בלוגים

באה ממחול / הבלוג של טל לוין

האם יש עוד מקום בעולם לגברים כמו דיויד לטרמן?

תכניתו החדשה של לטרמן בנטפליקס היא ניסיון מעניין של המנחה הוותיק לאחוז בימים עברו. לא חלילה כמטרידן סדרתי אלא פשוט כגבר של הדור הישן

לדיוויד לטרמן היה הרבה מזל בחיים. בן למשפחה פשוטה מאינדיאנפוליס, הצליח להתיישב בכיסא מנחה תכניות האירוח הפופולריות ביותר בארצות הברית במשך יותר משלושה עשורים. הפוזיציה שאליה הגיע והכישרון שכנראה התברך בו הפכו אותו למנחה שכל סלב, קטן כגדול, רצה לשבת על הספה שלו. אבל האמת היא שהמזל הגדול ביותר של לטרמן קשור כנראה לעובדה שהצליח לפרוש לפני פריצתו של קמפיין #metoo. ולא, לא רק בגלל שב-2009 הודה בשידור חי שניהל מערכת יחסים מינית עם אחת מהעובדות בתכנית (בזמן שהיה נשוי), פרשה שכנראה הייתה מורידה אותו מהאוויר בימינו. אלא כי לטרמן, משעשע ככל שיהיה, שייך עדיין לדור שהרשה לעצמו לבהות במבט מקריפ בכל אישה יפה עם שמלה קצרה שהתארחה אצלו. ולא רק מבטים, גם הערות, נשיקות ושאר מחוות קטנות ומטרידות, תמיד במסווה של הומור, היו עניין שבשגרה.

תכניתו החדשה בנטפליקס, "את האורח הבא שלי אין צורך להציג", היא ניסיון מעניין של המנחה הוותיק לאחוז בימים עברו. לא חלילה כמטרידן סדרתי אלא פשוט כגבר של הדור הישן. זה הגבר שלא מוצא את עצמו בעולם של רשתות חברתיות וסטוריז (התכנית נפתחת במונולוג כאילו לא מתוכנן, שמנסה לפצח מה זה נטפליקס), ושלא ממש מבין את עידן ה-אובר-פוליטיקלי-קורקט. הראיונות שעשה עם ברק אובמה וג'ורג' קלוני, מעניינים ככל יהיו, חשפו בדיוק את הדבר הזה – עבור לטרמן העולם החדש, שבו להסתכל על אישה כאילו היא חפץ יפה, העולם שבו להיות גבר לבן מעניק לכך את כל הפריבלגיות האפשריות, הולך ומתערער. לא לשווא אלה ראיונות נוסטלגיים מאוד, אה-לה-סטודיו-למשחק, שעוסקים לא מעט בעשורים הקודמים בחייה של ארצות הברית.

דיוויד לטרמן עם פריס הילטון
ASSOCIATED PRESS
להמשך הפוסט

קמפיין MeToo# של עולם הבלט: האם זהו סופו של ה"בלט מאסטר"?

עזיבתו של פיטר מרטינס, המנהל האמנותי של הניו יורק סיטי בלט, את תפקידו, היא אולי תוצר של העיסוק המוגבר בבריונות במקום העבודה, אך מחייבת את עולם המחול לחשוב הרבה מחוץ לגבולותיו

בשבוע שעבר, בזמן שרוב הניו-יורקים היו עסוקים בחיפוש אחר אספירין כדי להקל על ההנגאובר ממסיבת הסילבסטר, היה תושב אחד שהיה טרוד באריזות. פיטר מרטינס, מי שהיה במשך כמעט שלושה עשורים המנהל האמנותי של הניו יורק סיטי בלט פרש מתפקידו. אירוע בסדר גודל שכזה בעולם הבלט הקלאסי לא היה עובר בשקט, וסביר שהיה כולל אינספור ערבי מחווה, ראיונות בתקשורת וכנראה שגם סרט דוקומנטרי קצר על המופע האחרון. לראיה, כאשר פרשה הבלרינה הוותיקה וונדי ווילן בגיל 47, היא קיבלה בדיוק את הרפרטואר הזה – לרבות הדוקו והמופע המרגש. אבל מרטינס, בניגוד לווילן, לא עזב מפאת גילו. כלומר נכון שהוא כבר בן 71, גיל מכובד לצאת בו לפנסיה לכל הדעות, אבל אם הדבר היה תלוי בו, הוא היה ממשיך בתפקידו עוד הרבה שנים.

