"מה שאבד בזמן" מאת נורית גרץ: ההקדמה לקריאה

רומן ביוגרפי על שני חברים, עמוס עוז והסופרת, המתאר שיחה שנמשכה עשרות שנים ועוסקת בחיים ובמה שמחבר, אולי את הכל. התוצאה היא צוואה ספרותית מצמררת שהותיר עוז

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נורית גרץ
נורית גרץ. השיחות האחרונות התנהלו כשעוז על ערש דוויצילום: דודו בכר
הארץ

אתה כל כך מתגעגע... כתוב ספר. תעשה סרט. כתוב מחזה.
חפש את מה שאבד לך בזמן, ולא במרחב.

עמוס עוז, כל החשבון עוד לא נגמר: ההרצאה האחרונה

אפשרות של הקדמה

אני שוכח שכל יום אני שוכח, בשביל זה עשיתי את אהבה וחושך, גם את השיחות האלה עם שירה חדד עשיתי בשביל זה, שאני כל הזמן שוכח, גם איתך. כי גם כל מה שאני עושה זה בשביל שלא יישכח.

(עמוס עוז, מתוך שיחה פרטית מוקלטת)

בהתחלה זה היה סתם רעיון, שיחה משעשעת בטלפון. מצד אחד על הקו — עמוס עוז — ומהצד השני אני.

הוא אמר: ״מכל מה שאת יודעת עלי היית יכולה לכתוב ביוגרפיה שלי.״

ואני עניתי: ״נכון.״

הוא פיתח: ״את יכולה לקחת נייר ועט — לא, את הרי עובדת על מחשב, אז את יכולה לפתוח אותו ולכתוב עלי כל מה שאת יודעת.״

ואני הגבתי: ״עמוס, אתה יודע שיש שתי בעיות עם זה. בעיה אחת היא שהביוגרפיה הזאת כבר כתובה בסיפור על אהבה וחושך, והבעיה השנייה היא שאתה חי.״

״את הביוגרפיה תכתבי אחרת״, הוא אמר, ״וזה שאני חי, זאת לא בעיה, זה ייפתר עוד מעט״. זה היה מצחיק, כי זה היה עוד לפני שהוא חלה, ואני אמרתי שאחשוב על זה, אבל לא חשבתי כי לא האמנתי שזה אפשרי.

הנושא הזה עלה שוב כעבור כמה שנים. הוא היה בבילינסון בטיפולים והיה לנו זמן לדבר.

״אם אני אמות לפנייך את יכולה לכתוב את הביוגרפיה הזאת. אני לא מתכוון נולד בירושלים ולמד בתחכמוני, זה הכול כתוב ויש באהבה וחושך. אני מתכוון למשהו אחר. אני לא רוצה שישכחו את זה, אני רוצה שמשהו יישאר.״

אני עדיין לא בטוחה, והוא כבר מפרט:

״אם תתחילי לכתוב את זה, את יכולה לא לפרסם כל זמן שאני חי. אני לא רוצה שדבר כזה יתפרסם כשאני חי.״

אני עדיין לא יודעת מה להגיד.

״ואל תכתבי עלי דברים טובים, תכתבי גם ׳זה בן אדם מפונק׳, תכתבי גם ׳זה בן אדם רודף כבוד׳, תכתבי גם ׳זה בן אדם שאוהב מדי לשמוע את עצמו׳, תכתבי.״

ואני אכתוב גם שזה בן אדם שקשה לחפור ולחפור ולחפור ולדעת מה באמת שם מתחת לכל התחפושות והדימויים, מה אמיתי.

