שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק: פרק ראשון מהתרגום החדש והמוער

תרגום חדש ומחודש של שלי גרוס, לרב המכר הקומי של גייל פארנט שיצא ב-1972, פורש את סיפורה של בחורה ניו יורקית ששואפת להתחתן

הארץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נופשים בבריכת שחייה בניו יורק ב-1977
נופשים בבריכת שחייה בניו יורק ב-1977צילום: ג'ון מרגוליס / ספריית הקונגרס

העוּבְדוֹת

לפני כמה שנים, בצד המזרחי של מנהטן, ממש לא רחוק מבלומינגדייל'ס, הקים איש אחד דוכן למכירת מילקשייק דיאטטי. מילקשייק שוקולד טעים במיוחד שהכיל שבעים ושבע קלוריות בלבד. ובכן, מה אני אגיד לכם, נשים שמנות הגיעו לשם מקרוב ומרחוק ובשעת הצהריים השתרך לו מדי יום תור ארוך מסביב לבלוק. רק שבעים ושבע קלוריות וטעם גן עדן! אני הייתי מאלה ששתו שני מילקשייקים כל יום.

רבות מהנשים שאלו את בעל הדוכן מה היה במשקה. הוא רק חייך ואמר, "מרכיב סודי". הנשים התחילו לפקפק בעובדה שבמילקשייק יש באמת רק שבעים ושבע קלוריות. הן אירגנו משלחת והלכו לעירייה (או לאן שלא הולכים כדי להתלונן). האיש נחקר על ידי משרד הבריאות (או על ידי כל גוף אחר שחוקר דברים מהסוג הזה). בכל אחד מהשייקים האלה היו יותר ממאתיים ושמונים קלוריות! איך הוא היה מסוגל? "איך הוא היה מסוגל לשקר ככה?" קמה זעקה.

אני מתאבדת. מי רוצה לחיות בעולם שבו גברים משקרים בקלוריות?[1] כן, אני עומדת להרוג את עצמי. כשתימצא גופתי בדירת החדר הקטנה מדי והיקרה מדי שלי, היא תהיה שרועה על מכתב ההתאבדות הזה. אבא שלי יקרא ויהנהן.

גייל פארנט ב-2013
גייל פארנט ב-2013צילום: ג'רוד האריס / גטי אימג'ס ישראל

אמא שלי תיקח אותו למיטה ותקרא קצת בכל לילה עם כוס חלב חם, בעודה מעסה באיטיות קרם נגד קמטים על כפות הידיים והפנים. אחותי תרפרף, והחברים שלי... החברים שלי? לא, אין לי חברים אמיתיים. מצטערת.

שמי הוא (היה?) שילה לוין. שילה לוין? אנשים ששמם שילה לוין לא קמים והורגים את עצמם[2]. זה מעשה כל כך לא-יהודי.

חייתי, כשעוד חייתי, ברחוב 24 מזרח מספר 211, לפני כן גרתי ברחוב 65 מזרח, לפני כן ברחוב 13 מערב, לפני כן בפרנקלין סקוור ולפני כן בוושינגטון הייטס. מה שאומר שיש בסביבה רק עוד מאה אלף בחורות יהודיות בדיוק כמוני. בדיוק כמוני, כולן בורכו בשיער שזקוק להחלקה, אפים שזקוקים ליישור וכולן מחפשות בעלים. כולן מחפשות בעלים. ובכן, בנות, כל היהודיות החמודות שם בחוץ, יש לי חדשות טובות! התחרות זה עתה פחתה. שילה לוין נכנעה. היא עומדת למות.

למה שבחורה יהודייה טובה תעשה משהו טפשי כמו להרוג את עצמה? למה? כי אני עייפה. ביזבזתי עשר שנים מחיי בניסיונות להתחתן, ואני עייפה. אני יודעת עכשיו שזה בחיים לא יקרה לי. מעולם לא היה לי סיכוי.

עובדה: על כל מאה בנים נולדות מאה ושלוש בנות. אני כנראה אחת משלוש הבנות המיותרות.

עובדה: הרבה בחורים יהודים, כמו פורטנוי למשל, גדלו כשהם אוהבים-שונאים את האימהות היהודיות שלהם, ונשבעו להתחתן עם בחורה לא-יהודייה[3]. כך שאני לא רצויה מבחינה אתנית. בלונדיניות שטוחות חזה – אִין. בחורות יהודיות, פולניות ואיטלקיות – אאוט.

עובדה: הרבה בחורות לא יהודיות רוצות להתחתן עם בחור יהודי. האימהות שלהן מעודדות אותן לזה כי בחורים יהודים לא שותים ולא מסתובבים מחוץ לבית והם בעלים טובים. נשים יהודיות רוצות להתחתן עם גברים יהודים מאותן סיבות ממש, וגם בגלל שבעלים יהודיים מרשים לנשים שלהם להחזיק עוזרת.

עובדה: זהו עידן ההומו היהודי. יותר צעירים יהודים הפכו להומואים מאשר צעירות יהודיות הפכו ללסביות. המדינה הזאת איבדה יותר גברים יהודים להומוסקסואליות מאשר בשדה הקרב.

עובדה: יש יותר גברים שסבורים שמוסד הנישואים מיושן, מאשר נשים שמאמינות באותם רעיונות. חברותי בתנועה לשחרור האישה, צר לי לאכזב אתכן, אבל רק מעטות מאיתנו לא יבטלו פגישה איתכן תמורת ליל כלולות.

עובדה: ניו יורק שורצת אלפי נשים שרק מחפשות בעלים והן ביתרון מספרי עצום על הגברים שמחפשים רעיות.

עובדה: שילה לוין לא תתחתן אף פעם. מעולם לא היה לה סיכוי.

אז אבא, אתה בטח אומר לאמא, "נו, אז היא עוד לא התחתנה. מה היה כל כך נורא בלא להתחתן שהיא היתה חייבת לעשות לעצמה את הדבר הנורא הזה?" (היא הרגה את עצמה, אבא. זה הדבר הנורא שהיא עשתה. תגיד את זה, אתה תרגיש יותר טוב).

ועכשיו ברצינות, תהיו הוגנים. הרי אתה ואמא הייתם אלה שלימדו אותי כמה חשוב להיות נשואה.

תאריך הלידה: 12 באוגוסט[4], לפני שלושים שנה. "וואו, איזו תינוקת יפה". "אז זו בת? מאני? אתה יודע מה זה אומר, אתה צריך לשלם על החתונה." הייתי בת יום אחד! בת יום אחד, והם כבר מדברים על חתונות.

