בלוגים

תיהנו מהילדים / הבלוג של טלי פלג

"ת-כי-ני כבר שיעורים!" - עד כמה אנחנו אחראים על משימות בית הספר של הילדים שלנו?

הבשורה הגרועה היא שאי אפשר להכריח את הילדים ללמוד. הבשורה הטובה היא שאפשר לנסות לשכנע אותם שכדאי להם

על פי התיאוריה האדלריאנית, האדם פועל ומתפקד בשלושה מעגלי חיים: משפחה, עבודה וחברה. גם לילד יש את אותן שלוש משימות חיים, כאשר אצלו משימת העבודה היא משימת בית הספר. כפי שזוגיות היא משימת חיים בה האדם צריך "לעבוד" כדי לשמר אותה, כך גם הילד צריך לעבוד במשימת בית ספר, והאחריות להכנת שיעורי הבית היא שלו.

מהי ההתנהלות המומלצת של ההורה בנוגע לשיעורי הבית? החל מכיתה א' כל ילד אמור להכין את שיעורי הבית לבד. אל תחטטו לילד בתיק כדי לבדוק אם היו שיעורים, ממש כפי שלא הייתם רוצים שיחטטו לכם; אל תשבו ליד הילד כשהוא מכין שיעורים, כדי לא להעביר לו מסר שאין ביכולתו להתמודד עם השיעורים לבד. חשוב להבין שילד בכיתה א' אמור לקבל שיעורי בית המתאימים לגילו, ועליו להכין אותם לבד, וכך גם בכל שאר הכיתות. אם הילד מתקשה, יש לבדוק את הנושא מול המורה. כשהילד מכין שיעורים על השולחן בפינת האוכל (בדרך כלל, אם יש לילד מכתבה, היא נותרת מיותמת מהכנת שיעורי בית, והילד מעדיף שטחים ציבוריים), ההורה יכול להיות זמין, להישאר באזור,  ולסייע לפי הצורך.

שיעורי בית
אבישג שאר-ישוב
להמשך הפוסט

"צחצח שיניים עכשיו או שאצחצח לך בכוח!" - עד כמה באמת צריכים להיות עקביים עם הילדים?

עקביות היא חשובה ביותר, אבל לא באשר לפעולות קטנות. כל עוד נהיה עקביים בדרך החינוך ונעודד את הילדים לעצמאות ולהשתתפות, אפשר לתת פה ושם אצבע בלי לחשוש שהילדים "ירצו את כל היד"

הורים לפעמים חוששים שחוסר עקביות "יהרוס" את מה שבנו או יערער את הסמכות ההורית. משפט שכיח הוא "אני מפחד לתת לילד אצבע, כי אז הוא ירצה לקחת את כל היד". אלא שהעקביות שחשובה באמת היא זו של דרך החינוך, ההתנהלות המכבדת והדמוקרטית, ולאו דווקא עקביות בפעולה הספציפית של ההורה או של הילד. העקביות היא בשמירה על שלושת עקרונות הברזל על פי אלפרד אדלר: שיתוף פעולה, שוויון ערך וכבוד הדדי. ההורה מצפה לשיתוף פעולה ומעודד את הילד לעצמאות ולתרומה תוך שמירה על שוויון ערך וכבוד הדדי.

עקביות בתהליך לעידוד לעצמאות חשובה יותר מהפעולה העצמאית הבודדת שהילד מבצע. כשהורה רוצה לעודד את הילד להיות עצמאי ולהרגיש גדול ויכול, הוא צריך להיות עקבי בהתנהלות הכללית ולאו דווקא בפעולה הספציפית. כך לדוגמה, בגיל שנתיים-שלוש אנחנו רוצים ללמד את הילד לבחור בגדים ולהתלבש לבד, בגיל ארבע להתקלח לבד ובגיל שש להכין את מערכת השעות לבד.

צחצוח שיניים
להמשך הפוסט

"עד כאן, אני מחרימה לך את הנייד!"

מניעת ניידים מהילדים, התקנת תוכנות איתור ומניעת חיבור לאינטרנט. רוב הפעולות שהורים נוקטים בנסיונות להגן על ילדיהם מפגעי הטלפון הנייד הן פוגעניות ולא מכבדות. אפשר אחרת

באיזה גיל רוכשים לילד נייד? בקרב אוכלוסיה חילונית - בדרך כלל בכיתה ג'. על פי חוק, ילד בן תשע רשאי לחצות כביש לבד, וזה הגיל שבו אנחנו הההורים המודאגים שמחים לתת לילד נייד, ולדעת שהוא בסדר. הבעיה הנלוות לשקט הנפשי שלנו היא התחלת ההתמכרות של הילדים לניידים. החשש הוא שהילדים יהיו חשופים לתכנים פורנוגרפים, הבנים יתמכרו לקלאש רויאל ולמיינקראפט והבנות יבלו שעות באובססיביות בין האינסטגרם, הסנאפצ'ט והווטסאפ. ההרגשה היא שהילדים עוברים ניתוח בלתי הפיך המחבר את כף ידם לנייד, ואי אפשר לנתק אותם ממנו.

איך אפשר להשתלט על התופעה? נתחיל בעקרונות כבוד הדדי ושיוויון ערך. יש לזכור שאין לנהל מאבקי כוח, ועל אף שאנחנו ההורים מובילים, הערך שלנו דומה.  להורה יש יותר ניסיון, הבנה, אחריות, משאבים, משימות - אך הילד לא שווה פחות. המסר הוא שבאותה דרך שאני מדברת ומתנהגת אל בן זוגי, העובד או המעסיק שלי, כך אני צריכה להתנהג עם הילדים. לדוגמה, אם אין לי נייד ללא גישה לאינטרנט, אין סיבה שארכוש לילד שלי נייד ללא גישה לאינטרנט.

מתבגר עם סמרטפון
להמשך הפוסט

"עזוב כבר את המחשב!" - איך מפרידים את הילדים מהמסכים?

מנתקים לילדים את האינטרנט? לא מאפשרים צפייה בטלוויזיה באמצע השבוע? צועקים אליהם שהם לא מכבדים הסכמים? יש דרך אחרת להתמודד עם ההתמכרות המכעיסה למסכים

התמכרות למסכים היא האתגר הכי גדול בהורות של 2017. הילדים שלנו הם כמו אזרחי פלנטת המסכים, ואנחנו המהגרים, וכיוון שברומא יש להתנהג כרומאי, חשוב שנתאים עצמנו למקום ולתקופה. המסכים הם לא עניין שלילי ולא האויב של ההורים. באחריותנו לוודא שהשימוש הוא במידה ובהתאם לגיל, ולעזור לילד לפתח תחומי עניין נוספים.

שליטת יתר היא סממן של חוסר שליטה. הנחת היסוד היא שההורה צריך לכבד את הילד, ולא לפעול בכוחניות ובשתלטניות. הורים רבים מחליטים באופן שרירותי שאין שימוש במסכים באמצע השבוע, כדי למנוע את המריבות, והם מדווחים ש"העסק" עובד והילדים משלימים עם ההחלטה. בפועל, הילדים לא באמת שלמים עם ההחלטה, אלא מבינים שאין להם באמת ברירה ומרגישים שאין להם ייצוג. ההוכחה היא שאם תשאלו אותם אם הם היו רוצים לצפות בטלוויזיה באמצע השבוע הם היו קופצים משמחה. במקום לפחד ממריבות ולמנוע את כאב הראש ואת ההתמודדות, אני ממליצה לנשום עמוק ולראות איך מאפשרים לילד את המסכים באמצע השבוע מחד, ומגבילים את ההתמכרות מאידך.

ילדים עם אייפד
דודו בכר
להמשך הפוסט

גם הבוקר רבתם עם הילדים כדי שיתארגנו בזמן? כך תמנעו את הסיוט

התארגנות בוקר היא אחד הזמנים הלחוצים במשפחה. ההורים מעוניינים לתקתק את המשימות ולצאת בזמן, ואילו הילדים רק קמו והם מעדיפים לשחק, לצפות בטלוויזיה או לפתוח תיבות בקלאש רויאל

האם אתה הורה הליקופטר או מפקד בצבא? במהלך הבוקר, רוב ההורים הם בסגנון הורה "הליקופטר" שמרחף סביב הילדים, עושה רוח ורעש ושואל: "צחצחת שיניים?" "לקחת את החלילית?" "סידרת את התיק?". רבים מההורים הם יותר בסגנון מפקד בצבא, ש"יורה" פקודות והנחיות בצרורות. ההתנהלות הזו מתישה ובהרבה מקרים כוללת צעקות, כעס, בכי ואיחורים.

מי אחראי על שגרת הבוקר? האחריות על שגרת הבוקר כמוה ככדור שרק אחד יכול לאחוז בו – ההורה או הילד. מטבע הדברים בהתחלה ההורה מחזיק בכדור האחריות, אבל המטרה היא למסור את הכדור אל הילד ולהעביר אליו את האחריות על התארגנות הבוקר. תהליך מסירת האחריות כולל אימון, עידוד, פתרון בעיות, שיתוף ותוצאות טבעיות.

שגרת בוקר במשפחה
להמשך הפוסט

מה עושים כשהילדים לא אוכלים?

הפרעות אכילה מתחילות בגיל שנה וחצי ובמקרים רבים ההורים צריכים לקבל הדרכה כדי להיפטר מהן. חשוב מאוד להבין שאי אפשר להכריח את הילד לאכול, שיש לאפשר לילד לקבל החלטות, לעודד אותו להשתתף בהכנת הארוחות וללמד אותו להקשיב לבטן שלו

בררנות היא סוג של "נשק" נגד ההורה. רודולף דרייקורס אמר שהילד הוא צופה מעולה ופרשן גרוע. הילד צופה ומבחין שלהורה חשוב שהוא יאכל באופן בריא ומאוזן, ומפרש בטעות שחוסר שיתוף פעולה בארוחות היא דרך להרגיש שייך, למשוך את תשומת הלב של ההורה. כשהמטרה המוטעית היא העסקת יתר, הוא מרגיש שמתייחסים אליו ורואים אותו כל עוד הוא במרכז ומקבל יחס מיוחד: הילד מסכים לאכול קציצות אבל בלי רוטב עגבניות; הילדה מסכימה לאכול סנדויץ' אבל "בלי הקשה" או שהילדים מסכימים לאכול סלט, אבל בלי גמבה ובצל. 

כשהמטרה המוטעית של הילד להשתייך היא מאבק כוח, הוא מגלה שיש תחום אחד שבו אין להורה שליטה עליו והוא הסוגרים: אוכל, שינה וגמילה, ועשוי לבחור באוכל כטריטוריה שבו רק הוא מחליט ושולט במה הוא מכניס לפה, מתי וכמה. לפני כמה שנים הבן הבכור שלי הכריז שהמרק שהוא הכי אוהב הוא מרק עוף. באותה ארוחה אחיו הצעיר עדכן אותי שהוא לא אוהב מרק עוף וסרב לאכול. אחרי שבוע הבן הצעיר הכריז שהוא הכי אוהב מרק עדשים ובאותה הזדמנות הבכור נזכר שבעצם הוא שונא מרק עדשים. הטעות שלי היתה שבמקום להתמודד עם "המחנות" החדשים, מיהרתי להכין שני מרקים שונים.