הסיבות לפרישתו של מרטינס נפרשו בשבועות האחרונות בניו יורק טיימס – הן כללו טענות של רקדנים על התעמרות מצידו של מרטינס ברקדנים, על ייצור אווירה עוינת בגלל מערכות יחסים קצרות וארוכות שניהל עם רקדניות בלהקה ועל סדרה של הטרדות בוטות יותר או פחות. זאת אגב לא הפעם הראשונה ששמו של המנהל האמנותי נקשר בשערוריות; ב-1992 הוא נעצר בחשד שפגע באשתו דאז, הרקדנית דרסי קיסטלר, בזמן שהשניים ניהלו ויכוח בביתם. תגובת הניו יורק סיטי בלט הייתה אז שהם (כלומר הבלט) "רואים בעניין סוגיה פרטית בין שני אנשים שעובדים כאן". התלונות נגד מרטינס בוטלו בסופו של דבר, לאחר שקיסטלר החליטה לא להמשיך להליך משפטי. הפעם הבינו בלהקה שדרושה תגובה רצינית יותר, ופתחו בחקירה פנימית לגבי ההאשמות הרבות שזרמו (יותר מ-20).

פיטר מרטינס בחזרות של הניו יורק סיטי בלט בקופנהגן, אפריל 2013
ג'ייקוב דול / ניו יורק טיימס
להמשך הפוסט

טיילור סוויפט מתה, תחי טיילור סוויפט החדשה

מאז אוגוסט האחרון, שבסופו סוויפט מחקה את כל היסטוריית התמונות שלה באינסטגרם, נראה שהזמרת מתחילה מחדש, ובשקט. עם קצב העלאת תמונות אחיד, מינימום כיתוב וצנזורת תגובות - סוויפט מנסה להמציא את חוקי השואו-בזינס מחדש. תראו מה גרמתם לה לעשות

בסוף אוקטובר 2014, ימים ספורים לאחר ששחררה את אלבומה 1989, פרסמה טיילור סוויפט בחשבון האינסטגרם שלה תמונה שכללה תאריכים ושעות. זה היה לו"ז הראיונות שלה בתכניות האירוח השונות לרגל יציאת האלבום. סוויפט לא פספסה אף ספה – היא התראיינה ללטרמן, ג'ימי קימל, ג'ימי פאלון, בתכנית האירוח של גרהאם נורטון הבריטי, בתוכנית הפאנל הפמיניסטית The View, אצל קלי ריפה, גוד מורנוניג אמריקה, התכנית של אלן דג'נרס ועוד ועוד. זה, אגב, למרות שהאלבום שלה מכר מאות אלפי עותקים ב-24 השעות הראשונות, והיה הצלחה מובטחת. בכל אחד מהראיונות סוויפט הייתה נינוחה, מקסימה, מצחיקה ומהודקת. זאת למרות שמדובר היה בכ-10 ראיונות בשלושה ימים, ובכל אחד מהם נשאלה שאלות מאוד דומות.

השבוע לא היה זכר לאותו פוסט, שהקדים את האלבום אותו כינתה סוויפט "האלבום הטוב ביותר שלי". למעשה לא היה זכר לשום פוסט אחר. סוויפט מחקה את כל ההיסטוריה שלה באינסטגרם בסוף אוגוסט השנה, והתחילה מחדש.

טיילור סוויפט
וויל היט' / NBC
להמשך הפוסט

אגם הברבורים: מספיק בקושי

תיאטרון הבלט הלאומי של רוסיה היה אמור להעמיד גרסה מפוארת של הבלט המפורסם. אבל פערי רמות בלהקה וריבוי קידות הפכו את המופע לבינוני

ישנם מעט דברים בטוחים בעולם המטורף שבוח אנחנו חיים - השמש תזרח בבוקר, מחיר הנדל"ן בתל אביב יעלה ובכל שנה תגיע לישראל גרסה כלשהי של הבלט "אגם הברבורים". אולי בניגוד לתחזיות הנדל"ן הידיעה לגבי "אגם הברבורים" משמחת, שכן קצת כמו סימפוניה של מוצרט או בטהובן, מדובר ביצירת מופת שאי אפשר לשבוע ממנה. הכוריאוגרפיה המקורית של מריוס פטיפה ולב איבאנוב היא במובן זה מעין פרטיטורה, שתמיד מסקרן לראות איזו פרשנות תקבל.

