למה ילדים בוחרים בהתנהגות "איומה" כשזה רע לכולם?

לכל ילד "רשימת שירים" שהוא מנגן, עד שימצא את זה שמנגן להוריו על העצבים. מה מסתתר מאחורי ארבע ההתנהגויות המוטעות של הילדים ואיך להימנע מהן

טלי פלג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טלי פלג

ילדים רוצים להרגיש שרואים אותם, שהם שווי ערך ומשמעותיים. כשהדרך לתחושת השייכות חסומה ולא זמינה, הם בוחרים בטעות בדרכים עקיפות ושליליות:

1. העסקת יתר

2. מאבקי כוח

3. התנהגות נקמנית

4. הימנעות

ילדים נוקטים בכל אלה כדי להרגיש שייכים.

בגישת אדלר מאמינים שמטרת העל של כל ילד ואדם היא להרגיש שייך, משמעותי ושווה ערך. הילד רוצה שייראו אותו, ויעשה הכל כדי לזכות בתשומת לב. ילד יפתח אסטרטגיות או שיטות שליליות כדי להיות במרכז. לשם כך הוא עלול לפתח "טיקים", לגמגם, לדבר בטון יללני, לשקר, לבכות, להקיא, להרביץ ועוד - הכל כדי שיראו אותו ויתייחסו אליו. רודולף דרייקורס חילק את ההתנהגויות המפריעות של הילד לארבע מטרות או דרכים מוטעות, שבכל אחת מהן הרצון של הילד הוא להשתייך.

מהן ארבע ה"מטרות המוטעות" באמצעותן מנסה הילד להרגיש שייך? המטרה המוטעית הראשונה (לפי סדר הולך ומחמיר) היא תשומת לב שלילית, יתרה ומוגזמת. המטרה הזו מכונה גם "העסקת יתר", ובה הילד מרגיש שייך רק כאשר מתייחסים אליו או משרתים אותו. המטרה המוטעית השנייה היא מאבק כוח, במסגרתו מרגיש הילד שייך רק כשהוא הבוס, כשאף אחד לא יכול להחליט עליו או לשלוט בו, וכשההורה עושה מה שהילד אומר. המטרה המוטעית השלישית היא נקמה, ובה הילד מרגיש שלא מחבבים אותו ומעריכים אותו, ומכיוון שאין בדעתו לאפשר התעלמות ממנו, הוא בוחר להרגיש שייך רק כשהוא מכאיב לאחרים פיזית או רגשית כפי שכואב לו. המטרה המוטעית הרביעית היא הימנעות, ובה הילד מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר היטב, ולכן הוא לא מנסה ומרגיש שייך רק כשהוא משכנע את ההורה לא לצפות ממנו לכלום.

ילד יפתח אסטרטגיות או שיטות שליליות כדי להיות במרכז

למה ילדים בוחרים להרגיש שייכות בדרך שלילית? דרייקורס אמר ש״הילדים שלנו הם צופים מעולים ופרשנים גרועים״. כשילד קטן אוכל יפה, הכל בסדר וההורים יושבים לידו מרוצים ושקטים. כשבאחת הפעמים הוא לא מעוניין לאכול, הוא מגלה שהוא מקבל המון תשומת לב. פתאום ההורה עוזב הכל ומשחק איתו באווירון או ברכבת, מקריא לו סיפור ואפילו רוקד כדי לבדר אותו ולהסיח את דעתו. מבחינת הילד, מדובר בתגלית שלא תסולא בפז, והוא מגבש הבנה בסיסית מוטעית: ככל שהוא אוכל יותר לאט, מתלכלך יותר או הופך "בררן", הוא מקבל יותר תשומת לב. לכן הוא דבק באסטרטגיה החדשה. מדובר בדרך שלילית ולא מועילה, אבל משתלמת לילד, ועדיפה מבחינתו על חוסר יחס. תחושת השייכות היא כמו אוויר לנשימה והילד מוכן לשלם את המחיר של חוסר שביעות רצון של ההורה, הכעס או אפילו העונש. העיקר שלא יתעלמו ממנו.

איך הילד בוחר איזו התנהגות מפריעה הכי "משתלמת"? אפשר לדמות את מנעד ההתנהגויות של הילד למעין פלייליסט, שכל שיר בו מייצג התנהגות מפריעה. הוא מסתובב בבית ולומד איזה שיר או איזו התנהגות מפריעה מקבלים דירוג גבוה ב"מצעד הפזמונים". כל התנהגות בעייתית נועדה לשרת את המטרה, והילד דבק בהתנהגויות שיש בהן החזר מובטח על ההשקעה שלו. כך לדוגמה, ילד למד שדחיינות בבוקר היא שם המשחק ושמשתלם לו לנגן את שיר הדחיינות כדי להישאר במרכז העניינים. הוא צופה ורואה שמי שמשתף פעולה לא מקבל יחס מיוחד, ומי שמזדחל בבוקר בעצם מנהל את הבית, את ההורה ואת האווירה. כשהילד מוצא את השיר ה"נכון" בפלייליסט, הוא נצמד אליו ומסרב להרפות. אנחנו ההורים, מתגמלים את ההתנהגות הזו בעוד ועוד נזיפות, ובכך מוכיחים שהבחירה (המוטעית) שלו נכונה.