ילדה מול קערת סלט
להמשך הפוסט

מה לעשות כשהילדים מנסים להרוג זה את זה?

במקום להתייאש ולהיות מתוסכלים כשהילדים רבים ואפילו מרביצים זה לזה, עדיף לראות במריבות חממה לרכישת מיומנויות חברתיות

מריבות בין אחים הן הזדמנות ללמידת מיומנויות חברתיות. הורים מקווים שילדיהם יסתדרו זה עם זה, יאהבו ויכבדו אחד את השני. המפגש עם המציאות מאכזב. הם שואלים את עצמם איפה נכשלו, ואיך מפסיקים את האלימות והעוינות בין הילדים. אלא שעל ההורים להסתכל על המריבות כחממה או בית גידול לרכישת מיומנויות חברתיות. ילד שיודע להסתדר עם אחיו או אחותו, יידע להסתדר בשדה החברתי ובמעגל העבודה, המשפחה והזוגיות. במקום לחשוש ממריבות בין אחים, כדאי למנף אותן לרכישת מיומנויות לחיים.

מדוע הילדים רבים? הילדים נלחמים על המשאב ההורי, וסופרים נקודות זכות וחובה בדמיונם. כמו במשחק כדורגל, הם מונים "כמה-כמה": כמה עונשים האחד קיבל מול כמה פעמים השני ניצל. סיבה נוספת למריבות היא הרצון לגייס את ההורה שייקח צד, יציל, יחקור, ישפוט ויגשר.

מריבה בין אחים
להמשך הפוסט

מה גורם לילדים להימנע אפילו מלנסות להצליח?

ילדים שאינם מקבלים את תשומת הלב שהם זקוקים לה וצוברים חוויות שליליות מרימים ידיים, מפסיקים להתאמץ בלימודים ומעדיפים להסתגר ולא ליצור קשרים חברתיים

רודולף דרייקורס חילק את ההתנהגויות המפריעות של הילד לארבע מטרות מוטעות שגורמות לילד להרגשת שייכות: העסקת יתר, מאבק כוח, נקמה והימנעות. כששאלו אותו למה הוא "מקטלג" התנהגויות מפריעות, הוא אמר שהוא לא מעוניין להדביק תוויות, אבל הוא "מוצא" את הילדים בכל פעם באחת מהקטגוריות האלו. הימנעות היא המטרה המוטעית הרביעית, ובה נמצא גם את רמת הייאוש הגבוהה ביותר אצל הילד וגם אצל ההורה.

איך "הידרדרנו" לשלב של הימנעות? פעוט צמא לתשומת לב, וכשהוא לא מקבל אותה באופן יזום וחיובי הוא מוצא שיטות לקבל תשומת לב שלילית, כמו יללות, נגיעה בשקע חשמל או זריקת אוכל על הרצפה. אחרי תקופה מסוימת הצורך בתשומת לב מוגזמת מסלים לכיוון של מאבק כוח,שבו ההורה והילד כועסים וכל אחד רוצה לנצח. סגנון יחסים כוחני מוביל לשלב הנקמה שבו הילד וההורה פגועים ופוגעים זה בזה, ולאחר רצף של חוויות שליליות הכוללות ביקורת, חוסר כבוד, עונשים, חוסר או עודף גבולות ושליטה אנחנו בשלב הרביעי, הוא שלב ההימנעות.

איור ילדה
איור : עדי עמנואל
להמשך הפוסט

אבא, אתה מסריח! מה עושים עם ילד שרוצה לפגוע

פגיעה של הילד בהורים נובעת מתחושת פגיעה ורצון "להחזיר" להורה באמצעות נקמה. התנהגות כזו מעידה שיש מקום לשיקום דחוף של היחסים

רודולף דרייקורס קטלג את ההתנהגויות המפריעות של הילדים כארבע מטרות מוטעות בדרך להשגת תחושת שייכות של הילד למשפחה. המטרות האלה הן:


1. העסקת יתר.

להמשך הפוסט

למה ילדים בוחרים בהתנהגות "איומה" כשזה רע לכולם?

לכל ילד "רשימת שירים" שהוא מנגן, עד שימצא את זה שמנגן להוריו על העצבים. מה מסתתר מאחורי ארבע ההתנהגויות המוטעות של הילדים ואיך להימנע מהן

ילדים רוצים להרגיש שרואים אותם, שהם שווי ערך ומשמעותיים. כשהדרך לתחושת השייכות חסומה ולא זמינה, הם בוחרים בטעות בדרכים עקיפות ושליליות:

1. העסקת יתר

ילדה כועסת
להמשך הפוסט

איך מפסיקים להיאבק בילדים ועוברים לשיתוף פעולה?

הילד מסרב לאכול ואנחנו מפתים באמצעות קינוח; הילדה הולכת לישון וחוזרת כל שתי דקות ל"טיול" בעוד אנחנו מאיימים עליה בעונשים. איך מפסיקים את מאבקי הכוח וממשיכים לעבר עתיד טוב יותר המכבד אתכם ואת הילד?

מאבק כוח היא השנייה מבין הדרכים המוטעות של הילד להשגת תחושת שייכות, כך על פי רודולף דרייקורס (הדרך הראשונה היא העסקת יתר). הילד מרגיש שייך ובעל ערך רק כשהוא הבוס, כשאף אחד לא יכול להחליט עליו או לשלוט בו, וכשההורה עושה מה שהילד אומר. בסגנון יחסים של מאבק כוח גם ההורה מרגיש פגיעה בערכו, הוא כועס שנלקחת ממנו הסמכות, ומגיב בהפעלת יותר כוח. העניין בא לידי ביטוי במקומות היומיומיים והמתישים ביותר, כמו גמילה ושינה. ההורה חושב שהוא יכול לגרום לילד ללכת לישון, לאכול או להיגמל מחיתולים, אך הילד מבין שלהורה אין באמת שליטה על הסוגרים שלו ומכאן מתחילה ה"חגיגה".

מתי מתחיל סגנון היחסים של מאבק כוח? מאבקי כוח מתחילים בגיל מאוד צעיר כשהתינוק מסרב לנעול נעליים ומותח בכוונה את הרגליים. ההורה הממהר בכוח נועל לו את הנעליים. המאבק ממשיך כשההורה קושר בכוח את הילד בכסא תינוק ברכב, גוזר בכוח ציפורניים, מצחצח בכוח שיניים ומכניס לאמבטיה בכוח. המסר הוא שיש אנשים גדולים, חזקים ושולטים ויש אנשים קטנים, חלשים וחסרי אונים. כך מחפש הילד דרכים שבהם הוא יהיה זה שישלוט בסיטואציה ויכניע את ההורה. עלינו לזכור שהמטרה היא לא ללמוד איך לגרום לילד להכין שיעורי בית או לסדר את החדר, אלא איך לצאת מסגנון יחסים כוחני כדי לזכות בשיתוף פעולה ולפעול בשיוויון ערך.

ילדה שהוריה מושכים אותה בחבל משני הצדדים
להמשך הפוסט

למה הילד מנג'ס ומציק, ואיך מפסיקים את זה?

הילד מיילל במקום לדבר? הילדה מתעקשת שתלבישו אותה בבוקר אף שהיא מסוגלת להתלבש בעצמה? ואולי הנער רוצה ש"תצילו" אותו בכל פעם שהוא שוכח משהו? כך תילחמו בתופעה הנפוצה "העסקת יתר"

על פי גישת אדלר, ילד מיילל משדר על "תדר" של העסקת יתר. בידי ההורה קיימים כמה כלים פרקטיים שיעזרו למתן את ההתנהגויות המפריעות: התעלמות, יציאה מהחדר, הסחת דעת, מגע ללא קשר עין, מילת קוד, פתרון בעיות, עידוד לעצמאות, לתרומה ולמועילות וכמובן Special Time.

ילדים צמאים להתייחסות ולתשומת לב ואנחנו ההורים מרגישים שלמרות שאנחנו נותנים להם את כל כולנו, משקיעים בהם ומבלים איתם, הם לא נרגעים ולא שבעים אותנו. האם הצורך להתייחסות מצד הילד הוא בור ללא תחתית?

ילד עושה תנועה מגונה עם הידיים
להמשך הפוסט

משחק הכיסאות: מה המיקום במשפחה אומר על הילד?

הבכור אחראי אך מתקשה להתמודד עם טעויות; האמצעי מחפש יחודיות והקטן בסכנת פינוק. כך נמנע מטעויות עם כל אחד מהמיקומים של ילדינו במשפחה

אופי או אישיות הילד מעוצבים עד גיל עשר. בגישת אדלר קוראים לזה "סגנון חיים", ומאמינים שאחד הגורמים המשפיעים על סגנון החיים הוא המערך המשפחתי היוצר את התחרות והשוני בין הילדים. יש משמעות למיקום הילד בסדר הלידה, כלומר אם הילד נולד בכור, צעיר, אמצעי או יחיד. בנוסף יש משמעות גם למרווח השנים בין הילדים וכן למגדר, כלומר אם מדובר בבן יחיד בין בנות או ההפך.

כשילד נולד הוא מבקר "בשוק התכונות", בוחן ובוחר את התכונות הפנויות. האחים משפיעים על עיצוב סגנון החיים אחד של השני. כל ילד יושב על "כיסא" מסויים בבית וההנחה המוטעית עלולה להיות שיש רק "כיסא" אחד לכל תכונה: "כיסא" לאחריות, "כיסא" לחוכמה או "כיסא" לסבלנות. כשילד רואה "כיסא תפוס" הוא הולך לחפש "כיסא" אחר, וכך נוצרת תבנית בה הבכור עלול לתפוס את ה"כיסא" החכם, האמצעי יושב על ה"כסא" הסוער ולצעיר נשאר ה"כסא" של החמוד. הרבה אנשים אומרים בגיל מאוחר יותר ש"תמיד רציתי לנגן בפסנתר, אבל זה היה הקטע של אחותי", או "לי יש שתי ידיים שמאליות, אח שלי הוא האמן במשפחה". תפקיד ההורה להפוך את ה"כסא" בבית ל"ספסל", כלומר לאפשר לכל הילדים את ההזדמנות להתנסות בתחום האקדמאי, הספורט, האומנות או הנגינה.

שני אחים עם אחיהם התינוק באמצע
להמשך הפוסט

מתי לדבר עם הילדים על מין?

אחת לחודש אני מקבלת טלפון מהורה בפניקה, המדווח שבנו או בתו היו חשופים לפורנו או שבית הספר פנה אליו, כי הם מדבר בשפה מחשידה ועל תכנים בעייתיים. לימוד מיניות לא כולל שיחה אחת או שתיים בגיל ההתבגרות, אלא הדרכה ושיח פתוח לאורך כל השנים. אז על מה לדבר בכל גיל?

מתחילים בגיל שנתיים. כשהילד בן שנתיים חשוב שנקרא לאיברי המין בשמות הנכונים - פין ופות -  ולא נמציא להם שמות ילדותיים. בנוסף חשוב להבין ששפת האהבה שלנו, היא בדרך כלל שפת האהבה של הילד, כלומר אם אנחנו מנשקים אותו בפה, סביר להניח שהוא ינשק אנשים אחרים בפה. אבא קיבל טלפון מהגננת שביתו מנשקת את כולם בפה והחיידקים בגן חוגגים. הוא הופתע כששאלתי אותו אם הוא מנשק אותה בפה והיה בהלם כשהצעתי לו להפסיק את ההרגל, כי בגיל הזה קשה לילד לעשות הפרדה בין גילוי אהבה בבית ובחוץ.