אמא, את היית מספרת את הסיפור הזה: "לקחתי את שילה לרופא כשהיא היתה בת חודש, והייתי מודאגת כי היתה לה שריטה קטנה על הפנים. אתם יודעים שאני תמיד מוטרדת בכל מה שקשור לפנים. מה הרופא אמר? הוא אמר, 'אל תדאגי. אל תדאיגי את עצמך, ברניס. עד החתונה זה יעבור". חתונה? הנה זה שוב, אבא, והייתי בקושי בת חודש!

חינכתם אותי כמו שצריך. קניתם לי בובות ותנורים קטנים וכלי מטבח זעירים לשחק בהם. אני הייתי האמא, לארי זינגר היה האבא. "תראו את שני אלה. תראו איזה יופי הם משחקים. זה לא יהיה נהדר אם הם יגדלו ויתחתנו?" אתם כבר יודעים מי הדוברת. אמא של הילדה. אם שמעתם את המילה "חתונה", זו האמא של הילדה. זו לא רק אשמת ההורים. שמעתי את זה בכל מקום. קראתי את "דיק וג'יין" [5] והיו להם אמא ואבא שהיו נשואים. תיבת נח? הכניסה אליה היתה בזוגות בלבד. הכול מגיע בזוגות, חוץ משילה לוין. "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה, שילה?", "אני רוצה להיות להתחתן ולהיות אמא." "ילדה טובה."

כן, כבר בגיל צעיר למדתי שמוטב שאתחתן. אמא יהודייה רוצה לראות את הבנים שלה מחוץ לצבא ואת הבנות שלה מתחת לחופה. מהעריסה אנחנו שומעות, "היום שבו ארקוד בחתונה שלך יהיה היום הטוב בחיי." "לו רק אזכה לראות את הילדים שלי מתחתנים, אמות אישה מאושרת."

ניסיתי, באמת שניסיתי להתחתן ושתהיה לי מיטת קינג סייז ומגבות בגימור מוזהב וכלי כסף לתריסר מוזמנים. ניסיתי במשך שנים, ועם מה נשארתי? עם המיטה הישנה שלקחתי איתי מבית הורי, מגבות עם חורים, כי בחורות רווקות קונות חולצות במקום מגבות, וארבעה מזלגות – שלושה שלקחתי מאמא שלי, אחד שגנבתי מסארדי'ס[6]. 

מגיל ארבע עד עשרים ואחת, כולל אובדן הבתולים

בגיל ארבע הייתי מאוהבת אנושות באלן הירש, שהיה מאוהב אנושות בסינתיה פישמן. הוא שיחק איתי ברופא וחולה אבל נשבע שיתחתן איתה כשיגדל. בגיל ארבע כבר הייתי האישה האחרת. הייתי אמורה להפנים את זה כבר אז, אבל לא, היו לי תקוות.

בגיל שבע, אף על פי שאף גבר צעיר לא נראה באופק, כבר ידעתי בדיוק איך תראה החתונה שלי. ישבתי יחפה על כיסוי המיטה הלבן של החברה הכי טובה שלי, רותי, ובעזרתה של לידיה ליין, בובת כלה מנייר, עברנו צעד צעד על כל פרטיו של האירוע. אני לא זוכרת הכול, אבל אני כן זוכרת שרותי ואני תכננו לשתינו חתונה גדולה ומפוארת תחת חופת חרבות מוצלבות בווסט פוינט. רותי התחתנה בסוף, אבל תחת חופה בברונקס. אני לא מאשימה אותך, רותי. אני לא מאשימה אותך בכלל. מזל טוב ומי ייתן ותזכי לראות את הנכדות שלך מתחתנות.

בגיל ארבע-עשרה ידעתי כל מה שצריך על נישואים. כבר לא דנתי בנושא עם רותי. השארת את רותי בוושינגטון הייטס יחד עם צעצועי הילדות שנלחמתי לקחת איתי לפרנקלין סקוור. "למה לקחת אותם, שילה? את ממילא לא משחקת איתם יותר". רציתי את הצעצועים שלי, אמא, כי  עמדנו לעבור למקום חדש ופחדתי. הרשית למליסה לקחת את הצעצועים שלה, אבל לידיה ליין ומלתחתה נזרקו לפח. סימן לבאות?

כך שבגיל ארבע-עשרה ישבתי על כיסוי המיטה הלבן שלי יחד עם חברתי הטובה מדלן – השמות הרבה יותר קלאסיים בפרברים – ודנו בנושא לעומק. משמעותם של נישואים היא להשיג גבר יהודי שמשוגע עלייך. יהיה לנו בית במנהטן ובית בלונדון ובית בפריז ובית ברומא, ונדלג מבית לבית לבית לבית עם הבעלים שלנו. גם מדלן התחתנה והיא עדיין גרה בפרנקלין סקוור, במרחק שלושה רחובות מאמא שלה. את מאושרת, מדלן? אולי את לא חושבת שאת מאושרת, אבל תשאלי את עצמך: היית מתחלפת איתי? היית מחליפה את הבית שלך, עם כיסוי הפרווה המלאכותית על האסלה, בקבר שלי?

את המומה, אמא? את מתמוטטת, והרוסה ומובכת כי הבת שלך התאבדה? אני באמת מצטערת אם הבכתי אותך. את יכולה לספר לחברות שלך בהדסה שהמאהב הקנאי שלי רצח אותי. הלוואי.

עד שהגעתי לאוניברסיטת סירקיוז היוקרתית, כבר הספקתי לשכלל את הההשקפה שלי לגבי נישואים. בעלי יהיה חייב להיות יצירתי. הוא יוכל להיות עורך דין בתנאי שיאהב תיאטרון; רופא, אם התחביב שלו הוא ציור; צייר, אם התחביב שלו הוא צבירת כסף בבורסה.היה לי הרבה זמן לפתח את הרעיונות האלה, בעיקר בערבי שבת, עת ישבתי נטולת דייט במעונות. כן, אמא, כן, אבא, נטולת דייט. גם אני הייתי המומה, אמא. את תמיד אמרת לי שאני הדבר הכי יפה שראית אי פעם. שיקרתי לך בשיחות הקבועות שלנו בימי ראשון בערב, כשהתקשרתי הביתה ואת שילמת על השיחה. המצאתי שמות של בחורים והכול. למה האמנת לי? מה גרם לך לחשוב שהייתי כל כך פופולרית? באמת ציפית ששילה שלך, 70 קילו המתפרשים על פני 162 סנטימטרים, תהיה מלכת הנשף?