בשנים האחרונות זכינו לראות גרסאות שמרניות יותר של בלט סנט פטרסבורג והניו יורק סיטי בלט, לצד ורסיות חתרניות כמו זאת הגברית של מת'יו בורן והדראגיסטית של בלט טורקדורו. אבל כשיש שפע כזה של ביצועים, סביר שחלקם יהיו מצוינים, אחרים בינוניים וחלקם גרועים ממש. בתוך הסקאלה הזאת הביצוע של תיאטרון הבלט הלאומי של רוסיה שייך לקטגוריית האמצע. צריך לומר, עבור להקת בלט בסדר גודל כזה "בינוני" פירושו לא טוב בכלל, בעיקר מפני שעל הנייר יש פה את כל התנאים להצלחה - תזמורת חיה, להקת רקדנים גדולה ומסורת ארוכה של העלאות יצירות מסורתיות.

סולנית תיאטרון הבלט הלאומי של רוסיה באגם הברבורים
M.logvinov
להמשך הפוסט

חוה אלברשטיין ושלומי שבן בהופעה: זה אכן תרגיל מוצלח

המפגש הצנוע בין שני המוזיקאים הגדולים האלה סיפק ערב מושלם למעריציה של חוה אלברשטיין, אך גם הזכיר שמדובר בקהל הולך ונעלם

בראיון שנתן לפני כשני עשורים, סיפר אורי אורבך ז"ל שכשהוא הולך למשחק כדורגל עיניו מחפשות חובשי כיפה בקהל. בתוך המון גדול, חילוני בעיקרו, הוא הרגיש שיש לו צורך לתור אחר בני ברית. כשהיה מוצא בן ברית שכזה היה מתחיל לתהות – הוא היה בבני עקיבא? באיזו מסורת גדל? הם מכירים מקודם? ככה זה כשאתה מיעוט, יש לך כנראה צורך לחפש את החברים האחרים בקבוצה שלך, ולדבוק בהם לבשר אחד.

במופע החדש של חוה אלברשטיין ושלומי שבן יש תחושה של מיעוט מתקבץ, של מה שמכנים –  ספק בלעג ספק בערגה – האליטה הישנה. מדובר, מצד אחד, באחת מהזמרות הגדולות של ישראל, שבשנים האחרונות נעה במכוון מחוץ לגבולות המיינסטרים (ולעתים יצאה מחוץ לגבולות המדינה בפועל). ומצד שני עומד אחד המוזיקאים הצעירים והמוכשרים ביותר שפועלים כיום, שמסרב לקחת חלק במתקפת הסטטיק-ובן-אל הרווחת בפלייליסט.

חוה אלברשטיין ושלומי שבן
דודי חסון
להמשך הפוסט

בין רפובליקת גלעד לאלכס גלעדי - צפו להדף שאחרי הוידויים

האם שרשרת הוידויים הנשיים על הטרדות מיניות מצד בכירים בתקשורת ישנו משהו? או שאנחנו על סיפו של באקלש גדול וכואב? ומה מלמדת אותנו התשובה של אלכס גלעדי?

בפרק האחרון של "סיפורה של שפחה" מצליחה הגיבורה לחולל מרד קטן כנגד שוביה. זוהי לא התפרצות תוקפנית או השחתה של רכוש, אלא הימנעות מדרישה לקחת חלק בפרויקט האלים של רפובליקת גלעד. זהו סירוב להמשיך ולשרת את המנגנון, שחלק מכוחו הוא היכולת שלו לגייס את המדוכאים והפגועים ביותר בתוכו, להשתתף בדיכוי עצמו. לאחר המרד הקטן חוזרת הגיבורה עם חברותיה – כל אחת לביתה. בסיום מגיעים נציגי השלטון, לוקחים אותה במשאית משטרה גדולה והפרק נגמר כשהדלתות נסגרות עליה, מבלי שהיא יודעת מה יהיה גורלה. על פניה נסוך חיוך קטן, מרומז בקושי, שמסמל בה בעת את תחושת הניצחון, הידיעה שלניצחון הזה יש מחיר וההשלמה עם המחיר.