בגיל שלוש-ארבע נקריא לילדים את ספר הדרכה מתאים, כמו "הגוף שלי הוא רק שלי", נצפה בסרטונים על בסיס חודשי (שטיפת מוח חיונית) ונזמין את הצגת הילדים לגן. בספר מעבירים מסרים חשובים כמו ההבדל בין סוד טוב (אמא בהריון, מסיבת הפתעה) לסוד רע כמו נגיעה באיבר פרטי. בנוסף, הספר מסביר שאיבר פרטי הוא בעצם כל מה שמתחת לבגד ים. כשקראתי לבני את הספר היה כתוב שאם הוא לא רוצה לתת נשיקה לדוד, הוא לא חייב ושכשהוא אומר "לא" - זה "לא". הוא מייד שאל אותי "אז למה אתם ממשיכים לתת לי נשיקות ונשיכות בטוסיק, אפילו שאמרתי לכם לא?". התבאסתי, אבל הבנתי שלילד יש נקודה. לקח לנו כמה ימים להיגמל מההרגל המהנה הזה.

אמא בהריון מראה את הבטן שלה לילדתה הקטנה
להמשך הפוסט

התייעצות עם הילד גורמת לו להרגיש משמעותי, בעל ערך וחכם

שיתוף, בקשת עזרה והתייעצות: שלושה כלים פרקטיים שיחזקו את תחושת השייכות של הילד

"השילוש הקדוש" בגישת אדלר הוא שיתוף, בקשת עזרה והתייעצות. מדובר בשלושה כלים פרקטיים שיחזקו את תחושת השייכות של הילד, יצמצמו התנהגויות מפריעות ויגרמו לו להרגיש שרואים אותו וסופרים את דעתו.

למה חשוב להתייעץ עם הילד? הנחתי מעל מאה סדנאות הורים והתייעצות הוא כלי שלצערי הורים שוכחים או מתקשים ליישם. רוב היום אנחנו מדברים אל הילד במקום עם הילד ומסיימים משפט בסימן קריאה במקום בסימן שאלה. התייעצות עם הילדים היא הזדמנות מרעננת להתאוורר, להנות אחד מהשני ולשמוע "פנינים" שיוצאים מהפה שלהם. בנוסף, אנחנו מתייעצים עם אנשים הקרובים ביותר אלינו או עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם ומעריכים אותם. באותה מידה, ברגע שנתייעץ עם הילד ניצור קרבה, נגרום לו "לגבוה" בשני סנטימטרים, להרגיש שווה, חכם ובעל ערך. סיבה נוספת היא מכיוון שחשוב לנו שהילדים יתייעצו איתנו לפני שהם מקבלים החלטה חשובה, כדאי שניתן דוגמא אישית ונתייעץ איתם.

אמא ובת בחנות
Getty Images / Blend Images
להמשך הפוסט

"פתרון בעיות" - כך תלמדו את הילד לפתור את הבעיות בעצמו ולקבל אחריות

עונשים ופרסים הם יעילים, אבל לטווח קצר, ועם מחיר כבד בצידם. פעולה אפקטיבית אחרת יכולה ללמד את הילד לקחת אחריות ולאמן אותו בקבלת החלטות, מיומנויות תקשורת ומיומנות בפתרון בעיות. אז ילד, "יש בעיה, מה לדעתך הפתרון?"

כולנו מכירים ומשתמשים בזה, כי לטווח קצר זה עובד מצוין: מציעים לילד ממתק או פרס עבור "התנהגות טובה", ומענישים אותו - או לפחות מאיימים להעניש אותו - כשהוא מתנהג שלא בהתאם לציפיות. אבל יותר ויותר הורים כיום מבינים את המחיר הכבד בשימוש בפרסים ובעונשים, ובוחרים להחליפם בכלים מכבדים ויעילים יותר. חלק מההורים שמעו על הקונספט האדלריאני של "תוצאות הגיוניות", אבל אני מזמינה אתכם לשדרג את  הקונספט הזה לכדי רעיון אחר, שנקרא "פתרון בעיות".

מהי תוצאה הגיונית? תגובה של ההורה בעקבות התנהגות שלילית או לא מועילה של הילד. תוצאה הגיונית שלא כעונש צריכה להיות קשורה להתנהגות, מכבדת ובמידה. באנגלית אפשר לזכור את הקטגוריות לפי שלושת ה-,R:  Related, Respectful Reasonable. כך לדוגמה, כשילד בוכה ומשתולל כשהוא נפרד מחבר אחרי ביקור של החבר אצלו, יכול להענות בתוצאה ההגיונית הבאה: "מחרתיים אמור היה לבוא אליך עילם, אבל הוא לא יבוא, כי היה לך קשה היום להיפרד מהחבר". תגובה לכך שהילד לא יצחצח שיניים יכולה להיות שהוא לא יקבל ממתקים באותו יום, כדי להגן על השיניים. לכאורה לא מדובר בעונש, כי התוצאה קשורה להתנהגות השלילית, והתגובה היא מכבדת (לא צעקתי) ובמידה (בוטל רק מפגש אחד).

אמא מחבקת את בתה
להמשך הפוסט

מה עושים כשהילד משקר?

אפשר להתאכזב, לגעור ולהשפיל ילד המספר לנו שקרים. ואפשר גם לפעול אחרת, וליצור אווירה שתעודד את הילדים לספר את האמת אפילו בשלב החשוב והמסוכן ביותר - גיל ההתבגרות

ילדים משקרים, ומי שטוען אחרת, מוזמן להיזכר בתקופת ילדותו שלו. כשהם קטנים, הם משקרים באשר לצחצוח השיניים, שטיפת ידיים או הדחת האסלה. כשהם גדלים מעט יותר, נכנס אלמנט הדמיון והם ממציאים סיפורים שקריים על המתרחש בגן. בגיל ההתבגרות ההשלכות עלולות להיות גדולות הרב יותר, אבל גם אז, חשוב שההורים לא יגיבו בזעם, יבינו מה עומד מאחורי השקר, יפעלו בהתאם ויזכור שהשקר לא מכוון נגדם, אלא משרת את הילד. 

מה עושים עם שקרים קטנים של ילדים קטנים? עוקפים אותם. כשהילד חוזר עם ידיים מלוכלכות לאחר ש"שטף ידיים", אפשר להגיד לו שלפעמים צריך לשטוף פעמיים. הילד מבין שאתם יודעים שהוא לא שטף ידיים ושהוא משקר, אבל הוא שמח שלא תוייג כשקרן ולא נתפס על חם והושפל. לכן, יש סבירות גבוהה יותר, שבפעם הבאה הוא אכן ימלא את בקשותינו ולא ימהר להכחיש. כשבני הקטן היה במקלחת, בעלי שאל אם כבר חפף את הראש, והילד אמר שכן. אלא שהשיער היה יבש לגמרי, ובעלי כעס. במקום להתעצבן ולהיכנס לעימות, מומלץ לומר, "לפעמים צריך לחפוף פעמיים" ולסגור את הסוגייה. דבר נכון עוד יותר יהיה לנסות להימנע מהשקר, ולא לשאול את הילד שאלה שאנחנו יודעים את התשובה עליה. חשוב לזכור שהילד שיקר, כי לא התחשק לו לחפוף את הראש ולא בגלל שהוא רצה להרגיז. כאמור, השקר הוא בעד הילד ולא נגד ההורה.

בובות פינוקיו
להמשך הפוסט

"נעים ולא-נעים" - השיטה שבזכותה תקבלו מהילדים תשובה טובה יותר מ"כיף"

"כיף" או "ממש כיף" - אלה התשובות שאנחנו זוכים להן בתגובה לשאלה "אז איך היה היום?". כדי לשמוע יותר פרטים, יש לשנות את נוסח השאלה ולגשת אל העניין באופן אחר

אז מה היה לך נעים ולא-נעים היום? זו השאלה שבזכותה נקבל את "הסחורה" שאנחנו מצפים לה כל כך. אני ממליצה לשבת בזמן הארוחה ולקיים סבב משפחתי שכל אחד מספר בתורו על דבר אחד שהיה נעים היום ודבר אחד שלא היה נעים. עדיף לקיים את הסבב כשכל המשפחה נוכחת, אבל אל תוותרו עליו גם אם בן/בת הזוג מגיעים הביתה בשעה מאוחרת ועל כן לא נוכחים.

למה שיתוף הוא כל כך חשוב? שיתוף הוא אינדיקציה לקירבה. ככל שאדם יותר קרוב אלינו, השיתוף איתו יהיה יותר גדול. ילד שמשתף את הוריו יגדל להיות מתבגר שקל יותר לדבר איתו ומבוגר שמרגיש נוח לשתף - דבר שיעזור לו ביחסים בין-אישיים ובזוגיות. שיתוף הוא שריר פסיכולוגי שכדאי לחזק ולתרגל. הוא יוצר אווירה משפחתית הכוללת פתיחות, אותנטיות ואופטימיות, והילדים לומדים ומפנימים שאפשר לדבר איתנו על הכל, ושאנחנו שם בשבילם.

מפשחה של הורים ושני ילדים אוכלים יחד ליד השולחן
להמשך הפוסט

סולמות וחבלים: איך ללמד ילדים להרגיש טוב שלא על חשבון אחרים?

המחיר שהילדים משלמים בחברה התחרותית של היום הוא גבוה. הם נמנעים ממצבים שהם עלולים להפסיד בהם, וסובלים מחרדות. איך מצמצמים רגשי נחיתות ומלמדים אותם לשמוח בשלהם מבלי להשפיל אחרים?

אנחנו חיים בסביבה תחרותית ומלחיצה. כמונו, גם הילדים כל הזמן משווים את עצמם לאחרים ובונים את הדימוי העצמי שלהם בהתאם. זו לא הדרך הנכונה או הבריאה. הקונספט האדלריאני של חשיבה אנכית ואופקית יכול להבהיר את הבעיה ולהסביר את הפתרון.

מהי חשיבה אנכית? חשיבה אנכית היא מעין טיפוס על סולם דימיוני בשאיפה להגיע גבוה יותר, אלא שמדובר ב"סולם" אינסופי שאין לו סוף. החיים על ה"סולם" הם תחרותיים מלחיצים ובודדים, שהרי יש "מקום" רק לאדם אחד, למשפחה אחת או לדת אחת בכל שלב – וכל מי שאינו אתה נמצא תחתיך או מעליך. מדובר בתסכול כרוני, מפני שבמצב זה אנחנו לעולם לא באמת מרוצים. לא חשוב על איזה שלב ב"סולם" אנחנו ממוקמים, תמיד מחכה עוד אחד מעלינו. בחשיבה אנכית אנחנו תמיד רוצים יותר: יותר כסף, יותר זמן פנוי, יותר בריאות, יותר השכלה, דירה גדולה יותר, מיקום טוב יותר, וגם גוף חטוב יותר.