"תשמע את הדיבורים המטורפים האלה, מאני. היא לא היתה בחורה יפהפייה כשהיא היתה בחיים?"

לא, הורים מתוקים שלי. ישבתי לי עם שאר הבחורות נטולות הדייטים, חלקן גבוהות מדי, חלקן שמנות מדי, מחוצ'קנות, ריח רע מהפה, מה שתרצו. ישבתי איתן באולם פלינט וצפינו בכל הסטודנטיות הראויות לדייטים מתלבשות, שואלות סוודרים זו מזו ויוצאות. נופפנו להן לשלום ואז פנינו לשחק ברידג', לשמוע תקליטים ולהזמין מאות פיצות שרק הוסיפו לאומללות הכללית שלנו. מעניין כמה מנטולות הדייטים נותרו נטולות חתנים?

לא היה כל כך נורא בסירקיוז. שם איבדתי את בתולי. מהר, אבא, את מלחי ההרחה! אמא שוב מתמוטטת.

"הבת שלי, שילה, איבדה את בתוליה?"

כן, אמא, היה לי מזל.

דיאן ריפקין, מישהי שגרה בקומה שלי, יצאה עם מישהו בשם סטיב שהיה באחווה הכי גרועה בקולגייט, והוא שאל אותה אם יש לה חברה בשביל חבר שלו לסוף השבוע של פסיטבל החורף. שלוש בחורות מהמעונות שלנו דחו את ההצעה, אבל אני אמרתי כן.

"תשמע, מצאתי דייט לחבר שלך." "איך היא? יפה?" "יש לה פנים מעניינים."
הלכתי כי לא רציתי לשקר לאמא ולאבא שלי בטלפון. הלכתי גם כי רציתי לצאת לסוף שבוע.

סטיב אסף אותנו מהמעונות. הוא ערם את המזוודות שלנו ואותי במושב האחורי של האימפלה הלבנה והישנה שלו, והוא ודיאן התיישבו מקדימה. אני הייתי החותנת. כל הדרך לקולגייט בהיתי בחלון וניסיתי לא לשים לב ליד של סטיב מתחת לשמלה של דיאן. היד של דיאן על המכנסיים של סטיב. הכבישים היו מכוסים קרח. לחיצה טובה אחת של דיאן, ואלוהים שיעזור לכולנו, היינו נהרגים במקום.

הדייט שלי חיכה לנו מחוץ לבית האחווה שלו. וויל פישר. אמא, אמרתי לך שקוראים לו וויל פישמן. שיקרתי כדי לשמח אותך. זה שימח אותך?

וויל פישר היה גבוה מאוד ורזה מאוד. הוא לבש חולצת פלנל, כמו זו שאמא שלי היתה מכריחה אותי לקחת למחנה קיץ. והיו לו שיניים דוחות. למה ציפיתי? למה הוא ציפה?

בשישי בערב הלכנו למשחק כדורסל. ישבנו ביציע עם שאר הבחורים מהאחווה ובנות הזוג שלהם. קולגייט ניצחו. כל כך שמחתי. למה? לא אהבתי כדורסל במיוחד. לא היה לי שום קשר לקולגייט, ולא חיבבתי את וויל. שמחתי כי לא ישבתי במעונות, לא שיחקתי ברידג' ולא אכלתי פיצה.

אחרי המשחק הלכנו סטיב, דיאן, וויל ואני למסעדה איטלקית קטנה – מאמא משהו. אוכל זול, מפות פלסטיק משובצות באדום ולבן, ספסלי עץ קשים, בקבוקי קיאנטי על תקן פמוטים. קנינו יין זול וחזרנו לדירה הזולה של הבנים. לא רציתי ללכת.

"שילה, מותק שלי, תקשיבי לאמא, אל תרשי לשום בן לגעת בך, את יודעת איפה."

הייתי חייבת ללכת, אמא. הייתי לכודה. הייתי לכודה בחדר קטן עם מצעי כותנה לא תואמים, פוסטרים של קרבות איגרוף על הקירות, שלישיית קינגסטון[7] ברקע וארומה כללית של כביסה מטונפת.

"שילה, מותק שלי, תקשיבי לאמא, אל תרשי לשום בן לגעת בך, את יודעת איפה."
זמן קצר לאחר שהגענו למאורת הרווקים (פלייבוי היו צריכים להקדיש לה כפולה. אני בטוחה שהקירות המוכתמים היו מצטלמים נהדר) האורות כבו ודיאן וסטיב ניגשו ישר לעניין. במשך חצי מהלילה האזנו לסימפוניה של קולות ריצ'ר'צים נפתחים, קרסים משתחררים, נשימות, התנשפויות, אנחות, חריקות של קפיצי מזרנים, ונחשו מה, חברים? העסק היה כל כך מוצלח שקיבלנו הדרן. בראבו! בראבו, דיאן! בראבו, סטיב! הייתם מצוינים! באמת שנהנתי להקשיב לכם. פורנו לעיוורים.

יש לכם מושג מה זה לשבת על מיטה ליד גבר זר עם שיניים בעייתיות ולהאזין לזיון? כל הקולות השובבים האלה שנופלים על אוזניים בתולות. על מה לעזאזל את מדברת? "אז, וויל, ספר לי על החוג הראשי שלך", ובינתיים מהעבר השני של החדר, "סטיב, לא, זה כואב."

"אתה אוהב את ברגמן? אני חושבת שברגמן פשוט גאון."

"דיאן, נו, תסתובבי על הצד."

וויל היה שקט ונכלולי. מאות פעמים הוא ניסה לגעת בי אתם יודעים איפה. התפתלתי משם. הוא התפתל בחזרה. יש גבול לכמות ההתפתלויות שאת יכולה לבצע במיטת יחיד. היד ניסתה לגעת בי. הזזתי את היד. היד חזרה. הוא כיוון לא רע, אם לוקחים בחשבון את העובדה שהחדר היה חשוך לחלוטין. פחדתי. זה לא שלא ידעתי כלום על סקס. יצא לי ללמד בקיץ חוג דרמה במלון קנטור בקטסקילז. אוי, מה שהלך שם.

בהחלט העברתי הרבה לילות בהתנשפויות, בסדר? בתיכון התמזמזתי שעות. גם אני וגם הבחור היינו חוזרים הביתה עם פריחה, אבל הפעם זה היה אחרת.