ואצלנו, במרחק לא מספיק גדול מרפובליקת גלעד, כבר אפשר לומר שעוד מעט יגיע הבקלאש, ההדף. אפשר שהוא ממש מעבר לפינה. עוד מעט יגיע העונש על המרד הרועם שמתחולל פה בשבועות האחרונים, ושמכוחו יוצאים החוצה סיפורים ישנים וחדשים על הטרדות ותקיפות מיניות. לדבר הזה יהיה מחיר, זה ברור, אי אפשר להתחמק מזה. ההיסטוריה יודעת ללמד שכל הישג פוליטי, חברתי או כלכלי של נשים בהיסטוריה הביא אחריו גל של עונשים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. הבקלאש ממש מעבר לפינה, וכבר אפשר לתאר אלו צורות הוא יתפוס. האם המאבק הפמיניסטי נדון לרקוד – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו? ומה בכל זאת נרוויח מהמרד הזה?

אלכס גלעדי
דודו בכר
להמשך הפוסט

למה האימהות של בר רפאלי כל כך מעצבנת אותנו?

מעבר לאפשרויות הכלכליות ולמראה שקשה להתחרות בו, קשה לנו עם העובדה שבר רפאלי לא חשה שום רגשות אשמה על העובדה שהיא בוחרת לצאת לחופשות, לא להניק ולהיות אשה חופשייה בצד האימהות

בר רפאלי מאוד מרגיזה אותנו. מאוד מאוד מאוד מרגיזה אותנו. כבר הרבה שנים שהיא מאוד מאוד מרגיזה אותנו. לא מתגייסת לצבא, אומרת שעדיף לחיות בחו"ל מאשר בישראל, לא מסכימה שנטוס מעל החתונה שלה ולא מוכנה שנראה את התינוקת שלה. ובכלל היא מרגיזה אותנו כי נדמה שהכל בא לה בקלות: היא יפה שאין לתאר, היופי הזה זיכה אותה בגישה למקומות מגניבים ביותר בעולם ולאנשים מגניבים עוד יותר, וגם בהרבה מאוד כסף. חוץ מזה היא התחתנה עם מיליונר חתיך, נכנסה להריון תוך דקה וחצי, והנה היא יולדת לה בת שנייה כאילו אין תפרים בעולם. והילדונת הזאת, שזכתה לשם של מגזין אופנה, זכתה כמו אחותה גדולה בחיים מרופדים כלכלית, וכמובן גם בגנים משובחים.

למי שבמקרה נרדם בימים האחרונים, רפאלי ובן זוגה עדי עזרא, הביאו לעולם את אֵל עזרא, בתם השנייה, אחות לליב. הילדה הראשונה קיבלה את שמה בהשראת השחקנית ליב טיילר, בתו של סולן להקת אירוסמית' סטיבן טיילר, שאף זכה להיות הפרזנטור של חברת קרולינה למקה, שרפאלי מייצגת בעצמה (הו, סגירת המעגל). נניח רגע בצד את העובדה שאל עזרא נשמע קצת כמו אל אקצה, ונראה שרפאלי ממשיכה לפעול כרצונה בעולם. אם לחלק ניכר מאיתנו, בבואנו לבחור שם לילדנו, יש חשש שמא הטעם האקסצנטרי שלנו בשמות יביא על צאצאנו כאפות בחצר או גרוע מכך קושי בהזמנה בארומה, רפאלי לא מפחדת מכלום. יהיה קשה להגות את השם שלה בארץ? נו, גם ככה בישראל אף פעם לא הבינו אותנו, הרפאליז, וגם בעניין הילדים נראה שהוודג' כבר מופנה לחו"ל.