ילדה מתבוננת למעלה  הסולם
להמשך הפוסט

שבח לעומת עידוד - איך בונים ילדים עם ביטחון עצמי אמיתי?

מרעיפים על הילדים כינויים כמו "מושלם", יפהפיה" ו"מקסימים"? אתם דנים אותם לדיאטת ג'אנק פוד

כולנו רוצים ילד עם ביטחון עצמי גבוה. מה שברור זה שביקורת, אפילו מה שאנחנו אוהבים לכנות "ביקורת בונה", היא לא הדרך הנכונה. אז איך מחזקים את תחושת הביטחון עצמי?

מפסיקים להאכיל את הזאב הרע. סבא אינדיאני סיפר לנכד שלו, שבכל אדם יש זאב רע וזאב טוב שנלחמים זה בזה. הנכד שאל מי מנצח, והסבא הסביר שהזאב שאנחנו מאכילים - הוא המנצח. ההורים מאכילים בטעות את הזאב הרע על ידי נדנוד, הצקה חוזרת ונשנית וביקורת: למה אתה כזה יללן? למה אתה מרביץ כל הזמן? למה אתם לא מסדרים את החדר אף פעם? המטרה היא לא "לתדלק" את הזאב הרע, אלא לגרום לו למות ברעב ולהיכחד, כדי שיישאר בגוף הילד רק הזאב הטוב.

אמא נותנת לילדה סוכריה על מקל
להמשך הפוסט

אז מי צודק - אמא או אבא?

הורים שואלים אותי מי משניהם צודק ואיך לייצר חזית אחידה מול הילד. אבל אולי אין בזה בכלל צורך?

האם צריך ליצור "חזית אחת"? בניגוד למחשבה הרווחת - ממש לא. אנחנו לא במלחמה מול הילדים. כל אחד מאיתנו מגיע מבית אחר, עם סגנון הורות שונה ואפילו ערכים שונים, ולכן יש שוני בינינו בנושאי גידול הילדים. לכל הורה יש העדפות, רגישויות וגם "שריטות", וזה בסדר. בית דמוקרטי אמור להכיל שני סגנונות הורות שונים. העבודה שלנו היא לתת דוגמה לילדים על הדרך שבה אנחנו מוותרים, מתגמשים, מוצאים נוסחה שעובדת לשנינו, מקבלים ומכבדים את השונות בינינו.

כך לדוגמה, חשוב לי מאוד שהבית יהיה מסודר, ולכן, לפני שאני מגיעה הביתה בן זוגי אומר לילדים, "אמא בדרך, בואו נרים את הצעצועים מהשטיח, כי זה חשוב לה". אם הוא יגיד שסדר חשוב לו, הילדים יזהו במהרה את הזיוף, ויגידו, "אז למה המשרד שלך מבולגן?" או "אז למה אתה לא מרים את הגרביים?". כיוון שהילדים שלנו צופים בנו ורואים את השוני בינינו, אין טעם "לשחק אותה". עדיף להראות לילדים איך אנחנו מתגמשים כדי לבוא לקראת האחר בדברים החשובים לו. היכולת להתחשב באחר גם כשמדובר בדברים שלא חשובים לנו, היא מתנה שהילדים יקחו איתם לבגרות.

הוריםפ נאבקים על הילד . הילד במרכז וכל הורה מושך את ידו
להמשך הפוסט

מתי לאפשר לילדים עצמאות ומתי לחכות?

כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו עצמאים, כל עוד הם מקבלים אחריות. מטאפורת הרמזור עשויה להסביר את התהליך

שלושת סגנונות ההורות הנפוצים ביותר הם הסגנון האוטוקרטי, הסגנון הוותרני והסגנון הדמוקרטי. הורים רבים שמבינים את המחיר שהם משלמים בסגנון אוטוקרטי, מגיעים לסדנאות הורים על פי גישת אדלר ומנסים לעשות שינוי ולאמץ עקרונות דמוקרטיים. לעתים הם הולכים לאיבוד בדרך לדמוקרטיה, ועוצרים בסגנון הוותרני, עניין המוביל אותם מן הפח אל הפחת. דוגמה טובה ושכיחה היא הקושי העצום בהגבלת זמן מסך. ברוב הבתים מתחילים בגיל צעיר בהסכם אוטוקרטי בסגנון "אנחנו החלטתי", ומסיימים באנרכיה שבה הילד צופה שעות ארוכות במסכים. אז איך עושים את זה? איך מצליחים ליישם סגנון הורות דמוקרטי? מטאפורת הרמזור יכולה לעזור.

מהי מטאפורת הרמזור? לרמזור שלושה צבעים: אדום, צהוב וירוק. כל צבע מסמל שלב בחוק. במקום לתלות בבית בריסטול עם רשימת חוקים, אני מציעה להסתכל על החוקים כרשימת מיומנויות שהילד צריך לרכוש כחלק מההכנה לחיים. אדום מייצג שלב שבו ההורה אחראי ומחליט, צהוב מייצג שלב ביניים שבו ההורה והילד מחליטים ביחד, וירוק הוא השלב שבו הילד מחליט, והאחריות עוברת אליו. כל מיומנות או חוק מתחילה בצבע אדום, עוברת דרך הצהוב ומבשילה לכדי הצבע הירוק. המטרה היא שאחרי 18 שנה, כל המיומנויות ימצאו בירוק. במציאות של היום, לא תמיד מסתיים גיל ההתבגרות בגיל 18 אלא בפיגור של חמש עד עשר שנים, ורק אז מבשיל הילד לכדי קבלת אחריות על חייו. 

ילד חוצה מעבר חציה
להמשך הפוסט

תרופת הקסם - "לתקן" את ההתנהגות של הילד בעשר דקות ביום

שבועיים בתאילנד או משחק קופסה למשך עשר דקות. נמצאה האנטיביוטיקה הכי יעילה לבעיות התנהגותיות של הילד – אני קוראת לה Special Time

כשאומרים להורים שיש עניין קטן שיגזול לא יותר מעשר דקות ביום וישנה את החיים המשפחתיים - הם מתקשים להאמין. אבל אחרי שהם מנסים, הם מתקשים להאמין. כבר אחרי שבוע יש שיפור בבית – האווירה נעשית נעימה יותר, הילדים נרגעים, הטונים יורדים. קסם, אבל זמין לכולם. כל מי שיעשה שיעורי בית יזכה בתוצאות ויצליח. ה"אנטיביוטיקה" הבסיסית היא אכן תרופת פלא, אבל כל אחד יכול לזכות בה ללא מרשם: 10 דקות משחק עם כל ילד באופן אישי על בסיס יומי. הזמן הזה מכונה Special Time.

מה הדבר הכי חשוב ב"אנטיביוטיקה"? תרופת הקסם הזו זקוקה לתיוג, יש לקרוא לה בשם. יש לי חבר שמחזיק בקליניקה פרטית בארצות הברית. בעבר, כשהיה מגיש ללקוחותיו את החשבון, היו מבחינים בשורה בחשבון בשם "בדיקה פיזית", הם היו כועסים - איזו בדיקה פיזית היתה פה? בסך הכל ביקור.  לכן, הוא שינה את הגישה. "עכשיו אני עושה לך בדיקה פיזית", הוא אומר למטופל שלפניו, ובודק מה שבודק. ואכן, התלונות נעלמו. באותו אופן, יש לקרוא לזמן שאנחנו מקדישים לילד – בין עשר דקות ל-20 דקות (זמן קצר מאוד בגיל צעיר, וארוך יותר כשהילד גדל) – בשם ברור ומובחן: "חוג עם אמא/אבא", "זמן פרטי", "זמן מיוחד", "זמן כיף", מה שעובד בשבילכם. התיוג של זמן המשחק מעניק לילד רווח פסיכולוגי ומרגיע אותו. הוא מרגיש שמתפנים אליו, רואים ואוהבים אותו.

ילדה ואמה משחקות בכדור
להמשך הפוסט

האם הילד שלכם שווה 20 שקל?

רובנו חושבים שהילדים שלנו, שווים עולם ומלואו – עד שזה מגיע להתנהגות מולם בפועל. על המטאפורה שמאפשרת לנו לכבד את הילדים

רובנו גדלנו בסגנון הורות אוטוקרטי. אף אחד מאיתנו לא העז להרביץ להורה או לקלל אותו. שלטון ההורים והמורים היה ברור לנו, ולא העזנו לחלוק עליו. כיום מתלוננים הורים רבים שכבר בגיל שנתיים וחצי הילד מרים יד על אמא, או אומר לאבא "אתה מסריח". בהמשך, וככל שהילדים נחשפים ליותר קללות ואמצעים כוחניים, הדברים מסלימים. ההורים, מנגד, לא מבינים איך הגיעו למצב הזה. הנסיונות שלהם לגרום לילדים לכבד אותם ולהימנע מהתנהגות חצופה כושלת פעם אחר פעם. ככל שהילדים נעשית נועזים יותר, כך הם ממהרים להתרגז ומבקשים להחזיר את הסדר באמצעות כעס ואיומים. מעגל של יאוש.

אלא שהילדים שלנו נולדו אל תוך חברה דמוקרטית, והם יונקים את ערכיה וגדלים לתוכה. הכוחניות שבאמצעותה אנחנו מנסים להשיב לעצמנו שליטה נראית להם אכזרית, והם מתנגדים לה בכל כוחם. כך אנחנו עלולים להתחיל את הדרך עם ילד שמתחצף מדי פעם, ולהמשיך לתוך מערכת יחסים מלאת טינה ומשחקי כוח.

אבא צועק על ילד. אילוסטרציה
Getty Images
להמשך הפוסט

האם כדאי לתת לילדים דמי כיס?

נראה שככל שאנחנו קונים לילדים יותר, הם רוצים יותר. דמי כיס הם הדרך הטובה ביותר להכין אותם להתמודדות כלכלית, וגם להקטין את כמות הריבים

התחושה מוכרת: אנחנו מוציאים בין מאות לאלפי שקלים על חוגים ופעילויות, קונים מכל הבא ליד, משתדלים לספק את כל המאוויים של ילדינו, אבל נותרים בסופו של דבר עם טעם חמוץ בפה. הילדים כפויי טובה, לא יודעים להעריך את ההשקעה, הופכים למפלצות דורשניות של רכוש מיותר, ותמיד מוצאים ורוצים את מה שטרם נרכש. גם כשמשלימים את כל רשימת הקניות, הרשימה ממשיכה להיכתב, והמרמור של הילדים מתגבר.

אני זוכרת שבילדותי שלי הייתי רשומה, בשנים טובות, לחוג אחד בשנה; כשהייתי מבקרת את סבתא שלי, הייתי מחכה מתוחה עד שתפתח את דלת ארון הממתקים ותחלק לכל ילד את מסטיק הבזוקה הנכסף. היום, כשהילדים הולכים כמעט כל יום לחוג אחר ודורשים מסבא ומסבתא לקחת אותם לחו"ל, קשה להלהיב אותם. דפיקות הלב שלי לפני שעמדתי לקבל מסטיק, כך אני מאמינה, היו חזקות בהרבה מההתרגשות שלהם היום מכל חופשה או משחק חדש לאוסף הבלתי נגמר.