בהתחלה רק ישבנו על המיטה. אחר כך וויל תפס אותי לא מוכנה, ונשכבנו על המיטה. אני זוכרת את עצמי שוכבת שם בשמלת צמר אדומה וחמה.

"אז, וויל, מאיפה אתה במקור?", הזזתי את היד.

ובחדר השני, "סטיב, חכה, תן לי לשים את הכרית מתחתי."

"אולבני", היד חזרה.

"אולבני, זה נהדר, אחת מהבנות בקומה שלי מאולבני. רוז מוריסון." הזזתי את היד.

"אני לא מכיר אף רוז מוריסון." היד חזרה.

אחר כך וויל הצליח להוריד את המחטב שלי. אני יודעת מה אתם חושבים. איך לעזאזל הוא הצליח להוריד את המחטב שלי אם לא רציתי שהוא יוריד אותו. עקביות, זה איך. סנטימטר אחרי סנטימטר הוא גילגל אותו למטה. אלוהים, היה כל כך נעים לצאת מהדבר המגרד הזה. כן, רציתי שזה יירד ממני. הרשו לי לבשר לכם: תחתונים מחטבים הם לא בהכרח חגורת צניעות מצטיינת.

המחטב גולגל והוסר (בדרך הוא הסתבך לי ברגליים שלוש פעמים; הפרויקט כולו לקח יותר מחצי שעה), וויל קם והלך לשירותים. אתם יודעים כמה דבר כזה מעורר תאבון לפני סקס? גם אני הייתי צריכה, אבל לא היה לי נעים.

"שילה, מותק שלי, לכי לשירותים לפני שאת נכנסת למכונית."

"אני לא צריכה."

"יש לנו נסיעה ארוכה לסבתא, את תצטערי."

לא נתתי לו להוריד לי את השמלה. נאחזתי בה כאילו יש איזה חוק שאומר שאם את עושה את זה בשמלת צמר אדומה וחמה זה לא נחשב.

היד שלי התעייפה מלהזיז את היד שלו. הפה שלי עייף מלקשקש. לא יכולתי להמשיך בסמול טוק, והוא לא היה יכול עוד להתאפק מלעשות את מה שהשותף שלו לדירה עשה כל אותו זמן.

ואז, סוף סוף, כשהשמש התחילה לזרוח, אני, שילה לוין, נתתי לוויל פישר לגעת בי אתם יודעים איפה ולעשות לי אתם יודעים מה. הצלחת להכניס אותו, אה, וויל? מי ישמע איזה סיפור. זה כאב. שום כתמי דם על המצעים או משהו כזה. אז עכשיו אי אפשר יהיה להקריב אותי לאלים. למרבה המזל לא בורכתי בוויל פישר ג'וניור, בהתחשב בעובדה שאף אחד מאיתנו לא טרח למנוע מהזרע שלו להגיע אל הביצית שלי.

רותי, זוכרת כשגילינו איך באים תינוקות לעולם? שתינו הקאנו. לא יכולנו לדמיין שמישהו שאנחנו מכירות יעשה דבר כזה, בטח לא ההורים שלנו. עשית את זה פעם, אמא?

מדלן, את זוכרת כמה שעות העברנו בתהייה איך זה יהיה? באמת ובתמים חשבנו שמדובר בכרטיס לגן עדן – כינורות, גלים, כל הסיפור. את חושבת שבוב ורודה עשו את זה כשהיינו בתיכון? נראה לי שכן. הם בילו המון זמן ביחד, והיא היתה היחידה בשכבה שלא היה צריך לרטש את החצ'קונים מהפנים שלה בספר המחזור.

אוי אלוהים, מליסה, את זוכרת שסיפרתי לך? אני הייתי בת שלוש-עשרה ואת בת שמונה, ואני סיפרתי לך הכול על פינים וואגינות. רצת בוכה אל אמא.

אמא ואבא, זוכרים את היום שתפסתי אתכם? פתחתי את הדלת להגיד לכם שאני לא הולכת לישון אצל מדלן, וקלטתי פעילות חשודה מתחת לשמיכה. תפסתי אתכם באמצע, שובבים? הרסתי לכם את השגרה השבועית? לא, לא יכול להיות. אמא שלי בחיים לא היתה עושה משהו כזה מלוכלך.

אז וויל פישר היה הראשון שלי. כל הכבוד, וויל. זכית בפרס הגדול. הבתולים של שילה לוין. אפילו לא נראית נרגש במיוחד. שום מכתב תודה או משהו כזה. אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות להגיד לך תודה, וויל, גם אם באיחור. בזכותך חיי החברה שלי בסירקיוז פרחו. שכבתי עם בחורים מזתא-בטא-טאו וסיגמא-אלפא-מו[8] בשבוע אחד.

כשעשית משהו כזה לפני עשר שנים, אנשים דיברו. השם והטלפון שלי הופיעו על הקיר במקלחות של כל בתי האחווה ברחבי הקמפוס. בעצם לא, לא בכולם. רק ביהודיים שבהם. לא שהייתי דתייה במיוחד, פשוט שמעתי דברים איומים על איברים לא נימולים.

שמעת? שילה לוין זורמת. כל מה שאתה צריך לעשות זה להתקשר אליה. אתה אפילו לא צריך לקנות לה משהו לשתות או לקחת אותה למסיבות או משהו כזה. אתה אפילו לא צריך להיראות איתה בציבור. פשוט תתקשר אליה ותשכיב אותה. אני שמחה. שני דברים טובים יצאו לי מההשתרללות הזו: קודם כול, רזיתי.

עובדה: במהלך זיון ממוצע נשרפות כמאה וחמישים קלוריות. באמת, זו עובדה. ובנוסף, את לא אוכלת בזמן שאת עושה סקס. אי לכך, ככל שאת עושה יותר סקס, כך את אוכלת פחות. הדיאטה הכי טובה שעשיתי.

שנית, השתחררתי מכל העכבות המיניות שלי. מה זאת אומרת, אמא, לא לתת לבנים לגעת בי את יודעת איפה? זה נעים מאוד כשהם נוגעים בך את יודעת איפה.

אמא שלי התחתנה כשהיא היתה בת עשרים. תמיד ידעתי את זה, אבל ככל שהתקרבתי לשנתי העשרים, היא התחילה לספר לי שוב ושוב את כל פרטי מורשת הקרב של תהליך החיזור. בזמן שהיא עשתה התעמלות, בזמן שהיא גילגלה נייר טואלט סביב ראשה כדי שהרולים לא ייפלו. הייתי פותחת קופסת שימורים של טונה, ואיכשהו זה היה מתקשר לעובדה שהיא התחתנה בגיל עשרים.