בר רפאלי בהריון הראשון על שער מגזין Elle איטליה ב-2016
להמשך הפוסט

דרזדן פרנקפורט בישראל: מערכת יחסים סוערת עם המוזיקה

יש לקוות שההופעה שצפיתי בה היא הסטחה שתתממש בעונת המחול הקרובה

תפקידה של המוזיקה ביצירת מחול הוא גדול ומשמעותי. גם במקרים שבהם בוחר הכוריאוגרף לוותר על מוזיקה שמלווה את התנועה, מתפקד השקט כמנגינה. אולם לא בכל העבודות בוחר היוצר להפוך את המוזיקה לאחת מהדמויות על הבמה, כאילו הייתה ממש אחד מלהקת הרקדנים.

כאלה הן יצירותיו של הכוריאוגרף ג'קופו גודאני, המשמש גם כמנהל האמנותי של להקת המחול דרזדן פרנקפורט. גודאני הציג על הבמה של המשכן לאמנויות הבמה שלוש יצירות שלו, כולן מנהלות מערכת יחסים סוערת עם המוזיקה – גם מבחינה סגנונית וגם מבחינה תמטית. ברוב המקרים הבחירה הזאת הוכיחה את עצמה, בעיקר לאור ההתעקשות ללוות שתיים מהיצירות במוזיקה חיה. ואם להקדים את הסיכום להתחלה, אז יש לקוות שהבחירה בלהקת המחול דרזדן פרנקפורט לפתיחת עונת המחול במשכן תעיד גם על הבחירות האחרות בהמשך.

"מטמורפרז!" של להקת דרזדן פרנקפורט
Raffaele Irace
להמשך הפוסט

חייבים לדבר על הארווי ויינשטיין

ההצהרות של מריל סטריפ וג'ודי דנץ' לגבי פרשת ההטרדות המיניות של המפיק האגדי הארווי ויינשטיין מדגימות כיצד הפכה סוגיית ההטרדות המיניות לדיכוטומיה שחייבים לנקוט בה עמדה ברורה, במיוחד כשדונלד טראמפ רואה בנשים קישוט בלבד

כשג'ניפר לורנס, אחת מהשחקניות המצליחות ביותר בהוליווד, עלתה לקבל את גלובוס הזהב הראשון שלה, היא הודתה לשורה של אנשים. אבל שתי הצהרות משכו במיוחד את תשומת הלב של הקהל. הראשונה הייתה כשלורנס אחזה בפסלון המוזהב – "תראו מה כתוב", אמרה, "הבסתי את מריל". מריל היא כמובן מריל סטריפ, השחקנית עם המועמדויות הרבות ביותר לאוסקר. לורנס כמובן לא התכוונה ללעוג לשחקנית הוותיקה, אלא ציטטה קטע מתוך "מועדון האקסיות", שבו בט מידלר מתפעלת מאוסקר שקיבלה גולדי הון. לא כולם זכו לראות את הקומדיה שבה כיכבה גם דיאן קיטון, והחליטו להתנגח בלורנס ברשתות החברתיות. לורנס הצליחה להבהיר את העניין בראיון שנתנה ללטרמן כמה שבועות לאחר הזכייה.

אך כאמור, זאת הייתה רק הצהרה אחת. השנייה הגיעה בשלב התודות – בהן הודתה לורנס, בין היתר, למפיק האגדי הארווי ויינשטיין. "הארווי", אמרה, "תודה שהרגת את מי שהיה צריך להרוג כדי להביא אותי למעמד הזה". הפאנץ' ליין הזה זכה להרבה צחוקים, מהסוג שמרמז על כך שאנשים מבינים על מה לורנס מדברת. לא שוינשטיין הרג חלילה מישהו, אלא שהוא אחד המפיקים החזקים והמשפיעים ביותר בהוליווד. ברזומה שלו באתר IMDB יש רשימה אינסופית כמעט של פרויקטים חשובים בטלוויזיה ובקולנוע – "השבוע שלי עם מרילין", "אפולו 18", "פרויקט מסלול", "ממזרים חסרי כבוד", "קיל ביל", "שר הטבעות", "נאום המלך" וכאמור "אופטימיות זה שם המשחק" ועוד ועוד. לא לשווא בשבוע שלאחר הגלובוס, ההצהרה של לורנס כבר הייתה יותר נרגשת. "הזנת את יוצרי הסרטים שהזינו אותי", אמרה אחרי שקראה לו שובב, "וסללת דרכים בלתי אפשרויות עבור כולנו".