צילום: באדיבות הוצאת דביר

״גם את זה תכתבי. תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך. שהוא כל כך משתדל לרצות את כולם, כמה הוא משתדל לרצות אפילו אנשים שלא ראוי לרצות אותם, תכתבי הכול. אל תכתבי שיר הלל, אל תכתבי לי שיר אהבה, לא זה מה שאני צריך. מה שתכתבי, תכתבי. תכתבי לנילי, לפניה, לדניאל ולגליה. את הרי לא תכתבי דברים איומים עלי, אני חושב.״

ברור שלא, אבל מה אפשר לכתוב על בן אדם שכתב כבר הכול על עצמו, ומה שלא כתב הוא, כתבו אחרים.

״אני לא יודעת,״ התחלתי משפט ולא מצאתי איך לגמור אותו ומוֹמוֹס גמר אותו בשבילי. הוא התחיל לנבוח ווֶנוּס, הכלבה של השכנים, ענתה לו ואני אמרתי: ״חכה רגע, אני רוצה להשתיק את הכלב״. כשחזרתי הוא צריך היה ללכת והשיחה נפסקה. החזקתי את הנייד הסגור ביד, מומוס חזר לנבוח ואני הסתכלתי על הצג וחשבתי: בעצם, למה לא?

***

ואחר כך, כעבור כמה שעות: כן, אני יכולה לכתוב. אבל לא ביוגרפיה. לא על החיים שלו, כי ביוגרפיה כבר יש, לא צריך עוד אחת. אולי רק על השיחה שלנו, לא יותר. מין שיחה כזאת בין שני אנשים, שתי ביוגרפיות והיסטוריה אחת. שיחה שנמשכה ארבעים וחמש שנים ועדיין לא נגמרה.

ואולי אפשרות אחרת

עמוס עוז יצא ב־1999 עם "אותו הים", פרוזה בדפוס כתיבה המזכיר ספרי שירה. עמוס קינן יצא עם "שושנת יריחו", ספר עיון הכתוב כפרוזה. השפה של שניהם שונה, הפילוסופיה הלשונית שלהם שונה, אבל אפשר להצביע על שני יסודות משותפים, שיש בהם סתירה פנימית לכאורה. שניהם כותבים "עברית טובה", הם אינם מתחנפים לשפת הרחוב, אינם מתייחסים לשפת הרחוב כחומר גלם לשוני, כתיבתם היא מחווה לעברית היפה. מצד שני, שניהם מתמודדים עם השפה המדוברת ומתייחסים אליה, אבל בדרכים שונות, ובמסלולים הפוכים.

(רוביק רוזנטל, "יחפה עם מגש ממתינה שירגיש")

אצל עמוס קינן הכול מתגורר במוחשי. הצמח והעשב והחוגלה הם שער למקום במובן האלוהי. אדם שכל ימיו היתה הדרך הפתוחה והזוהרת גלויה בפניו, תמיד לכאן, תמיד לעכשיו, למקום שבו הוא יכול להושיט יד לאדמה ולהריח בה עקבות חומעה, או קורנית ועדיין להתגעגע אליה, גילה את הדרך הריקה… עין חרוד מהשיר, שבה ״טוב מאוד״, נותרה אצל עמוס קינן, חרף הילידיות הכנענית… רעיון גלותי: מעין עין חרוד של מעלה. בבחינת המשיח של קאפקא שיגיע יום אחרי שיגיע, או המשיחיות המעוכבת של הרב קוק. ומאחוריה — פחד תמידי שהמולדת תחשוף שתמיד היתה גלות…

(שלומציון קינן, "כיוונים לרוח — דיוקן המשכן")

בעיני עמוס עוז יותר משהוא מספר גדול הוא מפענח גדול. כמו שאני רואה את הכתיבה גם הספרותית וגם הפובליציסטית־האינטלקטואלית שלו, הוא עסוק כל הזמן בלפענח. ואפילו חשבתי פה כשראינו את עמוס קינן ואת עמוס עוז והם באמת היו יריבים מבחינת ההשקפת עולם, הם שניהם היו שותפים לאותו פרויקט — לפרויקט ששאף לפענח את המקום הזה, את התודעה הזו בזמן המסוים הזה.