ברניס ארנולד, המכונה אמא שלי, היתה הנערה הכי יפה בוושינגטון הייטס. היא היתה ברונטית קטנה ותכולת עיניים. ילדה יפהפייה. לא היתה זו רק דעתם של אמה ואביה של ברניס, או של מאני לוין, הגבר שביקש את ידה של מיס ארנולד כבר כשמלאו לה שש עשרה. לא, זו היתה דעתה של השכונה כולה. זו היתה גם דעתו הרשמית של הפאנל המקצועי ששפט בתחרות מיס קוני איילנד לשנת 1934. ברניס ארנולד נרשמה לתחרות, וברניס ארנולד יצאה ממנה עם הכתר. אני דומה לאבא שלי, והוא לא מיס קוני איילנד.

מיס ארנולד הצעירה היתה יכולה להתחתן עם גברים רבים. מישהו שהיום הוא עורך דין נחשב רצה להתחתן איתה, וגם סולן של להקה ביקש את ידה. אבל היא לא מיהרה להתחייב. בלילות היא יצאה במקביל עם כמה מהם, ובימים דיגמנה גרבונים. לברניס היו, ועדיין יש לה, רגליים נהדרות. לי יש סימני מתיחה.

בגיל עשרים אמא שלה אמרה לה שהיא צריכה להתחתן. והיא, כך לפחות על פי הגרסה שלה, תמיד הקשיבה בקול אמה כי אמא שלה ידעה הכי טוב. היא החליטה להתחתן, ומכל מחזריה הרבים בחרה באבי. אבא שלי הוא אדם נחמד מאוד, אבל למה שמיס קוני איילנד תבחר בו על פני סולן של להקה?

"אני אומרת לך, שילה, תקשיבי לאמא שלך כמו שאני הקשבתי לאמא שלי. תתחתני צעירה. עדיף למצוא מישהו כל עוד את סטודנטית. ברגע שאת יוצאת החוצה זה רק נעשה יותר ויותר קשה."

להתחתן? להתחתן את אומרת, אמא? את מדברת אל הבת שלך, שילה. אותי לא תיכנתו לנישואים. בזמנך המצב היה שונה. בזמנך לא היה דבר כזה כלה מכוערת. כולן התחתנו. כולן. שרון הצנומה, הארייט השמנה, ביאה פינקל הגבוהה. נולדתי מאוחר מדי, אמא.

"שילה, מותק שלי, עדיף למצוא מישהו כל עוד את סטודנטית. ברגע שאת יוצאת החוצה, זה רק נעשה יותר ויותר קשה."

עכשיו, קוד לא כתוב אומר שאם הגעת לשנה השנייה בלימודים ועוד לא השכלת להתברג לתוך מערכת יחסים רצינית, מוטב שתמלטי את עצמך מסירקיוז. כולנו נאלצנו לספוג מחזור טרי של תלמידות שנה א' פעם אחת, ולא היה לנו שום רצון לעבור את זה שוב.

סוזן פינק יצאה עם סטודנט שנה א' כשהיא עצמה היתה בשנה ב', כולנו צחקנו עליה. היא הראתה לכולנו מה זה כשקמה והתחתנה עם הילדון הזה לנגד עינינו המקנאות. אחרי שנה שמעתי שהיא התגרשה ונישאה שוב. זה לא הוגן, סוזן. כמה מאתנו עוד מחכות לתורנו. אמא, היא עשתה שני סיבובים ואני לא עשיתי אפילו אחד.

אני מעריכה בהערכה גסה שבשנתי השנייה בלימודים אלפיים סטודנטיות נטשו את סירקיוז, בעיקר לטובת אוניברסיטת ניו יורק.

אני שמחה לבשר שבאוניברסיטת ניו יורק כבר לא הייתי המזרן של הקמפוס.

עובדה: קשה לתפקד על תקן המזרן של הקמפוס כשאת חוזרת כל ערב לישון בבית של ההורים שלך.

כאן יכולתי לפתוח דף חדש. יכולתי להיות שוב בתולה. ואכן העמדתי פני בתולה כמה וכמה פעמים עד שמלאו לי עשרים וארבע, אז מאסתי סופית בתדמית הטהורה.

מציאת גבר – וזו הסיבה לשמה התכנסנו בעצם, לא, בנות? – מציאת גבר היתה משימה קשה באוניברסיטת ניו יורק. היו שם מאות נשים יהודיות מקסימות עם צמידי קמיעות, שיער מפונפן ומניות ב-AT&T, וכולן בעיצומו של מסע חיפוש אחרי הגבר הנכון. לא, הוא לא חייב להיות נכון לגמרי כבר עכשיו, הוא יכול להיות כזה בעוד כמה שנים, אחרי כמה ילדים, בית בסקרסדייל ומתנת חתונה בשווי חמשת אלפים דולר מהורי הכלה[9].

לא היה טעם להתחרות בהן. לא יכולתי לשבת ערב אחר ערב במועדון הסטודנטים ולהעמיד פנים שאני קוראת את הספר "בעיות התנהגות של פעוטות", כשבעצם עיני נעוצות בדלת. "סליחה, המושב הזה תפוס?" (זזה הצידה בחינניות) "לא, הוא פנוי," "אני רואה שאת קוראת את 'בעיות התנהגות של פעוטות" (משכלת רגליים, מעיפה את השיער לאחור) "כן, נכון." "אני יכול לשכנע אותך להניח אותו ולבוא איתי לשתות קפה?" "אני אשמח."(ריסים מלאכותיים מעפעפים בהתלהבות כזאת עד שהם ניתקים ממקומם). זה מעולם לא קרה לי. הגבר היחיד שפנה אלי במועדון הסטודנטים היה השומר שהודיע לי שהוא עומד לסגור בקרוב.

אז החלטתי ללכת על הכיוון האמנותי. לבשתי מכנסיים וסווטשירטים וסניקרס בלי גרביים בשלג.

"מאני, אני לא מבינה איך הילדה לא חוטפת  דלקת ריאות".

אמא, את התחננת שאלבש שמלה. בערך כל ערב, כשהייתי מגיעה הביתה, היתה מחכה לי עוד קופסה מחנות הכולבו 'קליין' ובתוכה "מערכת לבוש חמודה" (מידה ארבעים ושש)[10]. הכרחתי אותך להחזיר אותן לחנות, אבל הן המשיכו להגיע. שמלות בצבעים מחמיאים, צמדים של חצאיות וסוודרים תואמים, שמלת קוקטייל שחורה קטנה ליציאה לארוחת ערב. יציאה לארוחת ערב?