יינשטיין וג'ניפר לורנס בטקס הענקת פרסי GLAAD בלוס אנג'לס, 2013.
טוד וויליאמסון / אי-פי
להמשך הפוסט

"פיקסל" של מוראד מרזוקי: גם חומר תנועתי משובח צריך לדעת מתי לעצור

החיבור שנעשה ביצירה הכוריאוגרפית "פיקסל" בין ריקוד, אמנות רב-תחומית ותאורה הוא יפה, מרגש ומפעיל את הצופה - עד שהוא חוזר על עצמו. אחרי 45 דקות מתחילת המופע הצליחו גם השאלות הפילוסופיות על השלכות הטכנולוגיה על אמנות המחול להתפייד על הבמה

פיקסל, היצירה של הכוריאוגרף מוראד מרזוקי ללהקת "קפיג" (Käfig), היא יפה, אפילו מאוד יפה. כל כך יפה עד שיש חשק בלתי נשלט כמעט להוציא את הטלפון ולצלם אותה, דחף לנסות וללכוד ולו כמה מהפריימים היפים שנוצרים על הבמה. העובדה שהמופע התקיים במשכן לאמנויות הבמה לא אפשרה כמובן את אקט הצילום, אבל הרצון, הדחף המיידי, בוערים מאוד, בוודאי בחלקו הראשון של הערב.

ספק ללא כוונה – ספק במודעות מלאה, נדמה שעבור מרזוקי "פיקסל" עוסקת בדיוק בזה: בנטייה שלנו, שהיא תוצר ברור של הטכנולוגיה, לתעד, למסגר וללכוד כל רגע יפה בתמונה, כדי שמיד נוכל לשתף עם החברים שלנו. חוסר האפשרות לצלם, בגלל כללי המקום, הפכו את הצורך הזה לנוכח יותר, ובד בבד הובילו לשאלה – האם מחול בפרט ואמנות בכלל הם משהו שאפשר ללכוד? ומה פירוש הניסיון לעשות את זה?

מתוך "פיקסל"
Laurent Philippe
להמשך הפוסט

קהילה גאה וגברית שלום, שכחתם מהלסביות

הקהילה הגאה בישראל אינה פועלת כקהילה מאוחדת עבור שום מטרה שאינה בראש ובראשונה מטרה של החלק הגברי בה. אל תשכחו מהמוחלשות בתוך קבוצת המוחלשים

"בשורות טובות לשנה החדשה.. יש לנו כוח לשנות", כתב השבוע הראל סקעת בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו. הכיתוב עיטר צילום מסך מאתר חדשות, ובו הופיעה הכותרת "המדינה: ניתן זכויות אימוץ שוות לזוגות חד-מיניים". המשנה הוסיף גם קריאות כגון "בדרך למהפכה באימוץ", וסיפר ש"המדינה התחייבה בפני בג"ץ כי תפרסם עד אמצע 2018 תזכיר לחוק האימוץ ובמסגרתו יהיה יחס שווה לבני אותו המין". סקעת מצידו הוסיף את ההאשטגים #עדשנגיעלשוויוןמלא, #לאלפחדכלל ו-#אהבהזואהבה.

לסקעת יש סיבה לשמוח – גם במישור האישי וגם במישור החברתי-פוליטי. האישי לא קשור לעובדה שהוא עצמו גיי ומעוניין להקים משפחה, אלא לכך שהוא היה אחד מהמניעים הגדולים ביותר של המאבק המדובר בהחלטת המדינה להפלות זוגות חד מיניים בסוגיית האימוץ. סקעת אף סיכן את עצמו וקרא לחברי הקהילה לא לשרת בצה"ל או לשלם מיסים עד שזכויותיהם בנושא זה (או בכלל) לא יוסדרו. במדינה שבה הצבא הוא עדיין פרה קדושה, מדובר בצעד אמיץ של ממש. במישור החברתי, קול הצעקה שהשמיע סקעת, כנציג לא נבחר של הקהילה, הצליח לגרוף תמיכה מכל קצוות הקשת – הגאה והסטרייטית, ולשנות את החלטת המדינה הקודמת.