איך עוזרים לילד להרגיש שייך בצורה חיובית? תפקיד ההורה לחזק את תחושת השייכות של הילד ולתת לו להרגיש אהוב, רצוי ומשמעותי. דרך המלך להשגת תחושת שייכות טובה היא תרומה, מועילות ומסוגלות. חשוב לעודד את הילד לעצמאות ולחזק אצלו את תחושת המסוגלות: למדו אותו להתלבש לבד בגיל שנתיים, להתקלח לבד בגיל ארבע ולהכין מערכת לבד בכיתה א'. עצמאות גורמת לילד להרגיש גדול ויכול והוא מרוכז במשימה ובשיתוף פעולה. בזכות תרומה ומועילות הילד מרגיש נחוץ ומשמעותי. ילד בן שנה יכול לעזור בהרמת כריות מהרצפה או בהבאת גליל נייר טואלט לשירותים, ילד בן שלוש יכול לעזור בהפרדת הכביסה בין צבעוני ולבן והפעלת המכונה וילד בן שש יכול לעזור בהכנת ארוחת ערב. המשימה היא ליצור עם הילד רצף חוויות מעודדות של עזרה, תרומה ומועילות ובכך הילד לא יחפש דרכים עקיפות ושליליות להרגיש שייך. מובן שגם special time, עידוד, התייעצות, שיתוף בבעיות, ופתרון בעיות יחד הן דרכים חיוביות לחיזוק תחושת השייכות.

איך יודעים באיזו אסטרטגיה מוטעית הילד בחר? האינדיקציה היא הרגש של ההורה. כשההורה מרגיש עייף, מוטרד, מתוסכל ורוצה להזכיר לילד את המשימה, זה סימן שהילד "מנגן" בפלייליסט של העסקת יתר. לא מדובר בבעיה אחת, אלא בסגנון יחסים שבו הילד מרגיש שייך רק כאשר מתייחסים אליו או משרתים אותו, ולכן המשימה היא לשנות את סגנון היחסים ולא רק "לכבות את השריפה". כשההורה כועס זו אינדיקציה שהוא נמצא במאבק כוח עם הילד, שבו הוא מנסה לגרום לו לבצע הנחיות.

כל התנהגות בעייתית היא מטרתית והילד דבק בהתנהגויות שיש בהן החזר מובטח על ההשקעה שלו

גם פה לא מדובר במאבק כוח אחד, שבו ההורה רוצה לגרום לילד להיכנס להתקלח, למשל, אלא ברצף של "שירים" או סימפטומים שהמשותף לכולם הוא שההורה רוצה לנצח והילד אומר, "אתה לא מחליט עלי". גם פה המטרה היא לצאת מסגנון יחסים המבוסס על כוחניות ולעבור לסגנון יחסים המושתת על כבוד הדדי ושיתוף פעולה. במטרה מוטעית של נקמה ההורה מרגיש פגוע ובמטרה מוטעית של הימנעות ההורה מיואש ומרחם על הילד. 

טלי פלג

טלי פלג | תיהנו מהילדים

אני טלי פלג, נשואה +2. "הרומן" שלי עם גישת אדלר התחיל לפני 15 שנה. התמודדנו עם בעיות שינה קשות שנפתרו אחרי הרצאה אחת של שעתיים. משם עברנו לבעיית "יללות" של אחד הילדים, שהטריפה אותנו, וגם אותה צלחנו. למדתי שבמקום לסבול במשך חודשים או שנים, צריך לפתור את הבעיה.

אני מאמינה שדמוקרטיה היא שלטון החוק ולא שלטון הילד. שחשוב לפתח אצל הילד מיומנויות תקשורת, חשיבה וקבלת החלטות, ולזה מגיעים באמצעות פורמט מכבד של פתרון בעיות עם הילד. גרתי בארצות הברית, למדתי הנחיית קבוצות בארגון PEP ובארגון Positive Discipline, ובארץ למדתי ב"מכון אדלר". אני שולחת כבר 10 שנים טיפ שבועי ל-10,000 הורים בכל העולם, הנחתי 130 סדנאות הורים לצעירים ולמתבגרים בארצות הברית ובארץ, אני מדריכה באופן פרטני, התנדבתי בהדרכת אסירים בכלא ואני מרצה בארגונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