ילדה עם קופת חזיר
להמשך הפוסט

"ת-כי-ני כבר שיעורים!" - עד כמה אנחנו אחראים על משימות בית הספר של הילדים שלנו?

הבשורה הגרועה היא שאי אפשר להכריח את הילדים ללמוד. הבשורה הטובה היא שאפשר לנסות לשכנע אותם שכדאי להם

על פי התיאוריה האדלריאנית, האדם פועל ומתפקד בשלושה מעגלי חיים: משפחה, עבודה וחברה. גם לילד יש את אותן שלוש משימות חיים, כאשר אצלו משימת העבודה היא משימת בית הספר. כפי שזוגיות היא משימת חיים בה האדם צריך "לעבוד" כדי לשמר אותה, כך גם הילד צריך לעבוד במשימת בית ספר, והאחריות להכנת שיעורי הבית היא שלו.

מהי ההתנהלות המומלצת של ההורה בנוגע לשיעורי הבית? החל מכיתה א' כל ילד אמור להכין את שיעורי הבית לבד. אל תחטטו לילד בתיק כדי לבדוק אם היו שיעורים, ממש כפי שלא הייתם רוצים שיחטטו לכם; אל תשבו ליד הילד כשהוא מכין שיעורים, כדי לא להעביר לו מסר שאין ביכולתו להתמודד עם השיעורים לבד. חשוב להבין שילד בכיתה א' אמור לקבל שיעורי בית המתאימים לגילו, ועליו להכין אותם לבד, וכך גם בכל שאר הכיתות. אם הילד מתקשה, יש לבדוק את הנושא מול המורה. כשהילד מכין שיעורים על השולחן בפינת האוכל (בדרך כלל, אם יש לילד מכתבה, היא נותרת מיותמת מהכנת שיעורי בית, והילד מעדיף שטחים ציבוריים), ההורה יכול להיות זמין, להישאר באזור,  ולסייע לפי הצורך.

שיעורי בית
אבישג שאר-ישוב
להמשך הפוסט

"צחצח שיניים עכשיו או שאצחצח לך בכוח!" - עד כמה באמת צריכים להיות עקביים עם הילדים?

עקביות היא חשובה ביותר, אבל לא באשר לפעולות קטנות. כל עוד נהיה עקביים בדרך החינוך ונעודד את הילדים לעצמאות ולהשתתפות, אפשר לתת פה ושם אצבע בלי לחשוש שהילדים "ירצו את כל היד"

הורים לפעמים חוששים שחוסר עקביות "יהרוס" את מה שבנו או יערער את הסמכות ההורית. משפט שכיח הוא "אני מפחד לתת לילד אצבע, כי אז הוא ירצה לקחת את כל היד". אלא שהעקביות שחשובה באמת היא זו של דרך החינוך, ההתנהלות המכבדת והדמוקרטית, ולאו דווקא עקביות בפעולה הספציפית של ההורה או של הילד. העקביות היא בשמירה על שלושת עקרונות הברזל על פי אלפרד אדלר: שיתוף פעולה, שוויון ערך וכבוד הדדי. ההורה מצפה לשיתוף פעולה ומעודד את הילד לעצמאות ולתרומה תוך שמירה על שוויון ערך וכבוד הדדי.

עקביות בתהליך לעידוד לעצמאות חשובה יותר מהפעולה העצמאית הבודדת שהילד מבצע. כשהורה רוצה לעודד את הילד להיות עצמאי ולהרגיש גדול ויכול, הוא צריך להיות עקבי בהתנהלות הכללית ולאו דווקא בפעולה הספציפית. כך לדוגמה, בגיל שנתיים-שלוש אנחנו רוצים ללמד את הילד לבחור בגדים ולהתלבש לבד, בגיל ארבע להתקלח לבד ובגיל שש להכין את מערכת השעות לבד.

צחצוח שיניים
להמשך הפוסט

"עד כאן, אני מחרימה לך את הנייד!"

מניעת ניידים מהילדים, התקנת תוכנות איתור ומניעת חיבור לאינטרנט. רוב הפעולות שהורים נוקטים בנסיונות להגן על ילדיהם מפגעי הטלפון הנייד הן פוגעניות ולא מכבדות. אפשר אחרת

באיזה גיל רוכשים לילד נייד? בקרב אוכלוסיה חילונית - בדרך כלל בכיתה ג'. על פי חוק, ילד בן תשע רשאי לחצות כביש לבד, וזה הגיל שבו אנחנו הההורים המודאגים שמחים לתת לילד נייד, ולדעת שהוא בסדר. הבעיה הנלוות לשקט הנפשי שלנו היא התחלת ההתמכרות של הילדים לניידים. החשש הוא שהילדים יהיו חשופים לתכנים פורנוגרפים, הבנים יתמכרו לקלאש רויאל ולמיינקראפט והבנות יבלו שעות באובססיביות בין האינסטגרם, הסנאפצ'ט והווטסאפ. ההרגשה היא שהילדים עוברים ניתוח בלתי הפיך המחבר את כף ידם לנייד, ואי אפשר לנתק אותם ממנו.

איך אפשר להשתלט על התופעה? נתחיל בעקרונות כבוד הדדי ושיוויון ערך. יש לזכור שאין לנהל מאבקי כוח, ועל אף שאנחנו ההורים מובילים, הערך שלנו דומה.  להורה יש יותר ניסיון, הבנה, אחריות, משאבים, משימות - אך הילד לא שווה פחות. המסר הוא שבאותה דרך שאני מדברת ומתנהגת אל בן זוגי, העובד או המעסיק שלי, כך אני צריכה להתנהג עם הילדים. לדוגמה, אם אין לי נייד ללא גישה לאינטרנט, אין סיבה שארכוש לילד שלי נייד ללא גישה לאינטרנט.

מתבגר עם סמרטפון
להמשך הפוסט

"עזוב כבר את המחשב!" - איך מפרידים את הילדים מהמסכים?

מנתקים לילדים את האינטרנט? לא מאפשרים צפייה בטלוויזיה באמצע השבוע? צועקים אליהם שהם לא מכבדים הסכמים? יש דרך אחרת להתמודד עם ההתמכרות המכעיסה למסכים

התמכרות למסכים היא האתגר הכי גדול בהורות של 2017. הילדים שלנו הם כמו אזרחי פלנטת המסכים, ואנחנו המהגרים, וכיוון שברומא יש להתנהג כרומאי, חשוב שנתאים עצמנו למקום ולתקופה. המסכים הם לא עניין שלילי ולא האויב של ההורים. באחריותנו לוודא שהשימוש הוא במידה ובהתאם לגיל, ולעזור לילד לפתח תחומי עניין נוספים.

שליטת יתר היא סממן של חוסר שליטה. הנחת היסוד היא שההורה צריך לכבד את הילד, ולא לפעול בכוחניות ובשתלטניות. הורים רבים מחליטים באופן שרירותי שאין שימוש במסכים באמצע השבוע, כדי למנוע את המריבות, והם מדווחים ש"העסק" עובד והילדים משלימים עם ההחלטה. בפועל, הילדים לא באמת שלמים עם ההחלטה, אלא מבינים שאין להם באמת ברירה ומרגישים שאין להם ייצוג. ההוכחה היא שאם תשאלו אותם אם הם היו רוצים לצפות בטלוויזיה באמצע השבוע הם היו קופצים משמחה. במקום לפחד ממריבות ולמנוע את כאב הראש ואת ההתמודדות, אני ממליצה לנשום עמוק ולראות איך מאפשרים לילד את המסכים באמצע השבוע מחד, ומגבילים את ההתמכרות מאידך.

ילדים עם אייפד
דודו בכר
להמשך הפוסט

גם הבוקר רבתם עם הילדים כדי שיתארגנו בזמן? כך תמנעו את הסיוט

התארגנות בוקר היא אחד הזמנים הלחוצים במשפחה. ההורים מעוניינים לתקתק את המשימות ולצאת בזמן, ואילו הילדים רק קמו והם מעדיפים לשחק, לצפות בטלוויזיה או לפתוח תיבות בקלאש רויאל

האם אתה הורה הליקופטר או מפקד בצבא? במהלך הבוקר, רוב ההורים הם בסגנון הורה "הליקופטר" שמרחף סביב הילדים, עושה רוח ורעש ושואל: "צחצחת שיניים?" "לקחת את החלילית?" "סידרת את התיק?". רבים מההורים הם יותר בסגנון מפקד בצבא, ש"יורה" פקודות והנחיות בצרורות. ההתנהלות הזו מתישה ובהרבה מקרים כוללת צעקות, כעס, בכי ואיחורים.

מי אחראי על שגרת הבוקר? האחריות על שגרת הבוקר כמוה ככדור שרק אחד יכול לאחוז בו – ההורה או הילד. מטבע הדברים בהתחלה ההורה מחזיק בכדור האחריות, אבל המטרה היא למסור את הכדור אל הילד ולהעביר אליו את האחריות על התארגנות הבוקר. תהליך מסירת האחריות כולל אימון, עידוד, פתרון בעיות, שיתוף ותוצאות טבעיות.

שגרת בוקר במשפחה
להמשך הפוסט

מה עושים כשהילדים לא אוכלים?

הפרעות אכילה מתחילות בגיל שנה וחצי ובמקרים רבים ההורים צריכים לקבל הדרכה כדי להיפטר מהן. חשוב מאוד להבין שאי אפשר להכריח את הילד לאכול, שיש לאפשר לילד לקבל החלטות, לעודד אותו להשתתף בהכנת הארוחות וללמד אותו להקשיב לבטן שלו

בררנות היא סוג של "נשק" נגד ההורה. רודולף דרייקורס אמר שהילד הוא צופה מעולה ופרשן גרוע. הילד צופה ומבחין שלהורה חשוב שהוא יאכל באופן בריא ומאוזן, ומפרש בטעות שחוסר שיתוף פעולה בארוחות היא דרך להרגיש שייך, למשוך את תשומת הלב של ההורה. כשהמטרה המוטעית היא העסקת יתר, הוא מרגיש שמתייחסים אליו ורואים אותו כל עוד הוא במרכז ומקבל יחס מיוחד: הילד מסכים לאכול קציצות אבל בלי רוטב עגבניות; הילדה מסכימה לאכול סנדויץ' אבל "בלי הקשה" או שהילדים מסכימים לאכול סלט, אבל בלי גמבה ובצל. 

כשהמטרה המוטעית של הילד להשתייך היא מאבק כוח, הוא מגלה שיש תחום אחד שבו אין להורה שליטה עליו והוא הסוגרים: אוכל, שינה וגמילה, ועשוי לבחור באוכל כטריטוריה שבו רק הוא מחליט ושולט במה הוא מכניס לפה, מתי וכמה. לפני כמה שנים הבן הבכור שלי הכריז שהמרק שהוא הכי אוהב הוא מרק עוף. באותה ארוחה אחיו הצעיר עדכן אותי שהוא לא אוהב מרק עוף וסרב לאכול. אחרי שבוע הבן הצעיר הכריז שהוא הכי אוהב מרק עדשים ובאותה הזדמנות הבכור נזכר שבעצם הוא שונא מרק עדשים. הטעות שלי היתה שבמקום להתמודד עם "המחנות" החדשים, מיהרתי להכין שני מרקים שונים.