משתתפים במצעד הגאווה הראשון בבאר שבע, יוני 2017
אריאל שליט / אי-פי
להמשך הפוסט

תוצאות האמי: ניסיון אחרון של הוליווד להכתיר את הילרי קלינטון

גדולתן של "סיפורה של שפחה" ו"שקרים קטנים גדולים" היא שהן לא נופלות למלכודת הבינאריות בייצוג הנשים המנוצלות

"סיפורה של שפחה היא הזוכה הגדולה של פרסי האמי!", זועקות הכותרות בכל האתרים היום. הסדרה של פלטפורמת האינטרנט Hulu, הייתה אחד מנושאי השיחה החמים (והחשובים) ביותר בכל הקשור לטלוויזיה מצד אחד וזכויות נשים מצד שני לכל אורך השנה. לצידה זכו בצדק רב גם ניקול קידמן, על תפקידה במיני סדרה המצוינת "שקרים קטנים גדולים" וקייט מקינון, שמגלמת את הילרי קלינטון בתכנית הוותיקה "סטרדיי נייט לייב".

משולש הזוכות הזה לא מקרי. מול כל אחת מהמועמדות האלה עמדו מועמדות ראויות לא פחות, שאחראיות לכמה מהסדרות הכי טובות שנראו על המסך הקטן בשנה החולפת. האמי הוא הטקס המשמעותי הראשון שמתרחש אחרי הבחירה של טראמפ לנשיאות. בטקסים קודמים, דוגמת גלובוס הזהב והאוסקר, ההתייחסות לממשל האמריקאי החדש הייתה בעיקר בנאומי הקבלה. את הזוכים בחרו כשעוד הייתה תקווה שלראשונה בהיסטוריה תכהן אשה בתפקיד האיש הכי חזק בעולם. הבחירה של מקינון, מוצדקת ככל שתהיה מבחינה אמנותית (יש דבר כזה בכלל), נראית על הרקע הזה כמו הניסיון האחרון של הוליווד להכתיר את קלינטון.

קייט מקינון כהילרי קלינטון ב"סטרדיי נייט לייב"
Will Heath/ NBC / yes
להמשך הפוסט

המלכה אליזבת תקבע: האם מייגן מרקל וקייט מידלטון יצילו את 2017?

שנות ה-90 בבית המלוכה הבריטי היו רצופות אסונות משפחתיים ששיוו למוסד תדמית שלילית ואף מנוכרת. בצוואתה הלא כתובה של הנסיכה דיאנה נראה שביקשה יחס חם יותר של המשפחה עם הציבור הבריטי. בעוד קייט מידלטון עומדת במשימה זה שנים, המבחן של מייגן מרקל רק עכשיו מתחיל

בנובמבר 1992, במסגרת חגיגות ארבעה עשורים לכהונתה, נשאה המלכה אליזבת השנייה נאום מדכדך משהו. "1992 לא תהיה שנה עליה אסתכל בהנאה", אמרה. "במילותיו של אחד ממכותביי היותר אוהדים, היא (השנה) התבררה כ-annus horribilis – שנה נוראית". כן, גם השפה העליונה הקפוצה המאפיינת כל כך את הבריטים, לא עמדה למלכה מול שרשרת האסונות המשפחתיים והתדמיתיים שהתגלגלו לפתחה.

הפרידה של הנסיך אנדרו ואשתו שרה פרגוסון (שעוד הספיקה לעורר כמה סקנדלים בהמשך השנה); גירושיה של בתה אן; יציאת הביוגרפיה השערורייתית על דיאנה שחשפה את חייה האומללים של הנסיכה בארמון; פירסומן של קלטות עם שיחות אינטימיות של הנסיכה מוויילס בסאן הבריטי; הרומן בין צ'ארלס לקמילה פרקר בולס נחשף ובעקבותיו הגיעה גם הבשורה על הפרידה בין צ'ארלס לדיאנה. לבסוף, ארבעה ימים לפני חגיגות ה-40 למלוכה, וביום שציין את נישואיה לנסיך פיליפ, פרצה שריפה ענקית בארמון ווינדזור. אנוס הוריביליס? יותר כמו חרא בלבן.

קייט מידלטון ומייגן מרקל
כריס פיזלו, כריסטוף שמידט / אי-פי
להמשך הפוסט