האם הילד שלכם שווה 20 שקל? - תיהנו מהילדים - הבלוג של טלי פלג - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הילד שלכם שווה 20 שקל?

רובנו חושבים שהילדים שלנו, שווים עולם ומלואו – עד שזה מגיע להתנהגות מולם בפועל. על המטאפורה שמאפשרת לנו לכבד את הילדים

תגובות
אבא צועק על ילד. אילוסטרציה
Getty Images

רובנו גדלנו בסגנון הורות אוטוקרטי. אף אחד מאיתנו לא העז להרביץ להורה או לקלל אותו. שלטון ההורים והמורים היה ברור לנו, ולא העזנו לחלוק עליו. כיום מתלוננים הורים רבים שכבר בגיל שנתיים וחצי הילד מרים יד על אמא, או אומר לאבא "אתה מסריח". בהמשך, וככל שהילדים נחשפים ליותר קללות ואמצעים כוחניים, הדברים מסלימים. ההורים, מנגד, לא מבינים איך הגיעו למצב הזה. הנסיונות שלהם לגרום לילדים לכבד אותם ולהימנע מהתנהגות חצופה כושלת פעם אחר פעם. ככל שהילדים נעשית נועזים יותר, כך הם ממהרים להתרגז ומבקשים להחזיר את הסדר באמצעות כעס ואיומים. מעגל של יאוש.

אלא שהילדים שלנו נולדו אל תוך חברה דמוקרטית, והם יונקים את ערכיה וגדלים לתוכה. הכוחניות שבאמצעותה אנחנו מנסים להשיב לעצמנו שליטה נראית להם אכזרית, והם מתנגדים לה בכל כוחם. כך אנחנו עלולים להתחיל את הדרך עם ילד שמתחצף מדי פעם, ולהמשיך לתוך מערכת יחסים מלאת טינה ומשחקי כוח.

הורים וילדיהם בייעוץ פסיכולוגי
Getty Images / Vetta

אז איך עושים את המעבר המחשבתי מאוטוקרטיה לדמוקרטיה בתוך המשפחה? התשובה נמצאת בעקרונות הברזל בגישת אדלר: כבוד הדדי ושוויון ערך. דמיינו שטר של 20 שקל ושקית עם מטבעות בשווי של 20 שקל . השטר מייצג את ההורה, ושקית המטבעות מייצגת את הילד. אנחנו אמנם שונים - האחד שטר והשני מטבעות - אך הערך שלנו כאדם שווה. להורה יש יותר ניסיון, הבנה, אחריות, משאבים, משימות - אך הילד לא שווה פחות. כל אדם שווה את אותו ערך של שטר, לא משנה מה גילו ומה מעמדו. כשנזכור את זה, נוכל להבין שגם מצוקותיהם ה"קטנות" של הילדים הם עולם ומלואו.

האם אני מדבר בצורה הזו עם הבוס שלי? דרך יעילה לבדוק שאנחנו מכבדים את הילדים היא לשאול את עצמנו אחרי שחווינו קושי איתם, אם היינו מדברים או מתנהלים באותה צורה עם הבוס או עם חבר שלנו. אם התשובה היא לא, כנראה ש"מעדנו". לדוגמה: אף אחד מאיתנו לא ישאל את הבוס שלו, "צחצחת שיניים? אני רוצה להריח"; "שטפת ידיים? אני רוצה לראות "; "יש לך פיפי? אתה בטוח שניגבת?". לא נפנה כך לאיש גם כשאנחנו חושדים שדבריו לא אמינים. אף אחד גם לא יטריד חבר לארוחה בשאלות מציקות במשך כל הארוחה: "תאכל גם מהחביתה. ועכשיו מהעגבניה"; "שב יפה"; "עכשיו לא מדברים, עכשיו אוכלים"; "נו, סיימת?". גם אם מאוד מתחשק לנו שהאדם לצידנו יתנהג אחרת, לא נעז להטריד אותו ללא הרף במהלך ארוחה.