ילדה מול קערת סלט
להמשך הפוסט

מה לעשות כשהילדים מנסים להרוג זה את זה?

במקום להתייאש ולהיות מתוסכלים כשהילדים רבים ואפילו מרביצים זה לזה, עדיף לראות במריבות חממה לרכישת מיומנויות חברתיות

מריבות בין אחים הן הזדמנות ללמידת מיומנויות חברתיות. הורים מקווים שילדיהם יסתדרו זה עם זה, יאהבו ויכבדו אחד את השני. המפגש עם המציאות מאכזב. הם שואלים את עצמם איפה נכשלו, ואיך מפסיקים את האלימות והעוינות בין הילדים. אלא שעל ההורים להסתכל על המריבות כחממה או בית גידול לרכישת מיומנויות חברתיות. ילד שיודע להסתדר עם אחיו או אחותו, יידע להסתדר בשדה החברתי ובמעגל העבודה, המשפחה והזוגיות. במקום לחשוש ממריבות בין אחים, כדאי למנף אותן לרכישת מיומנויות לחיים.

מדוע הילדים רבים? הילדים נלחמים על המשאב ההורי, וסופרים נקודות זכות וחובה בדמיונם. כמו במשחק כדורגל, הם מונים "כמה-כמה": כמה עונשים האחד קיבל מול כמה פעמים השני ניצל. סיבה נוספת למריבות היא הרצון לגייס את ההורה שייקח צד, יציל, יחקור, ישפוט ויגשר.

מריבה בין אחים
להמשך הפוסט

מה גורם לילדים להימנע אפילו מלנסות להצליח?

ילדים שאינם מקבלים את תשומת הלב שהם זקוקים לה וצוברים חוויות שליליות מרימים ידיים, מפסיקים להתאמץ בלימודים ומעדיפים להסתגר ולא ליצור קשרים חברתיים

רודולף דרייקורס חילק את ההתנהגויות המפריעות של הילד לארבע מטרות מוטעות שגורמות לילד להרגשת שייכות: העסקת יתר, מאבק כוח, נקמה והימנעות. כששאלו אותו למה הוא "מקטלג" התנהגויות מפריעות, הוא אמר שהוא לא מעוניין להדביק תוויות, אבל הוא "מוצא" את הילדים בכל פעם באחת מהקטגוריות האלו. הימנעות היא המטרה המוטעית הרביעית, ובה נמצא גם את רמת הייאוש הגבוהה ביותר אצל הילד וגם אצל ההורה.

איך "הידרדרנו" לשלב של הימנעות? פעוט צמא לתשומת לב, וכשהוא לא מקבל אותה באופן יזום וחיובי הוא מוצא שיטות לקבל תשומת לב שלילית, כמו יללות, נגיעה בשקע חשמל או זריקת אוכל על הרצפה. אחרי תקופה מסוימת הצורך בתשומת לב מוגזמת מסלים לכיוון של מאבק כוח,שבו ההורה והילד כועסים וכל אחד רוצה לנצח. סגנון יחסים כוחני מוביל לשלב הנקמה שבו הילד וההורה פגועים ופוגעים זה בזה, ולאחר רצף של חוויות שליליות הכוללות ביקורת, חוסר כבוד, עונשים, חוסר או עודף גבולות ושליטה אנחנו בשלב הרביעי, הוא שלב ההימנעות.

איור ילדה
איור : עדי עמנואל
להמשך הפוסט

אבא, אתה מסריח! מה עושים עם ילד שרוצה לפגוע

פגיעה של הילד בהורים נובעת מתחושת פגיעה ורצון "להחזיר" להורה באמצעות נקמה. התנהגות כזו מעידה שיש מקום לשיקום דחוף של היחסים

רודולף דרייקורס קטלג את ההתנהגויות המפריעות של הילדים כארבע מטרות מוטעות בדרך להשגת תחושת שייכות של הילד למשפחה. המטרות האלה הן:


1. העסקת יתר.

להמשך הפוסט

למה ילדים בוחרים בהתנהגות "איומה" כשזה רע לכולם?

לכל ילד "רשימת שירים" שהוא מנגן, עד שימצא את זה שמנגן להוריו על העצבים. מה מסתתר מאחורי ארבע ההתנהגויות המוטעות של הילדים ואיך להימנע מהן

ילדים רוצים להרגיש שרואים אותם, שהם שווי ערך ומשמעותיים. כשהדרך לתחושת השייכות חסומה ולא זמינה, הם בוחרים בטעות בדרכים עקיפות ושליליות:

1. העסקת יתר

ילדה כועסת
להמשך הפוסט

איך מפסיקים להיאבק בילדים ועוברים לשיתוף פעולה?

הילד מסרב לאכול ואנחנו מפתים באמצעות קינוח; הילדה הולכת לישון וחוזרת כל שתי דקות ל"טיול" בעוד אנחנו מאיימים עליה בעונשים. איך מפסיקים את מאבקי הכוח וממשיכים לעבר עתיד טוב יותר המכבד אתכם ואת הילד?

מאבק כוח היא השנייה מבין הדרכים המוטעות של הילד להשגת תחושת שייכות, כך על פי רודולף דרייקורס (הדרך הראשונה היא העסקת יתר). הילד מרגיש שייך ובעל ערך רק כשהוא הבוס, כשאף אחד לא יכול להחליט עליו או לשלוט בו, וכשההורה עושה מה שהילד אומר. בסגנון יחסים של מאבק כוח גם ההורה מרגיש פגיעה בערכו, הוא כועס שנלקחת ממנו הסמכות, ומגיב בהפעלת יותר כוח. העניין בא לידי ביטוי במקומות היומיומיים והמתישים ביותר, כמו גמילה ושינה. ההורה חושב שהוא יכול לגרום לילד ללכת לישון, לאכול או להיגמל מחיתולים, אך הילד מבין שלהורה אין באמת שליטה על הסוגרים שלו ומכאן מתחילה ה"חגיגה".

מתי מתחיל סגנון היחסים של מאבק כוח? מאבקי כוח מתחילים בגיל מאוד צעיר כשהתינוק מסרב לנעול נעליים ומותח בכוונה את הרגליים. ההורה הממהר בכוח נועל לו את הנעליים. המאבק ממשיך כשההורה קושר בכוח את הילד בכסא תינוק ברכב, גוזר בכוח ציפורניים, מצחצח בכוח שיניים ומכניס לאמבטיה בכוח. המסר הוא שיש אנשים גדולים, חזקים ושולטים ויש אנשים קטנים, חלשים וחסרי אונים. כך מחפש הילד דרכים שבהם הוא יהיה זה שישלוט בסיטואציה ויכניע את ההורה. עלינו לזכור שהמטרה היא לא ללמוד איך לגרום לילד להכין שיעורי בית או לסדר את החדר, אלא איך לצאת מסגנון יחסים כוחני כדי לזכות בשיתוף פעולה ולפעול בשיוויון ערך.

ילדה שהוריה מושכים אותה בחבל משני הצדדים
להמשך הפוסט

למה הילד מנג'ס ומציק, ואיך מפסיקים את זה?

הילד מיילל במקום לדבר? הילדה מתעקשת שתלבישו אותה בבוקר אף שהיא מסוגלת להתלבש בעצמה? ואולי הנער רוצה ש"תצילו" אותו בכל פעם שהוא שוכח משהו? כך תילחמו בתופעה הנפוצה "העסקת יתר"

על פי גישת אדלר, ילד מיילל משדר על "תדר" של העסקת יתר. בידי ההורה קיימים כמה כלים פרקטיים שיעזרו למתן את ההתנהגויות המפריעות: התעלמות, יציאה מהחדר, הסחת דעת, מגע ללא קשר עין, מילת קוד, פתרון בעיות, עידוד לעצמאות, לתרומה ולמועילות וכמובן Special Time.

ילדים צמאים להתייחסות ולתשומת לב ואנחנו ההורים מרגישים שלמרות שאנחנו נותנים להם את כל כולנו, משקיעים בהם ומבלים איתם, הם לא נרגעים ולא שבעים אותנו. האם הצורך להתייחסות מצד הילד הוא בור ללא תחתית?

ילד עושה תנועה מגונה עם הידיים
להמשך הפוסט

משחק הכיסאות: מה המיקום במשפחה אומר על הילד?

הבכור אחראי אך מתקשה להתמודד עם טעויות; האמצעי מחפש יחודיות והקטן בסכנת פינוק. כך נמנע מטעויות עם כל אחד מהמיקומים של ילדינו במשפחה

אופי או אישיות הילד מעוצבים עד גיל עשר. בגישת אדלר קוראים לזה "סגנון חיים", ומאמינים שאחד הגורמים המשפיעים על סגנון החיים הוא המערך המשפחתי היוצר את התחרות והשוני בין הילדים. יש משמעות למיקום הילד בסדר הלידה, כלומר אם הילד נולד בכור, צעיר, אמצעי או יחיד. בנוסף יש משמעות גם למרווח השנים בין הילדים וכן למגדר, כלומר אם מדובר בבן יחיד בין בנות או ההפך.

כשילד נולד הוא מבקר "בשוק התכונות", בוחן ובוחר את התכונות הפנויות. האחים משפיעים על עיצוב סגנון החיים אחד של השני. כל ילד יושב על "כיסא" מסויים בבית וההנחה המוטעית עלולה להיות שיש רק "כיסא" אחד לכל תכונה: "כיסא" לאחריות, "כיסא" לחוכמה או "כיסא" לסבלנות. כשילד רואה "כיסא תפוס" הוא הולך לחפש "כיסא" אחר, וכך נוצרת תבנית בה הבכור עלול לתפוס את ה"כיסא" החכם, האמצעי יושב על ה"כסא" הסוער ולצעיר נשאר ה"כסא" של החמוד. הרבה אנשים אומרים בגיל מאוחר יותר ש"תמיד רציתי לנגן בפסנתר, אבל זה היה הקטע של אחותי", או "לי יש שתי ידיים שמאליות, אח שלי הוא האמן במשפחה". תפקיד ההורה להפוך את ה"כסא" בבית ל"ספסל", כלומר לאפשר לכל הילדים את ההזדמנות להתנסות בתחום האקדמאי, הספורט, האומנות או הנגינה.

שני אחים עם אחיהם התינוק באמצע
להמשך הפוסט

מתי לדבר עם הילדים על מין?

אחת לחודש אני מקבלת טלפון מהורה בפניקה, המדווח שבנו או בתו היו חשופים לפורנו או שבית הספר פנה אליו, כי הם מדבר בשפה מחשידה ועל תכנים בעייתיים. לימוד מיניות לא כולל שיחה אחת או שתיים בגיל ההתבגרות, אלא הדרכה ושיח פתוח לאורך כל השנים. אז על מה לדבר בכל גיל?

מתחילים בגיל שנתיים. כשהילד בן שנתיים חשוב שנקרא לאיברי המין בשמות הנכונים - פין ופות -  ולא נמציא להם שמות ילדותיים. בנוסף חשוב להבין ששפת האהבה שלנו, היא בדרך כלל שפת האהבה של הילד, כלומר אם אנחנו מנשקים אותו בפה, סביר להניח שהוא ינשק אנשים אחרים בפה. אבא קיבל טלפון מהגננת שביתו מנשקת את כולם בפה והחיידקים בגן חוגגים. הוא הופתע כששאלתי אותו אם הוא מנשק אותה בפה והיה בהלם כשהצעתי לו להפסיק את ההרגל, כי בגיל הזה קשה לילד לעשות הפרדה בין גילוי אהבה בבית ובחוץ.