באוניברסיטת ניו יורק יצרתי לעצמי שלישייה אפלטונית. "אוי, לא, שילה! אמרת שהשתנית! חשבתי שהדברים ישתפרו, ועכשיו זה! אי אפשר לשאת את זה". תירגעו. תירגעו שם כולכם.

היינו אני וג'ושוע. הוא אמר שאין לו שם משפחה, אבל היה לו. ברשומות של האוניברסיטה הוא הופיע בתור אלן גולדשטיין. החוליה השלישית היה פרופסור הינלי מהחוג לאמנויות הבמה בבית הספר לחינוך.

אלוהים, בית הספר לחינוך. אף פעם לא רציתי להיות מורה. אף פעם. כשרותי ואני או כשמדלן ואני או כשלינדה, השותפה שלי לחדר במעונות, ואני העברנו שעות על גבי שעות בשיחות על העתיד ועל מי אנחנו רוצות להיות, אף פעם לא הזכרתי את המילה הוראה. אפילו לא פעם אחת. כשהייתי ילדה קטנה רציתי להיות רעיה ואם. רותי, נדוש ככל שזה יישמע, שאפה להיות בלרינה. אני חושבת שאפילו אז ידעתי שאין סיכוי שאהפוך לבלרינה. פקדתי את בית הספר למחול בדיוק אותו מספר שנים כמו רותי, אבל מעולם לא הצלחתי לעשות גלגלון או ערבסקה, או אפילו לחצות את החדר על הבהונות. חמש שנים של לימודי סטפס ולא יכולתי אפילו לדשדש לבאפלו[11].

אז רציתי להיות רעיה  ואם. למה? אני לא יודעת. בזמנו זה נשמע כמו רעיון טוב, כזה שהתקבל בתשואות על ידי בני משפחתי.

כשהגעתי לתיכון כבר ידעתי שאין לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. מובן שעדיין רציתי להתחתן וללדת ילדים בסופו של דבר, אבל הייתי אנוכית. רציתי גם קריירה.

"במה את מתכננת להתמחות בקולג', שילה?"

"באמנויות".

"אני חושבת שהוראה היא מקצוע נפלא לאישה. משכורת התחלתית טובה. חופשות מצוינות. וזה משהו שתמיד אפשר לחזור אליו, אפילו אם את מתחתנת. זה מקצוע שאפשר לחזור אליו כשהילדים גדלים."

"אבל אמא, אני שונאת ללמד. אני שונאת את זה!"

"איך את יודעת אם לא ניסית? תעשי לי טובה, תהיי מה שאת רוצה להיות, אבל תהיי גם מורה, זה לא יהרוג אותך. לאבא שלך אין כסף לזרוק על השכלה אקדמית שבסופה תישארי בלי כלום ביד. הלוואי שהיה לי מקצוע לחזור אליו. אני לא הייתי יכולה להתפרנס גם אם הייתי חייבת. אני לא חייבת, תודה לאל, אבל לי לא היה אבא שישלח אותי לקולג'".

"אוקיי".

ככה מצאתי את עצמי לומדת תיאטרון כחוג ראשי והוראה כחוג משני בבית הספר לחינוך, שם פגשתי את ג'ושוע ופרופסור הינלי. מצאנו את עצמנו יחד כי שלושתנו היינו הכוכבים בחוג לתיאטרון. ג'ושוע היה הכוכב הראשי, שלוהק מיד לכל ההפקות.

פרופסור הינלי היה הבמאי-כוכב וביים את כל המחזות החשובים. ושילה? שילה היתה פועלת הבמה הכוכבת. היא טיאטאה את הבמה וצבעה את התפאורה והיתה אחראית על אביזרי הבמה ועל פתיחת המסך, ובמסיבת הפרמיירה היא שרה בזיופים את רשימת המשתתפים מהמחזמור 'פיורלו'.

למה בחרתי בתיאטרון? למה, אתם שואלים? אני מניחה שבגלל קיבעון מרג'ורי מורנינגסטאר[12].

חיפשתי אישור? בחינות הסיום היו קלות יחסית? קייט סמית[13] עשתה את זה? לא יודעת.

ג'ושוע, פרופסור הינלי ואני ניהלנו את החוג לתיאטרון ועשינו הכול יחד. ג'ושוע ואני דאגנו לפרוספור לדיאטת קפה ודונאטס מצ'וק פול או'נאטס. פרופסור הינלי ואני האכלנו והלבשנו את ג'ושוע . אבא שלי לא מודע לזה, אבל למעשה הוא שילם על השכלתו של ג'ושוע (אלן גולדשטיין). בכל פעם שאני אכלתי, גם ג'ושוע אכל, ואני שילמתי. לפרוטוקול, לא היה לי אכפת. ג'ושוע היה מהאנשים שהעוני הופך אותם למושכים אפילו יותר. ליום ההולדת שלו קניתי לו חולצות וסוודרים, וחייבתי את הכרטיס של מאני לוין.

פרופסור הינלי סיפק לנו מקום לנוח בו. הגעתי ללימודים ברכבת מלונג איילנד, וג'ושוע הגיע מברוקלין. ככה היה לנו מקום לברוח אליו באמצע היום. הפרופסור הטוב נתן לכל אחד מאיתנו מפתח לדירה שלו בווסט וילג'. הפרופסור הטוב נתן לי גם שבעים בקורס מבוא לתיאטרון ילדים.

ג'ושוע, פרופסור הינלי ואני היינו ילדי הפרחים הראשונים בעולם, כולנו אהבנו זה את זה. זו לא היתה משימה פשוטה להחליט בזרועותיו של מי משני הגברים המקסימים האלה אמצא את עצמי בסופו של דבר.
"שילה, מותק שלי, עדיף למצוא מישהו כל עוד את באוניברסיטה. ברגע שיוצאים החוצה, זה נהיה יותר קשה."