(יאיר אסולין בשיחה עם בלהה בן אליהו)

כשסיימתי לכתוב את הספר על דעת עצמו — ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, נתתי לבנות שלי לקרוא את כתב היד. ההערה הראשונה שלהן היתה: ״יש יותר מדי פעמונים בספר הזה״. הקשתי במחשב שלי פקודת חיפוש ומצאתי שהן צודקות, אכן יותר מדי פעמונים צלצלו שם. התחלתי למחוק, הורדתי כמה פעמוני גלידה, כמה פעמוני קרח, פעמון שהודיע על עגלת המים במצור בירושלים, פעמון שקרא לאספה בעין חרוד, פעמונים על צווארי הגמלים בחולות של תל אביב. מחקתי הרבה אבל לא הצלחתי לחסל אותם לגמרי, ואז בעצם הבנתי שגם אין צורך בכך. כי בשנים שכתבתי עליהם היה באמת קול חגיגי שקרא לגיבורים שלי, עמוס, אבא שלו, חברים שלהם, ואמר להם שיש מקום שלם שאליו הם הולכים והקול החגיגי הזה היה, בין השאר, קול הפעמונים. כך רק בסוף הבנתי שכתבתי את הספר גם כדי לשמוע אותו. בפרפרזה על שירו של ג'ון דון, הדורות שעליהם כתבתי בספר — בגדוד העבודה, בשומר הצעיר, במלחמת תש"ח, לא שאלו למי מצלצלים הפעמונים, הם ידעו — להם הם מצלצלים.

במבט לאחור הבנתי שכתבתי את הספר הזה גם מתוך קנאה גדולה בדור ההוא שהפעמונים צלצלו לו. הדור שהאמין באפשרות של מלכות שמים עלי אדמות, צדק מוחלט, אוניברסלי ולאומי, יהודי ואנושי כאחד, שהתגשם בקיבוץ, בעיקר בקיבוץ, אבל לא רק שם. זה מה שהפעמונים אמרו. וגם אם היה ברור שאין זה אפשרי, לא בקיבוץ, לא בגדוד העבודה, גם לא בשומר הצעיר, הצלצול ההוא כבר נצרב בזיכרון. זה היה זיכרון של משהו שהיה כה קרוב לקרות, ואילו קרה, כך לפחות גיבורי הספר ההוא מאמינים, הכול היה אחרת. הזיכרון הזה של מה שיכול היה לקרות, היה גם הזיכרון שלי, כשהייתי בבית הספר החקלאי ולפני כן. אבל משם הוא הלך והתרחק והפך לזיכרון של מה שלא היה מעולם. לכן מה שמבטא אותו יותר מכול הוא הפעמון בספרו של עמוס עוז עד מוות, המרחף מעל לראשיהם של הצלבנים ההולכים לירושלים כדי להיגאל בה, והוא "מצלצל גבוה ונואש מעל הגבעות, הנהר והיער, ואובד במרחקים". (עמוס עוז, עד מוות, ספרית פועלים, 1971 , עמ' 140-139.)

הפעמון הזה, שקרא פעם למאמינים לתפילה ועכשיו איבד את התכלית והמטרה שלו, והוא מצלצל מתחת לשמים שותקים, הוא פעמון מטאפיזי, לא ציוני. בסיפור ״עד מוות״ הצלבנים הם העולים לירושלים, לא היהודים. ובכל זאת הוא נושא זיכרון של זמן ציוני שבו למעשים היו תוצאות, ואם הפעמון צלצל הוא צלצל משום שהיה לו משהו לומר. מה בדיוק? אני כבר לא יודעת, לא בטוחה. אולי אני כותבת את הספר הזה כדי להבין ואולי פשוט כדי לשמוע אותו שוב.

_____________________

"מה שאבד בזמן", נורית גרץ, הוצאת דביר, 215 עמודים, 69 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