בגיל שלוש-ארבע נקריא לילדים את ספר הדרכה מתאים, כמו "הגוף שלי הוא רק שלי", נצפה בסרטונים על בסיס חודשי (שטיפת מוח חיונית) ונזמין את הצגת הילדים לגן. בספר מעבירים מסרים חשובים כמו ההבדל בין סוד טוב (אמא בהריון, מסיבת הפתעה) לסוד רע כמו נגיעה באיבר פרטי. בנוסף, הספר מסביר שאיבר פרטי הוא בעצם כל מה שמתחת לבגד ים. כשקראתי לבני את הספר היה כתוב שאם הוא לא רוצה לתת נשיקה לדוד, הוא לא חייב ושכשהוא אומר "לא" - זה "לא". הוא מייד שאל אותי "אז למה אתם ממשיכים לתת לי נשיקות ונשיכות בטוסיק, אפילו שאמרתי לכם לא?". התבאסתי, אבל הבנתי שלילד יש נקודה. לקח לנו כמה ימים להיגמל מההרגל המהנה הזה.

אמא בהריון מראה את הבטן שלה לילדתה הקטנה
להמשך הפוסט

התייעצות עם הילד גורמת לו להרגיש משמעותי, בעל ערך וחכם

שיתוף, בקשת עזרה והתייעצות: שלושה כלים פרקטיים שיחזקו את תחושת השייכות של הילד

"השילוש הקדוש" בגישת אדלר הוא שיתוף, בקשת עזרה והתייעצות. מדובר בשלושה כלים פרקטיים שיחזקו את תחושת השייכות של הילד, יצמצמו התנהגויות מפריעות ויגרמו לו להרגיש שרואים אותו וסופרים את דעתו.

למה חשוב להתייעץ עם הילד? הנחתי מעל מאה סדנאות הורים והתייעצות הוא כלי שלצערי הורים שוכחים או מתקשים ליישם. רוב היום אנחנו מדברים אל הילד במקום עם הילד ומסיימים משפט בסימן קריאה במקום בסימן שאלה. התייעצות עם הילדים היא הזדמנות מרעננת להתאוורר, להנות אחד מהשני ולשמוע "פנינים" שיוצאים מהפה שלהם. בנוסף, אנחנו מתייעצים עם אנשים הקרובים ביותר אלינו או עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם ומעריכים אותם. באותה מידה, ברגע שנתייעץ עם הילד ניצור קרבה, נגרום לו "לגבוה" בשני סנטימטרים, להרגיש שווה, חכם ובעל ערך. סיבה נוספת היא מכיוון שחשוב לנו שהילדים יתייעצו איתנו לפני שהם מקבלים החלטה חשובה, כדאי שניתן דוגמא אישית ונתייעץ איתם.

אמא ובת בחנות
Getty Images / Blend Images
להמשך הפוסט

"פתרון בעיות" - כך תלמדו את הילד לפתור את הבעיות בעצמו ולקבל אחריות

עונשים ופרסים הם יעילים, אבל לטווח קצר, ועם מחיר כבד בצידם. פעולה אפקטיבית אחרת יכולה ללמד את הילד לקחת אחריות ולאמן אותו בקבלת החלטות, מיומנויות תקשורת ומיומנות בפתרון בעיות. אז ילד, "יש בעיה, מה לדעתך הפתרון?"

כולנו מכירים ומשתמשים בזה, כי לטווח קצר זה עובד מצוין: מציעים לילד ממתק או פרס עבור "התנהגות טובה", ומענישים אותו - או לפחות מאיימים להעניש אותו - כשהוא מתנהג שלא בהתאם לציפיות. אבל יותר ויותר הורים כיום מבינים את המחיר הכבד בשימוש בפרסים ובעונשים, ובוחרים להחליפם בכלים מכבדים ויעילים יותר. חלק מההורים שמעו על הקונספט האדלריאני של "תוצאות הגיוניות", אבל אני מזמינה אתכם לשדרג את  הקונספט הזה לכדי רעיון אחר, שנקרא "פתרון בעיות".

מהי תוצאה הגיונית? תגובה של ההורה בעקבות התנהגות שלילית או לא מועילה של הילד. תוצאה הגיונית שלא כעונש צריכה להיות קשורה להתנהגות, מכבדת ובמידה. באנגלית אפשר לזכור את הקטגוריות לפי שלושת ה-,R:  Related, Respectful Reasonable. כך לדוגמה, כשילד בוכה ומשתולל כשהוא נפרד מחבר אחרי ביקור של החבר אצלו, יכול להענות בתוצאה ההגיונית הבאה: "מחרתיים אמור היה לבוא אליך עילם, אבל הוא לא יבוא, כי היה לך קשה היום להיפרד מהחבר". תגובה לכך שהילד לא יצחצח שיניים יכולה להיות שהוא לא יקבל ממתקים באותו יום, כדי להגן על השיניים. לכאורה לא מדובר בעונש, כי התוצאה קשורה להתנהגות השלילית, והתגובה היא מכבדת (לא צעקתי) ובמידה (בוטל רק מפגש אחד).

אמא מחבקת את בתה
להמשך הפוסט

מה עושים כשהילד משקר?

אפשר להתאכזב, לגעור ולהשפיל ילד המספר לנו שקרים. ואפשר גם לפעול אחרת, וליצור אווירה שתעודד את הילדים לספר את האמת אפילו בשלב החשוב והמסוכן ביותר - גיל ההתבגרות

ילדים משקרים, ומי שטוען אחרת, מוזמן להיזכר בתקופת ילדותו שלו. כשהם קטנים, הם משקרים באשר לצחצוח השיניים, שטיפת ידיים או הדחת האסלה. כשהם גדלים מעט יותר, נכנס אלמנט הדמיון והם ממציאים סיפורים שקריים על המתרחש בגן. בגיל ההתבגרות ההשלכות עלולות להיות גדולות הרב יותר, אבל גם אז, חשוב שההורים לא יגיבו בזעם, יבינו מה עומד מאחורי השקר, יפעלו בהתאם ויזכור שהשקר לא מכוון נגדם, אלא משרת את הילד. 

מה עושים עם שקרים קטנים של ילדים קטנים? עוקפים אותם. כשהילד חוזר עם ידיים מלוכלכות לאחר ש"שטף ידיים", אפשר להגיד לו שלפעמים צריך לשטוף פעמיים. הילד מבין שאתם יודעים שהוא לא שטף ידיים ושהוא משקר, אבל הוא שמח שלא תוייג כשקרן ולא נתפס על חם והושפל. לכן, יש סבירות גבוהה יותר, שבפעם הבאה הוא אכן ימלא את בקשותינו ולא ימהר להכחיש. כשבני הקטן היה במקלחת, בעלי שאל אם כבר חפף את הראש, והילד אמר שכן. אלא שהשיער היה יבש לגמרי, ובעלי כעס. במקום להתעצבן ולהיכנס לעימות, מומלץ לומר, "לפעמים צריך לחפוף פעמיים" ולסגור את הסוגייה. דבר נכון עוד יותר יהיה לנסות להימנע מהשקר, ולא לשאול את הילד שאלה שאנחנו יודעים את התשובה עליה. חשוב לזכור שהילד שיקר, כי לא התחשק לו לחפוף את הראש ולא בגלל שהוא רצה להרגיז. כאמור, השקר הוא בעד הילד ולא נגד ההורה.

בובות פינוקיו
להמשך הפוסט

"נעים ולא-נעים" - השיטה שבזכותה תקבלו מהילדים תשובה טובה יותר מ"כיף"

"כיף" או "ממש כיף" - אלה התשובות שאנחנו זוכים להן בתגובה לשאלה "אז איך היה היום?". כדי לשמוע יותר פרטים, יש לשנות את נוסח השאלה ולגשת אל העניין באופן אחר

אז מה היה לך נעים ולא-נעים היום? זו השאלה שבזכותה נקבל את "הסחורה" שאנחנו מצפים לה כל כך. אני ממליצה לשבת בזמן הארוחה ולקיים סבב משפחתי שכל אחד מספר בתורו על דבר אחד שהיה נעים היום ודבר אחד שלא היה נעים. עדיף לקיים את הסבב כשכל המשפחה נוכחת, אבל אל תוותרו עליו גם אם בן/בת הזוג מגיעים הביתה בשעה מאוחרת ועל כן לא נוכחים.

למה שיתוף הוא כל כך חשוב? שיתוף הוא אינדיקציה לקירבה. ככל שאדם יותר קרוב אלינו, השיתוף איתו יהיה יותר גדול. ילד שמשתף את הוריו יגדל להיות מתבגר שקל יותר לדבר איתו ומבוגר שמרגיש נוח לשתף - דבר שיעזור לו ביחסים בין-אישיים ובזוגיות. שיתוף הוא שריר פסיכולוגי שכדאי לחזק ולתרגל. הוא יוצר אווירה משפחתית הכוללת פתיחות, אותנטיות ואופטימיות, והילדים לומדים ומפנימים שאפשר לדבר איתנו על הכל, ושאנחנו שם בשבילם.

מפשחה של הורים ושני ילדים אוכלים יחד ליד השולחן
להמשך הפוסט

סולמות וחבלים: איך ללמד ילדים להרגיש טוב שלא על חשבון אחרים?

המחיר שהילדים משלמים בחברה התחרותית של היום הוא גבוה. הם נמנעים ממצבים שהם עלולים להפסיד בהם, וסובלים מחרדות. איך מצמצמים רגשי נחיתות ומלמדים אותם לשמוח בשלהם מבלי להשפיל אחרים?

אנחנו חיים בסביבה תחרותית ומלחיצה. כמונו, גם הילדים כל הזמן משווים את עצמם לאחרים ובונים את הדימוי העצמי שלהם בהתאם. זו לא הדרך הנכונה או הבריאה. הקונספט האדלריאני של חשיבה אנכית ואופקית יכול להבהיר את הבעיה ולהסביר את הפתרון.

מהי חשיבה אנכית? חשיבה אנכית היא מעין טיפוס על סולם דימיוני בשאיפה להגיע גבוה יותר, אלא שמדובר ב"סולם" אינסופי שאין לו סוף. החיים על ה"סולם" הם תחרותיים מלחיצים ובודדים, שהרי יש "מקום" רק לאדם אחד, למשפחה אחת או לדת אחת בכל שלב – וכל מי שאינו אתה נמצא תחתיך או מעליך. מדובר בתסכול כרוני, מפני שבמצב זה אנחנו לעולם לא באמת מרוצים. לא חשוב על איזה שלב ב"סולם" אנחנו ממוקמים, תמיד מחכה עוד אחד מעלינו. בחשיבה אנכית אנחנו תמיד רוצים יותר: יותר כסף, יותר זמן פנוי, יותר בריאות, יותר השכלה, דירה גדולה יותר, מיקום טוב יותר, וגם גוף חטוב יותר.

