"צחצח שיניים עכשיו או שאצחצח לך בכוח!" - עד כמה באמת צריכים להיות עקביים עם הילדים? - תיהנו מהילדים - הבלוג של טלי פלג - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צחצח שיניים עכשיו או שאצחצח לך בכוח!" - עד כמה באמת צריכים להיות עקביים עם הילדים?

עקביות היא חשובה ביותר, אבל לא באשר לפעולות קטנות. כל עוד נהיה עקביים בדרך החינוך ונעודד את הילדים לעצמאות ולהשתתפות, אפשר לתת פה ושם אצבע בלי לחשוש שהילדים "ירצו את כל היד"

תגובות
צחצוח שיניים

הורים לפעמים חוששים שחוסר עקביות "יהרוס" את מה שבנו או יערער את הסמכות ההורית. משפט שכיח הוא "אני מפחד לתת לילד אצבע, כי אז הוא ירצה לקחת את כל היד". אלא שהעקביות שחשובה באמת היא זו של דרך החינוך, ההתנהלות המכבדת והדמוקרטית, ולאו דווקא עקביות בפעולה הספציפית של ההורה או של הילד. העקביות היא בשמירה על שלושת עקרונות הברזל על פי אלפרד אדלר: שיתוף פעולה, שוויון ערך וכבוד הדדי. ההורה מצפה לשיתוף פעולה ומעודד את הילד לעצמאות ולתרומה תוך שמירה על שוויון ערך וכבוד הדדי.

עקביות בתהליך לעידוד לעצמאות חשובה יותר מהפעולה העצמאית הבודדת שהילד מבצע. כשהורה רוצה לעודד את הילד להיות עצמאי ולהרגיש גדול ויכול, הוא צריך להיות עקבי בהתנהלות הכללית ולאו דווקא בפעולה הספציפית. כך לדוגמה, בגיל שנתיים-שלוש אנחנו רוצים ללמד את הילד לבחור בגדים ולהתלבש לבד, בגיל ארבע להתקלח לבד ובגיל שש להכין את מערכת השעות לבד.

כדי לזכות בשיתוף פעולה, חשוב שההורה לא יהיה קטנוני ולא יילחם עם הילד שיעשה הכל לבד ותמיד. זה בסדר שמדי פעם אנחנו נלביש ומדי פעם אנחנו נעזור לו להתקלח או לסדר את המערכת. זה לא פוגם בתהליך ואין צורך לפחד שתהיה הידרדרות והילד יחזור לשלב התינוק המפונק. העקביות היא בגישה שלנו לעודד את הילד לעצמאות, לראות אותו כבוגר וכמסוגל, ולהציע לו אינספור הזדמנויות לקבל החלטות ולפעול באופן עצמאי.

העקביות לבקשת עזרה בבית יותר חשובה מהעבודה הספציפית שהילד מבצע. כדי לפתח אצל הילד זיקה חברתית חשוב לעודד אותו לקחת חלק במשימות הבית. ילד שעוזר ותורם מרגיש משמעותי, מועיל ושייך, וזאת באמצעות נתינה ולא רק על ידי קבלה. ההמלצה היא שכל ילד יבחר משימה שבועית, וכל שבוע נחליף את המשימות בין הילדים.

חשוב להבין שכשילד מסרב לערוך שולחן או לזרוק את הזבל למרות שהוא בחר את המשימה, ניתן להציע לו משימה אחרת במקום או לעזור לו במשימה, ואפילו לוותר ולעשות אותה במקומו. העקביות היא במסר ההורי ש"אצלנו בבית כל אחד תורם במשהו". העקביות היא בהבנה שאמנם יש לילד את כל החיים לפניו לעבוד, אבל חשוב לחנך אותו לקחת חלק במשימות החיים. האווירה המשפחתית היא כזו שבה ההורים מבקשים עזרה, מצפים לתרומה, מלמדים את הילד איך מבצעים את המשימות ומעודדים אותו על תרומתו המשמעותית. העקביות היא לאו דווקא בביצוע ובסיום המשימה הספציפית.

צחצוח שיניים

ניקח לדוגמה את נושא צחצוח שיניים. על פי הנחיות רופא השיניים עד גיל תשע מדובר בפעולה באחריות ההורה. המציאות יוצרת לפעמים חוסר עקביות. כך לדוגמה, כשמגיעים הביתה בשעה מאוחרת ביום שישי אחרי ארוחה משפחתית, כולם עייפים והילדים הולכים לישון בלי לצחצח שיניים. כך, כדי לא להיכנס למאבק כוח או לצאת ממנו עם מינימום נזק נבחר לפעמים בחוסר עקביות.

כשההורה רוצה לגרום לילד לצחצח שיניים והילד מסרב בנחרצות, מומלץ לוותר על העקביות ועל צחצוח השיניים ולומר לילד: "אני מבין שאני לא יכול לגרום לך לצחצח שיניים, ואני לא רוצה לצחצח לך בכוח. אתה יכול ללכת לישון הערב בלי לצחצח שיניים ונדבר על הנושא מחר". למחרת נאמר לילד שאנחנו אחראים על הבריאות שלו וצריך למצוא פתרון ששנינו יכולים לחיות איתו בשלום. נסביר ש לא נוותר על הנושא, כי בריאות השיניים שלו חשובה מאוד. הסיבה שוויתרנו אתמול על הצחצוח שיניים היא שחשוב לנו לשמור על יחסים טובים איתו ואנחנו לא רוצים לפעול בכוחניות.