טורים של מטבעות של עשרות אגורות
אורן זיו

איך אני מרגיש כשמפחידים אותי? שאלה נוספת שתעזור לנו לאבחן אם אנחנו מכבדים את הילדים היא אם היינו מוכנים שיתייחסו אלינו באותו האופן. אבא שהבן שלו אוכל את הנזלת מפחיד אותו שהרופא בסוף יצטרך לפתוח לו את הבטן כדי להוציא אותה. או אמא שמזהירה את הילד שאם לא יתקלח, יטפסו עליו נמלים בלילה, או אבא שמאיים על הילד שיש גן הפועל 24 שעות, ואם הוא לא יתנהג יפה, ישלח אותו לגן כזה. הורים בוחרים להשתמש בפחד כמוטיבציה, ומסבירים לי שוב ושוב, "מה לעשות, זה עובד!". ובכן, גם מכות חשמל ועינויים אחרים עשויים לעבוד, אבל לא כל הדרכים כשרות, והשאלה היא מה המחיר שאנחנו משלמים. יצירת חרדות ומצוקות אצל הילד היא לא דרך לגיטימית.

האם אני מוכן שיצעקו, יאיימו עלי או יענישו אותי? בכל פעם שהורה עושה מניפולציה על הילד הוא מוריד את הערך שלו, שהוא שווה פחות מ-20 השקלים שלנו. כך גם לגבי חיזוקים חיוביים כביכול. בעוד רוב האנשים יכולים להבין שעונש מקטין את הילד – קשה מעט יותר להבין שגם גם פרס, מדבקה או התניה מקטינים אותו. כשאנחנו מבטיחים פרס תמורת "התנהגות טובה", אנחנו מזכירים לילד שאין שיוויוניות. יש חזקים, כוחניים ועליונים (ההורים) ויש חלשים, קטנים ונחותים (הילדים). ורק אם הוא יקשיב לי ויעשה את הדבר הנכון, הוא יקבל תמורה. בנוסף, אנחנו נוטלים ממנו את המוטיבציה הנכונה לעשות דברים, והופכים הכל לשוק מקח וממכר.

ילדים במעגל בגן
תומר אפלבאום

האם חשוב לי שיכבדו את הפרטיות שלי? כשבני היה בכיתה א', פתחתי את הילקוט שלו ואמרתי לו שנעבור על השיעורים. הוא הסתכל עלי ואמר לי "אמא, למה את מחטטת לי בתיק?". מיד התעשתתי: גם אני לא רוצה שיחטטו לי בארנק, ולכן לא מכובד לפלוש לילקוט שלו. מאותה סיבה, יש לזכור שזה לא מכובד לעבור על ההודעות שלהם בנייד (למעט במקרי קיצון בהם אנחנו חוששים לבריאות הנפשית של המתבגר).

האם אני רוצה שישפילו אותי כשאני לא בסדר? "מוקש" נוסף שכיח ולא מכבד הוא נושא השקרים. כשהילד משקר לנו אין צורך להשפיל או להפחיד אותו ולהראות לו שאנחנו יודעים שהוא שיקר. עלינו למצוא דרכים עקיפות ומכבדות יותר לטפל בבעיה, ולטפל במקור שלה. לחשוב איך פותרים אותה ואיך יוצרים אווירה משפחתית שבה הילד מרגיש בנוח ולא צריך לשקר. הרי השקר הוא בעדו, ולא נגדנו.

אז איך יוצרים אווירה משפחתית הכוללת כבוד הדדי ושוויון ערך? כיוון שרובנו לא גדלנו בבית דמוקרטי, אין לנו "באוטומט" את הכלים האדלריאנים. ההורה האוטוקרטי דורש שיתוף פעולה, ההורה המתירני מתפלל לכזה וההורה הדמוקרטי זוכה בו. בקבוצות הורים שמתקיימות בכל הארץ ובפוסטים הבאים אני אראה איך עידוד, פתרון בעיות, אימון, תוצאות טבעיות ועידוד לעצמאות ולתרומה עוזרים בחינוך הילדים, תוך שמירה על כבודם ועל היחסים איתם.

לפני כמה שנים הגיע לסדנה אבא ושיתף בכך שיש לו 60 עובדים אותם הוא מכבד ומדבר אליהם "בגובה העיניים", ועל כן הוא אהוד מאוד. הוא מתוסכל, כי ברגע שהיה נכנס הביתה, חל בו "היפוך" בתוך שניות, והוא היה צועק על הילדים ורודה בהם. בסוף הסדנה סיפר שההמחשה של 20 השקלים שינתה את נקודת המבט שלו, והוא החליט להתנהג בבית באותה דרך מכבדת שבה הוא מתנהל מול העובדים שלו. בכל פעם שהוא "יצא מהכלים", כך סיפר, ראה לפניו את התמונה שלו של מי שמוציא כמה שקלים מהשקית. די בתמונה כזאת כדי לאפס את המחשבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#