ילדה מתבוננת למעלה  הסולם
להמשך הפוסט

שבח לעומת עידוד - איך בונים ילדים עם ביטחון עצמי אמיתי?

מרעיפים על הילדים כינויים כמו "מושלם", יפהפיה" ו"מקסימים"? אתם דנים אותם לדיאטת ג'אנק פוד

כולנו רוצים ילד עם ביטחון עצמי גבוה. מה שברור זה שביקורת, אפילו מה שאנחנו אוהבים לכנות "ביקורת בונה", היא לא הדרך הנכונה. אז איך מחזקים את תחושת הביטחון עצמי?

מפסיקים להאכיל את הזאב הרע. סבא אינדיאני סיפר לנכד שלו, שבכל אדם יש זאב רע וזאב טוב שנלחמים זה בזה. הנכד שאל מי מנצח, והסבא הסביר שהזאב שאנחנו מאכילים - הוא המנצח. ההורים מאכילים בטעות את הזאב הרע על ידי נדנוד, הצקה חוזרת ונשנית וביקורת: למה אתה כזה יללן? למה אתה מרביץ כל הזמן? למה אתם לא מסדרים את החדר אף פעם? המטרה היא לא "לתדלק" את הזאב הרע, אלא לגרום לו למות ברעב ולהיכחד, כדי שיישאר בגוף הילד רק הזאב הטוב.

אמא נותנת לילדה סוכריה על מקל
להמשך הפוסט

אז מי צודק - אמא או אבא?

הורים שואלים אותי מי משניהם צודק ואיך לייצר חזית אחידה מול הילד. אבל אולי אין בזה בכלל צורך?

האם צריך ליצור "חזית אחת"? בניגוד למחשבה הרווחת - ממש לא. אנחנו לא במלחמה מול הילדים. כל אחד מאיתנו מגיע מבית אחר, עם סגנון הורות שונה ואפילו ערכים שונים, ולכן יש שוני בינינו בנושאי גידול הילדים. לכל הורה יש העדפות, רגישויות וגם "שריטות", וזה בסדר. בית דמוקרטי אמור להכיל שני סגנונות הורות שונים. העבודה שלנו היא לתת דוגמה לילדים על הדרך שבה אנחנו מוותרים, מתגמשים, מוצאים נוסחה שעובדת לשנינו, מקבלים ומכבדים את השונות בינינו.

כך לדוגמה, חשוב לי מאוד שהבית יהיה מסודר, ולכן, לפני שאני מגיעה הביתה בן זוגי אומר לילדים, "אמא בדרך, בואו נרים את הצעצועים מהשטיח, כי זה חשוב לה". אם הוא יגיד שסדר חשוב לו, הילדים יזהו במהרה את הזיוף, ויגידו, "אז למה המשרד שלך מבולגן?" או "אז למה אתה לא מרים את הגרביים?". כיוון שהילדים שלנו צופים בנו ורואים את השוני בינינו, אין טעם "לשחק אותה". עדיף להראות לילדים איך אנחנו מתגמשים כדי לבוא לקראת האחר בדברים החשובים לו. היכולת להתחשב באחר גם כשמדובר בדברים שלא חשובים לנו, היא מתנה שהילדים יקחו איתם לבגרות.

הוריםפ נאבקים על הילד . הילד במרכז וכל הורה מושך את ידו
להמשך הפוסט

מתי לאפשר לילדים עצמאות ומתי לחכות?

כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו עצמאים, כל עוד הם מקבלים אחריות. מטאפורת הרמזור עשויה להסביר את התהליך

שלושת סגנונות ההורות הנפוצים ביותר הם הסגנון האוטוקרטי, הסגנון הוותרני והסגנון הדמוקרטי. הורים רבים שמבינים את המחיר שהם משלמים בסגנון אוטוקרטי, מגיעים לסדנאות הורים על פי גישת אדלר ומנסים לעשות שינוי ולאמץ עקרונות דמוקרטיים. לעתים הם הולכים לאיבוד בדרך לדמוקרטיה, ועוצרים בסגנון הוותרני, עניין המוביל אותם מן הפח אל הפחת. דוגמה טובה ושכיחה היא הקושי העצום בהגבלת זמן מסך. ברוב הבתים מתחילים בגיל צעיר בהסכם אוטוקרטי בסגנון "אנחנו החלטתי", ומסיימים באנרכיה שבה הילד צופה שעות ארוכות במסכים. אז איך עושים את זה? איך מצליחים ליישם סגנון הורות דמוקרטי? מטאפורת הרמזור יכולה לעזור.

מהי מטאפורת הרמזור? לרמזור שלושה צבעים: אדום, צהוב וירוק. כל צבע מסמל שלב בחוק. במקום לתלות בבית בריסטול עם רשימת חוקים, אני מציעה להסתכל על החוקים כרשימת מיומנויות שהילד צריך לרכוש כחלק מההכנה לחיים. אדום מייצג שלב שבו ההורה אחראי ומחליט, צהוב מייצג שלב ביניים שבו ההורה והילד מחליטים ביחד, וירוק הוא השלב שבו הילד מחליט, והאחריות עוברת אליו. כל מיומנות או חוק מתחילה בצבע אדום, עוברת דרך הצהוב ומבשילה לכדי הצבע הירוק. המטרה היא שאחרי 18 שנה, כל המיומנויות ימצאו בירוק. במציאות של היום, לא תמיד מסתיים גיל ההתבגרות בגיל 18 אלא בפיגור של חמש עד עשר שנים, ורק אז מבשיל הילד לכדי קבלת אחריות על חייו. 

ילד חוצה מעבר חציה
להמשך הפוסט

תרופת הקסם - "לתקן" את ההתנהגות של הילד בעשר דקות ביום

שבועיים בתאילנד או משחק קופסה למשך עשר דקות. נמצאה האנטיביוטיקה הכי יעילה לבעיות התנהגותיות של הילד – אני קוראת לה Special Time

כשאומרים להורים שיש עניין קטן שיגזול לא יותר מעשר דקות ביום וישנה את החיים המשפחתיים - הם מתקשים להאמין. אבל אחרי שהם מנסים, הם מתקשים להאמין. כבר אחרי שבוע יש שיפור בבית – האווירה נעשית נעימה יותר, הילדים נרגעים, הטונים יורדים. קסם, אבל זמין לכולם. כל מי שיעשה שיעורי בית יזכה בתוצאות ויצליח. ה"אנטיביוטיקה" הבסיסית היא אכן תרופת פלא, אבל כל אחד יכול לזכות בה ללא מרשם: 10 דקות משחק עם כל ילד באופן אישי על בסיס יומי. הזמן הזה מכונה Special Time.

מה הדבר הכי חשוב ב"אנטיביוטיקה"? תרופת הקסם הזו זקוקה לתיוג, יש לקרוא לה בשם. יש לי חבר שמחזיק בקליניקה פרטית בארצות הברית. בעבר, כשהיה מגיש ללקוחותיו את החשבון, היו מבחינים בשורה בחשבון בשם "בדיקה פיזית", הם היו כועסים - איזו בדיקה פיזית היתה פה? בסך הכל ביקור.  לכן, הוא שינה את הגישה. "עכשיו אני עושה לך בדיקה פיזית", הוא אומר למטופל שלפניו, ובודק מה שבודק. ואכן, התלונות נעלמו. באותו אופן, יש לקרוא לזמן שאנחנו מקדישים לילד – בין עשר דקות ל-20 דקות (זמן קצר מאוד בגיל צעיר, וארוך יותר כשהילד גדל) – בשם ברור ומובחן: "חוג עם אמא/אבא", "זמן פרטי", "זמן מיוחד", "זמן כיף", מה שעובד בשבילכם. התיוג של זמן המשחק מעניק לילד רווח פסיכולוגי ומרגיע אותו. הוא מרגיש שמתפנים אליו, רואים ואוהבים אותו.

ילדה ואמה משחקות בכדור
להמשך הפוסט

האם הילד שלכם שווה 20 שקל?

רובנו חושבים שהילדים שלנו, שווים עולם ומלואו – עד שזה מגיע להתנהגות מולם בפועל. על המטאפורה שמאפשרת לנו לכבד את הילדים

רובנו גדלנו בסגנון הורות אוטוקרטי. אף אחד מאיתנו לא העז להרביץ להורה או לקלל אותו. שלטון ההורים והמורים היה ברור לנו, ולא העזנו לחלוק עליו. כיום מתלוננים הורים רבים שכבר בגיל שנתיים וחצי הילד מרים יד על אמא, או אומר לאבא "אתה מסריח". בהמשך, וככל שהילדים נחשפים ליותר קללות ואמצעים כוחניים, הדברים מסלימים. ההורים, מנגד, לא מבינים איך הגיעו למצב הזה. הנסיונות שלהם לגרום לילדים לכבד אותם ולהימנע מהתנהגות חצופה כושלת פעם אחר פעם. ככל שהילדים נעשית נועזים יותר, כך הם ממהרים להתרגז ומבקשים להחזיר את הסדר באמצעות כעס ואיומים. מעגל של יאוש.

אלא שהילדים שלנו נולדו אל תוך חברה דמוקרטית, והם יונקים את ערכיה וגדלים לתוכה. הכוחניות שבאמצעותה אנחנו מנסים להשיב לעצמנו שליטה נראית להם אכזרית, והם מתנגדים לה בכל כוחם. כך אנחנו עלולים להתחיל את הדרך עם ילד שמתחצף מדי פעם, ולהמשיך לתוך מערכת יחסים מלאת טינה ומשחקי כוח.

אבא צועק על ילד. אילוסטרציה
Getty Images
להמשך הפוסט

האם כדאי לתת לילדים דמי כיס?

נראה שככל שאנחנו קונים לילדים יותר, הם רוצים יותר. דמי כיס הם הדרך הטובה ביותר להכין אותם להתמודדות כלכלית, וגם להקטין את כמות הריבים

התחושה מוכרת: אנחנו מוציאים בין מאות לאלפי שקלים על חוגים ופעילויות, קונים מכל הבא ליד, משתדלים לספק את כל המאוויים של ילדינו, אבל נותרים בסופו של דבר עם טעם חמוץ בפה. הילדים כפויי טובה, לא יודעים להעריך את ההשקעה, הופכים למפלצות דורשניות של רכוש מיותר, ותמיד מוצאים ורוצים את מה שטרם נרכש. גם כשמשלימים את כל רשימת הקניות, הרשימה ממשיכה להיכתב, והמרמור של הילדים מתגבר.

אני זוכרת שבילדותי שלי הייתי רשומה, בשנים טובות, לחוג אחד בשנה; כשהייתי מבקרת את סבתא שלי, הייתי מחכה מתוחה עד שתפתח את דלת ארון הממתקים ותחלק לכל ילד את מסטיק הבזוקה הנכסף. היום, כשהילדים הולכים כמעט כל יום לחוג אחר ודורשים מסבא ומסבתא לקחת אותם לחו"ל, קשה להלהיב אותם. דפיקות הלב שלי לפני שעמדתי לקבל מסטיק, כך אני מאמינה, היו חזקות בהרבה מההתרגשות שלהם היום מכל חופשה או משחק חדש לאוסף הבלתי נגמר.

ילדה עם קופת חזיר
להמשך הפוסט