לג'ושוע היו עיני פול ניומן. זה היה הדבר הראשון שמבחינים בו אצלו, עיני פול ניומן משגעות. אפשר היה למות מהן. בנוסף לעיניים האלה היה לו גם שיער חום מתולתל ונפלא, והיו לו גם – אני יודעת, אתם עומדים לחשוב שאני משוגעת ושבטח יש לי איזה פטיש – כפות רגליים בדיוק כמו של אלביס פרסלי. עד כדי כך סקסיות. ראיתי פעם תמונה ענקית של כפות הרגליים של אלביס במגזין לייף, והן היו בדיוק כמו של ג'ושוע. הוא היה דיכאוני, אבל עם העיניים האלה וכפות הרגליים האלה, ועם שאר החלקים הלא פחות מצוינים שביניהן, היה ברור שג'ושוע עומד להצליח בגדול. לא בקולנוע. לא, אנחנו, אנשי החוג לתיאטרון של אוניברסיטת ניו יורק לא חשבנו במונחים כאלה. ברודוויי כולה היתה פרושה לרגליו הסקסיות של ג'ושוע.

לו רק שיחק נכון בקלפים שחולקו לו, ג'ושוע היה יכול לזכות בי. היינו גרים בסנטרל פארק מערב באחד מבנייני הפאר הישנים שהוסבו לבתים משותפים. המגזין 'ווג' היה בוחר, מן הסתם, לצלם אותנו. אני מדמיינת אותו לבוש בסוודר עם צווארון גולף, ואותי רזה ב-20 קילו. כל חברינו יהיו אמנים. "יקירי, זרוק משהו לתנור, הברנשטיינים יקפצו לארוחת ערב".

מאידך, אין לזלזל ביתרונותיו של פרופסור הינלי. עיניים כהות מאוד ואנרגיה מרדנית. לא נאה בהכרח, אבל בעל נוכחות. עם ז'קטים מקורדרוי עם טלאים על המרפקים ומקטרת. כלומר, הפריטים האלה עוד לא היה ברשותו, אבל שילה שלכם כבר תדאג לקנות לו אותם בימי הולדת וימי נישואים.

כן, בהחלט יכולתי לראות את עצמי גם עם הינלי. אחרי הכול, הוא תמיד היה על סיפה של מעורבות אמיתית בהפקות באוף ברודוויי. רק בתקופה הקצרה של היכרותנו הוא קיבל שלוש הצעות בימוי, וברגע שהוא יחתום על חוזה עם אחת מהן, הוא יגיד לראש החוג מה הוא באמת חושב עליו ויעזוב את ההוראה. נגור בווילג' בבניין לבנים חומות עם תקרות גבוהות ושכירות נמוכה.

"יקירי, זרוק משהו לתנור. סלומה ג'נס[14] תקפוץ לארוחת ערב."

כן, זו היתה סוגיה שהתלבטתי בה רבות. ג'ושוע או הינלי, הברנשטיינים או ג'נס. לא רציתי לפגוע באף אחד מהם. האם יש סיכוי שאוכל לקבל את שניהם? אשתו של אחד, מאהבתו של האחר? האם סיפורה של שילה עומד להיות מרגש? לא. סיפורה של שילה עומד להיות מדכא. למה ציפיתם?

באמצע השנה השנייה, כשכבר עמדתי להחליט במי משני הגברים הנפלאים האלה אתאהב, הם התאהבו. אחד בשני. מופתעים? גם אני הופתעתי.

היום אני מבינה למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט. קשה לזהות מתי שני גברים נמצאים במערכת יחסים. אין כתמי שפתון על בדלי סיגריות וצווארוני חולצות. אין פריטי הלבשה תחתונה מקריים שנשכחו בטעות. אין טבעת אירוסים.

אבל יש דרכים לדעת. חברותי הרווקות, תקשיבו טוב, למקרה שדבר כזה יקרה גם לכן: הסימן הראשון שאתן צריכות לחפש הוא הבגדים. גברים ששוכבים זה עם זה נוטים להתחיל לחלוק ארון. הייתי רואה את ג'ושוע בחולצה של הינלי ואת הינלי עם החגורה של ג'ושוע. ז'קט הקורדרוי נדד באופן חופשי בין שניהם. זו, יותר מכל דבר אחר, היתה הדרך הבטוחה לזהות שמשהו קורה.

כמו כן, הם גם התחילו לדבר אותו הדבר. היו הרבה "שלום שלום" ו"פסדר". הם אמרו, למשל, "אחר כך" במקום להגיד "להתראות", אבל רק אוזן רגישה ומיומנת היתה מסוגלת להבחין בכל אלה.

הדרך השלישית והבטוחה ביותר היא הצצה במדף התקליטים. כששני גברים נמצאים בקשרי חברות, הם יקנו את אותם אלבומים. אם הם שוכבים, הם יקנו רק עותק אחד. תאמינו לשילה. ביום שבו ראיתי את "קרניבל" בדירה של פרופסור הינלי ושניהם כינו אותו "התקליט שלי", ידעתי. איזה בזבוז של זוג כפות רגליים סקסיות.

טקס הסיום של אוניברסיטת ניו יורק הוא אירוע עלוב. זה ידוע. מה יש פה לחגוג? אפילו לא טרחתי להצטלם לספר המחזור. היה מספיק מדכא לחשוב שסיימתי ארבע שנות לימוד בקולג' וכל מה שנשאר לי ביד מהחוויה זו תעודה, ללא בעל.

אני מניחה שמבחינתה של אמא שלי זה עתה הורדתי את הנדוניה שלי עם המים באסלה.

אף אחד מהחוג לתיאטרון לא הולך לטקס הסיום. נפרדתי מחברי ללימודים ביום האחרון של הבחינות ולא ראיתי או שמעתי מרובם מאז.הרי לכם דוגמה למחזור מוצלח של בוגרי החוג לתיאטרון! יצא לי לראות אחד מהם באיזו פרסומת, וזהו בערך.

שילה לוין לא תיכננה לפקוד את טקס הסיום. אמא של שילה לוין גרמה לה לחוש אשמה על עצם המחשבה.

טוק, טוק, טוק. שמעתי את אמא שלי נוקשת על דלת החדר שלי.

"שילה, זו אמא." את צוחקת, חשבתי שזה אבא, שורט את הדלת בציפורניים ארוכות ומחודדות.

הנה היא נכנסת, מוכנה לטקס השינה, מצופה בקרם לחות. אין לי מושג, אולי החומר הזה עובד. אנשים ממש מוכים בתדהמה כשהם מגלים שיש לה בת בקולג'.

"את בעצמך נראית כמו סטודנטית!" הם אומרים.

"שילה, אבא לא יודע שבאתי לדבר איתך. את יודעת שהוא אדם שמתקשה לבטא את עצמו, אבל הוא גם מאוד אמוציונלי. אני יודעת שזה ישבור את לבו אם הוא לא יוכל לבוא לטקס הסיום של בתו הבכורה."