פתרון זמני שלעתים עוזר לצאת ממאבק הכוח הוא לקבוע עם הילד שבלילה אנחנו נצחצח לו את השיניים וננקה אותם עם חוט דנטלי של ילדים ובבוקר הוא יצחצח לבד. שוב, לעתים יש חוסר עקביות, אבל מדובר בפתרון זמני שמרגיע את הרוחות. בבוקר, כשהילד מסרב לצחצח שיניים או מזדחל "ושורף" זמן, כדאי לומר "חייבים לצאת עכשיו. מה שהספקנו הספקנו. אם לא הספקת לצחצח שיניים, לא נורא - תספיק מחר". שוב אנחנו נפגשים עם חוסר עקביות בצחצוח השיניים, אבל הצלחנו לצאת מהבית ללא בכי, יללות ועצבים של הילד ושלנו. אחר הצהריים נשב עם הילד ונאמר: "הבוקר לא הספקת לצחצח שיניים. מה נעשה אחרת מחר כדי שתספיק? אולי תישן עם הבגדים וזה יחסוך לך זמן בהתארגנות? אולי תקום רבע שעה קודם? אולי לא נדליק את הטלוויזיה בבוקר? או אולי תשתמש בשטיפת פה דנטלית לילדים כשאתה ממהר?".

מה שחשוב הוא לאו דווקא העקביות בפעולת צחצוח השיניים אלא העקביות בשמירה על היחסים ועל האווירה בבית. העקביות היא בהתנהלות מכבדת ובהתמודדות עם הבעיה על ידי פתרון בעיות ולא על ידי מאבקי כוחות. המסר הוא שאמנם אנחנו לא מתכוונים לצחצח בכוח, אבל אנחנו גם לא מתכוונים לוותר על הנושא, גם אם זה לוקח מספר סבבים של שיחות בנושא היגיינת שיניים.

לפני שנתיים שמתי לב שהבנים שלי, ששניהם מתבגרים, לא מצחצחים שיניים בלילה. למרות ששנים הקפדתי על הנושא וכל חצי שנה הם מבקרים אצל השיננית, משהו בשגרה השתבש והצחצוח בלילה פשוט לא התבצע. לקח לי כמה שבועות לבנות איתם את השגרה בחזרה. לפני שהייתי יוצאת לעבודה בערב הייתי מזכירה להם שזה מאוד חשוב לי ואני מבקשת שהם יזכרו לצחצח שיניים. כשהייתי חוזרת בלילה אחרי הנחיית סדנה, הייתי קופצת להם על המיטה ובצחוק ובדגדוגים מכריחה אותם לקום ולצחצח שיניים.

הסברתי להם שהם עברו את הגיל של קריוס ובקטוס ואני לא ממש יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי להעביר את המסר שלי. אין לי כוונה לאיים שאוציא את הממתקים מהבית, אין טעם להראות להם סרטונים מפחידים עם שיניים רקובות ובטח אין לי אפשרות או כוונה לצחצח שיניים בכוח למתבגר שגבוה ממני בחמישה סנטימטרים. הפתרון שעבד הוא לדבר בעקביות על נושא צחצוח השיניים, כי אחרי כמה שבועות של בקשות והעלאת הנושא למודעות, ההרגל של צחצוח שיניים בלילה חזר להתקיים.

הקונספט של עקביות בהתנהלות ולא בפעולה, מתאים לכל הנושאים המאתגרים בהורות כולל מריבות בין אחים או התמכרות למסכים. במריבות בין אחים ההורה אמנם לא מתערב בזמן אמת, אבל אחת לשבוע יושב עם הילדים בזמן רגוע ומעביר מסר עקבי ש"אצלנו במשפחה אנחנו צריכים לכבד מרחב אישי, חפצים ואנשים". העקביות היא שההורה שוב ושוב מזכיר לילדים דרך סבב פתרון בעיות שבועי שהוא ישמור על "החמצן" בבית, ולא יאפשר התנהגות פוגענית או מעליבה.

גם באשר להתמכרות למסכים אנחנו פועלים בחוסר עקביות, כי בזמן החופש קשה להגביל את השימוש במסכים וכשיש מפגש חברים אנחנו בדרך כלל מאפשרים יותר זמן מסך. בנוסף, ההתמכרות למסכים משתנה כל כמה חודשים ולכן קשה לפעול בעקביות: בשנה שעברה הטירוף היה פוקימן גו והמטרה היתה לשמור על הילדים שלא יידרסו, אחר כך עברנו לשיגעון הקלאש רויאל ועכשיו הטרפת היא סביב Overwatch כשכל אחד מהמשחקים נמצא במדיה אחרת. לכל גיל יש גם הגבלת מסך שונה – אז פלא שקשה לנו לפעול בעקביות?

גם פה, במקום לחשוב על פעולה עקבית צריך לחשוב על עקביות בפתרון הבעיה - ההבנה שההורה צריך לעזור לילד ליצור איזון בחיים במקום להסתובב בעקביות עם סטופר בבית. המשימה היא לפעול בעקביות להרחבת תחומי ההתעניינות של הילד ולייצר יחד שגרה מאוזנת יותר הכוללת מפגשי חברים, חוגים, זמן למשפחה ללימודים ולעזרה בבית. חשוב לזכור שיכולים לחלוף כמה חודשים עד שהמתבגר יהיה מוכן לנסות תחום, חוג או ספורט חדש ותקופה ארוכה אחרת עד שמוצאים עם המתבגר מקום עבודה או מקום להתנדבות שמעניינים אותו. אני מציעה לנו ההורים לא להתייאש ולא לכעוס, אלא להתמיד במשימה בעקביות עד שנמצא נוסחה שמתאימה לכולנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#