מדוע נשיא לשכת סוכני הביטוח אמר לי: "עצה ידידותית, טפסי על עץ אחר"

ליאור רוזנפלד כותב בפרסומיו כי הוא "בעל תואר ראשון בהצטיינות בכלכלה מאוניברסיטת חיפה", רק שבמוסד האקדמי אין רישום כזה. כשפניתי אליו הוא סירב להציג תעודה ועבר לאיומים

טלי חרותי-סובר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאור רוזנפלד
ליאור רוזנפלד בכינוס לשכת סוכני הביטוח ב-2018צילום: שלומי דעי
טלי חרותי-סובר

בשונה מאנשים פרטיים, נבחרי ציבור מאבדים חלק לא מבוטל מזכותם לפרטיות. כנבחרים, הם נדרשים לשקיפות ומתבקשים להציג את קורות חייהם, השכלתם, רשימת ניגודי העניינים שלהם, יומני פגישות ועוד. מאותה סיבה גם מתפרסמות המשכורות שלהם. כשנבחרי ציבור נשאלים בנושאים אלה הם מצופים לשתף פעולה, שכן כל סירוב יעלה מיד תהיות וחששות מפני הסתרה. בקשות ושאלות מעין אלה הן לחם חוקו של העיתונאי.

נשיא לשכת סוכני הביטוח, ליאור רוזנפלד, הוא דוגמה לאיש ציבור: הוא מייצג כ-4,500 אנשי מקצוע ועומד בראש עמותה וולונטרית המנוהלת על ידי אסיפה כללית, מועצה ארצית וועד מנהל. ב-2017 הוא נבחר לתפקיד לאחר שזכה בקולותיהם של יותר מאלף סוכני ביטוח. בפרסומים שונים מציג רוזנפלד את עצמו כ"בעל תואר ראשון בהצטיינות בכלכלה מאוניברסיטת חיפה". בדיקה קצרה שערכתי העלתה כי גם אם לרוזנפלד יש תואר כזה, הוא אינו מופיע ברישומי האוניברסיטה.

מכיוון שטעות לעולם חוזרת, ולאור העובדה שברוב המקרים מתגלות בעיות בתואר השני או השלישי ולא בתואר ראשון, פניתי לרוזנפלד כדי לברר את העניין. אני חייבת להודות שהייתי בטוחה שהוא פשוט יצלם את תעודתו, ישלח לי ובזאת ייסגר העניין. על אחת כמה וכמה ציפיתי שכך יהיה אחרי שבחודש שעבר דיווחתי בבלוג זה על התואר השלישי של יעקב ביתן, יו"ר ועדת האתיקה ותלונות הציבור בלשכת סוכני הביטוח. ביתן סירב בתוקף לענות לשאלותיי ואז פניתי לרוזנפלד שמסר לי כי יו"ר ועדת האתיקה נבחר על ידי סוכני הביטוח ואינו כפוף ללשכה. הוא הופתע משאלתי על השכלתו של ביתן וציין כי מעולם לא בדק מהיכן תוארו. אשת יחסי הציבור של הלשכה מסרה לי כי הנושא ייבדק.

"את החלטת להתלבש עלי?" כי לא זכור לי שגם אני הצגתי עצמי כדוקטור", היתה תגובתו הראשונה של רוזנפלד כשפניתי אליו בעניין התואר שלו עצמו. לאחר מכן הוסיף כי אינו יכול לדבר איתי מכיוון שהוא בישיבה. "לא, לא, לך יש תואר ראשון בהצטיינות בכלכלה מאוניברסיטת חיפה", עניתי. כאן חל מפנה בסגנון דיבורו של רוזנפלד, ולהלן דבריו:

"אני לא יודע מי שלח אותך (בעצם אמרת לי, האופוזיציה שלי), בכל מקרה אין לי כל כוונה להתנהל מולך, לא יודע למה את חותרת ובדיוק לאן את רוצה להוביל, אבל במקרה שלי - עצה ידידותית ואפילו חברית - טפסי על עץ אחר. את יכולה לכתוב מה שאת רוצה, היכן שאת רוצה ומתי שאת רוצה, ובכל פגיעה, אם תהיה כזאת בשמי הטוב, ניפגש בבית משפט. לא מול 'הארץ' אלא מולך אישית. מכאן תעשי מה שאת חושבת לנכון".

אנשי ציבור אינם מזדרזים להגיע לבתי משפט. לעומת זאת, הם בדרך כלל מזדרזים למנוע אייטם שעלול להציגם באור שלילי. יו"ר לשכת סוכני הביטוח היה יכול להירגע קצת מבקשתי הפשוטה, לשלוח את התעודה שלו (בעצמו או באמצעות אשת יחסי הציבור) ולסגור את העניין. במקום זאת, בחלוף זמן לא רב, שיגר אלי תגובה נוספת:

"לצערי, שלא במודע (אני מקווה) את כלי שרת/משחק בידי האופוזיציה שלנו ומשמשת צינור למאבקים פנימיים שלא יובילו אותך לשום מקום. אין לי כל רצון, אחרי שתקפת אדם בן קרוב ל-80 (הכוונה לביתן - ט.ח.ס) לשתף עם זה פעולה כי לא יהיה לזה גבול... כאשר אתבע, חובת ההוכחה תהיה עלי. לא הייתי שולח אותך לפרסם ואת עצמי לתבוע, אם היא לא היתה בידיי. אני אדע להוכיח מה שצריך למי שצריך והיכן שצריך. אז ארוויח פעמיים אולי אפילו שלוש: א. כנראה שאזכה ומישהו ישלם לי. ב. כאשר מישהו ישלם לי הוא יחזור למקור העיתונאי שלו ואז הוא גם ייחשף ונדע במדויק מי מתוך האופוזיציה רצה להתנכל לי (מת לדעת). או אז, גם אותו אתבע. אם כל-כך חשוב לך ול'הארץ' סוגיית התואר הראשון שלי (לא בטוח שאת ציבור הקוראים) את בהחלט מוזמנת לפרסם. לא מוטרד, לא מפחד, רק יכול להרוויח מזה".

שקיפות, כך נראה, אינה ערך ראשון במעלה בלשכת סוכני הביטוח. ליו"ר ועדת האתיקה יש דוקטורט שלא ברור היכן עשה אותו, והנשיא מעדיף לאיים בתביעה על עיתונאית שעושה את עבודתה במקום לעמוד מאחורי קורות חייו.

דוברת לשכת סוכני הביטוח מסרה: "מדובר בטענות סרק וחבל שהעיתון בוחר לעסוק בנושאים שאין להם אחיזה במציאות. בעניין יו"ר ועדת הביקורת, אכן נפתחה בדיקה בלשכה ועד לסיומה הסירו בינתיים את התואר שלו מאתר הלשכה. ברגע שיסיימו, אעדכן".

טלי חרותי-סובר | |אשה עובדת

עורכת מדור שוק העבודה - ניהול, יזמות, קריירה ב-TheMarker מאז 2007. לפני כן כתבה בגלובס ו-ynet ומרצה מן החוץ באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. עוסקת בשוק העבודה ובהתפתחויותיו מימי המערה עד היום, מתוך תקווה אופטימית (שאין לה תמיד בסיס במציאות) לעתיד נבון, רגיש ושווה יותר. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