"טוב."

גבר בר מזל. הוא זוכה להיות נוכח בטקס הסיום של בתו, וגם בלוויה שלה. איזו בת מתחשבת!

וכך נחגג לו טקס הסיום ביום החם ביותר בשנה. עמדתי שם גאה ועצובה בין שאר בוגרי בית הספר לחינוך  בקמפוס בצפון העיר שבו לא דרכתי מימי, הרחק ממקום הישיבה של הורי. לא קיבלנו את התעודות עצמן במהלך הטקס, הן יהיו מוכנות רק בעוד ארבעה ימים וחצי. אפילו לא קראו בשמותינו. בוגרי בית הספר לרפואה דיקלמו יחד את שבועת הרופא. מישהו נשא נאום על כך שסוף הוא רק התחלה. המיקרופון לא עבד. כל בוגרי בית הספר להנדסה ישבו שם והתעלמו מהרעש הסטטי.

התאמצתי מאוד להרגיש משהו, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה השיער שלי. בדיוק עשיתי החלקה באיזה מקום בשדרה העשירית שעל פי השמועה כל הכושיות הולכות אליו – כן, כושיות היתה המילה הנכונה אז. לא ראיתי שם אף כושית, אבל ראיתי גם ראיתי הרבה בחורות יהודיות טובות עם שיער בעייתי. יכולתי להרגיש את הגלים זוחלים מתחת למצנפת הבוגרים המצויצת, מאיימים לפרוץ בכל רגע. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו בזמן שאמא שלי והקודאק שלה ואבא שלי והישיקה שלו מתחו את צוואריהם כדי להצליח לראות את בתם היקרה. כמתנת סיום הם הציעו לי ניתוח אף או מעיל פרווה. בחרתי במעיל פרווה עם צווארון גבוה.

"שילה שלנו סיימה את הלימודים. היא עומדת להיות מורה."

לא, אני לא! לא, אני לא! לא, אני לא!

אמא, למה היית צריכה לספר לכל העולם שאני עומדת להיות מורה? אמרת את זה בגאווה כל כך גדולה. רותי, מדלן, אמא, האם אי פעם הזכרתי את המילה מורה?
ברגע שחזרנו הביתה באותו יום, אבא התיישב לקרוא עיתון, אחותי הרזה, מליסה, יצאה עם בחור חמוד שהגיע לאסוף אותה בקורבט אדומה. אמא העמידה קומקום על האש כדי שכולנו נוכל לשתות תה; ואני הלכתי לחדרי  לתכנן את שארית חיי.

תוכנית לשארית חיי:
1. לעשות החלקה.
2. למצוא עבודה יצירתית.
3. להתחתן וכו'.

עטיפת הספר

[1] מילקשייק שמכיל מאתיים ושמונים קלוריות הוא כמעט מציאה דיאטטית. לפי האתר eat this much מילקשייק שוקולד גדול מכיל יותר משבע מאות קלוריות. מילקשייק שוקולד קטן של מקדונלדס, לשם השוואה, מכיל כ-500 קלוריות,לא כולל קצפת. (כל ההערות הן של המתרגמת).

[2] שילה לוין הוא שם נשי יהודי אמריקאי כמעט גנרי.

[3] אלכסנדר פורטנוי הוא גיבור הספר "מה מעיק על פורטנוי", מאת פיליפ רות שהתפרסם ב-1969, שלוש שנים לפני שילה לוין. פורטנוי הוא יהודי אמריקאי שניסה במשך שנים לרצות את אמו היהודייה, והספר כולו הוא מונולוג שלו, היישר מספת הפסיכולוג.

[4] ה-12 באוגוסט הוא גם יום הולדתה של מחברת הספר גייל פארנט.

[5] ספרי לימוד הקריאה בארה"ב משנות השלושים ועד שנות השבעים.

[6] סארדי'ס היא מסעדה ניו יורקית שהוקמה ב-1927 ופועלת עד היום. המסעדה נחשבת למוסד בבברודוויי, ואם לא אכלתם שם בטח ראיתם אותה בקולנוע ובטלוויזיה (דון דרייפר שתה שם בעונה השנייה של מד מן, ובפרק "הקיץ של ג'ורג'" בסיינפלד, קרמר נקלע בטעות לארוחה של אנשי תעשיית הבידור).

[7] שלישיית קינגסטון היו הרכב פולק-פופ שהתחיל את דרכו בסוף שנות החמישים באזור סן פרנסיסקו, וככה בדיוק הם נשמעו.

[8] זתא בטא טאו – האחווה היהודית ציונית; סיגמא אלפא מו – האחווה ליהודים בלבד, מכונה בחיבה "סאמי".

[9] פרופרציות: חמשת אלפים דולר בתחילת שנות השבעים שווים היום יותר מארבעים אלף דולר.

[10] האישה הממוצעת בארצות הברית לובשת היום מידה 14-16, שהיא מידה 46-48 באירופה ובישראל. יש נטייה לחשוב שפעם היתה סובלנות רבה יותר כלפי מי שלא נכנסה בקלות לתבנית של דוגמניות העל. מתברר שלא. גם בשנות השישים היו מי שציפו מעצמן להיות דקיקות.

[11] שמו של שיר הנושא של המחזמר "רחוב 42". שילה היא בוגרת החוג לתיאטרון, כך שגם עולם הדימויים שלה גר בברודוויי.

[12] מרג'ורי מורנינגסטאר - ספרו של הרמן ווק משנות החמישים המגולל את סיפורה של צעירה יהודייה אמריקאית שחולמת להיות שחקנית, אבל בסופו של דבר מוותרת על החלום ומקימה משפחה. הספר תורגם פעמיים לעברית, בפעם השנייה בשנות השמונים, בדיוק בזמן להפוך אותו למתנת בת מצווה קלאסית לבנות הדור שלי.

[13] קייט סמית היתה זמרת, כוכבת רדיו וטלוויזיה. גם היא לא התחתנה מעולם, וגרה בכמה וכמה דירות שכורות בניו יורק (אם כי היה בבעלותה גם בית בווירג'יניה). מתה מסכרת.

[14] סלומה ג'נס שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. עשרים שנה אחרי כתיבת הספר כוכבה ידרך ב"סטאר טרק".
____________________

תרגום ואחרית דבר: שלי גרוס

"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק", הוצאת תכלת, 254 עמודים, 98 שקל 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