלב, אבל נוספה לה אהבה חיננית ומתוחכמת. דבר-מה דומה לאהבה פטרונית, לאהבת ילדים, החל לצמוח בי בד בבד עם הצמיחה הטבעית שלי.

הירשפלד חילק את הסוטים לשתי קטגוריות: האחת, אַנְדרוֹפילים, שנמשכים רק למבוגרים, והשנייה אֶפֶבּוֹפילים, שאוהבים בני נוער בין גיל חמש-עשרה לגיל עשרים ואחת. התחלתי להבין אפבופילים: ביוון העתיקה, צעיר בין גיל שמונה-עשרה לעשרים נקרא אֶפֶבּוֹ, ומשמעות המילה היא און ומרץ האופייניים לגילאים הללו. מקור המילה הוא שם בתם של זאוס והֶרָה, הֵבֵּה, אשתו של הרקולס האלמותי. האלה הבּה שימשה גם כמשקת האלים באולימפוס והייתה סמל לאביב החיים.

היה נער יפהפה אחד שזה עתה עלה לבית-הספר התיכון והיה רק בן שמונה-עשרה. עורו היה צחור, פיו היה מתוק והגבות מעל עיניו היו מעוקלות למופת. ידעתי ששמו יָאקוּמוֹ. לבי עלץ בשמחה למראה המתנה שקיבלתי כשהבטתי בתווי פניו.

מבלי שהוא ידע זאת, קיבלתי ממנו מתנה מלבבת. תלמידים תורנים מן הכיתות הגבוהות, שאני הייתי אחד מהם, נתנו, על-פי תור שבועי, פקודות בעת טקס הקידה בבוקר, בהתעמלות הבוקר ובאימונים הטרום-צבאיים של אחר-הצהריים (היו אימונים כאלה בבית-הספר התיכון באותם ימים. ראשית היו כשלושים דקות של תרגילים ימיים, ואחריהם היינו נוטלים מעדרים והולכים לחפור שוחות נגד התקפות אוויריות או לכסח דשא). הגיע השבוע שבו היה תורי לתת פקודות. עם בוא הקיץ נראה שאפילו בית-הספר שלנו, עם כל הקפדתו על כללי ההתנהגות והנימוס המקובלים, נכנע לרוח הזמן והתלמידים נצטוו להתפשט עד מותניהם לקראת תרגילי הבוקר והן לתרגולת הימית. נציג הכיתה התורן עמד על הבמה המוגבהת והכריז את ברכת הבוקר. כשזו הסתיימה, הוא היה נותן את הפקודה "מקטורנים הורד!" אחרי שכולם התפשטו, הנציג הכיתתי ירד מן הבמה ועמד לצדהּ. כשעלה לבמה המורה להתעמלות, היה הנציג הכיתתי מכריז ״קוֹד!״ בשלב זה נגמר תפקידו של הנציג הכיתתי, והוא רץ חזרה לשורה האחרונה והצטרף אל בני כיתתו, שם התפשט גם הוא עד מותניו והצטרף לתרגילים. לאחר שהסתיימה התעמלות הבוקר, נתן המורה להתעמלות את שאר ההוראות. זה היה סדר הדברים. פחדתי כל כך מתורי לתת את הפקודות, עד שהמחשבה על כך גרמה לי צמרמורת, ולמרות זאת הרשמיות הצבאית המאולצת של הטקס סיפקה לי הזדמנות כה הולמת, שבעקיפין ציפיתי לשבוע שבו יבוא תורי. זאת כיוון שהודות למסדר הזה יכולתי לראות ממש לנגד עיניי את גופו העירום למחצה של יאקומו ללא הסכנה שעירום גופי העלוב ייראה לעיני כל.

יאקומו עמד בדרך כלל בשורה הראשונה או בזו שאחריה, ממש לפני הבמה. לחיי היקינתון שלו הסמיקו בקלות. שמחתי לראותן, מתנשפות בכבדות כאשר הגיע בריצה אל מסדר הבוקר ונעמד במקומו. הוא תמיד פרם את הקרסים שעל חולצתו בתנועות ידיים גסות, בעודו מנסה להסדיר את נשימתו. אחר כך שלף את שולי חולצתו הלבנה מתוך מכנסיו בחוזקה, כאילו עמד לתלוש אותה משם. ממקומי על הבמה ניסיתי שלא להביט בו, להעמיד פנים שפלג גופו הלבן והחלק הנחשף לנגד עיניי הוא עניין של מה בכך, אבל לא יכולתי לעמוד בזה. לכן, כשחברי אמר לי בתמימות, ״הֵיי, למה אתה תמיד משפיל מבט כשאתה על הבמה? עד כדי כך אין לך אומץ לתת פקודה?״ צינה קרה תקפה את גופי. אבל גם בפעמים אלה, לא מצאתי הזדמנות להתקרב אל גופו הוורדרד.

בקיץ, נסענו כל הכיתות העליונות לשבוע אחד של לימוד, התבוננות והתנסות בבית-הספר להנדסה ימית בעיר אחת. יום אחד לקחו אותנו לשחות בבריכה. כדי לא להודות שאיני יודע לשחות, ביקשתי להישאר בצד כצופה בתואנה שכואבת לי הבטן. אבל אז אמר איזה סרן ששיזוף הוא תרופה לכל מחלה, ואפילו אלה מאיתנו שטענו שהם חולים נדרשו להתפשט ולהישאר במכנסיים קצרים. לפתע שמתי לב שיאקומו הוא אחד מקבוצת החולים שלנו. הוא שכב כשזרועותיו הלבנות והשריריות מקופלות תחת ראשו, חושף את חזהו השזוף קלות אל הרוח, ושיניו הלבנות נושכות את שפתו התחתונה, כאילו מתגרות בה. החולים המדומים התחילו להתאסף בצל עץ ליד הבריכה, ויכולתי להתקרב אליו ללא קושי. ישבתי לידו, אמדתי בעיניי את מותניו הצרות והבטתי בבטנו המתנשמת בעדינות. בעודי יושב כך נזכרתי בשורה של וולט ויטמן:

"הבחורים צפים על גבם, בטניהם הלבנות תופחות אל השמש...״

_____________________

"וידויה של מסכה", יוקיו מישימה (מיפנית: עינת קופר), אפרסמון הוצאה לאור, 210 עמודים, 88 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